לא שומעים!

פוליטיקה

כשהודעתי על כוונתי להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה, ציינתי על הדרך גם שסביר להניח שבכנסת הבאה המפלגה תהיה באופוזיציה. היו ששאלו אותי אז איך אני יכול להגיד דבר כזה, ושאם אני יכול להניח הנחה כזו, מקומי אינו ברשימת המפלגה לכנסת: רק בקואליציה יש כוח, ולכן מי שמתכנן מראש להיות באופוזיציה, לא יכול להיות מועמד רציני של מפלגה שמתיימרת להיות מפלגת שלטון.

גם שלי יחימוביץ', מסתבר, אמרה ש”להיות באופוזיציה זו לא אידאולוגיה ורק מהקואליציה אפשר להשפיע, אבל לא בכל מחיר. היא לא תסכים להכנס לקואליציה שבה לא ניתן יהיה להשפיע בנתיב המדיני ובנתיב הסוציאל-דמוקרטי.“  (כדי להבהיר – הציטוט הוא של אדוה לוטן שדיווחה על הדברים, לא ציטוט ישיר של יחימוביץ'). שתי האמירות, כמובן, אינן שוות. אין דין הטענה שחייבים לשאוף לקואליציה כדין הטענה שאין לשלול א-פריורי כניסה אליה. ובכל זאת, אני רוצה לעסוק בטענה המקובלת שאפשר להשפיע רק מתוך הקואליציה.

יש משהו באמירה הזו שמצביע על ליקוי משמעותי בתפיסה הדמוקרטית הנפוצה בארץ. הליקוי הזה לא מפתיע במיוחד – הוא סממן של תפיסה רחבה יותר, שמשפיעה על דברים רבים בחיים האזרחיים בישראל – אבל חשוב להבין אותו ואיפה נעוצה הטעות.

התפיסה הרחבה יותר היא זו שקובעת כי כלל שאין לו “שיניים” אינו כלל. שאם אין ענישה ואכיפה, או בז'רגון המקצועי, אם אין מוסד פורמלי, אז אין מוסד כלל. מכאן: אם אין לאופוזיציה כוח פורמלי להפעיל, אזי אין לה כוח כלל. התפיסה הזו, אני מעריך, היא שהביאה ליצירת “מוסד” ראש האופוזיציה בחקיקה פורמלית. וזה לא שלא היה קיים יו”ר אופוזיציה לפני כן, אלא שהיה מדובר בתפקיד בלתי פורמלי, ושהיחסים בינו לבין ראש הממשלה – שומו שמיים! – היו מעוגנים בנוהג בלתי פורמלי בלבד.

את התלמידים שלי לימדתי שאחד הדברים שמבדילים בין ישראל לבריטניה הוא לאו דווקא שיטת הבחירות שלהם, אלא יותר התרבות הפוליטית שלהם. בישראל אין מושג של “לא יעשה”. חלק גדול מהתפקוד של הדמוקרטיה הפרלמנטרית בבריטניה מבוסס על מה נהוג לעשות, ולא מה חייבים לעשות. עצם הסמכות של ראש הממשלה, בסופו של דבר, מבוססת על נוהג. ראש הממשלה רק “מייעץ” למלך, אם להאמין לחוקי הממלכה. זה שהמלך תמיד עושה כעצת ראש הממשלה שלו, זה לא כתוב בשום מקום.

אבל בישראל דוחים בבוז כל דבר שאינו מבוסס בחוק עם שיניים. אפילו חוקי יסוד לא מעוררים במחוקק הישראלי כבוד ויראה כלשהם, והם מוכנים לתקן אותם בלי יותר מדי דאגות אם זה תואם את צרכיהם הפוליטיים. הבעיה היא שלקואליציה אין שום אינטרס לתת שיניים לאופוזיציה, ולכן התפיסה היא שהאופוזיציה היא חסרת משמעות, ותפקידה לשבת ברקע ולא לעשות כלום עד לבחירות הבאות. 1

הבעיה היא שהמודל הפרלמנטרי אכן מבוסס על אופוזיציה נטולת שיניים. לקואליציה, בהגדרה, יש רוב בפרלמנט. האופוזיציה לא יכולה להעביר חקיקה בניגוד לרצון הקואליציה, ובוודאי שאינה יכולה להפיל את הממשלה באי-אמון כל עוד לא ערערה את הקואליציה המכהנת ופירקה אותה.

אבל המודל הפרלמנטרי מייחד לאופוזיציה תפקיד משמעותי מאוד: פיקוח על הממשלה. הפיקוח הזה הוא פיקוח “חלש”, כלומר לא כזה ש”משפיע” ישירות על המדיניות. ההשפעה של האופוזיציה היא עקיפה יותר. הפיקוח שלה עובר דרך הציבור. תפקידה של האופוזיציה הוא לעקוב מקרוב אחרי מעשי הממשלה, למצוא את הכשלים במעשיה ולבקר אותם באופן פומבי, להעלות חלופות מעשיות למדיניות הממשלה ולאתר תחומים בהם הממשלה כלל אינה מתעסקת. בקיצור, תפקידה של האופוזיציה הוא לבנות תמיכה ציבורית בה במהלך שהותה באופוזיציה.

ופה ההשפעה החשובה “מבחוץ”, שלא יכולה להיות מבפנים. מפלגה בתוך הקואליציה לא יכולה לשכנע את הציבור להצביע לה כאלטרנטיבה לקואליציה הנוכחית. מפלגה באופוזיציה צריכה לעסוק יומם וליל בשכנוע הציבור שבבחירות הבאות, עליו להצביע עבורה ולא עבור המפלגות בממשלה המכהנת. מפלגה באופוזיציה לא צריכה להגיש אינספור הצעות אי אמון מדי שבוע כי “תפקידה הוא להפיל את הממשלה”. תפקיד האופוזיציה אינו להפיל את הממשלה, אלא להחליף אותה. בבחירות הבאות. האופוזיציה במשטר פרלמנטרית היא “אופוזיציה נאמנה”, כלומר – היא אינה חותרת תחת הממשלה המכהנת אלא מבקרת אותה מתוך נסיון לשכנע את הציבור שבבחירות הבאות, עליו להחליפה.

אבל במדינה שבה כל בחירות הן בחירות קריטיות, ואסור אף פעם להפקיר את הממשלה לצד השני כי מי יודע אם בכלל יהיו בחירות בעוד ארבע שנים; במדינה שבה כל ממשלה היא עניין של להיות או לחדול, לא פלא שאנשים אינם מבינים כלל מה תפקידה של האופוזיציה, וחושבים שהכי חשוב להיות בפנים, כי רק מבפנים אפשר להשפיע.

זוהי הסתכלות של הטווח הקצר. בטווח שמעבר לארבע השנים הקרובות, ההפך הוא הנכון. הדרך היחידה למפלגת שלטון שלא יכולה להרכיב את הממשלה להשפיע באמת, היא להשאר באופוזיציה. זה לא עניין של אידאולוגיה – זה עניין של השיטה הדמוקרטית. אם מפלגת העבודה חפצת חיים, היא תשאר באופוזיציה כל עוד אינה יכולה לעמוד בראש הממשלה, ותקדיש את ארבע השנים הבאות (ולא רק את החודשים האחרונים של התקופה הזו) להסביר לציבור למה הם צריכים להצביע ב-2017 אמת, ולא מחל.

—

פוסטים שאני עוד צריך לכתוב:

למה שיטת המשטר האמריקאית היא בדיוק ההפך ממה שישראלים חושבים עליה?

מה תפקידו של שר?

תציקו לי כדי שאכתוב אותם.

#אופוזיציה #בחירות #בריטניה #דמוקרטיה #מדע המדינה #נתניהו #עבודה #פוליטיקה #שלי יחימוביץ'

הערות שוליים

  1. איכשהו, אותם אנשים גם גוערים תמיד בראש האופוזיציה על זה שהוא/היא לא עשו כלום במהלך כל הכהונה. ↩

תגובות

מיקי · 2012-04-07 10:27:45

טעות כתיב: “לאופוזיציה, בהגדרה, יש רוב בפרלמנט”.

מיקי · 2012-04-07 10:31:55

מעניין. אבל מנין הביטחון שרק מהאופוזיציה אפשר להציע אלטרנטיבה אידיאולוגית? מדוע לא לאחוז גם בקואליציה וגם בביקורת? האם הכרח הוא שהממשלה אינה מסוגלת להכיל דיון ציבורי ער שחברי הקואליציה נוקטים בו עמדות מנוגדות? הרי דברים כאלו קרו וקורים.

עמידתו האיתנה של השמאל הישראלי | ארכיאולוגיה של העתיד · 2012-04-07 13:34:17

[...] קננגיסר כתב כאן אחלה פוסט על מה עושה אופוזיציה. הוא הציג את יסודות [...]

חן · 2012-04-07 16:16:05

התפקיד של הכנסת הוא לפקח על הממשלה ולייצג את הציבור. שרים לא יענו למכתבים שלנו (אם כן, זה דרך משרד דוברות מצטדק), ח”כים יענו וגם אישית, אם המכתב יהיה ענייני ולא ספאם. מומלץ לנסות.

ערןב · 2012-04-07 19:49:35

אני תוהה. למה בישראל לא התפתח מושג של shadow government (“ממשלת צללים” נשמע קצת קונספירטיבי) של האופוזיציה, כמו בממלכה המאוחדת? אולי תנסה לדחוף לכך שאם מפלגת העבודה אכן תהיה באופוזיציה, היא תפעל לחלוקת אחריות והצמדת חברי אופוזיציה כ”שרי צללים” שיפקחו על כל משרד?

דובי · 2012-04-07 20:06:00

ערן – אני זוכר במעומעם שמפלגת העבודה ניסתה לעשות את זה פעם (אולי בזמן ממשלת נתניהו הראשונה?). אני מניח שהמגבלה העיקרית היא שמפלגת האופוזיציה המרכזית לא תקים את הממשלה לבד, אלא יחד עם חברות קואליציה אחרות, חלקן אולי אפילו חלק מהקואליציה הנוכחית. זה הופך את הטענה “אם אנחנו היינו בשלטון, היינו עושים כך וכך” להרבה פחות אמינה.

ערןב · 2012-04-07 21:26:13

מה שכתבת לעיל לדעתי קצת חותר תחת כל הרעיון של הרשומה הזו.

אמנם תפקידה של ביקורת אינה בהכרח להציע אלטרנטיבה ולעתים רבות היא מסתפקת בהצגת הבעיות מבלי להציע פתרונות, אבל ככזו היא נתפשת בעיני לפחות כחלשה יותר.

יתרה מזאת, אם מלכתחילה היריב של אתמול הוא השותף הקואליציוני של מחר, ואתה אומר שטענות ממין “אם אנחנו היינו בשלטון, היינו עושים כך וכך” הן הרבה פחות אמינות, איזו אלטרנטיבה מציעה מפלגת אופוזיציה שואפת שלטון?

דובי · 2012-04-07 21:28:07

הממ.. במחשבה שניה, אתה צודק. אין סיבה שלא תהיה ממשלת צללים שכזו גם בישראל.

אילן · 2012-04-18 12:01:48

חלק חשוב של ממשלת צללים – לעומת אופוזיציה כפי שהיה נהוג בישראל בשנות התשעים, כשהיו אופוזיציות – הוא ההתמחות של אנשים מוגדרים בתחומים שלהם. אתה מעמיד את המועמד שלך לשר האוצר ואת המועמד שלך לשר החוץ וכיו”ב. קבינט צללים, לכל שר יש את הצל שלו. את זה אי אפשר לעשות במשטר שבנוי על קואליציות רחבות, כי עד שמתבררות תוצאות הבחירות לפרוטרוט אי אפשר לדעת אילו תיקים תקבל כל מפלגה (במיוחד מאז שמפלגות השלטון ירדו לאיזור העשרים-שלושים מנדטים). ראה המקרה של אוריאל רייכמן שהתפטר מהכנסת יום אחרי שנבחר אליה, בטענה שאולמרט הבטיח לו להיות שר חינוך ובסוף קדימה קיבלה עשרים ותשע מנדטים ולא ארבעים והתיק לא נשאר במפלגה.

בעצם, יש רק תפקיד אחד שאפשר לאייש בממשלת צללים ישראלית, וזה תפקיד ראש הממשלה. ואני חושב שראש האופוזיציה הוא בדיוק התפקיד הזה – ראש ממשלת צללים (לא head of a shadow cabinet, אלא shadow head of cabinet). ראש האופוזיציה והמפלגה שלו מתקשים להציב אלטרנטיבה פרסונלית לשר האוצר, אבל יכולים להציב אלטרנטיבה פרסונלית לראש הממשלה. השאר היא אלטרנטיבה עקרונית, סוגייתית. “ממשלה בראשותנו הייתה עושה” . כמו שדובי תיאר בפוסט.

את כל התגובה הזו התחלתי, אגב, כדי להגיד שפוסט על שיטת המשטר האמריקאית נשמע מרתק. אז בבקשה, פוסט על שיטת המשטר האמריקאית. ויפה שעה אחת קודם.

דובי · 2012-04-28 19:01:12

אילן: קיבלת. כפתור התרומות נמצא למעלה משמאל. (:

‪טייס אוטומטי « Roee-geist · 2012-05-04 10:30:19‬

[...] מסכים עם דובי קננגיסר שתפקידה של האופוזיציה אינו מתמצה בניסיונות להחלפת [...]

הפוסט הקודם: ביטול הסדר תורתו אומנותו

הפוסט הבא: נייר עמדה: חיזוק שיטת המשטר

הסדר תורתו אומנותו הוא פצע פעור בחברה הישראלית, אך הפתרונות המוצעים לו נגועים כולם בשאיפה ילדותית משהו “לא לצאת פראייר”. בתורת קבלת ההחלטות מוכרות שיטות של מינימקס או מקסימין תועלת (להבטיח מקסימום מינימלי או מינימום מקסימלי – או במילים אחרות, להתסכן תמורת תמורה פוטנציאלית גבוהה יותר, או ללכת על בטוח במחיר צמצום הפרס הגדול, בהתאמה), ואפילו מינימקס חרטה (לצמצם את הסיכון במקרה של חרטה, על חשבון התועלת המקסימלית האפשרית). אבל בישראל התפתחה גישה חדשה שאפשר לכנות אותה “מינימקס פראייריות” – ניסיון לצמצם עד כמה שניתן את הסיכון לצאת פראייר, אפילו במחיר פגיעה בתועלת הפוטנציאלית. אבל מינימקס פראייפריות היא גישה כושלת, שגורמת לנו לירות לעצמנו שוב ושוב ברגליים, לתפוס את הפוליטיקה בין חילונים לחרדים כמשחק סכום אפס וליפול לרטוריקה של הפרד ומשול.

נקודת הקושי המרכזית היא הגיוס לצה”ל. זו נקודת קושי מוזרה, משום שמהרבה בחינות, החילונים לא באמת רוצים את החרדים בצבא. לכולם ברור שהם יצרו יותר בעיות מאשר יביאו תועלת. אבל אף אחד לא מוכן לצאת פראייר, אז כולם דורשים “שיוויון בנשיאה בנטל”, ולעזאזל ההגיון. אחרים המציאו רעיונות כמו ה”שירות הלאומי”, שלא יועיל בכלום חוץ מאשר לתחושת הפראייריות של הציבור החילוני.

הציבור החילוני צריך לבלוע את הצפרדע הזו, ולאפשר מתן פטור גורף לחרדים משירות צבאי. למשל, אפשר לקבוע שמי שהיה תלמיד ישיבה שבהסדר בגיל 16, יקבל פטור משירות צבאי, מבלי תלות בהמשך לימודיו. זה רעיון מעצבן, אבל הוא כדאי לנו: חרדי שיקבל פטור משירות צבאי שלא דרך “תורתו אומנותו” (כמו אותם חצי ממקבלי פטור על סעיף נפשי) יוכל לצאת לעבוד, ואז לא יזדקק לקצבאות מהמדינה – ואפילו ישלם מיסים כשאר האזרחים. וזאת יש לזכור: יותר מששותפות בנשיאה בנטל מתבטאת בשירות צבאי, היא מתבטאת בתשלום מיסים וסיוע למימון מדינת הרווחה, כמו גם תקציב הבטחון. כלומר, הם יהפכו מהוצאה להכנסה. כבונוס, עם עזיבת החרדים את הישיבות, יחלש כוחם של ראשי הישיבות ומנהיגי הציבור החרדי ככלל, משום שהם כבר לא יאחזו בשוט של הפרשת החרדי מרישומי הישיבה, ובכך הבאתו לגיוס. (לכן, אני מתריע מראש: מהלך כזה יזכה להתנגדות דווקא מצד המנהיגות החרדית. ככה תוכלו לדעת שזה מהלך טוב לכל היתר, כולל ציבור החרדים עצמם).

את המהלך הזה יש לשלב עם דרישה חד משמעית להכללת לימודי הליבה במערכת החינוך החרדית, כדי לאפשר לאותם חרדים שלא נדרשים לשרת בצה”ל להשתלב בהצלחה בשוק העבודה הישראלי. ניתן לדרוש לימודי ליבה בתמורה להמשך הסיוע הכלכלי לישיבות, והכללתן בהסדר הפטור מצה”ל.

#דת #חברה #ישראליאנה #כסף #מספרים #מציאות #ניירות עמדה #פוליטיקה #צבא #תקווה

תגובות

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-04-06 09:06:39

אני מאוד מסכים עם הטענה הבסיסית של הפוסט – הבעיה היא לא אי-השתלבות של חרדים בשוק העבודה, אלא אי-הגיוס שלהם. אבל נדמה לי שהפתרון שאתה מציע הוא פשטני מדי. כי עם כל הסימפטיה שלי לסלידה מהמינמקס-פרייאריות, אי אפשר להגיד שקבוצה גדולה באוכלוסיה פטורה משירות כי... ככה. מדיניות צריכה איזה הגיון פנימי כדי שתתקבל על הציבור, ואתה לא מציע שום סיבה לפטור לחרדים, למעט פריבילגיה היסטורית. אתה יוצר אי-צדק משמעותי, בדרישה מחלק מהצעירים הישראלים להקריב 3 שנים בלי תמורה משמעותית ובלי צידוק משמעותי לבחירה דווקא בהם. פתרון אפשרי הוא לנטוש את כיוון הצידוק וללכת לכיוון התמורה – למשל, שכר מינימום לחיילים. אבל זה כבר צעד משמעותי לכיוון של צבא מקצועי, שהוא דיון אחר לגמרי.

והערת אגב – ההנחה שלך שכל צעד שיזכה להתנגדות מצד ההנהגה החרדית הוא צעד חיובי היא בדיוק אותו משחק סכום 0 שנגדו אתה יוצא בראשית הפוסט.

‪hilanoga · 2012-04-06 11:20:25‬

מה שנדב אמר.

ספקניסטן · 2012-04-06 11:25:17

ועניין נוסף: השירות הצבאי הוא מס. שלוש שנים בהם אדם מוותר על חירותו (ובנוסח אחר, חירותו של אדם נשללת ממנו) על מנת להעניק את כוחותיו ומרצו למדינה. מדובר בהפסדי שכר אלטרנטיבי, ושלא לדבר על עלויות עקיפות המושתות על ההורים (שאפקטיבית מחזיקים את הילדים שלהם כלכלית 3 שנים נוספות).

אי אפשר לתת פטור גורף שכזה לאוכלוסיה שלמה ממס, בלי הסבר ראוי או בלי פיצוי הוגן לחיילים. למשל, כפי שהציעו מעלה, שכר מינימום זו התחלה טובה (ובכלל, טוב יהיה אם צה”ל יסתכל על כוח העבודה של החיילים שלו כעל משאב יקר, שאין לבזבז על מלאכות סרק)

עזי חיימוביץ · 2012-04-06 12:43:44

בסיס הצעתך אינו מקובל עלי,כי הנך שוכח שגם על החרדים ברובם מקובלת ההבנה כי יש להיכנע למלכות בראש וראשונה, שנית אבה ונתחכמה לו, מכאן אני מאמין גדול בחוק מחייב אשר ממנו יוצא עקיפה חדה ונחושה עם עונשים חמורים.אין ספק כי הצעקה מכאן ועד גיטאות ברוקלין אמפשייר סידני פריז יומונטריאול יהדדו ויעשו גלי צונאמי ,אך הם יעלמו כפי שבאו לעולם.אבל מאותו הרגע שהממלכה תתחיל מנקודת השקט שלאחר הסערה יבואו כל השינויים שאתה מציע,שהם נכונים ויכולים להביא לשינוי משמעותי הן כלכלי והן חברתי.ראה החרדים בכל העולם המערבי מתפרנסים ושורדים בלי מחזות המוצגים בפנינו הישראלים בביתנו.

דובי · 2012-04-06 12:54:34

עזי – מובן שהם מתפרנסים בכל מדינות העולם בכוחות עצמם. כי גם כיום הם לא מתנגדים לצאת לעבוד. הם מתנגדים לשרת בצבא. כמה מדינות אתה מכיר שמגייסות בכפייה חרדים לצבא? אני לא מכיר מספיק מדינות אחרות, אבל אני יודע שבארה”ב, כל עוד היה גיוס חובה, היה פטור מטעמי דת לקבוצות מסוימות.

נדב: הסיבה שאני מציע לפטור לחרדים היא שלגייס אותם יצור יותר בעיות מאשר הוא יפתור. קצת כמו הפטור לערבים, שכמעט אף אחד לא מערער עליו (לא ברצינות, בכל מקרה). אני בהחלט בעד ניצול הכספים שיתפנו כדי להגדיל את המשכורות של חיילים משרתים. אני בעד קיצור תקופת שירות החובה. אני בעד מתן הטבות מסויימות למשרתים (או להפך – נגיד, היטל אי-שירות על חרדים שקיבלו פטור, שיגדיל את מס ההכנסה שישלמו למשך עשר שנים). ובסופו של דבר – כן, אני מעדיף צבא שאינו מתבסס על שירות חובה, אבל זה, כמו שאמרת, דיון גדול יותר. ההצעה הזו פה היא טיוטא של טיוטא, ומובן שאני לא חושב שמה שכתוב פה זה כל מה שצריך, אבל אני בהחלט חושב שראוי לבחון את הכיוון הזה, ולהפסיק לחשוב במונחים של איך אפשר לבזבז גם לחרדים שלוש שנים מהחיים. לגבי התנגדות החרדים – מדובר על התנגדות ההנהגה, לצעד שיחליש אותם. ברור לי שכל מהלך שמטרתו היא שילוב של החרדים לתוך שאר החברה הישראלית ונטרול הסקטוריאליות שלהם יגרור התנגדות מצד מי שיאבדו את כוחם. כוח הוא כן משחק סכום אפס, אני חושש.

ספקניסטן: אתה צודק, ולא דיברתי על הפיצוי הראוי למשרתים במסגרת כזו. בהחלט, דרוש פיצוי נאות הרבה יותר ממה שניתן כיום, ולטווח ארוך יותר.

אורי · 2012-04-06 14:20:07

אם אתה בעד ביטול גיוס החובה, למה אתה לא מקדם את זה וזהו?

זה דיון גדול יותר? אולי, אבל זה הדיון הנכון לעשות.

גם שוויון בנטל, וגם אי גיוס חרדים. מה רע בפתרון הזה?

מני זהבי · 2012-04-06 18:17:43

אם כבר רוצים לפטור את החרדים מהגיוס, אז הנה ההצעה שלי:

  1. כל אזרח ישראל בן 18 יחויב בשירות צבאי (עם אפשרות של פטור לנשים על רקע דתי או למגזרי מיעוטים — זה המצב עכשיו; גם הוא אינו טוב, אבל שינוי ההיבטים האלה שייך לדיון אחר).

  2. אזרח ישראל בן 18 שלא למד לימודים תיכוניים, יוכל לקבל דחיית שירות ל-4 שנים לצורך השלמת לימודים תיכוניים. היקף לימודיו ייבדק מדי כמה חודשים, ואם יימצא שהוא אינו לומד, הוא יידרש להתייצב בלשכת הגיוס.

  3. אזרח ישראלי בן 22 שהנו נשוי, וטרם מילא את חובת השירות שלו, יקבל דחיית שירות לשנתיים נוספות. אם במהלך השנתיים האלה לא התגרש, תהפוך הדחייה לפטור מוחלט.

  4. על אדם הזכאי לדחיית שירות מאחת הסיבות הנ”ל לא ייאסר לעבוד.

  5. כל אזרח ישראלי בן 22 או יותר, המעונין בכך, יוכל לבקש פטור מהשירות הצבאי לצמיתות על סמך לימודים תורניים בישיבה מוכרת. מספר האזרחים הזכאים לפטור כזה מדי שנה יהיה מצומצם וקבוע — למשל, 1000 איש — וזהותם של מקבלי הפטור תיקבע ע”י הישיבות.

היתרון שבהצעה הזאת טמון, לדעתי, בכך שהיא אינה מחייבת את מוסדות הלימוד החרדיים בתוכנית לימודים כלשהי — חיוב שממילא קשה מאוד לאכיפה — אלא יוצרת אצל הנערים החרדים אינטרס בלימודים תיכוניים (כמפלט מהצבא). הדחייה במקום הפטור, בשלב הראשוני, גם תעזור למנוע מצב שבו משפחות שאינן מתות על אורח החיים החרדי באופן כללי, אבל גם אינן רוצות לשלוח את ילדיהן לצבא, ישלחו את הילדים לשנה בישיבה כדרך מפלט מצה”ל. הדחייה במקום הפטור בשלב השני נובעת מהשאיפה למנוע נישואים פיקטיביים כדרך מילוט מהצבא. מי שיוכל להנות מהדחייה הזאת, תחת ההסדר המוצע, הם ממילא חרדים בלבד (מי עוד ירצה לדחות את מסלול הקריירה הרגיל ב-4 שנים, ואח”כ להתחתן מיד בטרם סיום התיכון?). עם זאת, ההצעה מנוסחת כך שעד לסעיף האחרון, אין לה קשר מובהק לחרדים. הסעיף האחרון הוא כמובן הבעייתי ביותר, כי הוא כן מתייחס לחרדים. כל הסיבה לקיומו הוא העובדה שגם אצל החרדים — סרפרייז, סרפרייז — יש גברים שפשוט אינם מצליחים להתחתן, או מתגרשים מהר. הם אינם רבים, ותחת ההסדר המוצע, מי שייהנו מהפטור במסגרת הישיבתית יהיו בעיקר הם (מתוך הנחה שרבני הישיבות לא ירצו לתת פטור מתוקף הסעיף הישיבתי למי שיכולים לקבל דחייה+פטור מתוקף סעיף הנישואין).

אפשר, כמובן, לחשוב על ביטול חובת השירות באופן כללי ומעבר לצבא המקצועי. אבל במצבה של ישראל, זה כנראה פשוט בלתי-אפשרי, גם אם כיבוש הגדה המערבית יסתיים מחר.

דניה · 2012-04-06 22:54:44

זה נחמד שאתה עובר בשיטתיות על הסוגיות הפוליטית.

דובי · 2012-04-07 04:47:31

אורי – כי אני מכיר במגבלות שלי. עם הרקורד הצבאי המפואר שלי, ולאור חוסר הנגישות שלי לנתונים הרלוונטיים, אם אני אדבר על השאלה האם צה”ל יכול להסתדר עם מודל של גיוס מרצון בלבד, כולם יתנפלו עלי, ולא בלי צדק, שאני לא מבין כלום ואין שום בסיס עובדתי לדברים שלי. אני תומך במודל של צבא מקצועי, אבל אני לא יכול להיות זה שמקדם את זה. אם וכאשר יהיה מישהו בעל ידע בתחום שיקדם את הנושא, אני מבטיח לעמוד מאחוריו ולתמוך בו. לגבי עניין החרדים, לעומת זאת, אני חושב שאני מספיק מבין כדי לדעת שזה מהלך נכון – חרף הקשיים שהצביעו עליהם כאן בתגובות.

מני – זה רעיון מעניין, ואני בטוח שכל מנגנון שיתקבל בסוף יהיה יותר מורכב ממה שהצגתי בפוסט עצמו, שנועד בכל זאת רק כדי להציג את הרעיון ולא כהצעת חוק. אני לא בטוח שאני אוהב את הרעיון שילדים שהוריהם לא רוצים שישרתו בצבא ישלחו לשנה בישיבה (ואני לא בטוח שהישיבות יאהבו את זה, גם), אבל זו בהחלט דוגמא מעניינת למנגנון שכזה שהוא פחות בוטה ממה שאני הצגתי.

דניה – לא כל הסוגיות הפוליטיות, רק אלו שיש לי מה להגיד עליהן שהוא לא לגמרי מצוץ מהאצבע. אבל כן, זה הרעיון.

מני זהבי · 2012-04-07 06:02:46

לגבי צבא מקצועי, הבעיה העיקרית כאן אינה עם הצבא הסדיר (שהוא באמת מנופח כעת באופן שאיש לא היה מעלה על דעתו בתקופה שבה ישראל התמודדה עם איומים חמורים בהרבה — בשנות ה-70-50 של המאה הקודמת). הבעיה היא עם צבא המילואים. כלומר, ישראל, לאור ההיסטוריה של היחסים בינה לסביבתה הקרובה ולאור היחס הרווח באותה סביבה כלפיה (עם או בלי הסכמי שלום),חייבת להיות מסוגלת לשלב, במקרה הצורך, חלק ניכר מאוכלוסייתה הבוגרת במערכה צבאית להגנתה. זו בעיה שצבא מקצועי אינו יכול לפתור (ואם ינסה, הוא יהפוך להרבה יותר בזבזני מצה”ל כיום). גילוי נאות: הניסיון הצבאי שלי הוא מגוחך, וכל האמור לעיל נאמר על דרך הפרחת טיעונים באוויר. אם מישהו בעל רקע צבאי מרשים יותר יפריך את הטיעונים המופרחים, אני אקרא בעניין.

אורי · 2012-04-07 09:54:35

דובי, עם כל הכבוד, אם אתה מצהיר על עצמך שאינך מבין די בתחום כדי להביע דיעה על מבנה הצבא העתידי, איך אתה יכול להמליץ על פטור גורף משירות לקבוצה לא קטנה באוכלוסיה, שחלקה באוכלוסיה הולך וגדל ועומד להיות מאוד משמעותי בשנים הקרובות?

יעל ר. · 2012-04-07 21:42:49

הפתרון פשטני. אם לעבוד זו תרומה שוות ערך לשירות הצבאי, מדוע טרחתי להתגייס ולעבוד בצבא 12 שעות ביום תמורת 200 שקל בחודש, כשיכולתי לצאת ולהרוויח כסף של ממש בחוץ? הבה נשחרר את כולם מהשירות הצבאי לטובת קריירה, אם כך. זו וואחד צפרדע שאתה מבקש שנאכל.

הפתרון צריך להיות מסלול אלטרנטיבי לצבא: זמן שירות זהה שינוצל לשירות אזרחי, למען מטרות חברתיות שונות (או שיטור, כיבוי אש וכו') – גם בתוך הקהילה החרדית עצמה וגם מחוץ לה.

בכל מקרה, נושא התמיכה הכספית צריך להשתנות כליל. הכוונה של בן גוריון היתה לתמוך במתי מעט עילויים בכוללים, לא במאסות שאליהן הגענו – וככל שהן גדלות והמשכורות שלנו עומדות במקום מול המחייה המתייקרת, יום יבוא והמערכת הזו תקרוס בשל חוסר האפשרות לממן את כל האוכלוסייה הנתמכת הזו.

דני · 2012-04-08 13:26:41

השאלה היא איך אתה מודד את ה”תועלת” משירות צבאי של חרדים.

התועלת לצבא היא אכן אפסית עד שלילית. לעומת זאת ה”תועלת” העקרונית שבהעדר אפליה מטעמי שיוך למגזר מסויים היא מניעת הנזק שנגרם כרגע לעקרון הדמוקרטי של “שוויון בפני החוק”.

אם להביא דוגמה קיצונית, אז מה ה”תועלת” במשטר דמוקרטי בכלל? דיקטטורה היא הרבה יותר יעילה, בלי צורך לבזבז כסף על בחירות, מפלגות, וחקיקה פופוליסטית שנועדה למצוא חן בעיני העם (כי דעתו של העם לא באמת משנה). אבל יש דברים שהם חשובים יותר מאשר תועלת. דמוקרטיה, שאחד מעקרונותיה הוא שוויון בפני החוק, נמנית עם הדברים האלה. לכן, גם אם פטור לכל החרדים, טרנספר לכל הערבים, או הגבלת זכות הבחירה למי שיש לו מנת משכל גבוהה מ-120 הם רעיונות “יעילים” יותר, אנחנו לא נבחר בהם, כי הם לא דמוקרטיים (במובן הרחב של המילה, שכולל בתוכו חרויות יסוד והעדר אפליה). זאת הסיבה שפטור לחרדים הוא מצב שחייב להיפסק. לא בגלל שזה חשוב לצה”ל (זה לא), אלא כי זה חשוב למהות הדמוקרטית של מדינת ישראל.

גדי אלכסנדרוביץ' · 2012-04-09 06:17:38

דובי, החלק של “יצרו יותר בעיות מאשר תועלת” לא כל כך ברור לי למרות שאני חלק מ”כולם”. דומני שבעיה עיקרית אחת תהיה בלגרום להם להתגייס בכלל; אבל כל שאר הבעיות שאני מעלה על הדעת ייגרמו רק בגלל רצון לשלב את החרדים איכשהו במסגרת שבה פועלים גם חיילים לא חרדים. למה לעשות את זה? למה לא לתת לחרדים בצה”ל שתי אפשרויות: או שתשרת כמו כולם בלי שום התחשבות מיוחדת (בדיוק כפי שאין התחשבות מיוחדת באף חייל אחר), או שתבלה את כל זמנך באבט”שים במקומות יישוב מבודדים, שכרגע שולחים אליהם חיילות שבקושי סיימו טירונות 00?

שי ש · 2012-04-09 08:15:49

גם אני בדעה שהצבא יפסיד הרבה יותר מאשר מה שירוויח מגיוס חרדים בכפיה, הבעיה היא שאותה פגיעה בשוויון בגלל מתן הפטור הגורף לחרדים היא לא משהו תיאורטי, אלא דבר שיתמרץ עוד יותר את האוכלוסיות הלא חרדית שלא להתגייס.

יואב · 2012-04-11 14:27:50

אולי אפשר פשוט שמי שלא ישרת בצבא ישלם. אפשר לסדר הלוואות נוחות.

לא שומעים? » אז מה אתה חושב על..? · 2012-10-29 23:55:33

[...] אתה חושב על גיוס חרדים? בעבר הבעתי את דעתי שיש לאפשר פטור משירות צבאי על רקע דת או מצפון לכל המעוניין בכך, ולהתנות פטור זה בתשלום "כופר" [...]

הפוסט הקודם: טיוטת נייר עמדה: חזון מדיני חדש

הפוסט הבא: מה עושה אופוזיציה?

אז כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אחד הדברים שאני מתחבט בו מאז ההחלטה על ההתמודדות בפריימריס של העבודה היא איך לגשר בין העמדות המדיניות שלי לבין אלו של העבודה. אחד הדברים המשמחים שגיליתי בזכות הועידה הקרבה ובאה היא שאני לא לבד בעמדותי בעבודה. לאור זאת החלטתי לשנס מותניים ולנסות לנסח חזון מדיני חדש שיחבר בין התובנות הפוסט-ציוניות שהגעתי אליהן בשנים האחרונות לבין משהו שקרוב יותר לקונצנזוס בשמאל הציוני. התוצר לפניכם. כרגיל, אשמח להערות והצעות.

—

מבוא

בעוד כשנה נציין 20 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים, והתהליך שהם היוו את שיאו, היו צעד עצום לקראת השכנת שלום בחלקת הארץ עלינו אנו מתקיימים. לצערנו, הם מוסמסו ונדרסו על ידי המנהיגות בשני הצדדים, ווידוא ההריגה שלהם, אם תיסלח 1 לי המטאפורה, בוצע על ידי קיצונים יהודים ומוסלמים, בכיכר מלכי ישראל, באוטובוסים ובבתי הקפה בתל-אביב ובירושלים, במערת המכפלה, במלון פארק. גופתם עדיין זוכה לבעיטות, בין אם בסביבות עזה הנתונות למתקפות טילים מתמשכות ובין אם בכפרים הפלסטינים שמותקפים על-ידי פעילי הטרור היהודיים תחת הכותרת “תג מחיר”.

יש המעלים ספק אם הסכמי אוסלו היו ישימים בעת חתימתם, אך כעת הדבר כבר צריך להיות מעל לכל ספק: נעילת השיח הישראלי והפלסטיני סביב מיתווה ההסכמים הללו הכניס אותנו לסחרור שאין מוצא ממנו אלא באמצעות זניחתם וחיפוש חזון אחר לפתרון הסכסוך. הסכמי אוסלו נבנו על בסיס הנחת יסוד של הפרדה מוחלטת – “אנחנו כאן, הם שם”, וככאלו, לא דרשו פיתוח של יחסי אמון אמיתיים בין העמים השוכנים בין הים לנהר. פה נעוץ כשלונם. לא ניתן להשיג שלום עם שכנים באמצעות ליבוי הפחד ההדדי. החשדנות הורגת.

המפתח לשינוי: ערביי ישראל

לכל אורך תהליך השלום המתמשך של ישראל והפלסטינים, אזרחי ישראל הערבים מצאו את עצמם לכודים בפינה – מצד אחד הם לא הוחשבו כחלק מהצד הפלסטיני איתו יש לנהל שיח, ומצד אחר נאמנותם למדינה הוטלה בספק בשל הזדהותם עם הצד השני. אך שיחות השלום במתווה של “שתי מדינות לשני עמים” היוו אתגר גם עבור ערביי ישראל: בעיני רבים בישראל, הקמתה של מדינה פלסטינית אמורה הייתה להוות גם “פתרון” לבעיית ערביי ישראל, ודרך לעקוף את הסתירות שבמודל של “מדינה יהודית ודמוקרטית”.

תחת זאת, חשיבה מחודשת על תהליך השלום תעלה כי על ערביי ישראל להיות במרכז אסטרטגיית השלום של ישראל. אין דרך טובה יותר להוכיח את נכונותנו לשיתוף פעולה עם עמי האזור מאשר הפיכת הערבים אזרחי ישראל לשווים שיוויון מלא, ולשגרירי אמת ליתר העולם הערבי. השינוי ביחס לערביי ישראל צריך להיות כולל: במערכת החינוך (במערכת היהודית, באמצעות הכללת הערבית כנושא לימוד חובה כבר מבית הספר היסודי, ועל-ידי לימוד ההיסטוריה של הערבים באזור שלא מתוך נקודת המבט הצרה של היישוב היהודי בפלסטינה המנדטורית; ובמערכת הערבית באמצעות מתן אוטונומיה גדולה יותר ללימודים קריטיים לזהות הפלסטינית-ישראלית); במערך השיטור (לא נוכל לצפות מהפלסטינים בשטחים לתת אמון בחיילי צה”ל כאשר אפילו היחס בין ערביי ישראל לשוטרי משטרת ישראל הוא בד”כ עויין); בכלכלה; בהעסקה במגזר הציבורי וכן הלאה.

על ישראל להכיר באופן רשמי בנזק שנגרם לערבים תושבי ישראל בעת הקמת המדינה (גם אם לא באחריותו הבלעדית של היישוב היהודי בארץ), ולפתוח במהלך שמטרתו הכרה בעוולות העבר ותיקון סימבולי לפחות שלהם.

ככל שהפלסטינים מעברו השני של הקו הירוק יראו שישראל רוצה ומסוגלת לקיים דו-קיום מכבד עם אזרחיה הערבים, כן תפחת העוינות, יגבר האמון, ותגבר הנכונות לפשרה המקובלת על כל הצדדים ואינה מבוססת אך ורק על חשדנות הדדית ודרישות משני הצדדים לבטחונות וערבויות שמהווים מכשול בלתי עביר לקידום השלום.

יתר על כן, ככל שהחיים המשותפים יראו לכל הצדדים אפשריים וסבירים יותר, כן יוכלו הגבולות בין שתי המדינות להיות יותר גמישים ו”נושמים”, דבר שיאפשר הקמת הסדר מדיני שלא יתבסס על הפרדה חדה של טריטוריה ואוכלוסיה, אלא על ריבונות משותפת באזורים מסויימים, זיקה הדדית של חלקים בכל אוכלוסיה למדינה השניה וקיום מערכות קונפדרליות שיאפשרו שיתוף פעולה הדוק בתחומים שלא ניתן להפרידם בין שתי המדינות (דוגמת משאבי טבע, ערכים סביבתיים וכיו”ב).

תקופת הביניים

כמובן שבעת שישראל עוסקת בבניית אמון מול ערביי ישראל, אין משמעות הדבר הפקרת זכויותיהם וצרכיהם של הפלסטינים בשטחים. על ישראל לעצור את הבניה בהתנחלויות ולפעול באופן נחרץ כנגד פעולות אלימות מצד אזרחי ישראל המתגוררים מעבר לקו הירוק. ישראל צריכה לפעול כדי לצמצם ככל האפשר את החיכוך בין תושבי השטחים לבין חיילי צה”ל ושוטרי מג”ב, כולל צמצום מספר המחסומים ופתיחת דרכים המקשרות בין מקומות ישוב פלסטיניים. יש לאפשר לתושבים הפלסטיניים גישה לאדמותיהם, ולמנוע השתלטות על אדמות על-ידי אזרחי ישראל. הגם שאין להפקיר את בטחונם של אזרחי ישראל, אין לנצל את הדרישה הזו לפגיעה קולקטיבית בתושבים הפלסטיניים או לשלילת חירויותיהם.

על ישראל לעודד ולתמוך באיחוד מחדש של הרשות הפלסטינית תחת הנהגה מאוחדת, גם במחיר הכרה בחמאס כגורם פוליטי לגיטימי ברשות. העקרון המנחה בפעולה מול החמאס חייב להיות נכונות להדברות עם כל גורם המעוניין להדבר עם ישראל, מחד, וסירוב נחרץ לתביעות המגובות באלימות או באיום באלימות. ניתן לדבר עם ארגוני טרור, אך אסור להכנע להם. עד היום, מדיניותה של ישראל הייתה הפוכה בתכלית: סירוב מוחלט לדבר עם ארגוני הטרור, עד שאלו פעלו באמצעים אלימים וכפו על ישראל להכנע ולקבל את דרישותיהם. מובן לכל כי מדיניות זו פוגעת בישראל, ומחזקת את גורמי הטרור בקרב האוכלוסיה הפלסטינית.

סיכום

זה מספר שנים שקבוצות שונות, יהודיות, פלסטיניות, כמו גם קבוצות משותפות, שוקדות על פיתוח רעיונות יצירתיים שמתקדמים מעבר לעקרון “שתי מדינות לשני עמים”, מתוך הכרה במגבלותיו של עקרון זה בדרך ליישום פרקטי. רעיונות אלו, שבסיסם ברמות שונות של ריבונות משותפת וגמישה, הגיעו לכדי בשלות מספקת כדי להציגם בפני הציבור הישראלי כמדיניותה הרשמית של מפלגת העבודה.

איש אינו שוקל קפיצת ראש אל תוך “מדינה דו-לאומית”. הרעיונות החדשים דורשים תהליך ארוך טווח שכל אחד משלביו הוא בפני עצמו חיובי – ובראש ובראשונה מתן שיוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים. גם רעיון המדינה הדו-לאומית עצמו אינו אלא קבוצה רחבה של רעיונות המשתרעת בין פתרונות בלתי מתקבלים על הדעת כגון “מדינת כל אזרחיה” בפורמט הנתמך על-ידי בל”ד, שמשמעו העלמת הזהות היהודית לחלוטין מעקרונות היסוד של המדינה, ועד פתרונות קונפדרטיביים הדוגלים ב”שתי מדינות לשני עמים” אך עם שיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות. על מפלגת העבודה להוביל את השיח הפוליטי בישראל אל מעבר לפרדיגמת “שתי מדינות לשני עמים” ולאמץ בשום שכל מתוך הרעיונות החדשים שהתפתחו בשולי השיח הפוליטי, כדי לפרוץ סוף סוף את המכשול שמנע התקדמות במאמצי השלום כבר למעלה מעשור ומחצה.

#דו-לאומיות #ואני ויהונתן קלינגר גם #ישראליאנה #ניירות עמדה #עבודה #ערבים #פוליטיקה #פלסטין #ציונות

הערות שוליים

  1. תסלח או תיסלח? המממ... ↩

תגובות

אלעד הן · 2012-04-03 21:39:42

הערה כללית: להבנתי הסכמי אוסלו נתפשו באופן מאוד חיובי על ידי אזרחי ישראל הערבים שראו בהם, בין השאר, פתח לפיוס בין הזהות הלאומית שלהם לבין חייהם בישראל ורצונם לשגשג בתוכה. ממליץ לעיין בדוחות של מכון המחקר בראשות סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה שעוסקים באמצע שנות התשעים.

הערה רטורית: לדעתי אתה עושה טעות בלהדביק על הרעיונות שלך את הסטמפה “פוסט ציוניים”. לא משנה אם אני מסכים איתך או לא, הציונות רחבה מספיק כדי להכיל את הרעיונות האלה, ורדיקליים יותר (למשל העמדה הדו לאומית של השומר הצעיר וברית שלום).

סירו · 2012-04-03 23:22:50

אני רוצה להעלות שתי נקודות שחשוב לחשוב עליהן מראש לצורך הפרקטיקה של מימוש החזון שהצעת. מפריע לי פחות להזיז את המטרה הסופית לפה או לשם, ויותר אתגרים וסכנות שיכולות לצוץ סביב השינוי.

ראשית, צריך התייחסות לאיזונים ובלמים בעניין הנרטיב היהודי לעומת הפלסטיני (או לפחות לחשוב על זה מראש). כל הזזת סטטוס קוו מכניסה למיינסטרים דברים שפעם היו fringe. ברגע שאתה מזיז את “שמאלה”, יש הזדמנות מתפרצת לתומכי “העלמת הזהות היהודית” להתחזק, ולהשיג הישגים משמעותיים, משפטיים ותודעתיים. צריך לחשוב מראש איך מקטינים את המהלך השלילי הזה. חיזוק הנרטיב הזה לא רק יקשה על פיוס לאומי, אלא גם יקשיח עמדות מו”מ (שאלת השיבה?), וכמובן הנרטיב לאומות העולם (שבזמן האחרון עסוק יותר ויותר בדה-לגיטמציה של זכות הקיום של מדינה יהודית).

בנוסף, יש צורך להציג חזון קונקרטי לטיפול בהקצנה דתית ותרבותית (אי כיבוד שלטון החוק, אנטי דמוקרטיות). ממה שאני מתרשם יש לנו נסיגה בתחום הזה כבר ברוב היהודי, עם כמות הולכת וגדלה של פניה לדת כמקור סמכות, וכמות הולכת וגדילה של שלילת שלטון החוק ועקרונות דמוקרטיים. סליחה שאני נשמע גזען אתנוצנטרי שמדבר על ערסים עם כיפה (או שבאב מהכפרים) אבל אנחנו לא בגודל של ארה”ב, ואנחנו לא יכולים להכיל מיעוט משמעותי של רדנקס נבערים ופונדמנטליסטים. אם ימשיכו לצמוח כאן שתי תרבויות נבערות מתנגדות (א”י השלמה לעומת פלסטין השלמה), כל תקרית בין יהודים לערבים, תצית מלחמה פנימית.

זה נכון שזה שאלה כללית נפרדת מחזון היחסים היהודי-ישראלי, אבל הזנחה שלה תכשיל התקדמות משמעותית בחזון שהעלת.

גיל · 2012-04-04 01:33:29

בקשר לבנייה בהתנחלויות, אולי כדאי להתמקד בתקציבים במקום בבנייה עצמה. מצד אחד, אם יש כמות מספיקה של ילדים, הרי לא נמנע בנייה של גן ילדים בהתנחלות? מצד שני, הבתים לא נבנים סתם, אנשים רוצים לעבור לגור בהם, משום שזול יותר לגדל משפחה בהתנחלויות, האזרחים שם מתוקצבים הרבה יותר מאזרחים בתוך הקו הירוק. אולי אם הדרישה הפוליטית תהיה לשוויון בתקצוב יהיה סיכוי טוב יותר להעביר אותה, והתוצאה תהיה טובה לא פחות לטווח ארוך. לא להפסיק לבנות בהתנחלויות, רק להפסיק לסבסד הגירה של יהודים אליהן.

ליאור גימל · 2012-04-04 07:28:12

עוד לפני שהספקתי לקרוא עד הסוף: הסימטריה בין התפקיד של טרוריסטים יהודיים וערבים ב”וידוא ההריגה” של הסכמי אוסלו וההתעלמות המוחלטת מצה”ל, כאילו היה מהאו”ם, היא היתממות לא ראויה.

ליאור גימל · 2012-04-04 07:33:09

ועכשיו שקראתי את כל השאר – מסמך נהדר. עבודה מצוינת.

יואב · 2012-04-04 08:57:08

לא ברור לי כל כך מה הצעדים הפרקטיים שאתה מציע.

נניח – אתה ראש הממשלה, עם קואליציה של 61 חברי כנסת שהולכים אחריך בעיניים עצומות.

מה אתה עושה?

תכניס ערבית בתור מקצוע חובה? (סליחה – אבל לא נראה לי שזה כל כך משמעותי)

תדבר עם החמאס? ומה יקרה כשהם ישגרו טילים על ישראל? לא תגיב? וכשהעיתונאים ילכו לשדרות ויצלמו ילדים מפוחדים?

שי · 2012-04-04 11:14:42

מעניין, אבל משהו חסר לי – אתה מציע הצעות טובות לפיוס ושלום בין ממשלת שמאל לפלסטינים, אבל מה עם הצד השני? איך תרתום (או לפחות תפייס) את המתנחלים, החרדים, ובאופן כללי מצביעי גוש הימין, לתוכנית שכוללת הקפאת התנחלויות, פעילות נחרצת נגד אלימות מתנחלים והכרה בחמאס?

דודי · 2012-04-04 11:38:05

יופי של התעמלות רעיונית, רואים שאתה מתאמן להיות פוליטיקאי. במקום להגיד ישר מההתחלה שאתה חושב שצריך ללכת לקראת מדינה דו לאומית, אתה מתרכז בכפיפות, מתיחות וסיבובים שונים מסביב לנקודה הזו, כנראה כי אתה יודע טוב מאוד שמפלגת העבודה היא לגמרי לא הפלטפורמה הנכונה שלך. חבל שאתה לא מעיז להגיד את מה שאתה חושב, שגויה ככל שתהיה דעתך.

טרי · 2012-04-04 13:32:23

אתה עוד תגלה כמה שאתה נאיבי.

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-04-04 13:32:56

דודי: הלוואי שההתעמלות הרעיונית של כל הפוליטיקאים בישראל תלווה בהצהרה בולטת בראשית דבריהם. אני רואה את שר האוצר: “כמו שאתם בטח יודעים, אני מתלבט בין השאלה איך להמשיך להוריד מסים לחברים הטייקונים שלי, לבין להוריד את הנודניקים מהמחאה מהגב שלי. אז אני אסובב צעדים ניאו-ליברליים ואקרא להם צעדים חברתיים' שר החוץ:'אני מתלבט איך לגשר בין האהדה שלי לפרוייקט ההתנחלות, לבין הרצון שלי לא לעצבן את האמריקאים יותר מדי. אז אני אגיד שאני פותח בתהליך מדיני, ואמסמס אותו'. יודע מה, נשמע לי לא רע בכלל.

דובי · 2012-04-06 05:10:58

אלעד: בראשית דרכם, כן, אבל עם השנים, ועם ההבנה שהכוונה היא לנשל אותם במידה מסויימת מזכויותיהם בארץ כי יש להם מדינה מעבר לגבול, לפחות חלק מהקולות השתנו. לגבי ה”פוסט-ציונות”, במידה מסויימת אתה צודק. השמאל כבר מזמן ויתר על “ציונות” ואפילו על הדגל לימין, ופעם טענתי שצריך להחזיר אותם לרשותנו. היום כבר לא מספיק אכפת לי, כנראה. אולי איבדתי חלק מהאמונה שהייתה לי בכוחן של מילים.

סירו: אני פחות או יותר מסכים עם מה שאתה אומר, אבל לא חושב שזה צריך להיות חלק מנייר העמדה הזה. אם אני אספיק לכתוב גם נייר עמדה בנושא דת ומדינה לפני הועידה, אולי אוכל לגעת בזה. קודם אני רוצה להספיק נייר עמדה בנושא שיטת המשטר ועוד איזה ניירון עמדה על נושא הלהט”בים.

גיל: ברמה הפרקטית, יכול להיות שאתה צודק. אבל אני לא רואה סיבה להכניס את הפשרות עם הימין כבר למצע עצמו. העבודה יכולה להתנגד לבנייה בהתנחלויות ברמה העקרונית, וכשזה יהיה רלוונטי, תוכל להציע פשרות בין העמדה הזו לעמדות ימניות יותר.

ליאור (א): זה נכנס אצלי תחת הדריסה ע”י המנהיגות. צה”ל לא עושה דברים על דעת עצמו, אלא נשלט על ידי הממשלה. (ב): תודה.

יואב: כתבתי עוד כמה דברים חוץ מללמד ערבית בבתי הספר (למרות שאני חושב שזה מאוד משמעותי, לטווח הבינוני ומעלה). הדבר החשוב ביותר הוא להכנס להדברות עם המנהיגות של ערביי ישראל, גם ברמה המקומית וגם ברמה הארצית, וליצור מנגנון שיאפשר כניסת המדינה באופן מלא יותר לחיי הקהילה שלהם. הדוגמא הבולטת ביותר היא שיטור – כיום ערביי ישראל רואים בשוטרים ישראליים כאוייב, ובמידה מסויימת, זה בצדק: בעיני המשטרה כל ערבי הוא טרוריסט פוטנציאלי. לכן צריך להרחיב ולשפר את המערך של שיטור קהילתי והתנדבותי מתוך מטרה לשפר את הבטחון האישי של האזרחים הערבים, ולא כדי שיהיה “לנו” מודיעין טוב יותר “עליהם”. וכן, אני אדבר עם החמאס. אני לא רואה בדיבור עם הצד השני פרס גדול. זה שאני מדבר איתם לא אומר שאני מכיר בלגיטימיות של מה שהם עושים, או שאני מסכים למתקפות שלהם. אבל אם הם מוכנים לדבר איתי, אני אהיה מוכן לדבר איתם, ואני אעמוד על האינטרסים הישראליים ואפעל כדי לגרום להם להפסיק את הלחימה נגדנו (בתמורה להפסקת הלחימה נגדם; אם הם תוקפים אותי, זה שאני מדבר איתם לא מונע ממני לתקוף בחזרה). אבל המטרה באמת היא לגרום לעזה לחזור להיות חלק מהרשות הפלסטינית, כדי שלא נצטרך להתמודד עם שתי ישויות נפרדות. האמירה שלי שאני לא אשלול שיחות עם החמאס היא בדיוק כדי לאפשר לאש”ף להכיל את החמאס בתוך הממשלה שלו, בלי שהדבר יוביל לניתוק מישראל.

שי: אני אשכנע אותם, בכל הכלים הזמינים לי, שהדבר יפעל לטובתם. זה תהליך שיצריך לפחות כמה שנים, ובנייה איטית של אמון בין הצדדים. אבל כדי להתחיל אותו אני לא צריך שאחרון המתנחלים יעמוד לצידי. אני צריך שחצי מהציבור יתמוך ברעיון הזה. כדי להבהיר: גם למספר הזה אנחנו לא קרובים. אבל צריך להציג את החזון לציבור כדי שבכלל יתחיל לחשוב עליו, ומשם להמשיך, לאט לאט.

דודי: הצהרתי מראש שמכיוון שהחלטתי להתמודד בעבודה, אני רואה עצמי כפוף למצע שלה באותם נושאים בהם אינני מסכים עם המיינסטרים של המפלגה. לכן אני מנסה להכניס את התובנות שלי לתוך גבולות הלגיטימי עבור המפלגה. ההצעה שלי כאן היא לא הצעה למדינה דו-לאומית, אם כי היא יכולה להוביל, בתוך עשור או שניים, למדינה כזו אם שני הצדדים ירצו בכך (בניגוד לאלו שמובילים למדינה דו-לאומית בעל-כורחנו). אני חושב שבוחרי העבודה ימצאו את ההצעות שכאן מושכות (למעט, כנראה, עניין החמאס) גם אם הם מתנגדים למדינה דו-לאומית. וזו פשרה שמקובלת עלי.

שי פרי · 2012-04-06 07:06:45

קודם כל אני מאחל לך הצלחה רבה בפרימריז, אבל למפלגת העבודה – רק כישלון, אז לא בטוח שזה יעזור.

  • גם ז'בוטינסקי וממשיכיו יסכימו איתך על הענקת זכויות לערביי ישראל. אז יכולת לרוץ גם לליכוד. שבאגפיו הימניים, וימינה ממנו, יסכימו איתך גם על החזון של מדינה אחת בין הים לירדן – לכן אני מאחל גם להם כישלון.

לדעתי חסרה בנייר שלך התייחסות לשאלה הקריטית בעניין השוויון: האם זכויות שוות לפלסטינים ויהודים כוללות את חוק השבות ליהודים וחוק “שיבה” דומה לפלסטינים.
אם אתה מציע לוותר על חוק השבות ליהודים – אתה פוסט-פוסט ציוני יותר ממה שאפילו מפלגת העבודה יכולה לבלוע. אם אתה מציע לתת זכות כזו רק ליהודים – אז אתה מוותר על שוויון (בזכויות קבוצתיות). אם אתה מציע לתת זכות שיבה/שבות לשני הלאומים, אז (בגלל דמוגרפיה וכו') למעשה אתה מוותר גם על ציונות (בית לאומי ליהודים) אבל ביחוד על דמוקרטיה ליבראלית – משום שיש יותר מחשש סביר שהרוב הפלסטיני איננו יותר ליבראלי ודמוקרטי מהרוב המצרי, התוניסי או הלובי. לכן יש חשש שכאשר הפלסטינים יהו רוב, תהיה פה מדינה מאוד לא יהודית ומאוד מאוד לא דמוקרטית.

לכן, “מפת הדרכים” שלך צריכה להראות כיצד נעקוף את המכשול הזה. אחת האפשרויות היא לחתור לשתי מדינות נפרדות לגמרי, שכאשר בשתיהן תתפתח מסורת דמוקרטית-ליבראלית וסובלנית מספיק, ניתן יהיה לפעול לאיחודן (בדומה לאירופה). אבל כדאי להתאזר בסובלנות ולהכיר בעובדה שמדובר כנראה בתהליך של 2-3 דורות לפחות.

‪anonymous moose · 2012-04-06 10:11:36‬

שי כתב: “אם אתה מציע לתת [זכות שיבה] רק ליהודים – אז אתה מוותר על שוויון (בזכויות קבוצתיות).”

אני לא מבין למה. זכות השיבה היא בכלל לא זכות שרלוונטית לאזרחי המדינה, אלא לאנשים שאינם בכלל אזרחי המדינה. היא דומה, בעניין הזה, לקליטת פליטים או מהגרי עבודה (דברים שישראל גרועה בהם מאד, אבל זו לא הנקודה). אני לא רואה למה זכות השיבה היא עניין של שוויון. היא כן עניין של הכרה בישראל כבית לעם היהודי (אבל לא רק לו) דבר שלדעתי לא נמצא בסתירה עם מדינה דו-לאומית.

אפילו אם לדעתך זכות שיבה ליהודים אבל לא לערבים מצביעה על אי-שוויון, זה לא אומר שוויתרנו לגמרי על שוויון. שוויון היא זכות יחסית (לדוגמה: אנשים שגילם פחות מ-18 לא יכולים להצביע. גם זה אי-שוויון?). אם יש הסכמה, או פשרה, חברתית על זה, אני לא רואה בעייה מיוחדת. נכון, מצב בו עם אחד מקבל זכות שעם אחר לא מקבל יכול להיות לא-אידאלי, אבל זה רחוק מלהיות דיל-ברייקר.

שי פרי · 2012-04-06 11:01:12

מוס, אם מדינה דו-לאומית שמפלה לרעת הפלסטינים, איננה דיל-ברייקר עבורם, אז אפשר לסגור עסקה. אבל נראה לי שהם מתרעמים (בצדק!) על העובדה שבאמצעות חוק השבות היהודים משרינים לעצמם רוב במדינה והופכים את הפלסטינים בה ל”בני חסות” (בגלל שדמוקרטיה נתפסת – בטעות – כשלטון אבסולוטי של הרוב).

נכון שחוק השבות מעניק זכות (אזרחות) ליהודים שאינם אזרחי המדינה. אבל בגלל שהוא מפלה לטובה יהודים, קיומו הוא אינטרס של הקבוצה היהודית ופגיעה באינטרסים של הקבוצה הפלסטינית בארץ.

דובי · 2012-04-07 04:59:14

שי: כתבתי בעבר על ז'בוטינסקי – http://dubikan.com/pogg/2010/israleft-salvage-magnanimity-on-the-virtues-of-zeev-jabotinsky/ – ולמה הליכוד בעצם מעולם לא הלך בדרכו כמפלגת שלטון. הימין בליכוד לעולם לא יסכים למהלך שייתן לפלסטינים בשטחים שיוויון אמיתי, לא כאזרחים במדינה עצמאית בשיתוף פעולה הדוק עם ישראל, ובטח לא כאזרחים שווים במדינת ישראל אחת על כל השטח. כך שלא ממש ברור לי על מה אתה מדבר. ראיתי דיונים בין תומכי המדינה הדו-לאומית משמאל ומימין, ואחד הקשיים המרכזיים הוא בהכרה של אנשי הימין בכך שהפלסטינים בכלל זכאים למעמד שווה של “לאום”. כך שלהגיד שאני קרוב לליכוד באיזושהי צורה זה קצת... איך לאמר... מצחיק.

אני חושב שלגיטימי שמדינת ישראל תמשיך לקיים את חוק השבות, אם כי אני חושב שאיש לא יפגע אם נגביל קצת יותר את זכות הכניסה לארץ ליהודים (אני גם חושב שחוק השבות הוא כיום יותר סמלי מאשר מהותי). אני חושב שזכות שיבה מוגבלת לפלסטינים בתנאים מסוימים ובמכסות מסוימות היא בהחלט אפשרות, ואני גם מודע לכך שאם הפלסטינים יסכימו לכך, הרי שיהיה מדובר בויתור מאוד משמעותי מצידם. אני בעיקר בעד גיבוש מדיניות הגירה נורמלית לישראל מעבר לחוק השבות, שתאפשר לכל מיני אנשים שעומדים ברף (גבוה) של תנאים להגר לישראל ולהתאזרח בה בלי קשר לעץ המשפחה שלה. הגישה שרואה בערבים א-ליברלים בהכרח לא ברורה לי. פלסטינים שחיו עשרות שנים בארה”ב ומערב אירופה, וירצו להגר למדינה ש(עדיין) יש בה רוב יהודי ומחוייבות לדו-קיום, יהיו ליברליים, “אפילו” שהם ערבים. ליברליזם זה לא גן אירופאי. בכל אופן, ההצעה שהוצעה כאן בכל מקרה אינה מדברת על מדינה אחת, אלא בדיוק על שתי מדינות, תוך קיום הסדרים קונפדרטיביים ביניהם (תחשוב האיחוד האירופי, אבל חלש יותר).

מיקי · 2012-04-07 08:16:29

אני מריע במלוא גרון ליומרה לחשוב מחדש על תהליך השלום בגישה שאכן חותרת לשלום. עצוב שכל כך מעט אנשים מעזים לעשות את זה.

הייתי מרחיב את הפרק העוסק בזכויות תושבי השטחים. תחת האילוץ של שמירה על הביטחון, יש לדעתי הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות כדי להרחיב את הזכויות ואת ההשתתפות הדמוקרטית של תושבי יו”ש גם בלי לתת להם זכות בחירה לכנסת (שזה לטעמי צעד אחד יותר מדי). אישורי בנייה, משק המים, רשת הכבישים, שירותי הבריאות – כל אלו הם עניינים לגמרי לא זניחים שהאינטרסים של הציבור הפלסטיני אינם מיוצגים בעיצובם.

אולי כאיש מדע המדינה תוכל לחוות דעה על תהליכי קבלת החלטות קולקטיביים שיכולים להתאים לאלקטורט כל כך משוסע כמו האלקטורט היהודי-פלסטיני בארץ. האם יש ניסיון בינלאומי מוצלח כלשהו של שיתוף פעולה דמוקרטי תוך כדי סכסוך? שהרי כל תוכנית מדינית צריכה להיבנות תוך ציפייה לרמה מסוימת של אלימות ועוינות תוך כדי היישום. האינטואיציה שלי היא שבשביל שמשהו כזה יעבוד, התהליך צריך להיות דליברטיבי ולא ייצוגי – כלומר ההחלטות צריכות להתקבל על ידי אנשים שבאים במגע עם “האויב”, ולא בשלט-רחוק על ידי בוחרים שמאמינים בססמאות ולא נאלצים להפגיש אותן עם המציאות האנושית שבצד השני.

מעבר לזה, אתה עושה לי חשק להתפקד לעבודה בשביל להצביע למענך (אבל זה לא הולך לקרות, יש מפלגה או שתיים שמבטאות את עמדותיי טוב יותר).

מיקי · 2012-04-07 08:28:32

עוד הערה באשר לדמוקרטיה בציבור משוסע: זכור לי מתקופת לימודי שיש שיטת בחירה (נדמה לי אינסנט ראן-אוף) שנוטה לנפות מועמדים לוחמניים ולייצר פשרות רחבות, כמו גם למתן את הדיון הציבורי (כי לא משתלם אלקטורלית לנכר ציבורים גדולים). מעבר לרלבנטיות האפשרית של שיטה כזו במקרה של הרחבת הדמוקרטיה, מה לדעתך התרומה של שיטת הבחירה בישראל להקצנת העמדות המדיניות של הציבור?

שי פרי · 2012-04-07 13:18:42

דובי, – אני לא אומר שאתה קרוב לליכוד. זה אתה שאומר שאתה לא ממש קרוב לעבודה ולכן אתה מתחבט בבניית גשרים בין עמדותיך לאלו שלה. אם באקרובטיקה של גשרים עסקינן, נדמה שיש בסיס להקמת כאלו גם בינך לבין הליכוד. אבל, אני מבין גם ש”פוליטיקה זה אומנות האפשר” ולכן צריך גשרים. הבחירה שלך, כפשרה פרגמטית, בסדר.

  • יש בתגובה שלך קטע שנראה לי יותר מדי “פוליטיקאי” שלא רוצה להרגיז מתנגדים: אתה חושב (א) שלגיטימי לקיים את חוק השבות, (ב) שזכות שיבה מוגבלת היא בהחלט אפשרית (ג) ובעיקר שצריך לגבש “מדיניות הגירה נורמאלית”. לדעתי צריך לזכור שחוק השבות הוא חלק מהמדיניות הציונית לכונן ולתחזק פה רוב יהודי. אז אפשר לשאול את השאלות האלו מהזווית הזו: האם אתה חושב שלגיטימי שהלאום היהודי בארץ ישראל ינצל את כוח הרוב הדמוקרטי (שכרגע בידיו) כדי להבטיח שהוא ימשיך להוות רוב בטריטוריה הזאת, גם בדורות הבאים. – אם כן: יש לך בעיה עם שוויון (בין קבוצות). אם לא – יש לך בעיה עם ציונות.

  • גישה שרואה בערבים א-ליברלים בהכרח היא גזענות פשוטה ולכן היא איננה הגישה שלי. מאידך, גישה שמתעלמת מהעובדה שכל קבוצה ערבית שקיבלה עצמאות הפכה לאוטוקרטיה או תיאוקרטיה,היא גישה אוטופיסטית. ההערה שלי היא במישור הטכני: מפת דרכים טובה צריכה להתייחס לעובדה הזו, אם היא רוצה שאנשים פרגמטים ישקל

שי פרי · 2012-04-07 13:19:31

... שאנשים פרגמטים ישקלו אותה.

דובי · 2012-04-07 13:49:56

מיקי (ובמידה מסויימת גם שי): יש מקום להרחיב, כמובן. מדובר פה בנייר עמדה של אדם אחד, וגם זאת בדוחק זמן. אינני יכול, כמובן, לדבר על הכל במידת הפירוט הראויה. המטרה שלי היא להציג אופציה אחת, שחסרה לי בשיח של השמאל בישראל (בוודאי השמאל המתון). קודם נשכנע אנשים לדבר על זה, אחרי נוכל לנסח דברים ביתר בהירות בסיועם. הרעיון של יישום עקרונות של דמוקרטיה השתתפותית בקרב הפלסטינים בשטחים הוא מאוד מעניין – בדיוק בימים האחרונים קראתי מאמר בגליון האחרון של Perspectives on Politics שסקר את הנסיון העולמי בתקצוב השתתפותי. כרגע, כאמור, קשה לי לחשוב על זה בצורה מספיק מפורטת, אבל זה בהחלט רעיון מעניין. השיטה בישראל היא דווקא מצויינת למיתון דעות, ולעידוד שותפות של פלגים שונים — זו, הרי, המטרה לשמה היא נוצרה בימי טרום המדינה. לא הייתי זוקף לגנותה את ההקצנה בעמדות הציבור הישראלי. לגבי תמיכה בי בפריימריס – גם אם לא תתפקד לעבודה, יש עוד דרכים לתמוך. כמו לספר עלי לחברים שכן תומכים בעבודה וישקלו להתפקד, או לתרום לקמפיין כשזה יעשה רלוונטי. בכל אופן, תודה.

שי: אני מאוד קרוב לעבודה, פשוט לא בנושא המדיני. כמו שציינתי בראש הפוסט, יש עוד אנשים שתומכים בעמדות דומות לשלי שהם הרבה יותר “בשר מבשרה” של המפלגה, כך שזה ממש לא נכון להציג את המרחק ביני לבין העבודה כמו המרחק ביני לבין הליכוד. יש מעט מאוד סוגים של חקיקה שנועדה לתחזק רוב יהודי שאני מסוגל לתמוך בהם. חוק השבות הוא אחד מהם. רוב הדברים האחרים שאני יכול להעלות על הדעת נראים לי בלתי סבירים בעליל. אני חושב שהרבה יותר חשוב ליצור כאן “רוב ישראלי”, שנאמן למדינה ומעוניין לשמר את החברה שלה. את זה אפשר לעשות גם באמצעות עידוד הגירה (לתוך המדינה) של אוכלוסיות שאינן יהודיות. כן, זה דורש מאיתנו לתקן את התפיסה האתנו-דתית הקשיחה שלנו של הלאומיות היהודית. לא, אני לא חושב שזה בלתי אפשרי. מפת הדרכים שהצעתי כאן שומרת על עצמאותה וריבונותה של ישראל בגבולותיה הנוכחיים, ומציעה לקשור אותה בקשר קונפדרטיבי עם פלסטין – קשר שניתן להתיר אותו אם ישראל מוצאת לנכון לעשות זאת. אני חושב שזה צריך להיות מנגנון מספק כדי להפיס את דעתם של מי שכבר היום תומכים בפתרון של שתי מדינות בין כה וכה.

שי פרי · 2012-04-07 20:28:56

למיטב הבנתי, הציונות היא פרויקט של הקבוצה האתנו-דתית היהודית שחיפשה טריטוריה שתאפשר את (או תגביר את סיכויי) הישרדותה כקבוצה אתנו-דתית כזו. מי שחושב שיותר חשוב ליצור רוב ישראלי ולתקן את התפיסה האתנו-דתית של אותה קבוצה, הוא לא ציוני – אולי פוסט-ציוני.

זה לגמרי לגיטימי, אבל לא בטוח שדווקא במסגרת מפלגת העבודה, שלפחות באופן מסורתי מחשיבה את עצמה למפלגה ציונית.

דובי · 2012-04-07 21:00:15

שי, אני באמת לא מבין כמה פעמים אני יכול להגיד את זה. אני לא מסתיר את עובדת היותי פוסט-ציוני. אני גם לא מסתיר את זה שאני מודע להבדלים ביני לבין עמדתה הרשמית של מפלגת העבודה, ומקבל אותם ומוכן להכפיף את עצמי לעמדה הרשמית כח”כ. יש מספיק עמדות אחרות של המפלגה, חשובות יותר עבורי כרגע, שאליהן אני קרוב הרבה יותר מאשר כל מפלגה אחרת. לכן בחרתי במפלגת העבודה. כפי שאולי ידוע לך, בישראל יש חוק שאוסר על אדם או מפלגה לרוץ על מצע פוסט-ציוני (סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת), ולכן אין ולא יכולה להיות מפלגה שבמסגרתה אוכל להתמודד על בסיס עמדותי האמיתיות במלואן. כמו כן, כפי שכבר ציינתי, אני ממש לא היחיד שהגיש למליאה הקרבה נייר עמדה שחורג מתוואי שתי מדינות לשני עמים, ומתאר את ישראל כמדינה שאינה עוד מדינת הלאום היהודי באופן בלעדי.

אבל זה לא הכל. הציונות כללה כבר מראשית דרכה אנשים שתמכו במדינה דו-לאומית. איש לא הגדיר אותם כ”לא ציונים” או “אנטי ציונים” או “פוסט ציונים”. יתר על כן, גם אם היינו חושבים לרגע שהציונות בעברה שללה תפיסה שאינו אתנית של הלאום העברי, הרי שאין שום סיבה לחשוב שהציונות אינה יכולה להתפתח ולהשתנות. גם הלאומנים הסקוטים התחילו מתפיסה אתנית של הלאום הסקוטי, אבל היום גם הלאומים הקשים ביותר יקבלו כסקוטי גם מי שאין בו טיפת דם סקוטית בתנאי שהוא עומד בסדרה של תנאים תרבותיים. אין סיבה שהציונות לא תוכל לעבור אותו תהליך — ויש מי שיגיד שציונים רבים כבר עברו את התהליך הזה, אם כי בצורה רחוקה מאופטימלית (ראה נכונותם של רבים לקבל כישראלי במלוא מובן המילה כל מי שדובר עברית, שותף לתרבות הישראלית ומוכן לשרת בצבא).

בקיצור, אני באמת לא מבין מה אתה רוצה.

שי פרי · 2012-04-08 06:20:32

אבל אני לא חשבתי שאתה נושא הדיון. אתה איש ישר שמביע את עמדותיו בגלוי – יישר כוח! לי גם אין שום בעיה עם חיזוק הלאומיות הישראלית על חשבון הלאומיות האתנו-יהודית. אני דווקא בין אלו שתומכים ברעיונות כאלו.

אלא שכתבת חזון מדיני חדש למפלגת העבודה ובו, חשבתי, אנחנו עוסקים. הערתי שבחזון הזה הנקודות הללו לא ברורות. כלומר, לא ברור אם מפלגה שזה החזון שלה מבקשת (א) להשריד ולטפח את הלאום האתנו-יהודי באמצעות רוב ללאום הזה בארץ ישראל או (ב) שהיא מבקשת לטפח זהות קולקטיבית חדשה – “ישראלית” – על חשבון/במקום הלאום האתנו-יהודי.

אחרי שהבהרת (חזור והבהר) שאתה מעדיף את (ב) = טיפוח זהות ישראלית חדשה במקום זו האתנו-יהודית, אמרתי (שוב) שלמיטב הבנתי עמדה כזו איננה תואמת את עמדותיה המסורתיות של מפלגת העבודה ושל חלק גדול ממצביעיה הפוטנציאליים. יתר על כן, כפי שהבהרת, החזון שכתבת, עם הפרשנות (ב) שאתה מעדיף, איננו תואם גם את החוק בישראל.

אז מה אני רוצה: רק להבהיר ככל האפשר את החזון שכתבת למפלגת העבודה, כך שאם חבריה יחליטו לאמץ אותו כחזון המפלגה, יהיה להם ברור ככל האפשר למה הוא מכוון.

בהצלחה!

דובי · 2012-04-08 07:10:22

אתה בעצמך מצביע על כך שאפשר לפרש את התוכנית הזו בשתי דרכים. אני אישית מעדיף פרשנות אחת, אבל אין בכך כדי לשלול את הפרשנות השניה כאפשרית. אם מפלגת העבודה מאמצת את התוכנית, היא מאמצת אותה על שתי הפרשנויות האפשריות שלה. מכיוון שהחוק שולל פרשנות אחת כמצע למפלגה בישראל, מן הסתם אם המפלגה תאמץ את התוכנית היא תדבוק בפרשנות השניה שלה. מה שמחזיר אותי לשאלה שלי: מה אתה רוצה?

שי פרי · 2012-04-08 09:38:28

מנימת הדברים נדמה שהדיון עלול ח”ו לעלות על פסים אמוציונאליים – ואת זה אני בטח לא רוצה. לכן בתוגבה זו אפרוש להפעם.

מה גם שאת מה שאני רוצה כבר קיבלתי: הבהרנו שאפשר לפרש את החזון שהצעת בשני אופנים שאחד מהם (שבמקרה אתה אישית מעדיף) אינו עולה בקנה אחד עם המסורת של מפלגת העבודה ולא עם הכיוון שנדמה לרבים ממצביעיה – בהיותם ציונים – שהיא הולכת בו (וגם לא מתיישב עם החוק, לדבריך).

עכשיו שזה הובהר, אני רוצה לנצל במה זו ולהציע לחברי מפלגת העבודה, שכשהם מאמצים לעצמם חזון מדיני, לא יתפשרו על חזון שניתן לפרשו בשני אופנים מנוגדים (אחד פוסט-ציוני והשני ציוני), אלא שאם הם דבקים ממילא בפרשנות השניה, יקפידו לנסח את חזונם כך שלא ניתן יהיה לפרשו בניגוד לכוונתם.

ועכשיו משזה הוצע, אינני רוצה דבר.

יניב מאיר · 2012-04-09 09:30:51

אהלן דובי, מקווה שלא פיספסתי את הרכבת בתגובתי זו. רציתי להפנות את תשומת הלב למה שכתבת כ'איזורי ריבונות משותפים'. שים לב שבאי ציון אילו אזורים (והיקפם) טמונים לא מעט מוקשים. אם הכוונה רק לעיר העתיקה בירושלים ולשכונות מסוימות בבירה, אז נראה לי שזה תואם למתווים שכבר הוצעו. אך אם הכוונה להתנחלויות וליישובים ערביים ממערב לקו הירוק, אז אנחנו כבר קרובים (מדיי) לחזון של ליברמן.

עוד אני רוצה להעיר שככל שנגדיל את אזורי הריבונות המשותפת, אנחנו יוצרים פה איזשהו סוג של 'ישראבלוף' (להיות בלי אבל להרגיש עם). בגלל יחסי הכוחות הצפוים בין ישראל לפלשתין, ברור שפלשתין לא תוכל אלא להיות גרורה של ישראל ונתונה לגמרי לחסדיה בכל הנתון לניהול איזורי ריבונות משותפים כאשר יתעוררו מחלוקות. אין ספק שהם מבינים את זה, ולכן דווקא הפלשתינים בעד כמה שיותר הפרדה, כדי להשיג כמה שיותר עצמאות. הסכם שלום אמיתי ללא ספק יצטרך להתמודד גם עם סוגיה זו וליצור מנגנונים אפקטיבים ואובייקטיבים ליישוב סכסוכים באמצעות צדדים שלישיים.

לא שומעים? » אז מה אתה חושב על..? · 2012-10-31 08:30:33

[...] הערבים אזרחי ישראל גם יכולים לשמש כגשר בינינו לבין העולם הערבי. אם רק נשכיל להפוך אותם לשגרירים של אמת בקרב האומה הערבית, ונחמש אותם באמונה אמיתית שהם אזרחים שווי זכויות במדינה, הדרך לשלום אזורי תהיה הרבה יותר קלה. [...]

הפוסט הקודם: חתונה לבנה

הפוסט הבא: ביטול הסדר תורתו אומנותו

ככל שחולף הזמן, כך נדמה לי, נחשף משהו שאפשר להגדירו רק כנכות פסיכולוגית של יאיר לפיד. מדובר בהפרעה שאפשר לכנות אותה, אולי, “טעייה פתולוגית”. כמו השקרן הפתולוגי, הטועה הפתולוגי אינו מסוגל להפיק מפיו דבר אמת, אך בעוד שאצל השקרן קיימת מודעות לכך שהנאמר הוא שקר, אצל הטועה הפתולוגי הבעיה עמוקה יותר. נדמה כאילו מוחו של הטועה הפתולוגי דוחה בשאט נפש כל פריט מידע שערך האמת שלו חיובי, ומסרב לארכב אותו בזכרון כל עוד לא הוטל בו מום מהותי.

מוצג מס' 1 היום הוא נאומו של לפיד בו תיאר את חזונו עבור מערכת החינוך, נאום שברוב טובו לפיד פרסם בעמוד הפייסבוק שלו “למניעת סילופים”. לזכותו של לפיד יאמר שהוא מעלה נושאים חשובים לשיחה, ומצליח לעודד דיון ציבורי סביבם – גם אם, כמו במקרה של Kony2012, לא בהכרח באופן שהוא מתכוון אליו.

הטעייה הפתולוגית של יאיר לפיד זוקפת את ראשה כבר בפסקה הראשונה של הנאום, באחת מאותן אמירות שאין בה כדי להצביע על בעיה פוטנציאלית בתפקודו העתידי של לפיד – כאלו שכל מי שמעיר עליה מיד מותקף על ידי נושאי-הלפיד כקטנוני וקנטרני – אבל ההצטברות שלהן צריכה כבר לעורר סימני שאלה רציניים. לפיד מנה דוגמאות למשרות הנחשקות ביותר בעולם, וציין, בין השאר, את מחלקת פיתוח האייפד של אפל (באמת? דווקא מחלקת פיתוח האייפד? ואצל מפתחי האייפון מחלקים סושי בן שבוע ומגבילים את הפסקות הפיפי?) ואת “אגף בינג של גוגל”. בינג, כפי שמיהרו רבים להזכיר, הוא מנוע החיפוש של מיקרוסופט, ששואף להתחרות בגוגל. כפי שציין צייצן אחד, יהיה זה כמו לדבר על מוסף מעריב של ידיעות אחרונות.

אבל הבעיתיות של האמירה הזו לא נגמרת שם. הסיבה שלפיד הזכיר את המשרות הללו היא כי, לטענתו,

מעשר המשרות הכי נחשקות בעולם, אף אחת – אפילו לא אחת – לא היתה קיימת ב-2004.
ועל כך העיר צייצן אחר:
משרות פיתוח תוכנה קיימות מאז שנות החמישים. מנועי חיפוש ברשת – מאז 1993. גוגל ובינג – מאז 1998.
גם כאן, לפיד כשל במשימת אמירת עובדה נכונה. וזאת, כמובן, עוד לפני שמזכירים שכמות עובדי ההייטק בקרב כלל האוכלוסיה היא די שולית, ולפני שמזכירים שרוב האנשים העובדים עובדים בעבודות שהיו קיימות, בפורמט כזה או אחר, עוד לפני שנולדתי.

אבל זו סתם אנקדוטה, ולא משהו מהותי לטיעון של לפיד. לפיד רוצה לספר לנו עד כמה מערכת החינוך שלנו מעוותת, ולשם כך הוא נוקט בדרך הטובה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: השוואה בינלאומית.

הילדים שלנו צריכים בגרות באנגלית, ובמתמטיקה, ובהבנת הנקרא. וזהו. כשהם יגדלו וירצו ללכת לאוניברסיטה, הם יעשו בחינת כניסה לאוניברסיטה כמו בכל מקום נורמלי בעולם.
אצל לפיד, כמו אצל ישראלים רבים, “השוואה בינלאומית” משמעו “השוואה לארה”ב”. כי בארה”ב, באמת, אין מבחן סטנדרטי ארצי לסיום התיכון, וכדי להתקבל לאוניברסיטה צריך לעשות מבחן מיוחד של האוניברסיטאות. הייתי עוד יכול לסלוח על הנטייה המוזרה הזו להאמין שאפשר לדעת מה קורה ב”כל מקום נורמלי בעולם” על-ידי בדיקת המצב בארה”ב, אילולא לפיד עצמו היה כותב, שלוש פסקאות לפני כן, על בחינות הבגרות הקיימות במספר מדינות בעולם – צרפת, בריטניה, פינלנד ועוד – ומשמשות, כמובן, כמבחן הכניסה המרכזי לאוניברסיטה. בדיוק כמו בישראל.

אז רגע, אז מה שהוא כתב על צרפת ובריטניה ופינלנד זה כן נכון?

בפינלנד יש ארבע בחינות בגרות. מתמטיקה, אנגלית, הבנת הנקרא ומקצוע בחירה אחד. באנגליה יש שלוש. בצרפת ארבע. בישראל יש 265 בחינות בגרות.
בפינלנד אכן יש ארבע בחינות בגרות: אחת חובה (“שפת אם” – פינית, שוודית או סאמי), ושלוש בחירה, מתוך רשימה של 13 תחומי ידע פלוס מבחר שפות שונות.

יאיר לפיד בכובע סטודנט פיני.

במציאות הוא לא יכול לחבוש אותו. רק למי שסיים בגרות מותר.

בצרפת אין שום דבר שדומה לארבע בחינות. לתלמידי בית הספר בצרפת יש בחירה בין שלושה מסלולים שונים, כשבכל מסלול הם ידרשו להשלים כ-10 בחינות (לפחות) בתחומי ידע שונים ומגוונים.

לפני שנסתכל על המקרה הבריטי, אני רוצה רק להזכיר משהו לגבי המקרה הישראלי: לפיד טוען שבישראל יש 265 בחינות בגרות. (המספר, לפי ידיעות אחרונות, הוא 152, אבל מי סופר). המשמעות, כמובן, אינה שכל תלמיד לומד 265 (או 152) מקצועות, אלא שיש מספר מקצועות חובה (לשון, מתמטיקה, אנגלית, ספרות, תנ”ך, אזרחות, והיסטוריה), ולכך תלמידים המעוניינים בכך יכולים להוסיף מקצועות בחירה מבין אלו המוצעים בבית הספר שלהם. אפשר להתווכח האם ספּרות או בישול הם מקצועות ראויים כבגרות – דיון שייקח אותנו בלית ברירה לנושא בתי הספר המקצועיים והאפליה המבנית שהם גילמו, ולשאלה האם אפשר לבנות מערכת של בתי ספר מקצועיים שאינה מובילה לאפליה – אבל עצם העובדה שיש הרבה בחירה לתלמידים לגבי מקצועות בחירה, אני בטוח שתסכימו איתי, אינה שלילית בפני עצמה.

וכאן נכנס המקרה הבריטי. בבריטניה, בניגוד למה שאומר לפיד, אין “שלוש בחינות בגרות”. כל המערכת היא קצת יותר מסובכת, אבל בגדול אפשר לדבר על שני שלבים בחינוך העל-יסודי בבריטניה: המבחנים הרגילים והמבחנים המתקדמים. המבחנים הרגילים (גילאי 15-16) אכן כוללים שלוש בחינות חובה: אנגלית (ואירית או וולשית באזורים הרלוונטיים), מתמטיקה, ומדעים. אבל בתי ספר שונים קובעים דרישות שונות. בתי ספר רבים דורשים שפה זרה בנוסף, אחרים דורשים לימודי דת, ויש רבים שדורשים לימודי “טכנולוגיות מידע”. שאר מערכת השעות של התלמידים כוללת כעשרה מקצועות בחירה. התלמידים צריכים להשיג לפחות חמישה מקצועות “רגילים” ברמה גבוהה (יש גם לימודים לבחינה ברמה נמוכה, שלא נחשבים לצורך זה), כדי שיוכלו להמשיך למבחנים המתקדמים. הלימוד למבחנים המתקדמים נעשה בגילאים 17-18. רק הצלחה במבחנים המתקדמים מאפשרת כניסה לאוניברסיטה. נושאי הלימוד למבחנים המתקדמים נבחרים על-ידי התלמידים עצמם – בדרך כלל נבחרים ארבעה נושאים ללימוד לאורך השנתיים, אם כי רוב האוניברסיטאות דורשות רק שלושה מבחנים, ולכן תלמידים רבים מוותרים על נושא אחד לאורך התקופה. אין נושאי חובה, והתלמידים בוחרים מתוך רשימה ארוכה של נושאים, שכוללת, אני בטוח שלפיד ישמח לגלות, גם ריקוד, אנימציה, תיירות, כלכלת בית ואפילו משהו שנקרא “לימודי פנאי”. תארו לכם מה היה אומר לפיד אם היה נקלע לבית ספר ומגלה שהתלמידים לומדים בו “לימודי פנאי”. אפרופו, גם “עברית מקראית” אפשר ללמוד שם, לצד עברית מודרנית. אנטישמים.

אז לא, לפיד לא הצליח לקלוע נכון בתיאור אף אחת מהמדינות שהוא בחר להשוות את ישראל אליהן. אפילו את ישראל עצמה הוא תיאר לא נכון. טועה פתולוגי.

וכל זה לא היה יותר מאשר בדיחה עצובה אילולא לפיד היה משתמש בהררי השטויות הללו כדי לעטוף כמה דברים שהם דווקא כן נכונים – אם כי גובלים בבנאלי. כן, יש בהחלט מקום לשקול מחדש את בגרויות החובה (לא, הבגרויות הנכונות לשמור אינן “אנגלית, מתמטיקה והבנת הנקרא”); כן, צריך למצוא דרכים לגרום לתלמידים ללמוד גם בלי החרב המתהפכת של בחינת הבגרות שתקבע את עתידם (לא, להגיד להם שהדברים היחידים שחשובים הם שלושה מקצועות טכניים כל-כך זו לא הדרך לגרום להם להשקיע בלימודי הספרות או ההיסטוריה); כן, יש חשיבות גבוהה מאוד לשיקום מעמדו של המורה במערכת החינוך, מתן יותר אוטונומיה למורים וצמצום הפוקוס של המערכת על מבחנים ארציים (לא, לא צריך לבטל את תפקיד המפקחים); כן, בהחלט, יש להעביר משאבים באופן שיתעדף אוכלוסיות חלשות (לא, זה לא קשור לחוסר אמון. זה קשור לניאו-ליברליזם שלפיד תומך בו בכל פה); כן, יש לדרוש לימודי ליבה בקרב כל האוכלוסיה (לא, גם זה לא קשור לחוסר אמון. זה קשור לרצון של מנהיגי האוכלוסיה החרדית להבטיח את המשך שליטתם באוכלוסיה הזו). 1

—

אחרים כתבו כבר על המופרכות של טענתו של לפיד על ההבדל שעושה השירות הצבאי. מדובר, יש להודות על האמת, בתפיסה מאוד נפוצה בישראל. יצא לי בשבועות האחרונים לשאול תיכוניסטים האם לדעתם כדאי היה לוותר על השירות הצבאי אם ניתן היה להבטיח שמירה על אותה רמת בטחון. שוב ושוב ושוב קיבלתי מתלמידים תשובות שליליות – “הצבא מבגר אנשים, מכניס אותם לפרופורציות”, הם אמרו לי. לא עזר כששאלתי אותם מה קורה בכל המדינות בהן אין צבא, האם שם צעירים בשנות ה-20 לחייהם אינם בפרופורציות? אינם בוגרים? הם לא הצליחו לענות, אבל סרבו לוותר על התפיסה המיליטיריסטית שהונחלה להם. אבל הכי מייאש היה כאשר קיבלתי תשובות כאלו ממורים. המורים עצמם ויתרו על כל סיכוי לחינוך הילדים, ומטילים את יהבם על הצבא. “צה”ל יעשה בשלושה חודשים מה שאנחנו לא נוכל לעולם להשיג ב-12 שנים”, אמר לי מורה אחד, וכמעט גרם לי למרוט לעצמי את השערות שאין לי. אם כבר מדברים על אובדן אמון – הטלת יהבנו על צה”ל מאפשרת לכל הרשויות האחרות לאבד כל אמון בעצמן. וזה הכי עצוב כשזה קורה במערכת החינוך, מבלי שאותם אנשי חינוך יבינו, ככל הנראה, את הנזק שהם גורמים לחברה הישראלית כאשר הם מסכינים עם מצב שבו החינוך הערכי של הצעירים נתון בידיו של גוף שהאג'נדה שלו היא אג'נדה בטחונית בלבד, בלי ראייה אזרחית, בלי בסיס דמוקרטי. לצבא, ללא ספק, יש תפקיד חשוב למלא, אבל זה לא אומר שטוב שהוא ימלא כל תפקיד חשוב.

—

ואולי בכלל מדובר פה בוישנה בקנה מידה קוסמי – מכיוון שלפיד עסוק בכל עת בלהסביר לכל מי שהוא לא הוא עצמו למה הם טועים, אולי היקום פשוט נאבק בחזרה ומונע ממנו לדייק אפילו בפרט אחד בדבריו.

—

  • את הטיוטא הזו התחלתי לכתוב בשעת הצהריים. עד שהספקתי לסיים אותה ולפרסם, כל העולם ואשתו הספיקו לעשות סיבוב על התחת של לפיד, כולל יוסי גורביץ שאמר חלק מהדברים שאני אמרתי כאן, אבל החלטתי שזה שכולם הקדימו אותי לא אומר שאני לא יכול להנות גם.

#בריטניה #הומור #חינוך #יאוש #יאיר לפיד #ילדים #ישראליאנה #מציאות #פוליטיקה #צבא

הערות שוליים

  1. אגב, לפיד אמר בהקשר זה 'לאיזו רמה של אי אמון בעצמה צריכה היתה המדינה להגיע, כדי לומר, "אני לא יודעת להגיד אם ילד בן שבע צריך או לא צריך ללמוד אנגלית בבית הספר. זה גדול עלי."', ולא הפריע לו שבתחילת דבריו הוא דווקא הצהיר בגאווה ש'הבעיה הגדולה ביותר של החינוך היום [היא ש]חינוך עוסק בעתיד, אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד. ... אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יודעים.' לאיזו רמה של אי אמון בעצמו הגיע יאיר לפיד, תגידו לי?! ↩

תגובות

דובי · 2012-03-15 20:46:21

תוספת קטנה: נמרוד אבישר פרסום תגובה לפוסט של יוסי שמתאימה באופן נפלא גם לפוסט הזה. הוא הסכים שאני אעתיק ואפרסם אותה גם כאן, אז הרי היא:

לי הפריעה נקודה אחרת. שתי נקודות, בעצם. לפיד רוצה את מערכת החינוך הפינית. למה הוא רוצה את מערכת החינוך הפינית? מפני ש:“פינלנד היא כבר כמה שנים מקום ראשון בעולם בחינוך”. להגיד “מקום ראשון בעולם בחינוך” זה כמו להגיד “מקום ראשון בעולם בברווז פקין”, אבל ניחא. המשפט הזה הוא לא לחלוטין מדוייק (יש לפינלנד כמה יריבות מאסיה), אבל מה שבאמת מעניין פה זה המדד לפיו זוכה פינלנד להכרה מתמשכת בהישגיה בחינוך – רוצה לומר, המדד שקבע שפינלנד היא “מקום ראשון בעולם בחינוך”. לפיד, כמו שאר העולם בהקשר זה, מסתמך על הציון הממוצע של התלמידים הפינים במבחני פיז”ה ובמבחנים של ה-OECD. כלומר, האיש שטוען שאנחנו עושים יותר מדי בחינות מבסס את ההערכה שלו של מערכת חינוך באמצעות מדדים שהם בחינות. כל זה, פסקה אחרי: “אין לה אמון במורים אז היא כל הזמן מודדת אותם. יש פיזה ויש מיצ”ב ויש אחוזי זכאות לבגרות, יש מדדי פיריון בחינוך, יש מדדים של ה-OECD, ושל הרשויות המקומיות, ושל משרד האוצר. זה כאילו שסביב כל מורה יש טבלה, והוא כל הזמן נמדד מול הטבלה, ומסביבו יושבים חמישה מפקחים שונים, מחמישה גופים שונים, שכל הזמן בודקים אם הוא עומד בתקן.” אה… מה? והערת אגב בעניין אמון וכאלה מין: “לרופא אין מפקח, למהנדס אין מפקח, למה שלמורה יהיה מפקח?” – באמת, יאיר?! למהנדסים אין מנהלים? לרופאים אין מנהלים, וחוות דעת שניות, וסכנה מתמדת לתביעה בגין רשלנות? למהנדסים אין חוות דעת מומחים על עבודתם וביקורת צוות ו-PEER REVIEW? אינני מכיר איש שאין עליו איזושהי רגולציה. יתירה מזו, מפקחי משרד החינוך אינם מפקחים על מורים. הם מפקחים על בתי ספר, והם מפקחים על מקצועות (הידעת? ישנו מפקח על כל מקצוע בגרות חובה). ולאחר הערת אגב, הנקודה השניה שהפריעה לי: יאיר לפיד רוצה להיות כמו פינלנד. לפי המידע שבידי, תקציב החינוך הפיני עמד ב-2011 על כ-11 מיליארדי אירו – כמעט פי שניים מזה הישראלי, ובפינלנד פחות תושבים (והרבה פחות ילדים). רוצה להיות כמו פינלנד? אדרבא, במקום לקדם פיטורי מפקחים קדם השוואת שכר מורים לזה שבפינלנד. החוג המבוקש ביותר באוניברסיטת הלסינקי הוא החוג להוראה, מפני שמורה בפינלנד הוא פיגורה הזוכה לכבוד, מעמד ו, כן, כסף. אבל יותר מזה: הפינים עצמם תולים חלק גדול מהצלחת השיטה שלהם – שבה לומדים פחות שעות מכל מדינה אחרת ב-OECD – בתרבות שלהם שכוללת הרבה חינוך שנעשה בבית, בערב. הורים קוראים עם ילדיהם. רוצה להיות פינלנד? תמוך בקיצור שבוע העבודה ובמתן אפשרות להורים אשכרה לבלות זמן עם ילדיהם. רוצה להיות פינלנד? ספק ארוחות חמות לתלמידים. רוצה להיות פינלנד? יש לך דרך כל כך ארוכה לעבור מה-900000000 שמצאת עד לשם, שאתה לא מאמין בכלל, ורובה מנוגדת באופן מובהק לשיטה הכלכלית שאתה מקדם. רוצה שתקציב החינוך הישראלי יתקרב לתקציב החינוך הפיני? תתחיל בלא לקבל כעיוור כל מה שמערכת הבטחון אומרת לך. אבל חוץ מזה, לפיד עשה אחלה עבודה בצמצום שתי הרצאות טד של איש מבריק לכדי שתי פסקאות בפתיחת נאומו. אולי אין לו בגרות, אבל הוא יכול לביות אחלה קצרן.

גל · 2012-03-15 20:48:47

לפעמים נראה לי שיאיר לפיד קיים רק בשביל שיהיה לנו מה לעשות באינטרנט

אור · 2012-03-15 21:14:06

כבוגר מתמטיקה (הייתי כותב מתמיטקאי אבל BA במתמטיקה לא באמת הופך אותך למתמטיקאי) יש משהו מאוד עצוב בהכרזה שמתמטיקה היא מקצוע טכני. היא מהמקצועות הכי עמוקים שיש. אני מסכים שמתמטיקה כמו שמלמדים אותה בתיכון היא מאוד טכנית (אגב, זו חלק מהסיבה שבשנה א' במתמטיקה באוניברסיטה מתחילים מהתחלה, וכמעט לא מסתמכים על התיכון), אבל זו אולי גם בעיה בלימוד המתמטיקה בתיכון. גם שאלת המפקחים היא שאלה משמעותית – התפקיד הזה הומצא בשנות ה50, כאשר מחסור במורים הביא לקליטת מאות מורים לא מקצועיים במערכת; יש מקום לשאול אם התפקיד הזה חיוני כיום לאו דווקא מהפרספקטיבה של אמון במורים אלא פשוט בשל העובדה שיכול להיות שהוא לא כ”כ נצרך ואז הוא סתם בגדר בזבוז. עם כל השאר אני מאוד מסכים. נראה לי שיאיר לפיד כבר כותב את הסטירה עליו בעצמו.

כוכב המערב · 2012-03-15 21:53:07

לא יודע לגבי קנדה אבל למיטב ידיעתי בשורה הראשונה של הקולג'ים בארה”ב, מבחני הכניסה הסטנדרטיים (SAT, SAT II) הם כלי סינון ראשוני בלבד. כלומר הציון צריך להיות מעל סף (גבוה) מסוים כדי שבכלל תכנס לפול של המועמדים, אבל מעבר לכך הציון עצמו הוא שולי. הקולג'ים מחזיקים דירוג של בתי הספר התיכוניים המובילים בכל ארה”ב (מטורף, לא?) והתלמיד נמדד לפי הציונים שלו בתיכון שמשוקללים לפי “איכות” התיכון.

אז מה קורה אם הגעת מאיזה חור בשדות התירס (או בהודו) והתיכון שלך לא ברשימה? אפשר לקחת קורסים בהתכתבות או בקולג'ים מקומיים (והרבה תלמידים בתיכונים הגדולים עושים את זה בנוסף). כמובן שבאופן מאוד אמריקאי, אם אין למשפחה כסף לקורסים כאלה, אז נדפקת. בקיצור, המערכת הזו פועלת בתנאים כל כך שונים משלנו, שאני לא יודע מה אפשר בכלל ללמוד ממנה.

עוד הערה לגבי הצבא, אני מרגיש שהצבא תרם לי מבחינה אישיותית יותר ממה שמסגרת אזרחית מקבילה היתה יכולה. לא בגלל הקורסים או המפקדים או מה שלא יהיה, פשוט המפגש עם אנשים מרקע מאוד שונה, שאני לא בטוח שהיה מתרחש אם הייתי ממשיך במסגרות “אזרחיות”. שוב אני אשווה לתלמידי קולג'ים בארה”ב, שמבחינות מסוימות מאוד מזכירים לי חיילים בבסיס סגור (“יוצאים הביתה” אולי פעם בסמסטר), אבל אני חושב שבמימדים מסוימים האוכלוסיה שם מאוד הומוגנית ואתה מקבל חוויה די שונה (לא בהרח פחותה כמובן).

גדי אלכסנדרוביץ׳ · 2012-03-15 22:35:35

אור, דובי מדבר על מתמטיקה תיכונית, שהיא טכנית ורדודה. לפיד, מן הסתם, לא מביא שום בשורה ספציפית עבור לימודי המתמטיקה; אני מודה שאני מפקפק מאוד בכך שהוא מבין בכלל בנושא מספיק כדי שתהיה לו עמדה כלשהי בקשר אליו או שזה מעניין אותו מספיק. נראה לי שהוא פשוט רואה מתמטיקה (תיכונית) בתור ״משהו שחייבים לדעת כדי להסתדר בעולם המודרני״ ולכן חייב להיות בליבה, וזהו.

קטנוני · 2012-03-15 22:52:24

“שאט נפש”, לא שאת נפש.

גיא · 2012-03-16 03:17:00

תאמין או לא – אבל גם אני כתבתי על זה פוסט, בעיקר עקבות גורביץ (ובעצם כמו כולם – אבל קצת אחרת – חצי מסנגר, חצי לא) כאן: http://smonkey.site.co.il/blog/archives/2270

בוא נאמר, שאני שותף לדעתו של לפחיד בהרבה דברים, אבל חלק מהדברים שלו סולפו, או לא נכתבו מספיק ברורה.

לפעמים נדמה לי שמישהו החליט להפוך את יאיר לפיד לסדין האדום של אומת האינטרנט הישראלית.

זה לא שאני אוהב אותו במיוחד. אני לא. הוא טועה בצורה כרונית (הבינג של גוגל היה בהחלט אחד ה”טובים” שלו...), ולדעתי זה מסביר למה החליטו לדלג איתו על התארים הראשונים ושלחו אותו מהר קדימה (אני מתאר לעצמי עבודה אקדמית שלו, וזה עושה לי בעיקר כאב ראש...). בעיקר, זה אומר שהאיש עצלן ומפונק, ולכן גם לא יקבל את הקול שלי בבחירות הקרובות. או אי פעם. הטעויות שלו בעיקר הפכו להיות מביכות (למרות שנכון לרגע זה אין לי למי להצביע בבחירות הקרובות).

העניין הוא, שנדמה לי שאנחנו מתעסקים ביאיר לפיד הרבה יותר מדי. בטח שבהשוואה לפליטיקאים אחרים (קיימים או בפוטנציה). למה אנחנו לא עוסקים באותה מידה, למשל, בדן חלוץ שרץ לקדימה? או בנועם שליט שרץ לעבודה? מה יש בו, בלפיד – שגורם לנו לחפש אותו בכל מילה. אז כן – הוא מסייע לנו בטיפשותו כי רבה. אבל למה דווקא הוא?

דובי · 2012-03-16 06:50:09

קטנוני – וישנה! תוקן, תודה.

גיא – אני חושב שמה שמעורר רבים מאיתנו לבוז ללפיד יותר מלאחרים היא היהירות שבמעשיו, והתסכול מכך שאנשים רבים כל כך נופלים ברשתו. יאיר לפיד זוכה בסקרים לאיפשהו בין 6 ל-10 מנדטים. משהו כמו מאתיים אלף מצביעים שמוכנים להצהיר על תמיכה “בלאנקו” במפלגה שאין לה מצע, שאין לה עמדות, שאין לה אפילו שם – כל מה שיש לה הוא שיאיר לפיד עומד בראשה. כל האנשים האחרים שציינת (וגם אני! למה עלי לא כותבים פוסטים מלאי שטנה?!) מתמודדים במפלגות קיימות. הם מתיימרים לזכות במקום ברשימה מתוך הרקורד הציבורי שלהם, אבל לא מתיימרים להבחר לכנסת רק על בסיס האישיות שלהם, אלא כחלק מקבוצה. יאיר לפיד, כמו שהדברים נראים עכשיו, יכנס לכנסת על בסיס הכריזמה שלו ותו לא. אין לו רקורד ציבורי, אין לו רקורד עסקי או צבאי, אין לו כלום חוץ מחיוך משובב לב. אבל לפיד הוא לא הסיפור פה. הסיפור הוא הייאוש שההצלחה של לפיד גורמת לכל מי שהרעיון הדמוקרטי יקר לליבו. יש שאומרים שהטיעון הטוב ביותר נגד הדמוקרטיה הוא שיחה של חמש דקות עם האזרח הממוצע. יאיר לפיד לוקח את הרעיון הזה ומורח אותו באותיות ענק על השמיים. למי שדואג גם ככה לעתיד הדמוקרטיה בישראל, זה חתיכת דבר מדכא.

אייל · 2012-03-16 07:12:03

לדובי, לפחות שלפיד יספר שהוא לקח את הרעיונות מההרצאות המבריקות מTED.

השאלון · 2012-03-16 12:38:51

נראה שלפיד טועה באופן כל כך בוטה שאפילו המבקרים שלו לא טרחו לבדוק מהיכן הוא שאב את המידע על “המשרות הנחשקות ביותר בעולם”. בכל מקרה, עשיתי את מה שנראה שלפיד לא ממש יודע לעשות... גוגל ומלבד תוצאות איזוטריות כמו זה http://www.printime.co.il/16584/%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9B%D7%99-%D7%98%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D וזה http://www.thatstopten.com/view.php?id=9 או פחות ממוקדות כמו זה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4108673,00.html המשרות היחידות שמצאתי אינן תואמות לבסיס התזה של לפיד (וזאת מלבד העובדה שהיותה של משרה נחשקת היא ממש לא מדד לשום דבר, במקום הראשון באחד המדדים הללו אגב, יש בחור שתפקידו לשמור על אי טרופי). http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/887/011.html מושגים כמו “נחשק” או “טוב” הם במקרה הטוב יחסיים וממש לא מדד למשרות נדרשות או בעלות השפעה. יתרה מכך, רוב מקומות העבודה הטובים בעולם http://www.huffingtonpost.com/2011/11/01/work-environment-10-best-places-to-work_n_1070288.html אינם תואמים לתזה של לפיד כיוון שהם ממש לא הוקמו ב2004 ולרובן יש מסורת ארוכה מאוד. גם במדד המשרות הטובות באמריקה (הוא טוען שהוא קרא את זה איפשהו בארה”ב, כמובן שכללי הציטוט לא חלים על הדוקטור) קשה להוכיח את התזה של לפיד http://money.cnn.com/magazines/moneymag/best-jobs/ וגם במדד של 100 החברות שהכי טוב לעבוד עבורן http://money.cnn.com/magazines/fortune/best-companies/2012/full_list/ התזה נופלת.

אורן · 2012-03-16 20:56:32

הטענה על מה שהשירות הצבאי תורם היא באמת פושה, ובאמת חסרת כל בסיס ואחיזה במציאות. גם אני החזקתי בה, עד שנסעתי בסיום השירות למחנה קיץ בארה”ב. שם פגשתי אנשים בני 21 כמוני, שלא היו חסרות להם פרופורציות ולא חסרה להם בגרות נפשית. להיפך – הם כבר 3 שנים גרו לבד, עבדו ולמדו. הדבר היחיד שהצבא נותן הוא לאנשים ששירתו ביחידות טכנולוגיות.

עדו · 2012-03-17 05:40:28

לגבי מה שהשירות הצבאי 'נותן' – אולי גם נדבר על מה שהשירות הצבאי לוקח? נשים רגע בצד שירות בשטחים ואיך שהוא משפיע על אנשים שחוזרים אחר כך לאזרחות ונתייחס לעצם החוויה של טירון שמגיע למחנה הצבאי ועובר שם השפלות וטרטורים ממישהו שבעצמו היה טירון כזה לא מזמן. צבא הוא גוף שבו קשיחות ואלימות זוכות לנקודות ואילו התחשבות ונתינה לבוז. טוב, הייתה לי פה עוד תגובה ארוכה ומחקתי אותה כי באמת אפשר לכתוב על זה לא פוסט אחד כי אם ספר עב כרס. אבל הנקודה היא שאנשים שיוצאים מהצבא בהרבה מקרים יוצאים גרועים בהרבה ממה שנכנסו. לגבי ה'טועה הפתולוגי' כאן אנחנו כבר נכנסים לתופעה ישראלית מעניינת. יש לי קרובים חרדים, הם אנשים חכמים מאד בדברים מסוימים אבל יש להם יכולת נדירה להכחשה, הם פשוט לא מקבלים שום עובדה שלא מתאימה להשקפת עולמם וזהו. חלק מזה אפשר לראות אצל אנשים בימין בעיקר וגם בשמאל (יותר בשוליים אבל יש). ובדיוק יוסי גורביץ כתב פוסט שלם על ההטעיה האחרונה של נתניהו : http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=2831 שמנסה לחזור על השקר ש'קדימה' היא זו שפינתה את גוש קטיף בעוד שבפועל היא לא הוקמה עדיין אז והאשמה כולה רובצת על מפלגת הליכוד. נוסיף לזה את האימא הערבייה של פרס שהוא הוא זה ששילם פיצויים כאלו למפוני ימית (אני עוד זוכר) והעובדה שברוך גולדשטיין מנע פיגוע נוראי שמערכת הביטחון ידעה עליו ולא עשתה כלום (מה לא ידעתם?) ונגיע לסיבה שבגללה לפיד משתלב יופי עם הפוליטיקה הישראלית.

אורן · 2012-03-17 18:26:47

אני לא אשבע מללנקק את זה: http://www.nrg.co.il/online/5/ART/935/396.html (קטנוני אבל משעשע ואפילו בעל רוח נבואית).

ירדן · 2012-03-17 21:31:12

חח יפה גל

לפידיזם « תחפושת מבריקה · 2012-03-19 21:08:23

[...] ושל דובי קננגיסר [...]

לא שומעים! » החינוך בישראל: נייר עמדה · 2012-03-19 22:52:52

[...] כאמור, לזכותו של יאיר לפיד יאמר שהוא מעורר דיון ציבורי בכל [...]

אורן · 2012-03-20 09:09:32

פוסט נפלא, אבל השמיט משהו חשוב, אולי מחוסר ידיעה או הבחנה. מר לפיד מציין כי הערבים והחרדים מהווים ב 2012 יותר מ50% מתלמידי כיתה א' ועל כן רוב ילדי ישראל אינם לומדים מקצועות ליבה.

עובדות:

  1. חלק ממוסדות הלימוד החרדים מלמדים ליבה.
  2. הרוב המוחלט של התלמידים במגזר הערבי לומדים את כל מקצועות הליבה ואף יותר מכך.

לא שומעים! » תזכורת קצרצרה: אל תאמינו לנתניהו. אף פעם. · 2012-05-08 14:45:12

[...] s); })();—ולו, בניגוד ללפיד, לא ניתן להנות מהספק שאולי הוא סתם טועה. הוא משקר. [↩]שזה אומר בעברית שאני מתנבא, אבל אם וכאשר [...]

לא שומעים! » ג’ורג’ ברנרד הו? (וגם: מצוקי הזכוכית) · 2012-05-10 17:54:22

[...] לא רוצה להפוך את הבלוג הזה לפאקט צ'קר של פוליטיקאים ופוליטיקאים בכאילו, וזה לא כאילו שמלאכתי לא נעשית בידי אחרים, אבל לא [...]

לא שומעים! » תוכי מחונך · 2013-06-14 21:18:50

[...] הלוהטים על סדר יומו של מי שהפך להיות שר האוצר שלנו היה נושא הרפורמה בבגרויות. מאז הרבה מצביעים עברו בקלפי, והנושא קצת נשכח (ואולי [...]

הפוסט הקודם: זה לא "האם מותר", זה "האם כדאי"

הפוסט הבא: החינוך בישראל: נייר עמדה

דובי לשלטון!
(מתוך תשדיר שירות של ועדת הבחירות המרכזית ב-2003)

כבר הרבה זמן אני מדבר, פה ובמקומות אחרים, על חשיבותה של המעורבות בפוליטיקה; על איך שאסור לתת לציניות לנצח, ואסור להגיד שהפוליטיקה מושחתת ולכן אפשר להפקיר אותה בידי אנשים מושחתים; שיש אנשים טובים בכנסת, וצריך לדאוג שיהיו יותר מהם. כבר הרבה זמן אני גם מדבר על התשוקה שבוערת בי עצמי לעשות כמיטב יכולתי כדי להשפיע מתוך המערכת על איכות החיים של כולנו.

אז הגיע הזמן להפסיק לדבר, ולהתחיל לעשות. מי שעוקב אחרי בכל מיני ערוצים אחרים אולי יודע שהייתי מעורב תקופה מסויימת עם התנועה הירוקה. מדובר בקבוצה של אנשים טובים, ואני מאחל להם הצלחה. אבל מסיבות שונות, ארגוניות ואידאולוגיות, החלטתי שאני לא מוצא את עצמי שם. במקום זאת, התפקדתי לפני מספר שבועות למפלגת העבודה. כעבור מספר ימים נפגשתי עם יהונתן קלינגר, אותו רובכם מכירים, והחלטנו לצאת לקמפיין משותף לפריימריז של העבודה. בקיצור: אני (יחד עם יהונתן) הולך להתמודד על מקום ברשימת העבודה לכנסת הבאה.

למה העבודה?

כשהתחלתי בגישושים אצל המעגל הקרוב אלי, שמעתי את השאלה הזו הרבה. יש כמה תשובות אליה. הפרקטית ביותר היא שמבין שתי המפלגות המכהנות כיום שלהן אני מוכן להצביע – העבודה ומרצ – רק העבודה מספיק גדולה כדי לאפשר למועמד לא מוכר כמוני סיכוי להשתחל למקום ריאלי עם מאמץ סביר.

אבל ההסבר הזה אינו מספיק, ואינו כל הסיפור. מרצ, לדעתי, סיימה את תפקידה ההיסטורי. כשהשמאל הישראלי כל כך מצומצם, אין מקום לשתי מפלגות כל כך דומות (במיוחד עכשיו כשאהוד ברק עשה לכולנו טובה ונעלם מהתמונה). אם היו שואלים אותי, שתי המפלגות היו צריכות להתאחד, ומרצ על חבריה היו צריכים להטמע (חזרה) אל תוך מפלגת העבודה. השמאל הישראלי צריך להתרכז בשיקום מעמדה של העבודה, ולא בתחרות בין שתי מפלגות שמנסות לגנוב זו לזו מנדטים.

רגע, אתה לא דו-לאומיסט?

כן. אינני עומד להסתיר את עמדותי האמיתיות. דעתי האישית היא שישראל תצא נשכרת מכניסה למהלך שסופו סיפוח השטחים ויצירת מנגנון שיבטיח ייצוג לאומי לשתי הקבוצות הלאומיות המרכזיות בישראל, לצד חרות מקסימלית לכלל האזרחים. זו אינה תפיסת העבודה, ואני מודע לכך. למעשה, עד כמה שאני מבין, החוק הישראלי אוסר על אדם להתמודד לכנסת על בסיס העמדות שלי. בין כה וכה, אני גם יודע שבישראל של היום אין סיכוי לתפיסה שכזו להתממש. על כן, אני מוכן לוותר על השאיפה האולטימטיבית הזו שלי ולהתחייב לעמדות המפלגה בסוגית השטחים – היינו, מחוייבות לפתרון שתי המדינות. פוליטיקה היא משחק של פשרות, וזו פשרה סבירה בעיני.

אבל אני לא מוותר על הכל, ואני לא צריך לוותר על הכל. מפלגת העבודה הייתה הראשונה, תחת מנהיגותו של עמיר פרץ, שמינתה שר ערבי בממשלת ישראל. המפלגה מחוייבת לעקרונות של שיוויון אזרחי בין כל אזרחי המדינה ופעלה בעבר כדי לקדם אותם. לדידי, בין כה וכה החזון שלי אינו ניתן להשגה מבלי שראשית נשיג שיוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים בתוך הקו הירוק. על כן, לטווח הזמן המיידי, עמדות מפלגת העבודה בהחלט מספקות את הצרכים האידאולוגיים שלי בתחום הסכסוך היהודי-ערבי, ואני אשמח מאוד לפעול לקידום החברה השיוויונית שהן שואפות אליה.

ומה חוץ מזה?

עוד לא ישבנו על מצע רעיוני מלא, אבל אני ויהונתן מתכוונים לרכז את הקמפיין שלנו (כמו גם את הכהונה שלנו, אם נבחר) סביב אותן סוגיות שעלו בקיץ האחרון: מלחמה בהפרטה, שינוי סדר העדיפויות הלאומי לטובת צדק חברתי, תיקון תמהיל המס בהכנסות המדינה כדי להגדיל את חלקם של האחוזונים העליונים ושל התאגידים הגדולים, כמו גם הפיכת החקיקה האנטי-דמוקרטית שהכנסת הנוכחית רצופה בה. בנוסף – וכאן נכנס הרקע של שנינו כאזרחים מקוונים – בכוונתנו להלחם כנגד הגבלות על חופש הביטוי, ולמען הגדלת השקיפות בהתנהלות רשויות המדינה; לשמור על הפרטיות של הפרט ועל הפומביות של המגזר הציבורי.

אני לא בטוח שאני ויהונתן נסכים על הכל – הדעות שלנו בסופו של דבר די קרובות, אבל אני בטוח שבנושאים מסויימים יש לנו העדפות מדיניוּת שונות. אנחנו עוד נשב ביחד ונלבן את הנושאים הללו, וגם נאוורר את המחלוקות שלנו, כפי שאנחנו רגילים לעשות, לעין הציבור. אבל שנינו שותפים לדעה שחייבים להפסיק את מדיניות ה”הפרד ומשול” של הניאו-ליברליזם הישראלי. שאי אפשר להאשים קבוצה כזו או אחרת בצרות של כולם, אלא צריך למצוא דרך שבה כל קבוצה תתפשר בדרכה כדי להגיע לחברה שפועלת לטובת כולנו במשותף.

למה דווקא אתם?

מדי מערכת בחירות קמות מפלגות וקמים מועמדים שמכריזים שהם מביאים איתם “פוליטיקה נקייה”. יש שני דברים להגיד על זה: ראשית, שקל להיות נקי לפני שנכנסת פנימה; ושנית, שלהיות נקי זה לא משהו להתגאות בו – זו צריכה להיות הנחת יסוד. כל האנשים שנכנסים לכנסת צריכים, בעקרון, להיות נקיים. אז מה שאנחנו מביאים זה לא סתם “פוליטיקה נקייה”. החזון שלנו הוא של “פוליטיקה נגישה” – לחזק את הדמוקרטיה הישראלית באמצעות חיזוק יכולתו של האזרח להיות מעורב ולהרגיש בעל השפעה; להיות מחוברים ונגישים לציבור בכל עת; לאפשר לציבור נגישות לתהליכי קבלת ההחלטות שלנו (ובשאיפה, של כל הפוליטיקאים). אני יודע שאני, אישית, בתור מישהו שמתקשה לסתום את הפה גם ככה, אמשיך לכתוב את הבלוג שלי כח”כ באותה מידת כנות בה כתבתי עד עכשיו, לחלוק עם הקוראים את תהליכי החשיבה שלי ולא רק ססמאות לדפי מסרים, ולערב את מי שמעוניין בכך בתהליך שסופו הוא מדיניותה של מדינת ישראל בסוגיות שונות.

ואתה חושב שזה ריאלי?

ריאלית, סביר להניח שבקדנציה הקרובה העבודה תהיה באופוזיציה (אם כי הרבה עוד יכול להשתנות). אבל גם משם אפשר לעשות הרבה, ובעיקר אפשר להשקיע את ארבע השנים הבאות בשיקום השמאל והרחבתו לקהלים חדשים.

וההתמודדות שלכם?

קשה לי להעריך כרגע, אבל אני נוטה להאמין שזה לא לגמרי מחוץ להישג יד להשתבץ בחצי הראשון של העשירייה השניה. כן, זו אמירה די מסוייגת. מה לעשות, אין לי את הפופולריות של יאיר לפיד. זו תהיה עבודה קשה ואי אפשר להבטיח תוצאות. ובכל זאת, אנחנו מאמינים שזה שווה את זה. בכל מקרה, גם אם לא נצליח להבחר לרשימה לבחירות הבאות, אנחנו כאן כדי להשאר, ונמשיך לפעול גם אם נכשל – אולי בפעם הבאה נצליח יותר.

אוקיי, אז מה אתה רוצה ממני?

יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי לתמוך בנו:

א. להתפקד לעבודה. אם אתם רואים את עצמכם כמצביעי עבודה פוטנציאליים, התפקדו לעבודה. התפקדות לעבודה היא הצהרת כוונות, אבל היא לא התחייבות. אם אתם חושבים שיש סיכוי שתצביעו לעבודה ביום הבחירות, ואתם רוצים לתמוך בנו, התפקדו. תקופת ההמתנה (“אכשרה”) בין ההתפקדות לבין קבלת זכות הבחירה בעבודה היא שישה חודשים. אם תתפקדו עכשיו, יש סיכוי טוב שתוכלו להצביע כשיגיעו הפריימריז – אם תמתינו, הסיכוי פוחת. (אגב, אם אתם יודעים שאין שום סיכוי שתצביעו לעבודה – התפקדו למפלגה המועדפת עליכם. אל תשאירו את הפוליטיקה לאחרים.) אחרי שהתפקדתם, או אם אתם כבר חברי מפלגת העבודה, שלחו אלי או אל יונתן את פרטיכם (שם ודוא”ל יספיקו), כדי שנדע כמה תומכים יש לנו, וכדי שנוכל לעדכן אתכם בארועים ובהתפתחויות חדשות.

ב. לתרום. כרגע עוד אין לנו תוכנית מובנית, אבל מן הסתם נדרש בשלב כזה או אחר להוציא כסף כדי לממן את הקמפיין. בקרוב ניתן פרטים למתן תרומות. אם הפרוטה בכיסכם ואתם מוכנים לתמוך בנו גם כלכלית – תבורכו.

ג. לתרום בצורות אחרות. יש לכם כישורים שונים שרלוונטיים לקמפיין תקשורתי? צרו איתנו קשר. מעצבי אתרים, מאיירים, מפיקי וידאו, עורכים, במאים – אם אתם חושבים שאתם יכולים ומוכנים לעשות משהו שיכול לסייע לנו להבחר, ספרו לנו.

ד. להפיץ את הבשורה. מכירים עוד אנשים שעשויים לתמוך בנו? הפנו אותם לכאן. צייצו בטוויטר וכתבו סטטוסים בפייסבוק (טוב, וגם בגוגל+) עלינו. הצטרפו לעמוד הקמפיין הרשמי שלנו (עדיין שחון משהו כרגע, אבל אנחנו עובדים על זה), והפיצו אותו הלאה. אם יש לכם גישה לכלי תקשורת מיינסטרימי או אלטרנטיבי ואתם יכולים לארגן לנו חשיפה דרכו – צרו איתנו קשר. בשביל מה יש לנו אינטרנט אם לא בשביל פרוייקטים כאלו?

זהו. בהצלחה לנו.

ליציאה מהארון של יהונתן קלינגר

#בחירות #ואני ויהונתן קלינגר גם #ישראליאנה #מציאות #עבודה #פוליטיקה #תקווה

תגובות

יהונתן קלינגר | דובי ואני רצים לפריימריס בעבודה: ואתם צריכים לעזור. ‏ :: Intellect or Insanity‏ · 2012-02-19 07:14:34

[...] גם דובי כתב משהו, ואני מציע שתקראו גם שם. [...]

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-02-19 07:29:36

קודם כל, המון הצלחה. בתור מתפקד ותיק, את הקול שלי יש לכם, כמובן.

לא בטוח שהבנתי – החצי הראשון של העשירייה הראשונה? אתם בונים על שניים מחמשת המקומות הראשונים? זה אומר שמתוך בוז'י, עמיר, ברוורמן, כבל ופואד – תעיפו שניים. שלא לדבר על המעמדים החזקים הנוספים שהולכים, אני מניח, להצטרף.

דובי · 2012-02-19 07:41:08

א. תודה. ב. אופס – התכוונתי השניה. ובנוסף, קופרניקוס. (אנחנו בונים על לפחות 12-14 מנדטים לעבודה בבחירות הבאות, אם לא יותר מזה).

אפי פוקס לייכטג · 2012-02-19 07:46:06

בהצלחה רבה, אם הייתי מתפקד הייתי מצביע לכם. כחבר, חשוב לי לומר: אין לכם סיכוי להשתבץ לא רק לחצי הראשון של העשרייה הראשונה, או לחצי השני, או השלישי. זה לא מתוך חוסר הערכה אליכם, זה מתוך חוסר הערכה למפלגת העבודה. ועדיין, המון בהצלחה.

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-02-19 07:51:15

אפי: מהיכרות עומק עם המפלגה הזו, אם יש פריימריז שבהם יש להם סיכוי, זה אלה. עזבו הרבה מהרעים, והצטרפו הרבה מתפקדים 'חופשיים', שאפשר לשכנע.

אפי פוקס לייכטג · 2012-02-19 07:53:13

נדב, נקווה לטובתם. אני מעריך שהמציאות תהיה אחרת.

מרגוליס · 2012-02-19 07:56:49

בהצלחה! מפלגת הבלוגרים, הידד!

‪anonymous moose · 2012-02-19 08:17:09‬

בהצלחה! אם הייתי בישראל, הייתי מתפקד ומצביע. (אני מניח שאי אפשר להתפקד מחו”ל? אני כנראה דווקא אהיה בארץ בבחירות הכלליות)

אבל, אני רוצה להצביע על בעיה בתוכנית: נניח שאתה נבחר ברשימת העבודה במקום ה-14, ולפניך נבחרים שלושה ליליפוטים (או גרוע מכך) במקומות 11-13. מה שאומר שבשביל שאתה תיכנס לכנסת, הבוחרים צריכים קודם להשתמש בקולותיהם כדי להצביע לליליפוטים. האם תרגיש בנוח לקרוא לאנשים להצביע בשבילך?

‪anonymous moose · 2012-02-19 08:17:39‬

סליחה, התכוונתי “האם תרגיש בנוח לקרוא לאנשים להצביע למפלגת העבודה?”

עדו · 2012-02-19 08:21:29

פוליטיקה “נקיה” זה מבחינתי ללכת למפלגה שמייצגת אותך ולא לתפוס טקמפ על מפלגה שאיננה כזו רק כי יש לה כבר ייצוג בכנסת. תקים את מפלגת הדו- לאומיסטים ונראה את מי תסחוף אחריך.

אלעד יניב · 2012-02-19 08:40:25

אמנם אני לא מתפקד עבודה, אבל אני תומך בכניסה של אנשים טובים כמוכם לפוליטיקה בכל פלטפורמה. בהצלחה!

עמית · 2012-02-19 08:48:06

חבל. כי לך הייתי מצביע בלי לחשוב פעמיים ובלי שום היסוס. גם לפני שניסחת את מצעך בצורה מדוייקת.

למפלגת העבודה אין שום סיכוי שאני אצביע. בטח לא כששלי יחימוביץ עומדת בראשה, אבל לא רק בגלל זה. אין לי מושג מה זה “תפקיד היסטורי”, אבל כמו שלדעתך מרץ סיימה אותו, גם מפלגת העבודה. לצערי נוכחותך ברשימה, בעיקר במקום לא ריאלי (החצי הראשון של העשירייה השניה? לא נראה שתיכנס לכנסת גם אם תתברג שם ברשימה), לא תשנה את עמדתי זו.

בכל מקרה, שיהיה בהצלחה. צריכים אנשים כמוך בפוליטיקה.

דובי · 2012-02-19 08:52:05

לאייל האלמוני – עד היום, רוב האנשים שמפלגת העבודה מינתה היו אנשים שהם בסך הכל אנשים טובים. מכיוון שאין יותר מדי רודפי בצע ושררה כיום בעבודה, מסיבות ברורות, אני לא יותר מדי מודאג. אני חושב שהיחס בין אנשים טובים לאנשים גרועים יצדיק הצבעה לעבודה בכל מקרה.

עדו – אני לא מסכים איתך, כי אתה כלל לא מתאר מה שאני רוצה לעשות. אמרתי במפורש שאני שם את הפרוייקט הדו-לאומי בצד, ולא אנסה לקדם אותו כח”כ מטעם העבודה אלא אם במקרה אצליח לשכנע את המפלגה כמפלגה לתמוך בו (דבר שיפסול אותה מלהתמודד בבחירות, על פי החוק הנוכחי, מה שאומר שלא יקרה עד שהכנסת תסכים לבטל את סעיף 7א של חוק יסוד: הכנסת, מה שיקרה כשגם כך יהיה רוב בציבור לעמדה הדו-לאומית וכל העניין יהיה די מיותר). ההבדל ביני לבין פייגלין, והסיבה שהפוליטיקה שלי נקייה ושלו לא, הוא שאני לא פונה לדו-לאומיסטים וקורא להם להצביע לי. להפך, כאמור – הצהרתי שלא אקדם את העמדה הזו כח”כ. אני לא מנסה לשכנע אנשים להצביע לי כדי להכניס חפרפרת לכנסת. פייגלין קורא לאנשים שלא רואים את עצמם כמצביעי ליכוד להתפקד אליו כדי לגרום לליכוד לעשות דברים שבלעדי אותם מתפקדים הוא לא היה עושה. אני קורא לאנשים שרואים עצמם כמצביעי עבודה פוטנציאליים בלי קשר אלי להתפקד לעבודה ולתמוך בי כדי שאקדם את הערכים המפורטים במצע העבודה בין כה וכה. אני מבטיח שאם אי פעם אחליט שהגעתי לגבול ההתאמה בין עמדותי לבין מצע העבודה, אני אחזיר את המנדט שלי למפלגה ואצטרף למפלגה אחרת. זו, לדעתי, פוליטיקה נקייה לגמרי. אני אומר אלו עמדות שלי שונות מהעמדה הרשמית של המפלגה, אני מבטיח שלא לפעול על פיהן כל עוד המפלגה מתנגדת לכך, ואני מתחייב שלא לנצל את המנדט שינתן לי כדי לעשות דברים שמי שהצביע למפלגה בלי לדעת על קיומי לא היה רוצה שהקול שלו יעשה. זה מה שאתה חושב שפייגלין עושה?

דובי · 2012-02-19 08:53:34

עמית – זכותך לדעתך. ככה זה בפוליטיקה. אשמח אם תוכל לתרום לקמפיין שלנו בדרכים אחרות, כמובן.

אדוה · 2012-02-19 09:12:19

אני שמחה לשמוע שאתם מתכוונים להתמודד. את הקול שלי תקבלו.

שיר-דמע · 2012-02-19 09:16:25

וואו, סחתיין, ושיהיה המון בהצלחה. אני מאוד מעריכה אתכם על האומץ והנכונות להשקיע וללכת עד הסוף. זה רעיון שמפעם לפעם השתעשעתי בו אבל אף פעם לא ממש ברצינות.

אשמח מאוד לעזור – רק תגידו איך.

לגבי ההתפקדות – כרגע אני “פקודה” ל”קדימה”, לא מתוך הזדהות איתם חלילה, אלא באופן היסטורי מאז התמודדות על ראשות המפלגה בין לבני ומופז ב-2008, שאז התפקדתי כדי להצביע ללבני (and much good it did to me). לקראת הבחירות האחרונות לראשות מפלגת העבודה שקלתי להעביר את ההתפקדות אבל לא עשיתי זאת, ובינתיים יש פריימריז נוספות בקדימה בסוף מרץ, אז נראה לי שאשאר שם לפחות עד אז כדי לנצל את זכותי להצביע. אח”כ אולי יגיע הזמן להעביר את ההתפקדות.

עדו · 2012-02-19 10:57:07

גם את שיר-דמע די מרגיזה אותי. שמעתם כולכם על משהו שנקרא “אידאולוגיה?” . גם נמאס לי מכל האסטרטגים בעיני עצמם שממליכים מלכים ומזיזים מנדטים בהבל פה. אם אתה בעד השקפת העולם של קדימה תהיה חבר קדימה. אם אתה מסכים עם ליברמן תצביע בשבילו. להתפקד למפלגה שאתה לא מתכוון להצביע עבורה זה במקרה הטוב חוסר יושר.

עדי סתיו · 2012-02-19 12:26:10

וואו. מדהים ומרגש. עשיתם לי את היום (ובשאיפה, את הארבע שנים).

שאלת תם: זה לא קצת פיצול כוחות? זאת אומרת, לא עדיף שאחד מכם ירוץ והשני יתמוך בו, בהתחשב בקונסטיטואנציות הדי-חופפות שלכם? או שלא הבנתי משהו?

נתאי פרץ · 2012-02-19 12:30:46

בהצלחה! אני מסכים עם נדב, שקהל היעד שלכם מאד דומה למצטרפים החדשים של שלי יחימוביץ', ולכן יש לכם סיכוי לא רע, לא נגד פואד כמובן, אלא בעשיריה השניה.

תומאש · 2012-02-19 12:43:27

ראשית, בהצלחה:)

שנית – מה העמדה שלך ביחס לדו לאומיות, לא ממש הבנתי, כי כתבת מצד אחד כן לספח שטחים ומצד שני כן שתי מדינות לשני עמים. פרקטית עזה תהיה מדינה נפרדת, אבל האם גם יהודה ושומרון חלק ממנה או שאותם לדעתך צריך לספח? מה עם מזרח ירושלים? מה עם הגןלן? מה עם הדרישות הערביות (פלסטינים, סורים) להשבת השטחים הללו לידיהם כחלק מהסכם שלום או כל הסדר קבע?

ועוד משהו, מעניין, אני לא תופס את העבודה כמפלגה שקרובה כל כך למרצ, בין היתר אני גם די שוקל להצביע להם בזכות שלי. אבל באמת מעניין מה תהיה כבודת החכים הפוטנציאליים שלה.

אגב, גם אם אתה לא מסכים אחד לאחד עם מצע מפלגתי נתון, אם יש שם דמיון מספק, זה ...ובכן,, מספק. אחרי הכל האנשים אמורים להשפיע גם על המצע.

יוסי · 2012-02-19 13:14:25

קודם כל , המון בהצלחה. את הקול שלי כבר יש לכם, ועזרה טכנית אני רשמי לספק אם אני אוכל

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-02-19 15:30:28

אנונימוס מוס: אם יש לך זכות הצבעה, לא נראה לי שיש בעיה בהתפקדות מחו”ל. אפשר לשלם בכרטיס אשראי ולהעביר טופס בפקס (יש מצב שאפשר להתפקד גם באינטרנט)

גיא · 2012-02-19 15:42:14

יאללה אני פקוד של העבודה וגם את הקול שלי קיבלתם אולי העבודה עוד תפתיע :)

דרור · 2012-02-19 17:06:34

וואו מינתה ערבי לשר הספורט , איזה אומץ .....

נמרוד לין · 2012-02-19 18:00:23

לצערי, אינני יכול לאחל לך בהצלחה. למען האמת, אני מתפלא שדוקטורנט (או שמא אתה כבר דוקטור?) למדע המדינה משתמש בקטגוריות נאיביות כמו “פוליטיקה נקייה” ו”אנשים טובים”. ואיך אוכל לתת את קולי למפלגת העבודה? לא רק בגלל הפאתטיות החנוך לוינית של גלגולה הנוכחי, אלא גם בגלל ההיסטוריה של המפלגה המתועבת הזו.

אם תבחר, ההשפעה שלך תהיה שולית במקרה הטוב. במקרה הרע, תתרגל לסיר הבשר ותהפוך לאחד מעשרות הזומבים הפרלמנטריים המתנודדים במסדרונות הכנסת. במקרה הטוב – והסביר – תתברג למקום ה-67 ואז תוכל להפנות את האנרגיה שלך לאפיקים אחרים. שוב, כמדען מדינה – לא הגיע הזמן שתקבלו החלטה, כדיסציפלינה, להיפטר מהשם המגוחך הזה? – אתה בוודאי יודע שהפוליטיקה לא נגמרת ברגע שיוצאים למגרש החנייה של הכנסת.

הפרדוקס הוא, לדעתי, שאתה פונה לקהל שמצביע מתוך אידיאולוגיה צרופה (ונגד ה”אינטרס המעמדי” שלו) ומנסה לפתות אותו עם מהלך ריאליסטי למהדרין. אני לא חושב שזה יעבוד.

חגית · 2012-02-19 18:08:00

דובי, בהצלחה ! אנחנו צריכים אותך בכנסת !!!!

מיכאל קורודבה · 2012-02-19 18:43:37

חבל לנו בתנועה הירוקה שהפסדנו אותך וגם את יונתן שהיה אחד מכותבי המצע הטכנולוגי שלנו, בגלל הועידה האחרונה האיומה בחיפה. למי שלא יודע, התנועה הירוקה החליטה רשמית להיות מפלגת מרכז ולהתרכז בחברה ובסביבה כך שתוכל להיות בית גם לאנשים מהימין וגם בשמאל אשר בכל זאת מעניין אותם יותר המצב החברתי והמצב הסביבתי מהסכסוך הערבי יהודי שכנראה לא התנועה הירוקה היא שתסיים אותו, לפחות לא בכנסת הבאה. בהצלחה לכם שם ואני מקווה מאוד שתצליחו להחליף כמה מהפוליטיקאים הישנים בעבודה ושבבחירות הבאות נוכל לרוץ ביחד כגוש סוציאל-דמוקרטי וקיימות עם פחות חולדאים ויותר אנשי חזון. אבל לצערי אני לא רואה סיכויי לשנות את מפלגת העבודה. עם כל הכבוד שלי אליכם, הכוח שלכם לאומת מפקדי הארגזים, קבלני הקולות וקומבינות אחרות הוא זניח. אני נשאר בתנועה הירוקה למרות הדרך הקשה שבה בחרה הועידה.

‪anonymous moose · 2012-02-19 19:02:52‬

עדו כתב: “פוליטיקה “נקיה” זה מבחינתי ללכת למפלגה שמייצגת אותך ולא לתפוס טקמפ על מפלגה שאיננה כזו רק כי יש לה כבר ייצוג בכנסת. תקים את מפלגת הדו- לאומיסטים ונראה את מי תסחוף אחריך.”

לא הגבתי כי חשבתי שדובי יכתוב תגובה מחודדת של משפט-וחצי שמסבירה איך זה קשקוש-בלבוש וכל מי שעקב אחרי הבלוג אמור לדעת את זה. דובי, להערכתי, לא טרח לענות את התשובה ה”מעמיקה”, או לא חשב שזה ישנה, או פשוט היה מוסח לרגע, אז אני אנסה.

עדו: לדעתי, יש לך אי-הבנה בסיסית על איך עובדת דמוקרטיה מפלגתית. אין כזה דבר “לרוץ במפלגה שמייצגת אותך” בשלב הפריימריז. כשמגיעות הבחירות, אתה כמובן יכול “להצביע למפלגה שמייצגת אותך” (פחות או יותר, עם הדיסקליימרים הנדרשים). אבל בשלב הפריימריז המפלגה היא גוף שניתן לעיצוב. הדוגמה הקלה ביותר להבנה, אם כי הוא לא בדיוק מתאימה לצרכינו, היא המפלגות האמריקאיות: בתוך המפלגה הדמוקרטית אתה יכול למצוא אנשים שספקטרום הדעות שלהם רחב מאד. למעשה, סביר שכל דעה שהיא שקיימת במיינסטרים האמריקני מיוצגת בתוך המפלגה הדמוקרטית. כה”ל במפלגה הרפובליקנית. ואין בזה פסול — ככה עובדת דמוקרטיה מפלגתית. מפלגה בנויה מאנשים, שהסה”כ שלהם, פלוס תשתית ארגונית וגורמים אחרים, הם המרכיבים את המפלגה.

כשמגיעות הבחירות הכלליות ואתה מצביע למפלגה, אתה מצביע לאנשים שמרכיבים אותה, שמתווכים את עצמם דרך מצע משותף, שמפורסם לפני הבחירות. כאן כמובן האנלוגיה למערכת האמריקנית נשברת כי הם לא מצביעים ישירות למפלגה, אבל העקרון עדיין שריר: אתה מצביע לאנשים, והאנשים הם אלה שמחברים את המצע. המצע לא יכול להגביל את הדעות של האנשים, רק את איך המפלגה מתנהלת בכללותה. ומצע תמיד נמצא בתהליך של זרימה, לפי השינויים בדעות החברים.

מהבחינה הזאת להקים את “מפלגת הדו-לאומיסטים” זה כמו להקים “מפלגת גמלאים” או “מפלגת לגליזציה של מריחואנה”. אין פסול אינהרנטי במפלגות האלה, אבל הן מלאכותיות וחסרות-הגיון. אם אתה תומך בלגליזציה ורוצה לפעול למענה, בד”כ עדיף שתרוץ כחלק ממפלגה שהטיקט הזה יכול לקנות לך מקום בתוכה (ורצוי שיהיו לך אג'נדות אחרות חוץ מזה). אם אין מפלגה כזאת, אז או שאכן צריך להקים מפלגה, או שהנושא הזה לא חשוב מספיק בסדר היום הציבורי (או לחליפין, לא מקבל מספיק תמיכה). דו-לאומיות היא רק חלק אחד מהשקפת העולם של דובי, שהוא גם מסביר בפירוט איך היא לא רלוונטית למצב בפועל בעתיד הנראה לעין. אין סיבה להקים מפלגה חדשה רק כי יש נקודה אחת שבה הוא לא מסכים עם הדיעה שנפוצה כרגע במפלגה שהוא רץ בתוכה. אם היית צריך להקים מפלגה חדשה המצב כזה, היו לנו 120 מפלגות.

למעשה, כל ההגיון בקיומו של אחוז חסימה הוא בדיוק כדי לאגד אנשים למפלגות שמכילות מגוון של דיעות והן לא מפלגות-נישה. המטרה היא לא ליצור יוניפורמיות מלאה של הדעות בתוך המפלגה, אלא לאפשר למגוון דעות לחיות במשותף בתוך מפלגה, כאשר המצע מתווך ביניהם.

כמובן, הכתוב לעיל מייצג את דעתי וכמובן לא את דעתו של דובי. אבל את הרבה מההבנה הזאת קיבלתי מהבלוג של דובי עצמו, אז אני אופתע אם הוא לא מסכים לפחות עם רוח הדברים.

נדב: תודה על התגובה, אם כך אבדוק אם אני יכול להתפקד לעבודה מרחוק.

אור · 2012-02-19 19:29:35

הרבה בהצלחה. יש לכם את הקול שלי. יש איזו תיבת מייל או משהו בסגנון להשאיר פרטים / תרומות וכו' (לא כwall בפייסבוק?)

דובי · 2012-02-19 19:52:10

עדי: לכל מצביע בפריימריז יש כמה קולות (בין שלושה לחמישה, תלוי בועדת הבחירות והתקנון שתוציא לקראת הפריימריז) – כלומר, אין שום מניעה להצביע לשנינו גם יחד.

תומאש: עמדתי האישית היא תהליך (ארוך, של עשור לכל הפחות) שבסופו סיפוח (או מוטב – איחוד) של השטחים עם ישראל במסגרת הסדר פדרטיבי שיאפשר לכל קבוצה לאומית לקיים חיים לאומיים מבלי להזדקק להפרדה גיאוגרפית בין שני מדינות. בטווח הביניים, מן הסתם, לפלסטינים יהיה משהו שמאוד קרוב למדינה. זו, כאמור, עמדתי האישית. עמדתה של מפלגת העבודה, שאותה אני אקבל אם אבחר כח”כ מטעמה, היא תמיכה בלתי מסוייגת בפתרון שתי המדינות. מזרח ירושלים היא דוגמא לבעיתיות של פתרון חד ופשוט של שתי מדינות, שבגינה איבדתי אמון בפתרון הזה כפתרון קבע. אינני רואה איך אפשר לחלק את ירושלים במצב הקיים. הפתרון שאני אקדם במסגרת פתרון של שתי מדינות הוא מתן זיקה כלשהי לתושבי מזרח ירושלים למדינה הפלסטינית תוך כדי שהם נותרים תושבי ישראל. איך עושים את זה בדיוק – עוד חזון למועד. הגולן לא רלוונטי לעניין. אני לא חובב גדול של רעיון ההסדר עם שלטון דיקטטורי, ומקווה מאוד שהמתנגדים יצליחו להפיל את אסד, ועוד יותר מקווה שהם ישכילו להקים משטר דמוקרטי בסוריה – או אז נוכל להכנס איתם למו”מ.

דרור – צריך להתחיל בקטן. זה יותר ממה שעשו כל ראשי המפלגה שקדמו לפרץ.

נמרוד – צר לי שזו דעתך. אני לא חושב שהמהלך שלי הוא לא אידאולוגי, ואני לא חושב שחברי הכנסת של העבודה הם זומבים פרלמנטריים. בקיצור, ראיית המציאות שלנו שונה. בנוסף, אני דחיתי את ססמת ה”פוליטיקה הנקייה” כלא באמת מעניינת, אז לא ברור לי על מה אתה מלין.

מוס – לא נותר לי אלא לשבוע נחת. טוב, אולי הייתי מעדיף אם היית מדבר על בריטניה (פרלמנטרית) ולא על ארה”ב (נשיאותית), אבל ניחא. העניין הוא שאני חשבתי שאני אמרתי את כל זה כשאמרתי שפוליטיקה היא משחק של פשרות.

אור: dubikan בג'ימייל. עוד אין לנו חשבון לתרומות. זה משהו שנטפל בו בקרוב, אני מקווה.

לכל שאר המברכים והמעודדים – תודה רבה!

אורי אפלבוים · 2012-02-19 19:56:16

דובי,

חבל שהפסדנו אותך. המון בהצלחה. מחזיק אצבעות!

רון · 2012-02-19 21:46:44

דובי, פייגלין קורא לכל המתפקדים שלו להצביע ליכוד. בטוחני שאם המועמד של אותם שבסוף לא מצביעים ליכוד ייבחר לראשות המפלגה הם יצביעו ליכוד.

http://www.mflikud.co.il/contents/questions/mitpakdim.html

דרור · 2012-02-19 21:55:06

אתה באמת רואה את מפלגת העבודה ממנה ערבי לשר האוצר או הפנים? על הביטחון אני לא מדבר בכלל .

‪suki da yo · 2012-02-19 23:03:05‬

אני לא מאמינה שגרמת לי להתפקד לעבודה. אבל הרציונל הוא שאם אין אף מפלגה שלא גורמת לי לחלחלה לפחות שבאחת מהן יהיה מישהו שאני מעריכה. בהצלחה

ירומיל · 2012-02-19 23:09:35

“החצי הראשון של העשירייה השנייה” היא תוצאה אפשרית, טכנית? המקומות האלה לא משוריינים לנציגי מושבים וקיבוצים וערבים ושאר מחוזות?

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-02-20 05:48:23

דרור: אין ספק שמפלגת העבודה נגועה בכל הרעות החולות שבהן נגועה החברה הישראלית. אבל המינוי של מג'אדלה מוכיח, שהיא נגועה בהן קצת פחות מכל מפלגה אחרת שיש לה אפשרות למנות שרים.

ירומיל: בד”כ השריונים מתחילים מאזור מקום 12-13, וממשיכים לסירוגין (לא תופסים את כל המקומות). עם זאת, ההחלטה הזו היא לא משהו קבוע, אלא מתקבלת אד-הוקית לפני הפריימריז. בסיבוב האחרון, בגלל צפי המנדטים הנמוך, שריינו מקומות נמוכים יותר לנציגי המגזרים שברק רצה ביקרם (קרי, מושבים וקיבוצים).

דובי · 2012-02-20 06:57:43

רון – פייגלין קרא למתפקדים שלו להצביע ליכוד, אני קורא למצביעי עבודה פוטנציאליים להתפקד. רואה את ההבדל?

חו"לניק · 2012-02-20 09:09:03

בטעות הגבתי לפוסט אחר, אתה מוזמן למחוק. שאלתי: לא הבנתי רק דבר אחד, לוגיסטי, אתה לא בקנדה? איך זה יעבוד?

דובי · 2012-02-20 09:11:12

חולניק: תעיף מבט בכותרת המשנה של הבלוג.

שלי יחימוביץ · 2012-02-20 15:42:13

הי דובי, שמחתי לראות היום שהחלטת להתמודד במפלגת העבודה! מאחלת הצלחה לך וליהונתן קליגר, אתם אנשים ראויים ואידאליסטיים,ואני בטוחה ששניכם תתרמו רבות. בהצלחה!

ירדן · 2012-02-20 18:43:35

אם הבנתי את דבריך נכון, אתה מרגיש שאתה נמצא בספינה שסוטה ממסלולה, האפשרויות שעומדות מולך הם או לעבור ספינה, או לנסות לתקן את הקיימת. אתה יכול לבחור ללכת למקום המתוקן יותר ולחיות קרוב לאידיאל שלך או לקדם את האידיאל שלך בארצך. דווקא בתור מדען מדינה, יפה ומעורר השראה בעיני שאתה בוחר באופציה השניה. לא כל חבר כנסת צריך להיות מדען מדינה, אבל טוב שאנשים מנסים להשתמש בידע שלהם כדי באמת לשפר את העולם ולא רק להתקיים בעצמם. בתור מי שמסכים עם הפתרונות שלך, אני מקווה שיש בציבור הישראלי אחרים כמוני. אני לא משוכנע בכך אבל אם אתה אופטימי אולי יש סיבה להיות. בהצלחה דובי.

דניה · 2012-02-21 00:15:34

התפקדתי כדי להצביע לך. מקווה שילך.

יאיר · 2012-02-21 03:32:33

קודם כל – כל הכבוד על ההשקעה והנכונות לעשות למען חברה טובה יותר, ואני מקווה שתצליחו.

מעבר לזה – מאחר שאני בחו”ל (קנדה, למעשה; החלפנו מקומות...) אני לא אצביע כנראה בבחירות הקרובות בין כה וכה אז חסכת לי התלבטות. אבל מאחר שבחירה ב”עבודה” היא בחירה ברשימה כולה, וקרוב לוודאי שאני לא אעריך אותה ככלל, אני לא סבור שזה היה משנה.

מעבר לכך, נותר לי רק להצטער שבמערכת הבחירות שלנו אין לי אפשרות לבחור בנציגים שייצגו את הנושא החשוב ביותר בעיני – הפרדת דת ומדינה – מלבד ע”י הצבעה למפלגת אור, שסביר להניח שלא תיכנס לכנסת. כל הישג בנושא אחר, כולל הנושאים החברתיים שאתם רצים עליהם, יתמסמס וייהפך ללא רלוונטי לדעתי תוך כשניים שלושה עשורים אם לא תתרחש הפרדה כזו ובקרוב; ואולי גם אם כן, אבל אולי, רק אולי, לא. וכן, אני מודע לכך שהסיכוי שהיא תתרחש הוא אפסי.

גדי · 2012-02-22 16:00:11

תראה מה עשית דובי, גרמת לי להתפקד לעבודה... הרבה בהצלחה!

ימני · 2012-02-22 17:02:50

לדעתי לא רק מרץ אלא גם העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי. בבחירות הבאות ליברמן הולך לקבל 20 מנדטים!!! ואתם תישארו מאחור.

ערימה משהו · 2012-02-23 20:04:46

[...] קמפיינים ומעורבות פוליטית - דובי קננגיסר ויהונתן קלינגר רצים לעבודה, כלומר מעמידים [...]

למה לא התפקדתי למפלגת העבודה | בלוגיקה · 2012-02-25 08:41:07

[...] התפקדתי למפלגת העבודה בגלל האנשים שאני רוצה שיהיו ברשימתה, ובגלל שזו הדרך היחידה לגרום לזה לקרות. תגיות: דובי, [...]

ענבר · 2012-02-25 20:44:07

אני ובן זוגי התפקדנו. יש לך וליונתן שני קולות נוספים. בהצלחה לנו.

וגם, מה קורה מעכשיו – מתי צפויות הבחירות המקדימות? מה עושים עד אז?

דובי · 2012-02-25 21:30:27

ענבר – תודה. הבחירות המקדימות טרם הוכרזו, אבל סביר להניח שהן תהיינה כמה חודשים לפני הבחירות הבאות. עד אז יש כמה דברים לעשות. אם יש לך חשבון בפייסבוק, כדאי לעשות לייק על העמוד שלנו כדי להתעדכן משם בדברים שנעשה עם הזמן (אנחנו באמת צריכים לפתוח גם חשבון טוויטר מתישהו). כמו כן (או במקום, אם את מעדיפה) אפשר להרשם ברשימת התומכים שלנו כאן: https://docs.google.com/spreadsheet/viewform?formkey=dEJzTlJMVDlnQkplSFJZQmY0UHJfT2c6MQ כך שנוצר ליצור קשר בעת הצורך.

באופן כללי, אנחנו מחפשים אנשים שיכולים לסייע בהפצת המסר שלנו. אם יש לכם כישורים רלוונטיים כלשהם, נשמח לשמוע, וכך נדע לפנות אליכם ברגע שנזדקק לכם.

פעילי המחאה, מחאת האוהלים, צדק חברתי, מחאה חברתית | סיכום שבוע חברתי ברשימות של UTI ל- 19-25 בפברואר · 2012-02-26 12:27:46

[...] שולה קשת נחקרה בעקבות פעילות חברתית. יהונתן קלינגר ודובי קננגיסר הודיעו על התמודדותם בפריימריז לעבודה. לסיכום שבוע [...]

דני ליבליך · 2012-02-27 11:00:02

איכשהו התגלגלתי להיות חבר מפלגת העבודה (בלי קשר אליכם). בדיוק שקלתי אם לחדש את התפקדותי או לא – וההתמודדות שלכם היא בהחלט נימוק בעד. אני לא רוצה להבטיח כלום כל עוד לא ידוע לי מי עוד מתמודד, אבל כרגע אני נוטה מאוד לבחור בכם בפריימריז. אני נרשם גם ברשימת התומכים שלכם, אבל קחו בחשבון שאין לי לא כישורים ולא זמן פנוי, ובנוסף אני גם נורא עצלן. אני קצת פחות אופטימי מכם ביחס לסיכויים שלכם להיבחר למקום ריאלי ברשימה. מצד שני, קשה לדעת בשלב הזה כמה מקומות ריאליים יהיו – אולי יהיו יותר מכפי שנראה כרגע. בהצלחה לשניכם!

יוני · 2012-02-29 10:14:12

במשפט הכי חשוב יש שגיאת הגהה: “להתמודד עם מקום ברשימת העבודה”.

וחוץ מזה, יש לי רגישות יתר להשמטת הכ' לפני הש': “במיוחד עכשיו שאהוד ברק עשה לכולנו טובה”.

ועכשיו תשכנע אותי למה לקול שלי לא תהיה השפעה חיובית יותר לו אתפקד ללליכוד (ואחזק מועמד מתון שם), במקום להתפקד לעבודה (ולהצביע לך).

דובי · 2012-02-29 19:34:44

דני: תודה.

יוני: נקודה ראשונה לטובתי: איזה עוד מועמד ייתן מענה מהיר כל כך לדרישות החשובות שלך? הנה, תיקנתי את שתי השגיאות. (תודה!). אינני יודע מה עמדותיך הפוליטיות, אבל בהנחה שאתה אינך תומך ליכוד, הסיבה הטובה ביותר לא להתפקד לליכוד היא בדיוק זו – אתה לא תומך בליכוד. עם כל הכבוד ליכולת שלך להשפיע על מיקום המועמדים שם, אתה תדרש לשלם דמי חבר במשך שנתיים לליכוד (מה שאומר, אגב, שבפריימריז הקרובים בכל מקרה אתה לא יכול להצביע), ובכך תחזק מפלגה שאינך תומך בה. יש גם את הטיעון המוסרי הפשוט: זה לא נכון מוסרית “לגנוב” מפלגה שאתה לא תומך בה. זה שפייגלין עושה זאת לא הופך את זה ללגיטימי. להפך. אולי אני פוליטיקאי גרוע, אבל אני מאמין שיש חשיבות להתנהלות מוסרית בפוליטיקה. כל זה, כמובן, לא נכון אם אתה רואה את עצמך מצביע פוטנציאלי של הליכוד אם רק יתחזק האגף המתון של המפלגה – או אז, קצת יותר קשה לי לשכנע אותך להתפקד לליכוד (וגם לא לגמרי ברור לי למה אתה רוצה לתמוך בי, כאשר אני אצטרף לאגף השמאלי יותר של העבודה, אם אבחר).

יוני · 2012-03-01 04:30:38

דובי, תודה על התגובה. נורא רציתי להתפקד אתמול לעבודה, ואז ראיתי בעמוד של שלי יחימוביץ' בפייסבוק את עמדתה נגד תחבורה ציבורית בשבת, וקיבלתי טרן-אוף.

אין סיכוי שאצביע לליכוד. הנימוק המוסרי לא מדבר אלי כל-כך (אני חושב שזה בסדר לעשות את מה שהחוק מתיר, ומה שכבר נעשה הלכה למעשה). השאלה היא מה הכי אפקטיבי. דמי החבר נראים לי זניחים לעומת האפשרות לחסום ימנים קיצוניים מלהיות במפלגת השלטון...

לא שומעים! » מה עושה אופוזיציה? · 2012-04-07 09:46:09

[...] כשהודעתי על כוונתי להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה, ציינתי על הדרך גם שסביר להניח שבכנסת הבאה המפלגה תהיה באופוזיציה. היו ששאלו אותי אז איך אני יכול להגיד דבר כזה, ושאם אני יכול להניח הנחה כזו, מקומי אינו ברשימת המפלגה לכנסת: רק בקואליציה יש כוח, ולכן מי שמתכנן מראש להיות באופוזיציה, לא יכול להיות מועמד רציני של מפלגה שמתיימרת להיות מפלגת שלטון. [...]

הפוסט הקודם: פוסט אורח: הפיתוי שבגינוי

הפוסט הבא: תחבורה ציבורית בשבת – למען החברה ולמען הסביבה

אתמול התקיים ערב הרצאות בהשתתפותי (בין השאר) בבית העם. היה מעניין והיה משמח לראות אנשים שמתעניינים ורוצים לשנות מתוך המערכת הפוליטית, ומבינים את חשיבותה של הפעילות דרך המפלגות.

למי שרצה להגיע אבל לא הצליח, לפניכם עיבוד של אותה הרצאה. אני מקווה שגם הדוברים האחרים יעלו בקרוב פוסטים דומים ואז אקשר אליהם מכאן.

אגב, אם אין לכם כוח לקרוא, אבקש מכם לקפוץ לסוף הפוסט ולקרוא הודעה חשובה.

צילום: יוסי גורביץ

לפני שנוכל לדבר על התפקדות למפלגות והשפעה על הפוליטיקה, אנחנו צריכים להזכר מה תפקידן של המפלגות. מפלגות נועדו לשמש גשר בין המדינה לבין האזרחים – המפלגות מתעלות, מצד אחד, את דעותיהם של האזרחים לעבר המדינה באמצעות קשר עם האזרחים, הגשת שאילתות, הצעות חוק ודיוני הכנסת במליאה ובוועדות, ומצד שני, המפלגות מתעלות מידע, מדיניות ומימון מהמדינה אל החברה. התפקידים הללו אולי ישמעו לכם מוזר, אבל אלו התפקידים שמילאו מפלגות בערך עד שנות ה-70 של המאה הקודמת. כולנו שמענו על (וחלקנו אפילו זוכרים את) ה”פנקס האדום” המיתולוגי: תעודת חבר מפא”י שלכאורה בלעדיה אי אפשר היה להשיג כלום בישראל של שנות ה-50 וה-60. המפלגות השונות שימשו במגוון רחב של תפקידים בחייהם של האזרחים, וחלק ניכר מהאזרחים בגיל בחירה היו חברים במפלגות: קופת חולים, איגוד מקצועי, עיתונות ועוד תחומים רבים בחייו של האזרח היו מבוססים על קשר מפלגתי, וזה עוד בלי שנכנסנו לנושאי שחיתות.

אבל עם השנים התפקידים הללו החלו לנשור אחד אחד. ההסתדרות הפכה לגוף על מפלגתי כבר בשנות ה-60, והעיתונים המפלגתיים איבדו את הבכורה לעיתונות הפרטית ולבסוף נעלמו לגמרי מהנוף, למעט במגזר החרדי. משמעות אחת חשובה של אובדן התפקידים הזה הייתה שנעלמו הרבה מהסיבות העיקריות להפוך לחבר במפלגה, ורוב המפלגות ספגו ירידה משמעותית במספר החברים – ובהכנסות מדמי חבר. כתגובה לכך נחקק חוק מימון מפלגות – גרסא ראשונה עברה בסוף שנות ה-60 אבל בוטלה ע”י בג”צ, וחוק מתוקן עבר שוב ב-1973.

החיפוש אחר תמריצים עבור אזרחים להפוך לחברי מפלגה נתקל אז במגמה חדשה בפוליטיקה הישראלית: דמוקרטיזציה תוך-מפלגתית. ב-77' מפלגת ד”ש הנהיגה את הפריימריז בראשונים בתולדות המדינה, כדי לשדר תדמית חדשנית, דמוקרטית ונקייה. בתגובה, הנהיגו בליכוד באותה שונה רפורמה שהעבירה את בחירת הרשימה לכנסת מועדה מסדרת לידי מרכז הליכוד – גוף שנבחר על-ידי חברי המפלגה. חלק מהטיעונים בזכות הרפורמה, מעבר לשיקול האלקטורלי, דיברו על העברת כוח לידי חברי המפלגה (ובמרומז – כתחליף לתמריצים האחרים שמפלגות מילאו בעבר). הצלחתן של שתי המפלגות הללו באותה שנה החלה לגבש בתודעה הישראלית את המיתוס של קשר בין דמוקרטיזציה פנימית לבין הצלחה אלקטורלית. ב-88', בניסיון לשוות לעצמה תדמית דמוקרטית יותר, עברה מפלגת העבודה גם היא למודל דומה של דירוג המועמדים ע”י ועידת העבודה, אבל השאירה את בחירת המועמדים עצמם בידי ועדה מסדרת ובידי הגופים האזוריים והמגזריים של המפלגה. ב-92', שוב מתוך אותו שיקול, עברה המפלגה למודל של פריימריז בקרב כל חברי המפלגה.

ההצלחה שנחלה העבודה בבחירות הללו הפכה את מיתוס הדמוקרטיזציה הפנימית לטרואיזם בעיני פוליטיקאים בישראל, ו דרבנה את הליכוד לאמץ גם הוא את את שיטת הפריימריז ב-93', אבל אחרי בחירות 96', חרף הצלחת הליכוד בבחירות, חזרה המפלגה למודל שנתן את סמכות מינוי המועמדים למרכז הליכוד. אחרי 2006, בעקבות התלונות הרבות על שחיתות במרכז הליכוד, ושוב תחת דגל ה”דמוקרטיזציה”, הוחזרה שיטת הפריימריז גם לליכוד, והיא שקיימת בה גם היום – אם כי לאחרונה התעוררו קולות שמבקשים להחזיר את ההחלטה למרכז הליכוד. על פי מזל מועלם, נתניהו מתנגד למהלך כזה. היא אפילו מדגימה שבעקבות ההחלטה לחזור למודל הפריימריז, הליכוד לכאורה קפץ בארבעה מנדטים בסקרים. כפי שהיא עצמה מודה, עם זאת, הקפיצה הזו נשחקה במהירות ונעלמה עד יום הבחירות. הייחוס של משמעות עודפת לקפיצות זמניות שכאלו היא הדגמה נוספת של מיתוס הדמוקרטיזציה הפנימית בישראל. למעשה, כמו כל “ארוע קמפיין חיובי”, לא הייתה לאימוץ הפריימריז שום השפעה מוכחת, ואין שום סיבה להאמין שהליכוד היה זוכה לפחות קולות בלעדיו. גם קדימה אימצה את שיטת הפריימריז ב-2009 אחרי שב-2006 מונו המועמדים ברשימה ע”י ראש הרשימה לבדו.

כלומר, שיטות בחירה “פתוחות” יותר נועדו לשתי מטרות: מטרה אחת היא יצירת תמריץ חדש לחברות במפלגות, מה שמשמר תזרים מזומנים צנוע אך יציב למפלגות (כמו גם מאפשר ניהול ספר כתובות של תומכי המפלגה לצרכי תעמולה); מטרה שניה היא יצירת תדמית “נקייה” ודמוקרטית יותר שמיועדת להשגת קולות בבחירות הכלליות.

הבעיה היא ששיטות פתוחות הן לאו דווקא שיטות טובות יותר 1. לדמוקרטיזציה הפנימית יש השלכות שליליות לדמוקרטיה ברמת המדינה. הסיבה העיקרית לכך היא שוועדה מסדרת, על כל מגבלותיה, מחוייבת למפלגה ולהצלחתה הרבה יותר מאשר המתפקדים. מי שמתפקד למפלגה יכול לעשות זאת כדי “לנסות להשפיע מבפנים”, אבל ביום הבחירות להחליט שלא הצליח מספיק, ולהעדיף מפלגה אחרת – וזה לגיטימי (כל עוד ההתפקדות עצמה נעשתה מתוך אמונה שבבוא היום המתפקד אכן יצביע לאותה מפלגה). ועדה מסדרת שמורכבת ממנהיגות המפלגה, כמובן, אינה יכולה לעשות כן. מגבלה שניה היא הניראות של המועמדים עבור הסלקטורט שלהם – מי שממנה אותם. ככל שהקבוצה גדולה יותר, כך נעשה מורכב יותר ויקר יותר להגיע לכולם, ונדרשים לפעלולים, או למימון, ניכר יותר כדי להשיג אותה תוצאה.

אתן מספר דוגמאות: השוואה על פני מספר גדול של מדינות הראתה שמעבר לשיטות פתוחות מצמצם את היצוגיות של רשימות מועמדים על פני שיטות סגורות יותר – בעיקר נכון הדבר לגבי מועמדות של נשים, אבל גם ייצוג של קבוצות אחרות נפגע, ומצריך בדרך כלל מנגנונים של שריון מקומות שאינם דרושים כאשר הגוף הממנה הוא קטן יותר ומחוייב להצלחה האלקטורלית של המפלגה.

באופן דומה אפשר לראות השפעה שלילית של פתיחת בחירת המועמדים על האחדות של המפלגה. כאשר כל ח”כ או ח”כ פוטנציאלי צריך לדאוג להצלחתו שלו בבחירות מקדימות, וכאשר הוא נמדד במידה רבה על פי הניראות שלו ולא על פי התרומה שלו למפלגה והתאמתו לעקרונותיה, התוצאה היא התפוררות של המפלגה ואווירה של “כל אדם לנפשו”. אפשר לראות זאת בעליה במספר הצעות החוק הפרטיות, כמו גם בפעלולים פרלמנטריים יותר-או-פחות של כל מיני ח”כים בניסיון להשיג תשומת לב תקשורתית.

אפילו התחרותיות – היכולת של מועמדים שאינם מכהנים להתברג למקום ריאלי לרשימה, נפגעת כאשר עוברים לשיטת פריימריז. שוב, השוואות בינלאומיות – וגם נתונים מישראל – מראים שהשיטה שמקטינה יותר מכל את הסיכוי לנשירתו של מועמד מכהן היא שיטת הפריימריז. הסיבה ברורה: למועמד מכהן הרבה יותר קל להשיג סיקור תקשורתי, בעוד שלמועמד חדש קשה הרבה יותר להגיע לקהל היעד שלו בלי להכנס לחובות משמעותיים. עם זאת, הקשר הוא לא לינארי. בישראל, לפחות, המעבר מוועדה מסדרת לבחירות במרכז גרם לעליה ברמת התחרותיות, וחייב את הח”כים המהכנים לעבוד קשה יותר כדי להצליח לשרוד.

השאלה, כמובן, היא איזה תמריצים אנחנו נותנים לח”כים שלנו בכל שיטה. הביקורת על הצבעה במרכז עוסקת בעיקר בשאלת השחיתות: כשיש רק כמה מאות או אלפי מצביעים פוטנציאליים, קל יותר לשחד אותם כדי להצליח להכנס למקום ריאלי – דבר שהוא בלתי אפשרי כמעט בשיטת הפריימריז. גרוע מכך: לחברות במרכז המפלגה יצא שם די גרוע, בגלל התפיסה לפיה מי שמגיע לשם מצפה לג'ובים, או לכל הפחות שחברי כנסת “ילקקו” לו, יבואו לבר-מצווה של הנכד ובאופן כללי ישפילו את עצמם כדי לקבל את קולם. בשיטת הוועדה המסדרת, לעומת זאת, הח”כ המכהן כפוף לחלוטין למנהיגות של המפלגה ומחוייב לפעול על פי הקו המפלגתי כדי לשרוד במפלגה. גם על כך יש מי שיתלונן – אם כי, אם שואלים אותי, לא ברור לי למה שזה יפריע למצביע שבסך הכל רוצה לדעת שהקול שלו ישמש כדי לבצע את המצע המובטח של המפלגה, ולא אג'נדה אישית של ח”כ אלמוני כלשהו מהספסלים האחוריים.

כאן נכנס מספר המתפקדים והחשיבות של מה שאנחנו קוראים לכם לעשות. כאשר מספר המתפקדים במפלגה קטן יחסית, יכול אדם להצליח להבחר למרכז המפלגה באמצעות פקידה המונית של חברים, ואז לנצל את מעמדו החדש כדי לדרוש התנהגות מושחתת מחברי כנסת ומועמדים אחרים. בעיתיות דומה יש כאשר מספר המתפקדים נמוך גם בפריימריז לכל חברי המפלגה, כפי שמדגים בימינו פייגלין, אך כאן הסכנה היא פחות לשחיתות ויותר להטייה אידאולוגית של המפלגה הרחק מהקו המסורתי שלה.

שיטה לבחירת מועמדים חייבת, לפיכך, להשאיר כוח משמעותי בידי הנהגת המפלגה לקביעת דמותה. מוטב, לפיכך, לשלב כמה רמות של בחירה – למשל, מינוי מועמדים באמצעות המרכז, סינונם על-ידי המנהיגות, וסידור הרשימה על-ידי כלל החברים בבחירות מקדימות – או שיטות דומות אחרות שהוצעו על ידי מומחים בתחום.

המסר שלי, אם כן, הוא שלא מספיק להתפקד, ולא מספיק להשפיע על אופי הרשימה, אלא צריך גם לנסות לתקן את המפלגות עצמן ולהחזיר אותן לתפקידן הקלאסי כגשר בין האזרח לבין המדינה. לשם כך צריך גם לפעול כדי לתקן מבפנים את המפלגה המועדפת עלינו, ולדאוג שהיא תמשיך לייצג את האינטרסים של כלל מצביעיה, ולא את אלו של קבוצות קטנות בתוכן. ככל שיותר מאיתנו נהיה בתוך המפלגות הללו, כך יגדל כוחנו כדי לצמצם את השפעתם של אינטרסנטים, ונוכל לארגן מחדש את המפלגות כדי שתשרתנה את המטרות שלנו כתומכים, כמצביעים – וכאזרחים. אגב כך, גם נחזק כלכלית את המפלגה המועדפת עלינו, ונצמצם את התלות שלה בבעלי הון.

אולי שמעתם, אבל אם תרצו תובעים דיבה קבוצה של אנשים טובים בגלל שהם עומדים מאחורי קבוצת הפייסבוק “אם תרצו – תנועה פאשיסטית”. אני לא אוהב את השימוש העודף במילה “פאשיסטים” בשיח הישראלי, אבל אני עוד פחות אוהב מזה סתימת פיות ובמיוחד סתימת פיות צבועה כל כך מצד ארגון ששם לו למטרה לסתום פיות, ומיילל, בחוסר מודעות עצמית מדהים, על ה”שמאל הקיצוני” שעושה להם דה-לגיטימציה.

תביעות דיבה בישראל הן כלי לסתימת פיות, כפי שכתבתי בעבר. אותם חברים עומדים בעוז אל מול איומיהם של רונן שובל וחבר מרעיו, אבל הגנה משפטית עולה הרבה כסף. לכן, אני מפציר בכם לתרום לקרן למגיני זכויות אדם, שתעביר את תרומתכם להגנה המשפטית של חברי הקבוצה. (רעיון שכבר תמכתי בו בעבר, ואני שמח לראות שוריאציה עליו התממשה). כל תרומה תסייע, ותשלח מסר לאם תרצו ודומיהם, שאי אפשר להשתיק אותנו.

#בחירות #דמוקרטיה #מדע המדינה #מחאת המאהלים #פוליטיקה #תקווה

הערות שוליים

  1. ב"שיטות פתוחות" כוונתי לפריימריז בין חברי המפלגה. קיים גם מודל של "פריימריז פתוחים" בקרב כלל הציבור – כפי שביצעה ד"ש בזמנו – אך מודל זה אינו רלוונטי לישראל של ימינו. ↩

תגובות

אלון · 2012-02-13 14:30:48

שלום דובי

אני פעיל באתר כנסת פתוחה oknesset.org ומוביל את צוות כלי מעקב האג'נדות oknesset.org/agenda/ מה דעתך על הכלי? האם הוא יוצר לדעתך אפשרות לגיוס המתפקדים כדי לקשר בין המפלגה החכ”ים והציבור? היום רק המתנחלים (מטות ערים-oknesset.org/agenda/1/) משתמשים בו בשילוב עם כוח המתפקדים שלהם, ומשיגים הישגי חקיקה רבים.

אשמח לשמוע מה לדעתך צריכה להיות האסטרטגיה שלנו כדי להגדיל את השקיפות ומעורבות הציבור.

בברכה, אלון

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-02-13 20:06:36

שלוש הערות: הראשונה, ניטפוק – כתבת “העיתונים המפלגתיים איבדו את הבכורה לעיתונות הפרטית” – אבל הבכורה מעולם לא הייתה של העיתונים המפלגתיים. כבר בשנות ה-30 העיתון הנפוץ בארץ היה 'הארץ', אחריו 'ידיעות' ואח”כ מעריב.

שניה – לא ברור לי איך אפשר לכתוב פוסט שלם נגד הפריימריז בלי לכתוב על התלות של המתמודדים – במיוחד המתמודדים ליו”ר – בבעלי הון, ועל העבירות על חוק מימון מפלגות שנגרמות כתוצאה מכך. כדאי לזכור ששלושה מארבעת ראשי הממשלה בישראל – ברק, שרון ואולמרט – הואשמו בעבירות על החוק הזה, ושניים מהם נחלצו בעור שיניהם (השלישי, כנראה, יפול).

אחרונה, ומהותית יותר – אתה כותב על הכפיפות של הח”כים לועדה המסדרת ש”לא ברור לי למה שזה יפריע למצביע שבסך הכל רוצה לדעת שהקול שלו ישמש כדי לבצע את המצע המובטח של המפלגה, ולא אג'נדה אישית של ח”כ אלמוני כלשהו מהספסלים האחוריים”. אפשר לענות לזה ברמה התיאורטית או ברמה המעשית (תשובות שכמובן מחוברות). ברמה התיאורטית – הועדה המסדרת מעקרת את הכנסת מתוכן. אם ראשי המפלגות יכולים, דה פקטו, להבטיח שכל אחד מהח”כים במפלגתם יצביע כמו שהם מחליטים, ואם – בהגדרה – לראשי המפלגות שבקואליציה מובטח רוב בכנסת, אז הכנסת מאבדת את תפקידה והופכת לחותמת גומי של הממשלה.

ברמה הפרקטית – הטיעון שלך מבוסס על ההנחה שיו”ר המפלגה מייצג את האידיאולוגיה של המפלגה טוב יותר מאשר הח”כים מהספסלים האחוריים. אני יכול לחשוב על שני מקרים שבהם העקרון הזה נשבר בצורה מאוד בוטה – ההתנתקות והצטרפות אהוד ברק לממשלת הליכוד- ודווקא משום שהח”כים מהספסלים האחוריים לא היו תלויים ב-100% במנהיג, הם יכלו להתמרד, במידה כזו או אחרת של הצלחה.

יובל · 2012-02-13 21:54:01

נדב – אני חושב שלפחות התיאור שלך כאילו הועדה המסדרת מרוקנת את הכנסת מתוכן (הטיעון התאורטי) הוא בעיתי פשוט כי הכנסת עושה עוד דברים חוץ מלהצביע ולחוקק. לועדות הכנסת תפקיד חשוב בפיקוח, באישור והכנת תקציבים (מעבר לתקציב השנתי) ובתהליך החקיקה עצמו מעבר להצבעות במליאה. בכל השלבים הללו היכולות של חברי הכנסת הפרסונליים באות לידי ביטוי והן בעלות השפעה רבה. בנוסף לכך לכנסת תפקיד ציבורי כזירה פומבית לנאומים, למתיחת ביקורת וכדומה.

איתמר · 2012-02-14 11:16:55

אני מתקשה להשתכנע ששיטה של ועדה מסדרת משפרת את התחרותיות ומאפשרת ביתר קלות לדם חדש להיבחר לכנסת. יתכן, כמו שאמרת, שבשיטה זו באמת פחות חשוב מיהם הח”כים האנונימיים, ולכן מייתר את הסוגיה- אבל זו לא באמת תשובה לסוגיה.

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-02-14 13:37:49

יובל: אבל גם כאן, ההשפעה של הועדה המסדרת משמעותית. יש אמנם מרחב משחק מסויים לכל חבר כנסת, אבל אם הוא פועל בניגוד לאג'נדה של הנהגת המפלגה – הוא יענש. רוצה דוגמא אחרת? קח את ויסקונסין, שבוטלה באמת בעבודה של ועדת העבודה הרווחה והבריאות, וספציפית של היו”ר חיים כץ. אם כץ היה צריך להסתמך על ביבי כדי להיבחר מחדש, הוא לא היה יכול לתקוע יותר מדי מקלות בגלגלים של ויסקונסין.

אפרת · 2012-02-15 05:34:34

1. יש “מקרה מבחן” של ועדות מסדרות הקיימות עד היום, בש”ס וביהדות התורה. זה מתאים להם כי המצביעים שלהם סומכים לחלוטין על הועדה המסדרת, בכל הנושאים. איך תעמוד ועדה מסדרת בציבור הכללי, מול תחקיר עיתונאי?

  1. הנוסטלגיה שלך גורמת לך להלבין את השחיתות הממוסדת של ימי ראשית המדינה בביטוי הנאה “לתעל משאבים”. לא יעזור, זאת הייתה שחיתות.

דובי · 2012-02-15 17:36:54

נדב: א. צודק. בחירה לא מוצלחת במילים. לא את “הבכורה”, אלא את “מקומם”. אגב, יש לך איפשהו נתונים פחות או יותר מדוייקים על פלח השוק של העיתונים בתקופת ראשית המדינה/קצת לפני? ב. הזכרתי בחצי מילה. לא רציתי להכנס לזה, והנחתי שההתייחסות לגיוס משאבים תספיק. ג. ועדה מסדרת אינה “יו”ר המפלגה”. היא כל המנהיגות, על כל שסעיה ופלגיה. וגם המנהיגות הזו, בסופו של דבר, תלויה במוסדות המפלגה בהם מיוצגים שלל החברים. יוסי גורביץ ציין במהלך ההרצאה שבבריטניה ראשי ממשלות הופלו על-ידי המפלגות שלהם, כאשר אלו איבדו אמון במנהיגיהם. כלומר, ראש מפלגה שמתנתק מערכי המפלגה שהוא מוביל יודח. יצויין עוד שכששרון עמד בראש הליכוד, המועמדים נבחרו על-ידי המרכז, לא בפריימריז.

איתמר – אני לא יודע איך לשכנע אותך, פרט להכוונתך למראי המקום הרלוונטיים. השיטה עם הכי פחות “דם חדש” היא הפריימריז. השיטה עם הכי הרבה דם חדש היא הבחירות במרכז (או גוף מצומצם דומה). הועדה המסדרת נמצאת איפשהו באמצע.

נדב: מצביעי ליכוד לדעתך מצביעים עבור כ”ץ, או עבור המנהיגות של הליכוד? אם המצביעים לא מרוצים מהאג'נדה של הנהגת הליכוד, הם צריכים להמנע מהצבעה לליכוד, ולא להצביע לליכוד ולקוות שמישהו מתוכו יפעל בניגוד לרצון המנהיגות.

אפרת: 1. בש”ס אין ועדה מסדרת, יש קביעה על-ידי הרב עובדיה יוסף. לא הבנתי את השאלה שלך. מה זאת אומרת איך תעמוד ועדה מסדרת מול תחקיר עיתונאי? 2. שחיתות יש בכל שיטה. תיעול משאבים יש תמיד. השניים לא חופפים. תיעול משאבים נעשה (גם) על ידי מדיניות מוצהרת וגלויה. זו, הרי, עבודת הכנסת והממשלה: הכרעה מי מקבל מה, כמה ומתי.

אפרת · 2012-02-16 05:50:36

דובי, ראשית אני מתנצלת שכתבתי בציניות. זה לא עובד טוב... אנסה לכתוב בצורה מובנת.

  1. לחרדים יש ועדות מסדרות – קוראים להן “מועצת גדולי התורה” (באגודת ישראל) “מועצת חכמי התורה” (בש”ס). זה עובד בשבילם מול מצביעים שחושבים שזכות ה”מנהיגים הרוחניים” לקבוע לכולם. תנסה לדמיין איך הועדה המסדרת תיראה לציבור יותר חופשי, שנוהג לשחוט את הפרות הקדושות שלו – לא נראה שזה יעבוד. מה שעובד בציבור הכללי זה ראש מפלגה שהוא גם ועדה מסדרת – זה עבד לקדימה בראשות אריאל שרון, ועבד לליברמן.

  2. לא הבנתי את היחס שלך לשחיתות. אתה חושב שקצת שחיתות זה טוב אם זה מחזק את המפלגות? או ששחיתות לא צריכה להיות שיקול?

אסף · 2012-02-16 19:46:17

אפס התמצאות בנושא, לכן מתנצל מראש אם אני אומר שטויות. אבל מחשבה -

תיעול משאבים, או “הכרעה מי מקבל מה, כמה ומתי” יכולה להתבצע בשתי דרכים בגדול: 1. הכרעה על כללים עם איזושהי יומרה לאוניברסליות. ההחלטה על הכללים האלו כמובן תהיה באמצעות דיון והצבעה עליהם, פשרות כשצריך, וכו'. למשל “כולם (או אף אחד) מקבלים חינוך מהמדינה”, או “כל מי שמרוויח מתחת לסכום מסוים מקבל הבטחת הכנסה” או “כל מי שמובטל מקבל דמי אבטלה למשך חצי שנה”, וכו. ברור שגם כללים כאלה אפשר להטות כדי שבפועל הם יהיו בלתי אוניברסליים לחלוטין, וברור שיהיו אי הסכמות בנוגע אליהם. אבל לפחות הדיון הוא בסגנון – מה הם הדברים שהמדינה צריכה לעשות עבור כלל אזרחיה?

  1. גניבת סוסים. אין אפילו יומרה לאוניברסליות. אני אסכים שהמפלגה שלך תתעל משאבים לטובת המצביעים שלה, ואתה תסכים שאני אעשה את אותו דבר. הכללים הם לא “כולם מקבלים” או “כל מי שמרוויח פחות מ X” או “כל מי שמעל גיל Y”. אלא באופן גלוי – המצביעים שלי לעומת המצביעים שלך. סקטוריאליזציה במובן הכי מיידי שלה.

אפילו אם יש מה להגיד לטובת שיטה 2, נניח שאין אפשרות אמיתית ליישם את שיטה 1, עדיין אני חושב שהיא מקוממת. היא יוצרת חיסרון מובנה למי שאפכת לו יותר מנושאים של טובת הכלל שלא ניתן לחלק למצביעים באופן נפרד (ביטחון, סביבה). היא מבטלת את הרעיון, החשוב מאד בעיני, של מדינת רווחה אינברסלית. היא מתבססת על הרעיון שהפשרות בכנסת לא יהיו מציאת עמק השווה בסוגיות עקרוניות, אלא קנייה הדדית של הסכמות. כאשר יש מלפגה דומיננטית במיוחד (נניח מפא”י) שהשליטה שלה בפרלמנט חזקה, הרעיון שהיא תוכל להשתמש בכוח הזה לטובת מצביעיה לא מרגיש לי כמו “ככה זה פוליטיקה, מחליטים מי מקבל כמה ואיך” (זה לא ציטוט מהפוסט. זה ציטוט דמיוני. לא יודע אם אמורים לשים על דבר כזה גרשיים, אבל רק להבהיר – דובי לא אמר את זה בדיוק) אלא סתם מצב שבו בעל הכוח שודד את מי שאין לו כוח. גם אם זו לא שחיתות, זה רע.

איתמר · 2012-02-19 09:48:41

והנה, הסוגיה כבר לא תיאורטית בכלל. מין הסתם, אתה חושב שיש לך סיכוי כלשהו להיבחר בפריימריס של העבודה. לו היום הפריימריס היו מתבטלים והייתה מוקמת ועדה מסדרת במקום, אתה עדיין חושב שלך היה סיכוי? וסיכוי רב יותר מזה שאתה סבור כרגע שיש לך?

דובי · 2012-02-19 09:57:22

איתמר: כן. זה, כמובן, היה דורש יותר עבודה ופעילות דרך הסניפים וכאלו – אבל אני רואה בזה דווקא דבר חיובי.

אורי אפלבוים · 2012-02-19 22:36:09

איתמר, אין ספק שבועדה מסדרת שחבר בה גם יו”ר סניף רחובות למשל הסיכוי של דובי להכנס לרשימה ריאלית הוא גבוה יותר.

דובי, מסכים עם כל מילה. חייבים להפטר מהפריימריז.

לא שומעים! » דמוקרטיה זה לא השחור החדש · 2012-06-20 21:22:07

[...] את רעיון הפריימריס, ושלדעתי (ולדעת גדולים ממני) יש בו חסרונות משמעותיים. אבל מה שכתבתי בעבר נגע לבעיות הפרקטיות של השיטה. היום [...]

לא שומעים! » לא רואים! · 2012-08-27 20:31:14

[...] כתבתי בעבר לא מעט בגנות שיטת הפריימריס ודמוקרטיה פנים-מפלגתית באופן כללי. בימים אלו [...]

הפוסט הקודם: הזמנה ברגע האחרון: גם אתם יכולים להשפיע על הכנסת!

הפוסט הבא: פוסט אורח: הפיתוי שבגינוי

היום, יום ראשון, החל משעה שמונה בערב, ב”בית העם” (רוטשילד 69, ת”א), יתקיים ערב הרצאות ודיון על איך אנחנו כאזרחים יכולים להשפיע על הפוליטיקה בישראל מעבר להצבעה אחת לארבע שנים. בארוע ירצו גלית לובצקי, חיים הר-זהב ואנוכי.

מדובר באחד מאותם דברים מגניבים שנוצרו כמעט כבדרך אגב, בעקבות דיון בטוויטר סביב קמפיין “מתפקדים” החדש. (יצויין כי הערב אינו קשור בשום צורה לקמפיין מתפקדים, אבל מגיע להם לפחות קרדיט על כך שעוררו את הדיון שהוביל לארוע). אני שמח שיוצא לי להיות חלק מדברים כאלו, ואני מקווה שרבים מכם יוכלו להגיע, ללמוד ולתרום מנסיונם.

וסליחה על ההזמנה ברגע האחרון.

—

ואם אנחנו כבר בעניינים אדמיניסטרטיביים: תודה רבה לתורמת שרכשה עבורי את ספרו של פוקויאמה! הספר בפינת התרומות הוחלף בבא בתור – Palestinian Ethnonationalism in Israel מאת עודד חקלאי. אני מזכיר לכם שאתם מוזמנים תמיד לתרום באמצעות כפתור התרומות בפינה העליונה משמאל.

#אדמיניסטרציה #פוליטיקה

תגובות

לא שומעים! » איך לכבוש את הכנסת? לבטל את הפריימריז · 2012-02-13 11:23:05

[...] התקיים ערב הרצאות בהשתתפותי (בין השאר) בבית העם. היה מעניין [...]

הפוסט הקודם: הנון סקוויטר של צ'חנובר

הפוסט הבא: איך לכבוש את הכנסת? לבטל את הפריימריז

אני לא מחסידיו הנרצעים של רעיון החוקה. יש אנשים רבים שחושבים שחוקה זה מה שיציל את ישראל מעצמה – אולי זו וריאציה על הגישה ששיטת בחירות חדשה תציל את ישראל מעצמה – כאילו בגלל שבחוק יהיה כתוב שישראל תשמור על זכויות אדם, בהכרח הדבר יתקיים במציאות. אני לא חושב שזה נכון. כמו שאחד המרצים שלי נוהג להגיד, לצפון קוריאה יש חוקה נהדרת שמבטיחה את כל הזכויות שאדם יכול לרצות, אבל אף אחד לא רץ לגור בצפון קוריאה. מאידך, בבריטניה אין חוקה כתובה, ואנחנו יכולים רק להתקנא במצב זכויות האדם שם (תרבות פוליטית, כאמור).

אבל אני כן חושב שמתקיימת בישראל אנומליה מוזרה, שהיא חוקי היסוד. לחוקי היסוד של ישראל אין שום בסיס חוקי. כלומר, אין אף חוק של הכנסת שקובע מה זה חוק יסוד, מה משמעותו ובמה הוא שונה מחוק רגיל. ישנה רק החלטה – מה שמוכר ברבים כ”פשרת הררי” משנת 1950, שמעניקה לועדת חוק חוקה ומשפט את הסמכות לנסח חוקה ולהביאה בפני הכנסת פרקים פרקים, כחוקי יסוד, עד שיוחלט שהחוקה הושלמה. החלטה, לא חוק. לא רק זאת: מדובר בהחלט שהתקבלה ברוב של 50 מול 38 בלבד.

חוקי היסוד נחקקים כמו חוקים רגילים, ניתנים לשינוי כמו חוקים רגילים (מלבד מספר סעיפים משוריינים), אבל משום מה הם “חשובים יותר” מחוקים רגילים. גרוע מכך: הכנסת יכולה לחוקק ברוב רגיל חוק יסוד ולשריין אותו כך שידרש רוב מוחלט או אף רוב מיוחס כדי להפוך את ההחלטה. אהרן ברק קבע בעקבות חקיקת חוקי היסוד של 1992 שניתנה לבית המשפט העליון עם חקיקתם הסמכות לבטל חוקים שאינם עומדים בקנה אחד עם שני החוקים הללו. על סמך מה? כלום. החלטה של בית המשפט. כל חוקתה של ישראל עומדת לא על חוקה, לא על חוק, אפילו לא על החלטה של הכנסת – אלא על החלטה של בית המשפט העליון (ואפילו לא החלטה פה אחד: מישאל חשין התנגד).

המצב הזה הוא בלתי נסבל. הוא גורם לפגיעה בכל המוסדות המעורבים – בית המשפט מאבד את הלגיטימציה שלה משום שהוא נדמה בעיני רבים כמי שנטל לעצמו סמכויות לא לו; חברי הכנסת מתרגלים שחוקי יסוד ניתנים לחקיקה או לתיקון כלאחר יד, והצעות חוק יסוד מוגשות חדשות לבקרים; ומוסד החוקה עצמו נשחק בעיני הישראלים והופך לכלי פוליטי במקום להוות בסיס להסכמה ציבורית רחבה על כללי המשחק. לפיכך יש לתקן את המצב. אבל בניגוד להצעות בעבר, אינני חושב שהפתרון הוא להגיע להסכמה על חוקה מלאה באופן מיידי. הגורמים שעמדו בבסיס החלטת הררי עדיין מתקיימים, וביתר שאת, בישראל של ימינו. אך אין במצב זה כדי לשלול את תיקון האנומליה שבחוקי היסוד של ישראל.

על כן אני מציע לחוקק חוק יסוד: החוקה, שיסדיר את מטרות חקיקת היסוד, ואת דרכי חקיקתם של חוקי יסוד. להלן הטיוטא שניסחתי. אתם מוזמנים להציע תיקונים או לחלוק על עצם הצורך בחוק שכזה בתגובות. דברי הסבר משולבים בין הסעיפים.

הצעת חוק יסוד: החוקה

מטרה

  1. חוקי היסוד של מדינת ישראל מהווים את חוקתה.

  2. לא תחוקק הכנסת כל חוק הנוגד את חוקי היסוד שלה, אלא בהליך הקבוע לתיקון החוקה.

חקיקת חוקי יסוד ותיקונם

  1. הצעות לחקיקת חוקי יסוד או לתיקון חוקי יסוד תוגשנה על-ידי:

א.     שלושים חברי כנסת; או

ב.     500,000 אזרחים שחתמו על עצומה אזרחית לחקיקת חוק יסוד או לתיקון חוק יסוד, בהתאם להליך שיקבע בחוק.

ג. הכנסת רשאית לתקן את מספר החתימות הדרושות להגשת עצומה אזרחית לפי סעיף קטן ב' ובלבד שמספר זה לא יקטן מ-500,000 ולא יעלה על 15% ממספר בעלי זכות הבחירה בישראל.

מטרת סעיף 3ב היא לאפשר נגישות לציבור לחקיקת חוקי יסוד, מצד אחד, ומצד שני לצמצם את היכולת להצגת הצעות חוק יסוד מיותרות. בשל כך הוצב רף גבוה של 500,000 חתימות, המהווים כ-10% מסך בעלי זכות הבחירה בישראל כיום. כמו כן, ניתנת לכנסת האפשרות להעלות את מספר החתימות הדרושות כדי להתאימו לגידול באוכלוסיה, אך טווח השינוי מוגבל כדי למנוע חסימה מוחלטת של אפשרות הגשת הצעות לחוקי יסוד על-ידי הציבור. מספר החתימות הדרושות לא הוגדר כאחוז מבעלי זכות הבחירה כדי להמנע מאי-בהירויות או ממספרים “לא עגולים”.
4. הוגשה הצעת חוק יסוד או הצעה לתיקון חוק יסוד על-ידי 30 חברי כנסת, תונח בפני הכנסת בהליך זהה לחקיקה רגילה, ובתנאי שההצעה תעבור בקריאה שלישית ברוב של שני שלישים מחברי הכנסת.
חוקי יסוד הם בסיס כללי המשחק של הדמוקרטיה, ולכן לא יכול חוק יסוד לעבור אלא ברוב גדול מאוד של חברי הכנסת.
5. לא יכנס לתוקף חוק יסוד שחוקקה הכנסת עד שאושרר על-ידי כלל ציבור הבוחרים במשאל עם שיתבצע על פי נהלים שתקבע הכנסת בחוק.
נמנעתי מלהגדיר את אופי ביצוע משאל העם כאן כדי לא להכנס ליותר מדי פרטים טכניים. עם זאת, הייתי ממליץ שהנהלים יקבעו “קוורום” – מינימום משתתפים בהצבעה על חוק יסוד שמתחת לו ההצבעה תחשב בטלה. קוורום שכזה צריך להקבע בסביבות ה-25-30%, כדי למנוע חוסר לגיטימיות של חקיקת יסוד, מצד אחד, ואת יכולתה של האופוזיציה לחוק להטיל וטו על-ידי החרמת הצבעה.
6. חוק יסוד שחוקקה הכנסת ולא זכה לאשרור על-ידי רוב המצביעים במשאל עם על-פי סעיף 5 – בטל.

7. הוגשה עצומה אזרחית לחקיקת חוק יסוד או לתיקון חוק יסוד, תועבר ההצעה לאישור על-ידי כלל ציבור הבוחרים במשאל עם שיתבצע על פי נהלים שתקבע הכנסת בחוק.

  1. אושרה עצומה אזרחית לחקיקת חוק יסוד או לתיקון חוק יסוד במשאל עם, תוכל הכנסת תוך 60 יום מהכרזת התוצאות להטיל וטו על ההחלטה ברוב של חברי הכנסת.
חוק יסוד שהוצע על-ידי הציבור יובא קודם כל לאישור על ידי הציבור – הכנסת לא תוכל למנוע את הצגתו להצבעה. עם זאת, רוב (מוחלט) של חברי הכנסת יכול לדרוש משאל עם נוסף ברוב מיוחס אם לדעת הכנסת חוק היסוד הוא בלתי לגיטימי בעליל. מובן כי המחיר הפוליטי שתגרור החלטה כזו ימנע שימוש מיותר בזכות הוטו.
9. א. הטילה הכנסת וטו על חוק יסוד לפי סעיף 7, תוצג ההצעה למשאל עם נוסף, תוך 60 יום לכל היותר, על פי הנהלים שתקבע הכנסת בחוק.

ב. הצעה עליה הטילה הכנסת וטו והוגשה למשאל עם נוסף תהפוך לחוק יסוד ובלבד שתזכה לרוב של 65% במשאל העם הנוסף.

כדי למנוע מעבר חוקים שאין להם תמיכה רחבה מאוד בציבור, כפי שעשוי להשתמע מהטלת הוטו על-ידי הכנסת, ידרש רוב מיוחס במשאל עם שני על חוק יסוד עליו הוטל וטו.
חוקי יסוד קודמים

10.  חוקי היסוד שהיו בתוקף קודם לחקיקת חוק יסוד החוקה, וכן חוק יסוד החוקה עצמו, יובאו לאשרור הציבור במשאל עם לא יאוחר משנה מיום אישור חוק זה בכנסת.

  1. לא הובא חוק יסוד שהיה בתוקף קודם לחקיקת חוק יסוד החקיקה לאשרור הציבור תוך שנה מיום אישור חוק זה בכנסת, או נכשל חוק יסוד שכזה במשאל עם, יראה חוק יסוד זה כאילו נחקק כחוק רגיל ולא כחוק יסוד.
כדי להקנות לגיטימציה מלאה לחוקי היסוד הקיימים – כולל חוק יסוד: החוקה – יובאו גם הם למשאל עם, כל אחד בנפרד. כדי לשמר רציפות של החקיקה, חוקי יסוד קיימים שלא אושררו לא יתבטלו, אלא יהפכו לחוקים רגילים ולא יהיו זכאים להגנות ולמעמד המיוחד שמקנה חוק זה לחוקי יסוד.
ביקורת שיפוטית

12.  הסמכות השיפוטית להכריע באם חוק רגיל נוגד את חוקי היסוד ולפיכך בטל תהיה נתונה לבית המשפט לענייני חוקה.

13.  עם הקמת בית המשפט לענייני חוקה יכהנו בו תשעה שופטי בית המשפט העליון המכהנים בעת כינונו, שיבחרו מתוך שופטי בית המשפט העליון המכהנים על-ידי הועדה לבחירת שופטים.

14.  פרש שופט בית המשפט העליון המכהן גם כשופט בית המשפט לענייני חוקה מתפקידו, יראה כאילו פרש גם מתפקידו כשופט בית המשפט לענייני חוקה.

15.  פרש או נפטר שופט בית המשפט לענייני חוקה, ימונה במקומו שופט על-ידי הכנסת ברוב של שני שליש מחברי כנסת.

בעוד שבית המשפט לענייני חוקה יורכב בראשיתו משופטי בית המשפט העליון, עם השנים יוחלפו השופטים הללו בשופטים שנבחרו על-ידי רוב רחב של חברי הכנסת. הדרישה לתמיכה של שני שלישית מחברי הכנסת תמנע הפיכת בית המשפט לגוף פוליטי ותחייב שיתוף פעולה של הקואליציה עם האופוזיציה למינוי השופטים.
16.  לא מינתה הכנסת שופט מחליף תוך 120 יום מהתפנות משרת השופט, תמנה הועדה לבחירת שופטים שופט משופטי בית המשפט העליון למשרה.
אם הכנסת אינה מסוגלת למנות שופט חדש לבית המשפט לענייני חוקה, יבחר השופט החדש מתוך השופטים המכהנים בבית המשפט העליון, על-ידי הועדה לבחירת שופטים בה יש רוב למי שאינם חברי כנסת.
איסור שריון חקיקה רגילה

  1. לא יקבע בחוק שאינו חוק יסוד כי על הכנסת לתקן חוק או סעיף בחוק בכל רוב אלא ברוב רגיל.
סעיף זה נועד למנוע מרוב רגיל של חברי הכנסת להגביל את הכנסות הבאות מלתקן חקיקה ברוב מוחלט או מיוחס, ולהגביל את ההגנות על חקיקת יסוד לחקיקת יסוד בלבד.

אשמח להערותיכם.

(אני? פרוקרסטינציה? איפה?)

#דמוקרטיה #משמר הכנסת #משפט #פוליטיקה

תגובות

‪MuyaMan · 2012-01-27 21:27:30‬

טוב, אתה כאן הדוקטורט למדע(י) המדינה, אבל למיטב ידיעתי: א. אין בכלל שום חוק שמסדיר עניין החקיקה בארץ; נסיון לחיקוק “חוק יסוד החקיקה” (טוב, קצת יותר מדי שימוש במילים מהשורש עכשיו...) נכשל כמה פעמים,לא? ב. התפקיד הרשמי של הכנסת הראשונה היה לחוקק חוקה, ומאז כל הסיפור התמסמס. מה אמור להשתנות עכשיו?

באופן כללי, אני דווקא כן חושב שחוקה היא חשובה. לא שהיא קובעת את המציאות בתור “פתרון קסם” אבל היא כן נותנת סוג של הכוונה. יותר מזה, השיטה הישראלית שבה אנחנו לא מתמודדים עם הבעיות המהותיות אלא מטאטאים אותן מתחת לשטיח ובודקים איך נסתדר “בינתיים” נסדקת עוד ועוד. אולי שווה בכל זאת להעלות את הדברים לפני השטח ולנסות להתמודד איתם?

יפתח · 2012-01-27 22:03:52

מטבע הדברים הדברים הללו הם מורכבים וקשה לגבש עמדה והתייחסות ראוייה על רגל אחת. עם זאת, אומר כמה דברים בשלב ראשון: 1. אני מתקשה להבין מהו הצורך לעסוק בפרוצדורה. כלומר, למה לטרטר את העם למשאל עם בנושא הפרוצדורה לקבלת חוקה/חוקי יסוד עתידיים, ככל שאלה יוצעו לציבור, כאשר שברור לכולם שהצעת חוקה משמעותית לא תתקבל כאן? אני חושב שאין שום בעיה עם כך שיוסכם על הפרוצדורה עצמה בכנסת (אני אישית סבור שאין צורך במשאל עם לצורך קבלת חוקה, אבל גם לו סברתי כך לא הייתי חושב שיש צורך במשאל עם על הפרוצדורה לקבלתו). 2. אכן בזמן הקרוב השר נאמן אמור להגיש את הצעת חוק-יסוד החקיקה שלו, שלטוב ולרע תקבע בחוק-יסוד את מעמד חוקי היסוד, את הרוב הדרוש לשינויים ולקבלתם, ואת היקף סמכויות הרשות השופטת ביחס לבחינת חוקתיות החוקים. ככל שהצעת חוק היסוד תעבור (אני נוטה לסבור שהיא לא תעבור, כפי שלא עברה בעבר, אבל יתכן שיש כאן חלון מסויים), אני רואה בה תרופה מלאה לבעיית הלגיטימציה שאתה מדבר עליה. 3. בניגוד, אולי, לתחושה, הכנסת – גם כיום – לא ממהרת לחוקק חוקי יסוד או לתקן אותם, וגם כאשר מועברים תיקונים, לא מדובר בתיקונים הנוגעים לליבה החוקתית אלא לפריפריה החוקתית שלא ברור אם היא בכלל אמורה להיות חלק מן החוקה (כמו מספר השרים בממשלה, מספר חברי הכנסת בוועדה פלונית ואלמונית). אני לא ממש אוהב את הגישה של חברי הכנסת לדורותיה ביחס לחקיקת היסוד, אבל צריך לשים את הדברים בפרופורציה. 4. הרעיון שיוזמה אזרחית לתיקון החוקה תידון קודם במשאל עם ורק לאחר מכן בכנסת (כאשר הכנסת כאן היא לא גורם מחוקק אלא גורם מבקר) נראה לי תמוה. חקיקה היא תהליך עדין ורב-ניואנסים שהמנגנון של משאל עם לא מתאים לו (אלא כמנגנון אישרור סופי). באופן פרדוקסלי דווקא חקיקת יסוד, לפי השיטה הזו, תזכה לדיון פחות זהיר ומעודן מחקיקה רגילה.

עבגד יבאור · 2012-01-28 10:57:00

עכשיו נשאר רק לשכנע את זאב אלקין ויריב לוין שזה חוק שנועד להגביל את כוחם של הסמולנים במערכת המשפט, ומשם אלגברה.

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-01-28 14:18:04

דובי: לא ברור לי למה אתה טוען שבית המשפט לקח לעצמו את הסמכות לפסול חוקים. מי עוד יכול לקבוע שחוק סותר את חוקי היסוד, בהתאם לפסקת ההגבלה? נראה לי שזו הפרשנות האפשרית היחידה שלה.

עבגד: ברור לחלוטין שקידום האפשרות הזה יתקל בהתנגדות דווקא משמאל, ממסדר אבירי בייניש.

עבגד יבאור · 2012-01-28 14:40:07

נדב, אם כך אז אין חשש, החוק יעבור מחרתיים בקריאה ראשונה.

יפתח · 2012-01-28 16:16:59

נדב: אני לא חושב ש”מסדר אבירי ביניש”, ככל שאני מבין את הביטוי הזה, אמור להתנגד להצעת חוק-יסוד: החקיקה, כי להבנתי ההצעה אמורה לעגן פחות או יותר את המצב הקיים, או מקסימום לאפשר לכנסת לערוך אובר-רולינג לפסיקת בית המשפט העליון, ונראה לי שניתן לגייס הסכמה גם בעניין הזה. ההתנגדות, לדעתי, אמורה לבוא מצד שלושה גורמים אחרים: האחד הוא גורמי ימין שמתנגדים באופן עקרוני לביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון על חוקי הכנסת; והשני והשלישי הם אנשי הזכויות החברתיות ואנשי הנישואים האזרחיים, שמבינים שקבלת הצעת החוק תסיים הלכה למעשה את חקיקת חוקי היסוד ותקבע את המצב הקיים לשנים רבות.

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-01-28 19:04:55

המשמעות של החוק הזה היא ביטול הסמכות של בית המשפט העליון לפסול חוקים, והעברת הסמכות הזו לבית דין חוקתי, שיתמנה (בסופו של דבר) על ידי הכנסת. בעיני התומכים בסמכויות בית המשפט העליון, זה חילול השם.

ערןב · 2012-01-28 19:32:01

כדי לחזק את מה ש-MuyaMan אמר, הסמכות של הכנסת לחוקק חוקים, בהעדר חוק יסוד החקיקה, נובעת מתקנון הכנסת, וראו עוד בערך אודותיו בוויקיפדיה. ואני מצטט: “תקנון הכנסת, הגם שאיננו מעוגן בחוק, מחייב את חברי הכנסת ואת מוסדותיה השונים בעבודתם. העובדה שבספר החוקים הישראלי לא קיים חוק הקובע את סדרי העבודה של הכנסת, מתפרשת על ידי רבים כפגם. זאת משום שמבחינה תהליכית, ייתכן והתוקף של החוקים שמחוקקת הכנסת מכוח התקנון, הוא מוגבל.”.

דובי: אני לא יודע למה אתה מתרגש מזה שהסמכות לבטל חוקים של הכנסת נובעת מפרשנות של בית המשפט העליון. גם בארה”ב, הסמכות של בית המשפט העליון לפסול חוקים נגזרה על ידי השופט ג'ון מרשל ב-1803 בפס”ד מרבורי נגד מדיסון.

אגב, את המספר חצי מיליון כדאי אולי לעדכן (ולהקטין) כך שישקף אחוז מסוים מהאוכלוסיה הבוגרת, לא כלל האוכלוסיה.

נדב: למה למשל שוועדות הכנסת (כל הוועדות, או אולי רק ועדת חוקה, חוק ומשפט) יהיו מוסמכות לא להעביר הצעות חוק להצבעה אם לדעת היועצים המשפטים שלהן, או אפילו חברי הוועדה, נוסח הצעת החוק סותרת חוק יסוד? כן, זה נותן הרבה כוח לחברי הכנסת החברים בוועדה וליועצים המשפטיים של הוועדה. מצד שני, כבר היום היועצים המשפטיים עושים את זה ממילא בהרבה הצעות חוק (לאחרונה, למשל, הצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים).

יפתח · 2012-01-28 19:40:20

נדב: הפתעות תמיד יכולות להיות, אבל לא שמעתי שמדובר על הקמת בית משפט לחוקה שאינו בית המשפט העליון (קונספט מטופש בעיני, אבל זה אני). יעקב נאמן עמד בראש ועדה שהעניקה את הסמכות לפסול חוקים לבית המשפט העליון (בהרכב של תשעה). אני משער שנאמן לא שינה את עמדתו. ראה סעיף 24 להצעה שגובשה בזמנו huka.gov.il/wiki/material/data/H25-03-20049-27-09hakika.doc

מעין · 2012-01-29 13:39:12

זו הצעה חביבה, אבל יש בה כמה פגמים פרוצדורליים משמעותיים מאוד, שמעקרים מתוכן חלק מהרעיונות עליהם היא אמורה להגן. המקרה הכי בולט הוא הרעיון של עצומה אזרחית – עצומה היא דרך להראות מגמות ועמדות, ואולי צריכות להיות דרכים להכריח את הכנסת להקשיב לציבור קצת יותר מאחת לארבע שנים, אבל זו לא אחת מהן. עצומה שאמורה לגייס מאות אלפי חתימות צריכה להיות מנוסחת בצורה כללית, בהירה ונגישה מספיק. היא לא תכלול כלמיני סעיפים על מקורות תקציביים, ערכי היסוד של השיטה, שינויים בחוק קיים, דברי הסבר וכאלו. בנוסח ההצעה שלך, היא גם לא חייבת להתאים לשיטה המשפטית בישראל בתחום המוצע (או לעקרונות משפטיים רלוונטיים בכלל).עצומה כזו לא באמת יכולה להפוך לחוק as is. החלופה המתבקשת היא עריכה בוועדות הכנסת (כמו כל חקיקה אחרת). בועדות הכנסת יושבים חברי כנסת, ויועצים משפטיים, ומחלקת ייעוץ וחקיקה של משרד המשפטים, ושאר אנשים שעוסקים בתרגום רצונות (של מישהו) לחקיקה. מה שיכול לקרות בשלב הזה הוא מהלך שלוקח את הכוונה הברורה של מנסחי וחותמי העצומה, ומעביר עליה ועדת טרכטנברג. ואת זה אי אפשר למנוע באמצעות פורמליזם.

א. · 2012-01-29 15:41:09

הייתה סידרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת בגל”צ בדיוק על נושא זה – משפט חוקתי בישראל – של פרופ' אריאל בנדור.

כרגיל בגל”צ, הקישור כבר לא נותן את כל ההרצאות ומועד לפורענות http://glz.co.il/newsArticle.aspx?newsid=85124

תקציר: בהכרזת העצמאות נקבע שלמדינה תהיה חוקה, שתתקבל על-ידי אסיפה מכוננת נבחרת. ...הסדרה עוסקת במעמד המשפטי של חוקי-היסוד. היא מראה שלחוקי-יסוד יש מעמד משפטי ומעשי דומה מאוד למעמד של חוקה. זאת גם מבחינת עליונותם על-פני חוקים, וגם מבחינת הסמכות של בתי-המשפט לפסול חוק הסותר חוק-יסוד. ההנחה המקובלת, כי לישראל אין עדיין חוקה כתובה, אינה מדויקת אפוא. ...

א.ה. · 2012-01-29 21:58:48

הסמכות של בית המשפט לפסול חוקים נובעת מחוקי היסוד עצמם. פסקת ההגבלה קובעת: “ אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו “ זאת פיסקה שחוקקה הכנסת (שיכולה גם לבטל אותה), שמתייחסת במפורש לאופיה של חקיקה עתידית לאורו של חוק היסוד. במדינה המודרנית בית המשפט הוא הרשות המוסמכת לאכיפת החוקים אשר נחקקים על ידי המחוקק.

ויתרה מזאת – לאור זה שהמהפכה החוקתית בת כעשרים שנה, והעובדה שכנסת ישראל לא בחרה לשנות את הנושא בעשרים השנה הללו, קצת קשה להגיד שיש כאן “מחטף” של המערכת המשפטית. אם רצתה הכנסת – יכלה לשנות את פסקאות ההגבלה ו/או להעביר חוק יסוד שיסדיר את קיומו של בית משפט נפרד לענייני חוקה כבר מזמן.

ערןב · 2012-01-29 22:10:12

א.ה. – אתה מניח את המבוקש.

יניב מאיר · 2012-01-31 19:49:03

גם לי צרם הרעיון של בית משפט חוקתי הנבחר על-ידי הכנסת. התכוונת שכל שופט יוכל להיבחר לגוף זה או רק שופטי עליון? אני רואה פגם בהעדפת שופטי מחוזי על פני עליון לבית משפט חוקתי, והדבר בוודאי יוסיף פוליטיזציה לתהליך מינוי שופטי מחוזי (שגם ככה קיימת) בנוסף לעליון.

מעבר לכך, יוזמתך בהחלט ראויה לציון ומבורכת. עם זאת (ונגעו בנושא לפניי), אני חושש מכל רפורמה חוקתית שתתרחש במצב העניינים הנוכחי. כשמסעדה רוצה להעלות מחירים, היא עושה “רפורמה” בתפריט ומשנה קצת את המנות כדי לטשטש את העלאת המחירים. באופן דומה עובדים הפוליטיקאים שלנו, במיוחד אלו בימין. רפורמה כזו עלולה להיות תירוץ לריקון מתוכן של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, או ביטולו לחלוטין (אני כבר שומע את רונן שובל אומר “חוק יסוד כבוד האדם הפלסטיני”). במצב העניינים הנוכחי ולמרות הגלישה במדרון החלקלק, אני סבור שכל רפורמה היא פתח לצרות נוספות. לפני 15 שנה (או אולי אולי בעוד 30 שנה – איזו אופטימיות, זה אומר שהמצב לא אבוד לגמרי) זה היה רעיון מצוין!

א.ה. · 2012-02-02 14:45:23

ערןב – לא.

ערןב · 2012-02-02 15:05:26

א.ה. – כן. אין בפסקה הזו שום דבר שאומר שבית המשפט מוסמך לבטל חוקים. הפסקה הזו אינה מסדירה את התהליך שיש לבצע כאשר חוק סותר חוק יסוד. בית המשפט (כמו בתי משפט במדינות אחרות) נכנס לוואקום הזה, אבל זה לא אומר שהסמכות שלו, כמו שכתבת, נובעת מפסקת ההגבלה.

הדייג – לקט המלצות קריאה מס’ 68 · 2012-02-03 04:02:35

[...] קננגיסר מציע בבלוג שלו את הצעת חוק יסוד: החוקה. לדבריו, האנומליה של חוקי היסוד הישראלים פוגעת קשות [...]

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-02-03 06:11:27

ערן, גם בחוק העונשין ס' 300א2, לא כתוב האם מי שירה במישהו אחר הוא בגדר 'גורם בכוונה תחילה למותו של אדם', ולכן צריך להיות מורשע בעבירת רצח. זה תפקידו של בית המשפט – לקבוע האם הייתה עבירה על החוק, או לא.

ספציפית, בחוק יסוד: השפיטה מוגדר תפקידו של בג”צ “לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין”. כלומר, לבג”צ יש סמכות להגיד לכנסת להימנע מלחוקק חוק, אם זה הדין.

ערןב · 2012-02-03 06:36:24

נדב: החוק כבר חוקק, אז ביהמ”ש לא מורה לה “לא לחוקק חוק”. הוא קובע שחוק בטל, שזה משהו אחר. כל פסיקה כזו היא רק בדיעבד, רק לאחר שהחוק חוקק. היו כמה מקרים שביקשו מבג”ץ להתערב לפני החקיקה והוא תמיד סירב, למשל עם “חוק הנכבה”, שבו בית המשפט סירב אפילו להתערב לאחר חקיקתו, וקבע שיש להמתין עד שיופעל לראשונה.

לגבי הטענה לפיה רק בית משפט הוא זה שיכול ליישב סתירות שכאלה, איילת פה אומרת שבצרפת, למשל, בעבר המחוקק עצמו הוא אמור היה להחיל את המגבלות החוקתיות על עצמו ולא היתה ואין (גם היום) ביקורת שיפוטית (ואכן היתה על זה הרבה ביקורת מצד גופים אנגלו-אמריקאים). היום יש בצרפת “מועצה חוקתית”, אשר בוחנת את חוקתיות החוקים אחרי ההצבעה בפרלמנט ולפני האישור על ידי נשיא הרפובליקה. כך גם הכנסת יכולה לקבוע “מועצה חוקתית” דומה, או “מועצת הלוגיקנים העליונה” שתבדוק האם חוק סותר חוק יסוד.

לכן, אני יכול לחזור על מה שאמרתי: בית המשפט נכנס לוואקום שהותירה הכנסת בשאלה החוקתית מה קורה כאשר חוק סותר חוק יסוד. הוא לא היחיד, וגם בית המשפט האמריקאי במרבורי נגד מדיסון עשה את זה, כך שהוא עומד על כתפי ענקים, אבל הטענה לפיה זה נובע בהכרח מפסקת ההגבלה בעיני אינה תקפה.

נדב פרץ-וייסוידובסקי · 2012-02-03 09:36:41

גם אם אני אקבל את זה (ואם איילת אומרת, אני נאלץ לקבל), העובדה שהחוק הזה בתוקף כבר 20 שנה. מקשה עלי לקבל את הטענה שבית המשפט עושה כאן איזו פעולה עצמאית למורת רוחה של הכנסת. את זה היה אפשר להגיד על פס”ד בנק המזרחי. ב-17 השנה שעברו מאז, המחוקק היה יכול לבטל עשר פעמים את פסקת ההגבלה, או לשנות את המנגנון.

ערןב · 2012-02-03 09:51:35

דווקא הצעת חוק יסוד: החקיקה אמורה להסדיר את עניין מנגנון פסילת חוקים.

גם לא אמרתי שהמחוקק לא מרוצה מההסדר הזה, אם כי הוא קצת אמר את דברו, או יותר נכון, שתק את דברו, בכך שמאז פס”ד המזרחי לא נחקקו חוקי יסוד. אמרתי שהטענה לפיה הסמכות נובעת מפסקת ההגבלה היא עניין של פרשנות, ואינה נובעת משום דבר שכתוב שם.

איילת · 2012-02-03 09:53:25

(כדאי אולי לציין גם שאיילת אומרת שזה דיון טרחני שלא מפריד בין עיקר לטפל. כן, באופן מושגי-תיאורטי יכול להיות שביהמ”ש לא מוסמך לפסול חוקים. אבל באופן פרקטי, אף אחד לא יטען את הטענה הזו ברצינות על המשפט הישראלי. למה אתם מתווכחים על זה בכלל?).

ערןב · 2012-02-03 10:47:16

אני לא לגמרי מסכים (אבל זה גם כי אני קצת טרחן, כידוע :) )

ראשית, השאלה (שאיתה התחלתי, בתגובה ל-א.ה.) היתה האם מקור הסמכות לפסול חוקים נובעת מפסקת ההגבלה, או ממקור אחר (למשל, העיקרון של ביקורת שיפוטית, ואז זה יכול למשל להיות בשם הצדק הטבעי או כל טיעון אחר).

שנית, אף אחד לא יטען את הטענה הזו (שלבג'ץ יש סמכות לפסול חוקים) היום. בעולם אלטרנטיבי, שבו לא היה ברק אלא מעין תואם גרוניס, הוא היה יכול לפסוק (לדעתי בעתירה בעניין החוק שנועד להכשיר את ערוץ 7, שנפסל) שלמרות שיש פגיעה (אא”ט, בחוק יסוד חופש העיסוק) לא נמצא בחוק המנגנון שהכשיר את בית המשפט להיות זה שפוסל חוקים (למרות חוק יסוד השפיטה) והוא היה מגלגל את הבעיה בחזרה לפתחה של הכנסת, אשר אולי הייתה מאיצה את חקיקת חוק יסוד: החקיקה שהיה מסדיר סוף-סוף את העניין.

א.ה. · 2012-02-04 00:53:12

ערןב – במצב החוקי כיום בית המשפט הוא המוסמך לאכוף את חוקי המדינה וזאת על פי חוקי הכנסת עצמם (החל מחוק יסוד השפיטה ודרך החוקים הנלווים לו). ומכאן שזאת לא רק זכותו, אלא אף חובתו לאכוף את פסקת ההגבלה.

משפט הסיום שלך מוזר. אף אחד לא מונע מהכנסת “להסדיר” את העניין. קרוב לעשרים שנה בוחר המחוקק שלא לשנות את ההסדר הקיים. חוק יסוד השפיטה (לדוגמא) אפילו אינו משוריין. הכנסת יכלה (ועדיין יכולה) בקלות לקבוע בו הסדרים אחרים, אם רצתה.

חוק יסוד · 2012-02-09 21:42:26

עדיין בהעדר חוקה,חוקי היסוד מגנים עלינו ומהווים מעין חוקה

הפוסט הקודם: זו התרבות, גאון

הפוסט הבא: הנון סקוויטר של צ'חנובר

המרכז הישראלי להעצמת האזרח יצאו לאחרונה בקמפיין חדש תחת הכותרת “זו השיטה, גאון!” (“גאון” כאן זה יופימיזם ל”טמבל”. למה צריך יופימיזם ל”טמבל”? לא יודע. תשאלו אותם), ונראה כי הם אף זוכים לתמיכה ממשלתית. המיה”א, אני בטוח, הם אנשים חכמים שרוצים בטובתה של המדינה. הם אפילו מונים את ראש האגודה הישראלית למדע המדינה, ז”ל, כאחד מחברי ההנהלה שלה, בתפקיד יועץ אקדמי בכיר, אז בטוחני כי כל מעשיהם מגובים בידע רחב ולא רק ברצון טוב. ואין ספק שהקמפיין שלהם טוב יותר מקמפיינים אחרים הזכורים לרעה – בעיקר זה של “חוקה לישראל” שהביא עלינו את אסון הבחירה הישירה שאחראית במידה לא קטנה לבעיות שהקמפיין הנוכחי מנסה לפתור (תוך שהוא מתעלם מהמקור ההיסטורי הזה, וממשיך לטעון ש”זו השיטה” שאחראית לכך) 1, אבל גם “סתם” תוכניות אחרות שהועלו לפרקים לגבי שינוי שיטת המשטר בישראל לשיטה נשיאותית.

אז כן, הקמפיין הנוכחי לפחות לא מנסה להוציא אותנו מגבולות השיטה הפרלמנטרית הנהוגה בישראל. ובכל זאת, יש בו כמה וכמה פגמים, והייתי רוצה לדון בהם – לא כמתקפה אלא כביקורת בונה.

נתחיל מכך שבהחלט תתכנה רפורמות בשיטת הבחירות בישראל לתיקון בעיות ול”עידוד” התנהגות שונה מצד הבוחרים, ואין בכך כדי לפגוע בדמוקרטיה בישראל. לגיטימי ששיטת בחירות תתוכנן כדי להשיג יעדים שונים של יצוגיות ומשילות, כל עוד אין בכך כדי לסייע לקבוצה אחת למנוע מקבוצות אחרות נגישות לשלטון. ההצעה הנוכחית בהחלט אינה עושה כן. כלומר הביקורת שלי אינה עקרונית על עצם הרעיון של רפורמה, אלא על הפרטים הספציפיים של הרפורמה המוצעת.

הרפורמה, במעט המידע שניתן עליה באתר שהוקם עבורה, מתבססת על ארבעה סעיפים בלבד: שילוב בין בחירות איזוריות לארציות, העלאת אחוז החסימה, העלאת החסמים להבעת אי אמון של הכנסת בממשלה מכהנת, והגבלת מספר השרים בממשלה. מה אין כאן? אין כאן הצעה לשנות את שיטת המשטר, אלא רק את שיטת הבחירות, וכן שני תיקונים בתוך מסגרת שיטת המשטר הקיימת. אבל גם אין כאן פרטים שיעזרו להבין את מהות השינויים המוצעים. נאלץ, לפיכך, להתבסס על מה שיש.

שינוי שיטת הבחירות

נתחיל מהקל אל הכבד: העלאת אחוז החסימה. לכמה? ל-5% כמו בגרמניה? או ל-10% כמו בטורקיה? או “סתם” ל-3%? לכל ברור שלהצהרה על העלאת אחוז החסימה אין משמעות ברורה בלי שיתנו אחוז ספציפי. העלאה ל-3% תפגע בעיקר במפלגות הערביות, אולי במרצ, וכמעט ולא באף אחת אחרת. העלאה ל-10% תמחק למעשה את האפשרות למפלגות סקטוריאליות בישראל ותשאיר אותנו עם שלוש-ארבע מפלגות, וסיכוי גדול לאובדן של מאות אלפי קולות בכל מערכת בחירות. 5% עלול לגרום לנפילת המפלגות החרדיות, ויחייב איחוד כוחות בימין ובשמאל. לאיזה מהם מכוונים אנשי המיה”א? לא ברור.

שילוב בין בחירות איזוריות לארציות. מה שנקרא בז'רגון “שיטה מעורבת”. יופי של רעיון. הבעיה היא שיש הרבה שיטות מעורבות, ולא ברור לאיזו מהן מכוונים אנשי מיה”א. באתר מתוארת השיטה כך: “הבחירות לכנסת ייעשו בשני פתקים: פתק לרשימה מועמדים כללית במישור הארצי ופתק למועמד, שייצג באופן אישי את האזור שבחר בו.” על פניו, זה נשמע קצת דומה לשיטה הגרמנית.

בשיטה הגרמנית, מחצית הפרלמנט נבחר בבחירות אישיות באזורים חד-נציגיים, בדומה לבחירות בארה”ב, בריטניה או קנדה – כך שמי שמקבל הכי הרבה קולות (גם אם לא רוב), זוכה באזור. זו שיטה שנותנת יתרון אדיר למפלגות הגדולות, ולמעשה “מייצרת” רוב. אבל בשיטה הגרמנית חציו השני של הפרלמנט נבחר בבחירות ארציות יחסיות באופן שמתקן את העיוותים של הבחירות האיזוריות. כלומר, חלוקת המנדטים על פי ההצבעה הארצית נעשית באופן כזה שסך המנדטים שכל מפלגה תקבל בפרלמנט כולו ישקף את אחוז ההצבעה הארצי שלה. מפלגה שזכתה בהרבה מושבים בבחירות האיזוריות עשויה שלא לקבל מושבים נוספים כלל מהרשימה הארצית. יתר על כן, מספר המושבים בפרלמנט יכול לגדול כדי להתגבר (חלקית) על עיוותים חריגים שנוצרו בהצבעה האיזורית.

השיטה הזו, אם כן, משמרת את היצוגיות הגבוהה שבשיטה ארצית (במגבלות אחוז החסימה הגבוה-יחסית). בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למשל, השיטה הזו יצרה פרלמנט עם שתי מפלגות בינוניות-גדולות (בין 20-40 אחוז מהמושבים), ושלוש מפלגות בינונית-קטנות (סביב ה-10%). בבירור, שיטה כזו לא תשיג את המטרה של “לחזק את כוחן של המפלגות הגדולות הנבחרות בבחירות כלל ארציות” – היא אינה פוגעת כלל במפלגות הקטנות (שעוברות את אחוז החסימה), מצד אחד, ומצד שני היא מחזקת אוכלוסיות מובחנות בעלות ריכוז גיאוגרפי גבוה — למשל חרדים, ערבים או מתנחלים שתוכלנה למנף את הריכוז הגיאוגרפי הזה כדי להשיג ייצוג אזורי שעשוי לחרוג מכוחן האלקטורלי ברמה הארצית.

לחלופין, יתכן שהמדובר בשיטה הרוסית לשעבר, או משהו שדומה קצת לשיטה המצרית. בשיטה זו, שני הפתקים מנותקים זה מזה ותוצאותיהם מחושבות בנפרד. שיטה זו אכן יוצרת עיוות לטובת המפלגות הגדולות. מצד שני, זו שיטה שלוקחת את הרע מכל העולמות – גם מעוותת את רצון הבוחר ונותן כוח עודף למפלגות הגדולות, מצד אחד, וגם לא מייצרת רוב ומשאירה את הפרלמנט מפורר מצד שני (במקום שישה חברי יהדות התורה יהיו שלושה, למשל. הידד. אלא אם, כמובן, הם יצליחו לבחור נציגים גם בבחירות האיזוריות – מה שתלוי יותר בחלוקת האזורים מאשר בכל דבר אחר). גם לגבי ייצוג הפריפריה יש מה להגיד במצב כזה: בעוד שבשיטה הגרמנית המצביע יכול להיות סמוך ובטוח שהמפלגה המועדפת עליו תקבל ייצוג יחסי לפי הקול הארצי שלו, והוא יכול לבחור את המועמד המקומי לפי אינטרסים מקומיים, הרי שבשיטה הרוסית/מצרית, שני הקולות גם יחד יכריעו את סיכוייה של המפלגה המועדפת עליו להרכיב ממשלה. במצב זה, כמו בשיטות פרלמנטריות אחרות עם בחירות באיזורים חד-נציגיים (בריטניה, למשל), השאלה המקומית הופכת לשולית ברוב המקרים, וההצבעה נשארת ברמת הנושאים הלאומיים גם בהצבעה האזורית. כלומר, יהיו נציגים של כל אזור גיאוגרפי, אבל לא לגמרי ברור שהם יהיו חייבים את קולם לאינטרס האזורי שהם מייצגים.

הייתי מעדיף הרבה יותר מעבר לשיטה אזורית רב-נציגית – כלומר, הצבעה באזורים שממנים כל אחד מספר מושבים (בדומה לאירלנד או ספרד). גם כאן יש דרכים שונות לעשות זאת (השיטה החביבה על מדעני מדינה בד”כ היא השיטה האירית, המכונה גם “שיטת הקול היחיד הניתן להעברה”, אבל היא די מסובכת, ואפשר גם להסתפק ב”סתם” שיטה יחסית ברמת האזור, כמו בספרד). שיטה כזו מייצרת אחוז חוסם “טבעי”, מצד אחד, 2 אבל שומרת על יצוגיות גבוהה, לפחות ברמה הגיאוגרפית, מצד שני. המספר הקטן של נציגים של כל אזור מאפשר להם לשמור על קשר ישיר עם הבוחרים הרלוונטיים שלהם, ולפעול למענם, תוך שקיים עליהם תמיד האיום שאפילו חלק יחסית קטן מהבוחרים יוכל לבחור נציג “אזורי” אותנטי יותר אם לא יספקו את הסחורה. מכיוון שה”ספסל האחורי” נשאר מאוד חשוף בשיטה כזו, הוא יפעל כדי לקדם את האינטרס האזורי שלו בתוך הכנסת.

תיקון שיטת המשטר

כאמור, שני סעיפים מתקנים את שיטת המשטר הנהוגה בישראל. האחד הוא תיקון של תיקון של תיקון: הגבלת מספר השרים בממשלה. פעם לא הייתה שום מגבלה על מספר השרים בממשלה. ממשלות ישראל עד אמצע שנות ה-60 מנו בד”כ למטה מ-20 שרים ועוד מספר מצומצם של סגני שרים. ממשלת האחדות שהוקמה לקראת מלחמת ששת הימים חרגה מהמספר הזה והגיעה בשיאה ל-24 שרים, בנוסף למספר גבוה למדי של סגני שרים שהיו בממשלה מיום הקמתה. הממשלה הבאה, שהוקמה על ידי גולדה מאיר, הייתה גם היא ממשלת אחדות (בראשית דרכה) ומנתה, בימיה הראשונים, 24 שרים ועוד מספר לא קטן של סגני שרים – זאת, למרות שלמערך היו בכנסת לא פחות מ-56 מנדטים. אחרי כמה ממשלות יחסית-רזות חזרו הממשלות לסורן עם ממשלת האחדות הבאה – זו של 84, עם לא פחות מ-25 שרים ביום הקמתה. ב-88 הוקמה ממשלת אחדות נוספת עם 26 שרים. הממשלה הרזה הגיעה רק אחרי פירוק ממשלת האחדות עם התרגיל המסריח והקמת ממשלת ימין צרה (20 שרים). ממשלת רבין התחילה את דרכה עם 18 שרים בלבד (אבל תשעה סגני שרים).

חוק יסוד: הממשלה שקבע את שיטת הבחירה הישירה קבע בין השאר גם שהממשלה לא תמנה יותר מ-18 שרים (כולל ראש הממשלה), ולא תפחת משמונה שרים (אני מניח שהסעיף האחרון היה סוג של בדיחה). ממשלתו של נתניהו אכן מנתה 18 שרים בראשית דרכה (אם כי, לפחות עד כמה שאני מצליח לראות פה, נוספו שרים במהלך השנים – למשל אריאל שרון, שמונה חודש לאחר הקמת הממשלה. לא בטוח מה הלך שם.) הסעיף הזה שרד בדיוק עד 1999, אז שינה אותו אהוד ברק מיד עם בחירתו כדי לענות על צרכים קואליציוניים. המגבלה הוסרה, וממשלתו של ברק הגיעה בשיאה ל-23 שרים ושמונה סגני שרים. מספר דומה כיהנו בממשלת שרון השניה (ומספר כולל מדהים של 39 אנשים שונים כיהנו כשרים לאורך שנות הממשלה). 24 שרים (ואף לא סגן שר אחד!) כיהנו בראשית ימיה של ממשלת אולמרט.

29 שרים ותשעה סגני שרים מכהנים בממשלה הנוכחית. שאלה: האם זו השיטה, גאון? הממשלה הנוכחית אפילו לא מתהדרת בהיותה ממשלת אחדות – מה שהסביר את הממשלות המפלצתיות של שנות ה-80. ההסבר לגודלה העצום של הממשלה הנוכחית נעוץ בשני גורמים: היסטורי ופרסונלי. ההסבר ההיסטורי נוגע להתפוררות הכנסת שהחלה עם הנהגת (כן) הבחירה הישירה לראשות הממשלה. כשהממשלה צריכה לכלול יותר סיעות, מספר השרים גדל (אבל גם כשהממשלה צריכה לכלול שתי סיעות גדולות במיוחד, עם הרבה אגואים שצריך לרצות, כמו בשנות ה-80, מספר השרים גדל). הגורם השני, כפי שאפשר לראות מהשוואה פשוטה של מספר השרים בממשלות האחרונות, הוא פרסונלי: לנתניהו פשוט לא היה אכפת מספיק כדי להגביל את גודל ממשלתו – או אולי לא היה לו מספיק כוח כדי להגיד “מספיק”. זה לא קשור למו”מ קואליציוני. 14 ח”כים מהליכוד – סיעה של 27 איש בלבד – מכהנים כשרים בממשלה, וזה בלי לכלול את יעקב נאמן שאינו ח”כ. עוד שלושה הם סגני שרים. לשם השוואה, רק חמישה מחברי ישראל ביתנו (15 מנדטים) מכהנים כשרים ועוד אחד כסגן שר. סחטנות קואליציונית? לא ולא. סחטנות פנים-מפלגתית.

אז האם אני אומר שהגבלת מספר השרים היא רעיון רע? לא. רעיון מצויין. אבל בלתי ניתן ליישום. כבר ניסו פעם אחת, והוא בוטל. אלא אם נשריין את הסעיף הזה ברוב מיוחס במיוחד, לא ניתן יהיה להגן עליו מפני ראש ממשלה מיועד שינסה להרכיב קואליציה. ולא נראה לי הגיוני שהסעיף היחיד בחוקי היסוד של ישראל שישוריין ברוב מיוחס יהיה דווקא סעיף שולי שכזה. אבל בין כה וכה, הבעיה כלל אינה בשיטה – היא באנשים, בתרבות הפוליטית שאפשרה לממשלה הזו לקום בלי שמישהו יניד עפעף או יחשוב שזו עילה לא להצביע לליכוד שוב.

הסעיף האחרון הוא המוזר מכולם: דרישה להעלות את מספר המנדטים הדרוש כדי להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון. עד 1991 ניתן היה להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון בכל רוב. כלומר, אם היו שלושה ח”כים במליאה ושניים הצביעו אי אמון, הממשלה נפלה. החוק תוקן, והצבעת אי אמון כיום דורשת רוב מוחלט של חברי הכנסת – כלומר, לפחות 61 ח”כים צריכים להביע אי אמון בממשלה המכהנת, ולתת אמון בראש ממשלה מיועד חלופי. ההצעה של המיה”א דורשת להגדיל את המספר הזה. משמע: היא רוצה לאפשר מצב של ממשלת מיעוט. ממשלות מיעוט הן פחות או יותר הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות בשיטה פרלמנטרית. הן קורות, לעיתים, במדינות בהן לא מקובל להקים קואליציות, אבל הסיבה היחידה שהן לא קורסות תוך יומיים היא כדי לא לעצבן את המצביעים. אז סוחבים שנתיים של חוסר תפקוד טוטאלי, ובסוף הולכים לבחירות. בקנדה עשו את זה שלוש פעמים רצופות בשנים האחרונות.

אבל יותר מכך – עצם העובדה שהממשלה היא ממשלת מיעוט אינה מחוייבת הצבעת אי אמון – כאמור, ממשלות מיעוט קיימות במדינות אחרות, למרות שהאופוזיציה יכולה להפיל אותן בכל רגע. שוב, עניין של תרבות. בישראל הצבעות אי אמון הפכו לעניין של מה בכך, בעיקר בגלל שהאופוזיציה גילתה שניטל עוקצן ברגע שנדרשו 61 מנדטים כדי לזכות בהן. הצבעות אי אמון הפכו למשהו הצהרתי, וממשהו שמשיג כותרות ראשיות, הן הפכו לעוד חלק מייגע של סדר היום של הכנסת שאף אחד לא מדווח אליו ולאף אחד לא אכפת ממנו.

אבל מה שהכי מוזר בסיפור הזה הוא שבכל ההיסטוריה של ישראל, רק ממשלה אחת נפלה בהצעת אי אמון – ממשלת האחדות של 1988, שנפלה בתרגיל המסריח ב-1990. אף אחד עד אז או מאז לא הביא לנפילתה של ממשלה בהצעת אי אמון. יתר על כן – אף אחד לא באמת הגיע קרוב ללאיים על הממשלה מאז שינוי החוק ב-1991. רוב פשוט של הכנסת מספיק כדי לפזר אותה וללכת לבחירות. אם זו המטרה, אין סיבה להצביע אי אמון בממשלה. אלא אם המציעים רוצים גם לחייב את הכנסת להוציא את ימיה כל עוד לא השיגה רוב מיוחס לפיזורה – רעיון די מחריד, בשיטה פרלמנטרית – לא ברור לי מה הם מקווים להשיג פה.

—

האמת היא שזו לא השיטה. מנסים למכור לנו את זה בערך מאז 48, אבל זה שקר. זו התרבות. התרבות הפוליטית בישראל מעקרת את הכנסת מכוחה כגוף מבקר של הרשות המבצעת. התרבות התקשורתית בישראל מציפה אותנו בציניות ומונעת מאיתנו לראות כיצד לנו כאזרחים יש כוח להשפיע על הממשלה. התרבות הארגונית של המפלגות בישראל מנתקת את האזרחים מהמדינה.

הממשלות שלנו גדלו כי הפוליטיקאים גילו שזה לא מזיז לנו. מפלגות סקטוריאליות זוכות לנתח גדול מידי מהעוגה כי המצביעים מוכנים לספוג את זה כדי שהמפלגה “שלהם” תעמוד בראש הממשלה. אפשר לנסות להנדס את תוצאות הבחירות – אפשר אפילו לעשות זאת בהצלחה. אבל זה לא ישנה את התרבות הפוליטית בישראל, ולכן זה לא ישיג את התוצאות הרצויות. האזרח לא יועצם אם רק נשנה את השיטה. אני חושש שהאזרח יאלץ להתאמץ יותר כדי לזכות בהעצמה. איש לא יוכל לעשות זאת עבורו.

#בחירות #דמוקרטיה #ישראליאנה #מדע המדינה #מספרים #משמר הכנסת #פוליטיקה

הערות שוליים

  1. רק כתזכורת, מי שהיה אחראי על הקמפיין ההוא היו בעיקר משפטנים. מדעני מדינה התריעו על התוצאות השליליות של השינוי שהונהג מבעוד מועד, ללא הועיל. ↩
  2. אם יש 10 מושבים באזור בחירה, צריך 10% מהקולות באותו אזור כדי להשיג מנדט. ↩

תגובות

אייל אנונימי · 2012-01-17 01:17:19

הצגת דיון מרתק בהצעות של המרכז הישראלי להעצמת האזרח (השם הזה לגמרי נשמע כמו שם של ארגון קש של יש”ע, קצת כמו של “פרופסורים למען חוסן מדיני”). אבל שכחת את הדבר הכי חשוב: התשדיר המזעזע שלהם. דחילק, ארבע שנים עברו מאז מסע הבחירות של אובאמה, לא נמאס? הפורמט של סלבריטאים מוסרים סאונדבייטים עם בדיחה באמצע התשדיר, סוג של גרסה מודרנית של טקסי בית ספר תיכון עם עריכת MTV, יצא כבר מכל החורים. והתשדיר שלהם הוא כמו שאריות מחוממות של המם המאוס הזה.

על הביקורת שלך אין לי מה להגיד, פרט לזה: היה לי, ולכל מי שמסביבי, תמיד ברור שבחירות אזוריות בישראל הן רעיון איום ונורא, כי במוקדם או במאוחר (על מי אנחנו עובדים? במוקדם) יתחילו הקומבינות על איך לארגן את איזורי הבחירה כדי למנוע יצוג פרופורציוני של ערביי ישראל. אגב, זו נראית כמו דרך מוצלחת לשמור על מדינת כל יהודיה אם במקרה יקום כאן רוב ערבי (למשל, במקרה של מדינה דו-לאומית). כמובן, זו שוב בעיה של התרבות הפוליטית, אבל בכל זאת זה ראוי לציון, אני חושב.

אבנר · 2012-01-17 01:53:13

הרפורמה המדוברת מבוססת על ועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל. זה מופיע באתר של המרכז תחת “ועידת נשיא המדינה”. לפי וויקיפדיה הרפורמה כללה: בחירות אזורית-למחצה: לפי ההצעה, 60 חברי כנסת ייבחרו גם בעתיד בבחירות יחסיות ארציות, ועוד 60 ייבחרו בבחירות אזוריות ב-17 אזורים, שניים עד חמישה חברי כנסת בכל אזור. העלאת אחוז החסימה ל-2.5%. סימון מועמדים מועדפים בעיני כל בוחר. הוספת 40 ימי עבודה בשנה לחברי כנסת. חוק חבר כנסת חלופי (החוק הנורווגי).

לינק: http://www.ceci.org.il/?CategoryID=175

דובי · 2012-01-17 06:57:49

אבנר – תודה על הקישור. עברתי בזריזות על ההמלצות שם, והן לא נראות לי דומות במיוחד להצעה של המיה”א. לדוגמא: שיטת הבחירות שהציעה ועידת הנשיא מדברת על פתק אחד ולא שניים (שיטה שמגדילה את הסיכוי לייצור רוב, מצד אחד, אבל משאירה לפחות סיכוי ליצוגיות לקבוצות סקטוריאליות, מצד שני. לא בטוח שאני אוהב את הרעיון, אבל צריך לחשוב עליו יותר). ועדת הנשיא גם לא המליצה להגדיל את מספר הח”כים הדרושים כדי להפיל ממשלה באי אמון, אלא לדרוש שבהצעת אי האמון יכללו גם לפחות שבעה שרים שיכהנו בממשלה החדשה – המטרה, שוב, היא להקשות על הפלת הממשלה (דבר שספק אם יהיה בו צורך, בעיקר לאור השינוי בשיטת הבחירות שמוצע), אבל אופן הביצוע שונה בעליל.

דובי · 2012-01-17 07:15:44

אבנר, בהתעמקות נוספת בדו”ח הועדה, מתגלה כי קלעתי לדעת גדולים. כך נכתב בדו”ח ועדת המשנה לדמוקרטיה תחת איום קיומי, בראשות מורי ורבי גבי שפר:

“הבעיות החמורות האמיתיות של הדמוקרטיה הישראלי[ת] אינן בתחום הארגוני והמוסדי, כלומר אינן בשיטה הפרלמנטארית או בשיטת הבחירות. הבעיות העיקריות הן בתחום התרבות וההתנהגות הפוליטית בישראל. לפיכך, להלן קודם לכל, ההצעות המרכזיות לשינויים בתחום התרבות הפוליטית, ואחר כך ההסברים לאי הצורך בשינויים מרחיקי לכת בשיטה, ובסוף ההצעות לשינויים בתחום הארגוני”.

אני חותם על הדו”ח הזה בשמחה.

לגבי ההצעה הסופית של הועדה, עלתה בליבי גם תהייה לגבי החוקתיות של הגדרת אזור יהודה ושומרון כאזור בחירה מוגדר עם נציגים משלו כאשר, בכל זאת, מדובר בשטחים מוחזקים שאינם תחת ריבונות המדינה באופן רשמי. אני חושש שהפיכת יו”ש לאזור בחירה תנעץ את המסמר האחרון ברעיון שלא מדובר באזור שסופח לישראל דה פקטו, ובעצם יהיה סוג של סיפוח דה-יורה אפילו. אני, כידוע, בעד מדינה דו-לאומית, אבל פה מדובר על סיפוח ללא מתן זכויות לתושבים ובעצם ללא כל התחשבות במשמעות המהלך, ולכך צריך להתנגד. בכלל, כל הצעה לשילוב של בחירות אזוריות תאלץ להתמודד עם הבעיה המשמעותית הזו. הדרך להתחמק מהבעיה היא לאחד את אזורי יהודה ושומרון עם אזורים אחרים בתוך הקו הירוק (ירושלים?), ובכך, לכל הפחות, להפחית מהבוטות שבמהלך.

עדו · 2012-01-17 08:50:38

במילים אחרות לא צריך להחליף את השיטה אלא את המצביעים...

דובי · 2012-01-17 09:07:15

לא להחליף – לתקן.

רונן מנדלקרן · 2012-01-17 11:16:51

נראה שאייל אנונימי צודק לגמרי לגבי החשש ממניפולציה של אזורי הבחירה, ולגבי עניין “הסיפוח” בהקשר של מצביעים בהתנחלויות הרי שאין פה שינוי של ממש – גם כרגע ישנו אזור בחירה אחד, שיש לו בסיס גיאוגרפי, שבחלק ממנו (בשטחים) רק חלק מהתושבים הם אזרחים בעלי זכויות הצבעה. תקן אותי אם אני טועה – אבל נדמה לי שזה רק עניין של נראות.

לגבי ההצעה לשינוי “השיטה” – מעניין שאין שם התייחסות לנושא הפנים-מפלגתי שראובן חזן וגידי רהט עסקו בו בצורה מאד משכנעת – כלומר הבעיה של השינויים בשיטת הבחירות הפנים-מפלגתית, בייחוד במפלגות הגדולות, שיוצר נתק בין האינטרס של המועמדים לבין האינטרס של המפלגות שלהם. נדמה לי שזוהי סיבה מרכזית לכך שאנחנו רואים ח”כים שעושים עבודה פרלמנטרית גרועה ו/או פופוליסטית. במילים אחרות, דנון, חוטובלי ושאר החברים לא היו מגיעים לאן שהגיעו, ולא היו מתנהלים כפי שהם מתנהלים, אלמלא שיטת הפריימריז בליכוד. לחזן ולרהט יש גם הצעות לפתרון: http://ofakim.org.il/zope/home/he/1177615398/1178350680 (אם כי הלינק הזה נפתח לי רק באקספולרר, התנצלות!) (אחת הנקודות שאבנר הביא מתוך “ועדת הנשיא” – סימון מועמדים על-ידי הבוחרים – עלולה למעשה להחריף את המצב; ונדמה לי גם שמשקל רב יותר לאזוריות עלולה להחריף את המתח בין המועמד הבודד לבין המפלגה, כל זמן שלא מתקיים “ניהול מלמעלה” של המפלגה כמו בדוגמה הבריטית; בקיצור שיטה פרלמנטרית קואליציונית מבוסס על תפקוד אפקטיבי של מפלגות, ושאלה חשובה היא איך כל השינויים הללו ישפיעו על המשתנה הזה).

נקודה נוספת שלא מתייחסים אליה בכל הרפורמות “הגדולות” הללו היא לסיכוי לערוך שיפורים משמעותיים באמצעות שינויים מינוריים יחסית – וגם כאן אני מצטט את ראובן חזן – כמו לדוגמה להקטין את מספר ועדות הכנסת ואת מספר החברים בכל ועדה וכך להגדיל את האפקטיביות של עבודת הוועדות, שהיא למעשה חלק מרכזי אם לא הלב של עבודת הכנסת.

אסף · 2012-01-17 16:21:34

תענוג לקרוא. אעיר שלוש הערות.

  1. שולית – dangling modifier מעצבן בתחילת הטקסט: >> “הם אפילו מונים את ראש האגודה הישראלית למדע המדינה, ז”ל, כאחד מחברי ההנהלה שלה...” מי ז”ל? ראש האגודה או האגודה? היה קל מאוד להתחמק מהבעיה אם היית כותב “זכרונה לברכה” ולא מקצר ז”ל.

  2. חלק מדבריך סוקרים את הבעייתיות האינהרנטית בשיטת ההצבעה first past the post. אולי תהנה לצפות בקליף הבא (ובסדרת הקליפים אליה הוא שייך) שמנסים להבהיר את הבעייתיות בצורה קלילה: http://www.youtube.com/watch?v=s7tWHJfhiyo

  3. הרבה מהבעייתיות של בחירות אזוריות (או משולבות אזוריות) היא בלתי ניתנת לתיקון. לכן אני מציע שיטה אחרת. בשיטה זו לכל אדם יש קול אחד חיובי ואחד שלילי. הקולות החיוביים נסכמים עבור כל מפלגה, ולאחר מכן כל הקולות השליליים שקיבלה מורדים מהסכום. מפלגה עם סכום סופי שלילי לא נכנסת. כל השאר מיוצגות באופן פרופורציונלי לפי אחוזים. זו שיטה שבאה לעשות שני דברים. אחד, לעודד הצבעה למפלגה האידיאלית של כל מצביע, ע”י הפחתת הצורך להצביע לרע במיעוטו על מנת “להילחם” במפלגה ממנה מאוד חוששים. שניים, לדכא מפלגות שנוטות להתנהגות סחטנית. אלו ש”משחקים יפה” עם אחרים מן הסתם לא יזכו להרבה קולות שליליים במיוחד. כלומר ההצבעה השלילית לא ממש תנוצל נגד מפלגות כגון עלה ירוק או הקשישים שאין הרבה אנשים שמתנגדים להם באופן כה נחרץ – אלו מפלגות שכרגע אין להן סיכוי, אבל מצד שני גם לא ממש מפריעות לאף אחד. יש כאן תמריץ להיות מתון באופן כללי ולשאוף לקונצנזוס. עם הזמן ובאמצעות tit for tat הציבור יעניש מפלגות שלא תורמות לקונצנזוס (ושכיום מצליחות להשיג דברים רק באמצעות סחטנות קואליצניות) ויקדם מלפגות סקטוריאליות אחרות כל עוד התפיסה היא שהן לא דורשות יותר מאשר מגיע להן.

בני · 2012-01-17 16:45:44

אסף, בנוגע לאפשרות לקול שלילי, אני זוכר שקראתי על זה לא מזמן, ואחד הנושאים שעלה זה שהקול השלילי ימחק לחלוטין את המפלגות הערביות. 10 מנדטים חיוביים של הערבים, לעומת 50 מנדטים של מפלגות הימין, שיכולים בקלות למחוק את המנדטים של מפלגות הערבים (פלוס מרץ, חד”ש, וקצת מהמפלגה החדשה שתקום בכל מערכת בחירות).

אני משער ששיטה כזאת תשאיר בסוף בעיקר את המפלגות הגדולות (שאי אפשר למחוק בקול שלילי). לא רחוק ממה שהיינו מקבלים תחת SMD.

אסף · 2012-01-17 16:56:19

בני, אני דווקא חושב שזו הדרך שבא המפלגות הערביות יוכלו לשגשג. אבל זה בטווח הארוך. בטווח הקצר, כן, כנראה הרבה מצביעים יהודיים יצביעו נגד מפלגות ערביות, אבל בבחירות הבאות הם כבר יחטפו את העצבים על מפלגות יהודיות אחרות, ואולי אותן מפלגות ערביות יחליטו על סט מסרים פחות מפלגים. כמו שאני רואה את זה כרגע, המפלגות הערביות ממילא אינן משיגות דבר רוב הזמן כי הן מחוץ לרוב הקואליציות. לעומת זאת, קשה להסביר מדוע מפלגות סקטוריאליות או מפלגות “נושא” אחרות, שאינן בעייתיות בעיניי שאר המצביעים לא ייהנו מעדנה. מי בדיוק יצביע דווקא נגד הקשישים? או נגד הירוקים? אני צופה שאלו יזכו ללא מעט מנדטים, כמו מפלגות אחרות שכיום אין להן ממש סיכוי [שיעול]עלה ירוק![/שיעול].

אגב, שכחתי לציין שלפני שמחסירים את הקולות השליליים מנקים החוצה את כל מי שלא עבר את אחוז החסימה. זה חשוב כי אחרת יש פשוט הרבה יותר מדי מפלגות קטנטנות (לדוגמא הערבים יכולים להתפצל ל10 מפלגות קטנות כדי שהמצביעים השליליים שלהם לא יוכלו להחליט נגד מי להצביע). אין לי מספר ספציפי לאחוז החסימה. יכול להיות 1/120. אבל אני חושב שכל הסוגיה תהיה פחות אקוטית ברגע שניתן להצביע באופן שלילי. צריך קצת לדבג את זה אבל אני עומד מאחורי הרעיון העיקרי.

יריב · 2012-01-17 19:15:42

אסף – השיטה שלך מכניסה המון אלמנטים של הצבעה טקטית (האם המפלגה שלי שנואה מספיק על הציבור שאין טעם להצביע לה? האם להצביע נגד המפלגה הגדולה או המפלגה הקטנה של הצד השני?) ותחזק, כמו שאתה אומר, בעיקר כל מיני מפלגות נישה שאין להן דיעה שמכעיסה מישהו בנושאים החשובים.

יריב · 2012-01-17 21:39:29

יריב – אני לא רואה במה שתיארת דבר רע. אם המפלגה שלי שנואה מדי אולי זה אומר שאני צריך לחשוב מדוע. אולי למצוא מפלגה פחות מפלגת. וחיזוק מפלגות נישה לא מאיימות דווקא נשמע לי דבר טוב.

מאיה · 2012-01-18 13:32:07

הקמפיין של המרכז להעצמת האזרח מעולה, מעביר את המסר ומנוסח היטב. עוד צעד לכיוון השינוי

(קוראי הבלוג שתוהים לגבי התגובה המוזרה קצת הזו מוזמנים לקרוא קצת יותר אודותיה כאן. ד.ק.)

דובי · 2012-01-18 14:09:10

רונן – הנראות היא אכן הבעיה. זה יותר פשוט להציב קלפיות באיזור אקסטרא-טריטוריאלי ולהעמיד פנים שהוא לא מסופח, זה יותר בעייתי להגדיר אזור כבוש כאזור בחירה עם נציגים איזוריים משלו מבלי לייצג את עיקר תושביו. לגבי יתר הערותיך – אני מסכים לגמרי. יצויין שוועדת הנשיא הצביעה גם היא על צמצום מספר הועדות והגדלת מספר הח”כים כהמלצות ראויות לשינוי.

אסף – צר לי, אבל חשבתי שהקישור יבהיר שלאגודה שלום, וראש האגודה הוא זה שנפטר, לצערנו הרב.

לגבי הקול השלילי – משום מה מדובר בהצעה שכמעט בכל פורום שיוצא לי לדבר בו על שיטות בחירה, מישהו מציע אותו. אני מניח שיש בו איזשהו קסם, וכשלא חושבים יותר מדי לעומק, זה נשמע רעיון טוב, כי כולם חושבים על מצביעי שינוי שיצביעו נגד החרדים וככה כולם מרוויחים (חוץ מהחרדים). אבל אם אנחנו חושבים על מצביע אסטרטגי אמיתי, אנחנו צריכים לחשוב על ראשות הממשלה: נגיד, מצביע ליכוד, נגד מי הוא ישתמש בקול השלילי שלו? נגד הפרטנרים הפוטנציאליים של הליכוד, או נגד היריב העיקרי שלו לראשות הממשלה? ההערכה שלי היא שמצביע ליכוד יצביע נגד קדימה או העבודה, ולא נגד ליברמן או נגד החרדים. התוצאה היא שהמפלגות הגדולות תתבטלנה, ונשאר עם מפלגות נישה שלא מספיק מרגיזות אף אחד, אבל מצד שני גם מעטים תומכים בהן. אנשים לא יצביעו נגד מפלגות כי הן שנואות, אלא כי הן יריבות. המחשבה שבפוליטיקה צריך לאחד היא שגויה – כל הדמוקרטיה בנויה על חיכוך ותחרות בין דעות. לפיכך, ההצעה הזו למעשה מנוגדת לבסיסה של הדמוקרטיה, ומכאן שלא תשרת אותה כלל.

דובי · 2012-01-18 14:24:12

אגב, נתקלתי בהצעות של קמפיין “ישראלים להצלת הדמוקרטיה”, והתוכנית שלהם לרפורמה הרבה יותר דומה להצעות של ועידת הנשיא שצוינו לעיל. הרבה יותר נוח לי לתמוך בהם מאשר במיה”א (למרות שאני עדיין לא מבין את הפיקסציה הזו על הצעות אי אמון).

שגיא · 2012-01-18 15:32:40

דובי, זו הפעם הראשונה בחיי בה אני קורא מאמר ומסכים כמעט לכל נקודה שהכותב מציין, אבל המסקנה הסופית שאני מגיע אליה כמעט והפוכה משלו.

במילים אחרות: אני שותף לביקורת שלך בנוגע להצעתם של אנשי המיה”א, ובמיוחד לגבי חוסר הפרטים המאפשר לבחון אותה באופן ענייני. אוסיף גם שעצם התמיכה הממשלתית ביוזמה מעורר בי חשדנות מיידית. כפי שציינת (וכפי שציין אייל, המגיב הראשון) אחת הסכנות הגדולות בכל התעסקות במבנה מערכת המשטר/בחירות בישראל היא שיקולים זרים מצד יוזמי השינוי, שמטרתם האמיתית איננה תיקון פגמים אלא השתקה של יריבים פוליטיים.

אבל אני חולק לחלוטין על טענת הסיכום שלך. זו השיטה, זו ועוד איך השיטה, והעובדה ששינוייה כרוך בסיכונים לא מוריד כהוא זה מהצורך הדוחק לעשות זאת.

לדבריך, התרבות (הפוליטית, התקשורתית, והמפלגתית) היא האשמה במצבה האומלל של הפוליטיקה בישראל. אתה מאשים את הציבור באדישות, בנכונות לספוג עוולות, בחוסר נכונות להתאמץ. כידוע לכולנו, תרבות היא דבר שקשה, קשה מאוד לשנות. אי-לכך, נראה לי שבדברייך יש יאוש מסויים, רמז לאמירה המיוחסת ליצחק בן אהרון – “צריך להחליף את העם”.

לדעתי, הגורם בעל ההשפעה הגדולה ביותר התרבות הפוליטית בארץ הוא שיטת המשטר, בדגש על שיטת הבחירות היחסית-ארצית. שנה את השיטה, ותפעל רבות לשינוי התרבות. אסביר:

מעל לכל, מה שאתה תופס כאדישות מצד הציבור – המאפשרת עוולות שלטון למיניהן – נראה לי כהיפוך סיבה ומסובב: הציבור נהיה אדיש על רקע ההבנה שבמציאות הקיימת אין להצבעתם השפעה על התנהלות השלטון. זו לא חוסר אכפתיות, זה יאוש. לא חשוב מה הם שמים בקלפי, כלום לא משתנה.

לתפיסתי זו הבעיה המרכזית במערכת השלטון שלנו: לא ריבוי המפלגות, לא הסקטוריאליות – אלא חוסר היכולת לחייב פוליטקאים לאמינות מול הבוחר.

כתבתי בהרחבה על מה שאני רואה כקרטליזציה של המפלגות הגדולות (“הקרטל הגדול מכולם”, http://www.nishbar.co.il/?p=639), אך בשני משפטים: אין בימינו כמעט שום הבדל בין מפלגות אלו, למרות המאמצים הרבים שהן משקיעות בשכנוע הציבור שזה אינו המצב. כמו כל קרטל טוב, הן משתפות פעולה מול כל נסיון חיצוני לשינוי הסטטוס-קוו, וכך מכשילות כל מפלגה חברתית חדשה המאיימת על בסיס המצביעים שלהן. ד”ש, שינוי, אפילו הגמלאים.

הגורם המרכזי המאפשר למצב זה להמשך היא העובדה שכוחם של חברי הכנסת מושתת באופן כמעט מוחלט על בסיס הכוח שלהם במפלגה, והאחריות האישית מול הבוחרים היא שיקול מישני במקרה הטוב. זה נובע באופן ישיר משיטת הבחירות.

מילת המפתח פה היא “accountability”, שלפי מיטב ידיעתי אין לה מקבילה מדוייקת בעברית (אולי לא במקרה). מתן דין וחשבון? אחריות? כל החלטה של פוליטיקאי מבוססת על בחינה של שיקולי עלות-תועלת. השיטה הקיימת מצמצמת את משקל האחריות לבוחר כמעט לאפס, ובכך גוררת את נצחון השיקולים הפוליטיים קצרי הטווח. במובן ניכר, הפוליטיקאים לכודים בשיטה לא פחות מאיתנו. האם מישהו מכם באמת מאמין שביבי, אולמרט, שרון, ברק – או כל ראש ממשלה אחר בעשרות השנים האחרונות – חושב שזה רעיון טוב לשתף פעולה עם סחטנות החרדים, לדוגמא? לפטור אותם מחינוך שיאפשר להם להתקיים בכבוד?

שנה את כללי המשחק, והתרבות כבר תשתנה מאליה.

דובי · 2012-01-18 17:28:35

המילה שאתה מחפש היא “אחריותיות” – וכן, זו מילה מכוערת ולא בדיוק נפוצה, אבל הסיבה לכך היא התרבות בישראל, ולא השיטה. גם בהיררכיה תאגידית אין מושג של “אחריותיות” בישראל, בניגוד למדינות אחרות – כאן אי אפשר להאשים את השיטה.

אבל הסיבה האמיתית שאני חושב שאתה טועה היא דווקא בגלל שאני מסכים לחלק גדול מהניתוח שלך. לא רק אני – קלעת כאן לניתוח מאוד חשוב בתחום של לימודי מפלגות במדע המדינה: רעיון “הקרטליזציה של המפלגות” (אפילו אותן מילים שאתה בחרת בהן!). יש רק בעיה אחת: רעיון “מפלגת הקרטל” נוסח לראשונה ב-1995 ע”י כץ ומאייר (Katz and Mair), והתייחס דווקא למדינות אירופה וצפון אמריקה. הנה הניסוח שלהם ממאמר מ-2009 שמסכם ומשיב לספרות הענפה שנכתבה בעקבות אותו מאמר מופתי: “the concept of the “cartel party” was first proposed as a means of drawing attention to patterns of inter- party collusion or cooperation as well as competition, and as a way of emphasizing the influence of the state on party development. The cartel party is a type that is postulated to emerge in democratic polities that are characterized by the interpenetration of party and state and by a tendency towards inter-party collusion. With the development of the cartel party, the goals of politics become self-referential, professional, and technocratic, and what substantive inter- party competition remains becomes focused on the efficient and effective management of the polity. Competition between cartel parties focuses less on differences in policy and more—in a manner consistent with Bernard Manin’s notion of “audience democracy’—on the provision of spectacle, image, and theater.1”

נשמע מאוד דומה למה שאתה מתאר, לא? וזה מתייחס לכל מדינות אירופה, על שיטותיהן השונות. שינוי שיטת הבחירות, או אפילו שיטת הממשל, לא יתקן את הבעיה הזו, משום שאותה הבעיה צצה בהרבה מדינות עם שיטות שונות, חלקן שיטות שאולי היית רוצה לשנות את השיטה ישראלית כדי שתהיה דומה יותר אליהן (יש תועלת בהיותי מדען מדינה השוואתי! הידד!).

למעשה, כשחושבים על זה, דווקא השיטה הישראלית, עם החסמים המאוד נמוכים לכניסת מפלגות חדשות, הייתה צריכה להתמודד עם הבעיה שאתה מתאר יותר בקלות. מפלגות חדשות נכנסו למערכת הישראלית כל הזמן – מד”ש ועד שינוי ועד לפיד. מדוע, אם כן, הדבר לא גרם להחלפת הקרטל המפלגתי במפלגה חדשה? אם בכלל, בישראל המצב יותר גרוע מאשר מדינות שהשיטה שלהן צריכה להקל על הקרטליזציה של המפלגות. הכיצד? ההסבר הוא שהגורם לקרטליזציה הוא לא השיטה, אלא התרבות. ישנם גורמים גלובליים שגרמו להתגברות תופעות תרבותיות בכל העולם הדמוקרטי, שהחריפו את ה”גרעון הדמוקרטי” בהרבה מדינות – ובישראל עוד יותר מהרבה מקומות אחרים, בגלל התרבות הבעייתית מלכתחילה בה. תחשוב תקשורת צינית, תחשוב התגברות ההון שאינו תלוי במדינות אלא מפעיל על המדינה כוח דיספרופורציונלי, תחשוב ניאו-ליברליזם והתפרקות מדינת הרווחה. כל המהלכים הללו גרמו להתגברות של מה שאתה תיארת: יאוש וריחוק מהפוליטיקה. אבל שינוי השיטה לא יעזור. האם זו תבוסתנות מיואשת? לא. אפשר לשנות. אבל צריך לדעת מה. שינויים חוזרים ונשנים של השיטה רק יגבירו את היאוש, משום שהם לא יביאו לתיקון, ויגרמו לתחושה הרבה יותר משמעותית של “אין מה לעשות”.

לא שומעים! » דמוקרטיה לא בונים על שקרים · 2012-01-18 18:14:27

[...] על המרכז הישראלי להעצמת האזרח והקמפיין החדש שלהם לשינוי שיטת הבחירות. היום קיבלתי תגובה חדשה תחת הפוסט ההוא, מאת אחת [...]

שגיא · 2012-01-18 22:56:58

ובכן דובי, קראתי את המאמר של Katz & Mair, והוא אכן מסקרן. לאלו מכם שלא מתכוונים לטרוח (25 עמודים לא כולל ביבליוגרפיה), הכותבים מציגים מודל שאני מתפתה לכנות “אבולוצייה, גרסת המפלגות”. 4 זני מפלגות, שהתפתחו זה מתוך זה על רקע שינויים חברתיים וטכנולוגיים. לפי סדר ההופעה, מדובר ב:

מפלגות עילית, שאפיינו בעיקר את התקופה בה זכות ההצבעה לא הייתה כללית. מפלגות ההמון, המקבילות במידה רבה למה שמכונה בישראל מפלגות סקטוריאליות. מפלגות “catch-all”, הפונות לקהל בוחרים רחב על חשבון האידיאולוגיה. מפלגות הקרטל, המתאפיינות בשיתוף פעולה עם יריביהן הפוליטיים ואינטגרציה גוברת עם מוסדות המדינה.

הכותבים נמנעים במופגן מגישה שיפוטית בכתיבתם, ומציגים את הווצרות מפלגות הקרטל (כמו שאר סוגי המפלגות) באור נייטרלי, כתוצר בלתי נמנע של תהליכים חברתיים. אולי פה המקום לציין שאני מעט מתקשה להצדיק את הגדרת מפלגות “catch-all” ומפלגות הקרטל כשתי קטגוריות מובחנות. הסוג השני נראה לי כדוגמה צרופה יותר של הסוג הראשון, נקודה מתקדמת יותר של אותו התהליך.

לענייננו, אני מקבל את טענתך בדבר ההקבלה בין מושג מפלגות הקרטל של Katz ו-Mair והקרטלזיציה של המפלגות בישראל עליה אני מלין. אכן, נראה שמדובר בתופעה גלובלית.

לאור זאת, אנסח את טענתי המרכזית מחדש: הקרטליזציה של מפלגות השלטון בישראל – תופעה שאינה בהכרח מיוחדת רק לה – במשולב עם שיטת הבחירות היחסית-ארצית, יצרו מצב בו השפעת המצביעים על התנהלות השלטון ונבחרי הציבור שואפת לאפס.

אני מתקשה לגייס את האובייקטיביות האדישה של Mair ו-Katz בנוגע לתופעת הקרטלזיציה. אפילו במקרים המתונים ביותר, היא גורמת לצמצום התחרות בין המפלגות השונות וכתוצאה לצמצום המוטיבציה שלהן לתפקוד איכותי. ועדיין, בשיטה בה המפלגה איננה המוקד, התחרות בין המתמודדים נשמרת. עדיין יש (מילה איומה!) אחריותיות. בישראל, המצב חמור שבעתיים. אתה אמור להצביע למפלגה מסויימת, לא לאדם מסויים. הקרטליזציה גרמה למפלגות השלטון להדמות זו לזו באופן מוחלט. מה המשמעות של ההצבעה שלך כעת? סליחה על הדרמטיות, אבל איפה הדמוקרטיה? בבחירה בין גוש זבל לגוש פסולת?

לשאלתך בדבר העמידות של הקרטל בישראל – אינני מסכים עם הערכתך שהחסמים הנמוכים לכניסת מפלגות חדשות מהווים שיקול משמעותי לגבי הנושא. הרשה לי לצטט את עצמי:

“כמו כל קרטל טוב, משתפות פעולה מול כל נסיון חיצוני לשינוי הסטטוס-קוו, וכך מכשילות כל מפלגה חברתית חדשה המאיימת על בסיס המצביעים שלהן.” במילים אחרות, כשלונן של מפלגות השינוי החברתי לדורותיהן נובע מכך שגם כאשר הן בקואליציה, מפלגות הגוורדיה הישנה מונעות מהם הישגים משמעותיים. גם על זה כתבתי בהרחבה – “מאבק החילונים: כרוניקה של טעות בזיהוי אויב”. http://www.nishbar.co.il/?p=667

שוב, אאלץ להסכים איתך ולא להסכים איתך: אמנם קיימים גורמים גלובליים שגרמו לאותו “גרעון דמוקרטי” שאתה מתייחס אליו, אבל מידת הנזק שהם גורמים לו מושפעת בהחלט משיטת הבחירות. תופעות בישראל שהיו בעייתיות לפני הופעת הגורמים הללו, הפכו להרסניות בנוכחותם.

אינני מטיף לשינוי באשר הוא שינוי. אני שותף מוחלט לאמירתך: אפשר לשנות, אבל צריך לדעת מה. העובדה שבשנות התשעים פוליטקאים שיחקו עם שיטת הבחירות באופן כושל לא מורידה מהצורך לתקנה באופן ראוי. לתפיסתי, שיטה בה כל אחד ואחד מנבחרי הציבור יאלצו להתמודד על המנדט שלהם באופן ישיר תפעל רבות לצמצום הרעות החולות בפוליטיקה הישראלית.

להמחשה, וברוח הויכוח הציבורי הנוכחי, דמיין לעצמכם ח”כ המנסה להבחר לכהונה נוספת במערכת בחירות ישירה. דמיין אותו נאלץ לענות לשאלה כגון: “מר כהן, לפני הבחירות הקודמות הצהרת שתפעל לשיוויון וקידום החינוך בארץ. מדוע הצבעת בעד המשך הפטור לחרדים מלימודי תוכנית הליבה?”

יריב · 2012-01-18 23:27:28

שגיא, לא צריך לדמיין את הח”כ הזה, אפשר להסתכל על מה שקורה בארה”ב, שבה כל חבר קונגרס נתון לבחירה ישירה. שיעור הבחירה מחדש שם נע בין 95% בבחירות רגילות ל- 80% בבחירות שבהן מתחלפת מפלגת השלטון. http://www.opensecrets.org/bigpicture/reelect.php

אורי · 2012-01-19 10:45:12

שגיא, המצב בבריטניה (בחירות ישירות לנציגים מקומיים) דומה מאוד למצב בארה”ב, ולבוחרים מעט השפעה על זהות הנציג שלהם.

למעשה אין בחירות ישירות – המפלגה היא זו שבוחרת מי יהיה הנציג מטעמה שירוץ בכל איזור, והציבור בוחר את נציג המפלגה המועדפת עליו.

אם קורה והנציג לא יכול לרוץ שוב, המפלגה היא זאת שבוחרת מי יחליף את הנציג, לא הציבור.

תודעה כוזבת » ארכיון הבלוג » “ישראלים” “להצלת” “הדמוקרטיה” · 2012-01-19 10:58:57

[...] שכתב דובי לפני ימים אחדים בנוגע להגבלת מספר החברים בממשלה, דווקא [...]

המשך התגובות: חלק 2

הפוסט הקודם: איום אמין

הפוסט הבא: הצעת חוק יסוד: החוקה

המצרים השלימו את השלב הראשון של מערכת הבחירות החופשית הראשונה שלהם, וכל פרשני ישראל נכנסו לאקסטזה, מנסים לגבור זה על זה בתיאור התוצאות הנוראיות ובניתוח כל הזוועות שיומטו עלינו בעקבות הבחירות. אני רוצה לנסות לתת מבט אופטימי יותר, בגבולות הידע המוגבל שלי על החברה המצרית, ולו כדי – נו, אתם יודעים – להראות שאפשר.

ראשית, ראוי להזכיר שכל המספרים שנזרקים לאוויר הם חלקיים והמשמעות שלהם לא ברורה בתמונה הגדולה. שיטת הבחירות המוזרה משהו של המצרים מחלקת את המדינה לשלושה חלקים (שווים?), כאשר הבחירות נערכות בשלושה “גלים” על פני שלושת החלקים הללו – כל פעם חלק אחד. זה עתה הסתיימה ההצבעה בגל הראשון, ולכן יש לנו תוצאות משליש מהמדינה.

זו שיטה מוזרה גם משום שהיא נותנת טווח זמן מוזר שבו ידועות (פחות או יותר) תוצאות של חלק מהבחירות, מצד אחד, אבל תעמולת הבחירות נמשכת. לא ברור איך הפער הזה ישפיע על המצביעים. דמיינו לעצמכם שבישראל היו מתחילות הבחירות ביום אחד, בערבו של אותו יום היו מתפרסמות תוצאות הקלפיות המדגמיות של הערוצים השונים, ולמחרת היה אפשר להמשיך ולהצביע. למעשה – ברוב המדינות שאני מכיר אסור לפרסם תוצאות של קלפיות מדגמיות (או אמיתיות, במקרה של מדינות שמשתרעות על פני כמה אזורי זמן, כמו קנדה) עד לסגירת כל הקלפיות בדיוק כדי למנוע השפעה של הפרסום הזה על המצביעים האחרונים.

עם זאת, תוצאות הבחירות אינן חורגות באופן בלתי סביר ממה שידענו עליו קודם לכן. ראשית כל, מצביעיהן של המפלגות האיסלמיות מונים כ-60 אחוז מהמדינה (מפלגת החרות והצדק של האחים המוסלמים למעשה התמודדה בקואליציה עם עוד 10 מפלגות אחרות, אבל ההנחה היא שרובם המכריע של המצביעים יגיעו מתומכי האה”מ). מפלגת אל-וואפד, שהייתה אמורה להתמודד כחלק מהקאוליציה של האה”מ אבל פרשה ברגע האחרון והתמודדה לבד, נפלה מתחזיות של 20% ומעלה אל מתחת לעשרה אחוזים, ולעומת זאת המפלגה הסלאפית, שהייתה צפויה לקבל 7-8 אחוזים זינקה ליותר מ-20%. בהנחה שהמספרים הללו ישמרו גם בשני הגלים הבאים (הנחה בעייתית, כמובן), אפשר לשער שהרבה מהמצביעים הפוטנציאליים של אל-וואפד העדיפו בסוף ללכת עם האה”מ, בעוד שרבים מתומכי האחים המוסלמים החליטו בסופו של דבר להקצין וללכת עם הסלאפים.

יש שלוש שאלות קריטיות להבנת הבחירות במצריים: א. עד כמה מייצגות התוצאות בגל הראשון את התוצאות בשני הגלים הבאים? אני לא מבין מספיק בגאוגרפיה או בדמוגרפיה של מצריים כדי להעריך עד כמה הגל הראשון שיקף את מרכזי הכוח של החילונים – האם מרכזי הכוח הללו מוצו ובגלים הבאים צפויה קריסה חמורה עוד יותר? או שמא להפך, אפשר לצפות להצלחה גדולה יותר של החילונים בסבבים הבאים? לא ברור.

ב. איך תשפיע נוסחת חלוקת המושבים על המעבר מאחוזים למושבים? כאן חשוב לזכור שהפרלמנט המצרי יורכב משני אלמנטים: שליש ממנו נבחר באזורי בחירה חד-מושביים, עם אפשרות לסיבוב נוסף (קצת כמו הבחירה הישירה לראשות הממשלה בישראל לפני עשור: אם בסבב הראשון אף אחד לא מגיע ל-50%, מתמודדים שני המועמדים החזקים ביותר בסיבוב השני. זו השיטה שאפשרה לז'אן-מרי לה-פן לעלות לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת פעם אחת, ואז להפסיק 80-20 לשיראק, כש”תומכי” שיראק הפיצו את הסיסמא 'הצבע לנוכל, לא לפאשיסט'). בבחירות אלו יש יתרון ברור לאחים המוסלמים. לעומת זאת, בשני-שליש האחרים הבחירות תתבצענה באזורי בחירה רב-מושביים עם שיטה יחסית. לא סתם שיטה יחסית – שיטה יחסית שבה חלוקת העודפים היא לפי השארית הגדולה, כפי שהיה נהוג בישראל עד שחברי הכנסת באדר ועופר החליפו אותה לשיטת האגנבך-בישופ. שיטת השארית הגדולה היא ההוגנת בשיטות החלוקה, וזו שנותנת הכי הרבה סיכוי למפלגות קטנות להשיג מנדט נוסף. למעשה, לפחות לפי דיווח אחד שקראתי, השיטה המצרית תאפשר למפלגה שלא השיגה מספיק קולות אפילו למנדט אחד לקבל מנדט רק עבור השארית שלה. כלומר – לא רק שאין אחוז חסימה, אלא שה”מודד” לפיו מחולקים המנדטים מחושב לפי כלל הקולות, ולא רק הקולות של המפלגות שהצליחו להשיג מנדט אחד לפחות. המשמעות היא סיכוי גדול יותר לפרלמנט מפוצל עם הרבה מפלגות קטנטנות. לגמרי לא ברור שלאחים המוסלמים יהיה רוב בפרלמנט הזה (למרות שזה בהחלט יתכן).

ג. עם מי יקימו האחים המוסלמים קואליציה? זו שאלת מיליון הדולר. על פי כל הדעות, גם אם לאה”מ אין רוב בפרלמנט, הם ישבו על “נקודת הציר” של המערכת, כלומר – שום ממשלה לא תקום בלעדיהם. השאלה היא האם הם ילכו ימינה, לסלאפים, או שהם יקימו ממשלת מרכז עם הגוש הליברלי ו/או אל-וואפד. מנהיג מפלגת החירות והצדק כבר הודיע שהמפלגה בשום פנים ואופן לא תקים קואליציה עם הסלאפים, ופניהם למרכז (מפלגת אל-נור, מצידה, הוציאה הודעה לעיתונות לפיה יאללה יאללה יא מכוערת מי רוצה אותך בכלל). מצד אחד, יש הרבה הגיון בהעדפה כזו – פניה לסלאפים משמעה הפניית עורף למערב ולמעמד הביניים המצרי, שבלעדיו אין לאף שלטון מצרי סיכוי להצליח לקדם את הכלכלה המצרית ולספק להמונים את מה שהאחים המוסלמים הבטיחו.

מצד שני, אפשר לראות בהצהרות המתוזמרות הללו כחלק מקמפיין הבחירות המתמשך במצרים – אם שתי המפלגות מתכוונות להקים ממשלה ביחד, יש לשתיהן אינטרס שלא להפחיד מצביעים מתונים יותר שעשויים לברוח מהאחים המוסלמים ולתת את קולם למפלגה חילונית כדי להקטין את סיכוייו של “גוש חוסם” איסלאמי.

אז האם מצרים הולכת לקראת ממשלה איסלאמית קיצונית, או שמא האחים המוסלמים יעדיפו ממשלת מרכז עם תמיכה רחבה גם מתוך מצרים וגם מבחוץ? הניחוש שלי, ואני יודע שאני מדבר כאן יותר מרחשי לב מאשר מתוך ידע מקיף של החברה המצרית (אבל יש לי הרגשה שגם הפרשנים האחרים בתקשורת נוהגים כך), הוא שהאחים המוסלמים יעדיפו קואליציה עם המרכז. כל בחירה אחרת תעמיד אותם לא מול “סתם” 40% מאוכלוסיית מצרים, אלא מול אותם 40% אקטיביסטים, משכילים ובעלי קשרים עם המערב, שיהפכו את שלטונה לבלתי נסבל – במיוחד אם היא תקבל משהו מתוך המצע הקיצוני של אל-נור.

בניגוד לכל מיני פרשנים בעיתונות הישראלית, אני לא רואה את האחים המוסלמים נוהרים בשמחה כזו אל ביטול הדמוקרטיה והחלפתה בתיאוקרטיה איסלאמית. הצבא עדיין שם, והוא עדיין חזק, והוא עדיין היריב המסוכן ביותר של האחים המוסלמים. אם הצבא ירגיש שהמדינה עומדת בפני מהפכה סטייל-איראן, ושהוא יכול לנצל את המצב כדי לזכות בתמיכתם של 40% מהציבור כדי להפיל את השלטון הנבחר סטייל-תורכיה, אין לי ספק שהוא ינהג כך. והאחים המוסלמים יודעים זאת. האינטרס העצמי שלהם הוא לבסס את הדמוקרטיה במדינה לפחות לעוד 8-10 שנים, טווח זמן שיאפשר לנטרל את הכוח הפוליטי של הצבא. טווח הזמן הזה הוא גם מה שיש לליברלים במצרים כדי להתחזק ולייצר לעצמם גוש חוסם שימנע הדרדרות לשלטון בלתי דמוקרטי בעתיד.

#here be dragons #איסלם #בחירות #דמוקרטיה #מספרים #מציאות #ערבים #פוליטיקה #תקווה

תגובות

נדב פרץ · 2011-12-04 20:59:20

צריך להגיד שהסלאפים והאיחוואן גם לא ממש חובבים זה את זה. הניסוח של נתאי בטוויטר (“זה כמו קרע בין בין הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית לש”ס”) הוא קצת קיצוני, אבל זה בהחלט כמו להניח איזשהי אחדות פוליטית בין, נאמר, הבית היהודי לאגו”י. יש להם איזשהם אינטרסים משותפים, אבל הם ממש לא מפלגות זהות, רק בגלל שהם שניהם דתייים.

דובי · 2011-12-04 21:01:49

ובכל זאת – אל-נור הייתה, לזמן מה, חלק מהרשימה המשותפת שבראשה עומדת מפלגת החירות והצדק. מבחינתי, זה כמו הקרע בין דגל התורה לאגודת ישראל – יכול להיות שהם שונאים אחד את השני, אבל לי הם נראים אותו דבר.

נדב פרץ · 2011-12-04 21:18:53

טוב, אתה יודע, גם אל ואפד הייתה חלק מהמגה-רשימה. זו לא ממש אינדיקציה.

עדי סתיו · 2011-12-05 05:12:17

באתי להתנחם ויצאתי מפוחד. אתה לא משהו בלהרגיע.

פטריוט · 2011-12-05 05:56:04

אני ממש לא מומחה, אבל נימוקים דומים יכלו להישמע גם לפני 30 שנה בנוגע לאירן. לא שזה מוכיח שום דבר

דובי · 2011-12-05 07:00:46

כן, זה בדיוק כמו באירן. חוץ מזה שבאירן לא היו מעולם בחירות חופשיות, שתוך כדי המהפכה חומייני התחיל במשטר אימים של הוצאות להורג (קרוב ל-3000 תוך שנתיים), שהצבא באירן היה חלש בגלל הפראנויות של מוחמד רזא שאה, שהפעולה הראשונה של חומייני הייתה ״משאל עם״ בשאלה האם להקים ״רפובליקה איסלאמית״ בלי לטרוח אפילו להגדיר מה זה (98.2 אחוזים בעד), ושבערך יומיים אחרי שהשאה פרש, חומייני כבר דחה במפורש את הרעיון המערבי הזה, ״דמוקרטיה״. חוץ מזה – הכל פונקט אותו דבר.

אורן · 2011-12-05 07:45:56

ובינתיים יש פיצוצים בצינור הגז כל שני וחמישי, סיני הפכה לשטח הפקר, פרצו לשגרירות הישראלית ויש קולות לא איזוטריים שקוראים לבטל את הסכמי השלום. אני כמובן יודע שכל הדברים האלו הם לא מהותיים – המצרים עושים את זה רק, נו, להראות שאפשר.

דובי · 2011-12-05 09:04:45

אני התייחסתי איפשהו בפוסט הזה לישראל?

כן, המצרים לא מתים עלינו. מפתיע מאוד. אני מאמין שככל שיעבור הזמן והדמוקרטיה תתמסד שם, כן ייטב. אני גם מאמין שככל שישראל תמשיך לעשות קולות של “אל תעשו דמוקרטיה בערבית, כל האיסלמיסטים יבואו”, כן יירע.

‪

‪daniel r · 2011-12-05 09:21:15‬

I wouldn´t call this an optimistic outlook but rather a balanced one. You mention your own wishes briefly and with a proper disclaimer.

As for the demographics, I would guess the liberals can hope for the most support in the big cities, I would expect very little in the rural areas.

So here´s a map of the election dates http://www.nytimes.com/interactive/2011/11/28/world/middleeast/voting-schedule-for-egypt-parliament.html?ref=middleeast

And a list of cities http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_cities_in_Egypt

So my estimate (I did not go over the entire list, just the top 10) is that 70% or urbans have already voted, in a country where only 30% of population is urban anyway. So I`m afraid there´s not much left to hope for for the liberal parties, just that the islamic parties, as you said, will fear a renewed revolution.

In this respect I must point out that the army, being funded by the USA (unlike the Turkish one) will not necessarily oppose to any kind of oppression (it didn´t mind Mubbarak´s), but will strongly oppose anything that will make the US stop funding it, namely – hostility towards Israel. ‬

דובי · 2011-12-05 09:25:13

דניאל – בימינו, להגיד שמצרים לא הולכת לרדת בלהבות השאולה נחשב אופטימיות מזהירה. קשה לי לכתוב דברים אופטימיים בלי לסייג אותם, אותי כתוצאה מההכשרה האקדמית שלי, אולי בגלל שאני פסימיסט מטבעי. אז, בקיצור, תודה.

לגבי ההערה אודות הצבא – אני מסכים, הסכנה מהצבא אינה בכך שהוא יתנגד לעריצות (מן הסתם), אבל כן אפשר לשער שהוא יתנגד לעריצות איסלמיסטית – גם מהסיבה שנתת וגם מסיבות אחרות, ובכך יחבור לכוחות חילוניים אחרים כדי להפיל שלטון דתי קיצוני יתר על המידה. כמובן שהפיכה שכזו גם היא לא בדיוק תחזק את הדמוקרטיה במצרים, אלא, כנראה, תסתום את הגולל על האביב המצרי ל-20 השנים הבאות.

אורן · 2011-12-05 09:34:55

דובי – זה עניין של תוחלת וישראל בפאניקה ובצדק (ואני מדבר על ישראל. אני גם מניח שכשהזכרת את “כל פרשני ישראל נכנסו לאקסטזה” התכוונת לפרשנותם את ההקשר הפוליטי-ביטחוני הישראלי). הייתי יכול להיות אופטימי מאוד אם השיח הדמוקרטי המלבלב במצריים היה מכריז על סדרי עדיפויות – קודם נסדיר את ענייני המיעוטים, נשים, כלכלה, דת, תפקיד הצבא וכו' ואחרי שתהיה לנו דמוקרטיה לתפארת נחזור לדון גם במעמד של אל קודס, זכויות הפלסטינים וכו'. בינתיים נראה שסדר העדיפויות הפוך (זכותם) וזה מפחיד (זכותי).

והסיכוי שהצבא המצרי יתפוס את השילטון בהפיכה אנטי איסלאמיסטית א-לה טורקיה הוא אפסי. וזה גם יהיה נורא. ובכלל – מצער שהפיכה צבאית (או הפחד ממנה שיגרום לאיזון) היא התסריט האופטימי.

דובי · 2011-12-05 09:41:13

צר לי, אבל מכל מה שקראתי על מערכת הבחירות במצרים שלא הגיע ממקורות ישראליים, עושה רושם שאף אחד לא מדבר על ישראל. ישראל לא מעניינת את המצרים. מעניין אותם המצב הכלכלי — הפתעה! כמו בכל מקום אחר בעולם. ישראל, אם היא עולה, היא מה שמכונה “רד הרינג” – נסיון להסיח את דעת המאזינים מכל הבעיות שלדובר אין שום כוונה לטפל בהן. אם היו ניסיונות כאלו, לפחות לפי התרשמותי, הם כשלו באופן טוטאלי. להגיד שסדר העדיפויות שלהם הפוך, שאכפת להם מהפלסטינים יותר מאשר מעצמם, זה קצת כמו להגיד שהנורבגים מעדיפים להשמיץ את ישראל מאשר להגן על האזרחיות של עצמם מפני אנסים. לא סביר באופן קיצוני, ומצריך לפחות איזשהו בדל של הוכחה.

ולא אמרתי שהפיכה צבאית היא התסריט האופטימי, אלא שזהו איום קיים. אני חושב שהאחים המוסלמים בכל מקרה לא ילכו לסלאפים, מהרבה סיבות אחרות, אבל גם אם היה להם רצון כזה, הרי השיקול הפוליטי הקר של הסכנה מצד הצבא ימנע מהם לעשות כן. דמוקרטיה בראשית דרכה היא דמוקרטיה בלתי יציבה. רוב הדמוקרטיות החדשות שורדות כעשור וחצי לפני שהן נכנעות לכוחות ריאקציונריים, ואין סיבה לחשוב שעל מצרים לא מרחפת אותה סכנה בדיוק. מצד שני, לחשוב שזוהי תוצאה בלתי נמנעת זה ההפך ממועיל.

פטריוט · 2011-12-05 11:03:02

התייחסתי מן הסתם לטיעונים בזכות התסריט האופטימי ולא לזהות בין הסיטואציות. ייחוס חלק מההבדלים לתוצאות ולא לסיבות יכול לחזק את ההסתברות לתרחישים פסיממים דווקא

דובי · 2011-12-05 11:14:53

פטריוט – לא הבנתי כלום. מה זאת אומרת “יחוס חלק מההבדלים לתוצאות ולא לסיבות”?

אנטי · 2011-12-06 09:49:03

אם הסאלפיסטים יישארו באופוזיציה(התסריט האופטימי שלך) זה רק יבטיח את הנצחון שלהם בבחירות הבאות כאלטרנטיבה. אני לא מוצא ראיה לכך שממשלת אחדות בין האחים-המוסלמים והכוחות הליברלים תשפר את המצב של האזרח המצרי הפשוט, לאור הבעיות הגדולות שכבר הקיימות והגידול הדמוגרפי ספק אם קיימת ממשלה שתצליח לעשות זאת. המשמעות של כך היא שבבחירות הבאות הסאלפיסטים יהיו האלטרנטיבה היחידה מה שיבטיח את הניצחון שלהם בהנחה שיתקיימו בחירות כאלה. אין סיבה להיות אופטימי.

נדב פרץ · 2011-12-06 13:38:20

מי שהגיע לאופוזיציה יהיה בממשלה הבאה, אם הממשלה הנוכחית תאכזב? ואו, זו חתיכת קפיצה לוגית. לפי ההגיון הזה, חד”ש היו אמורים להיות מזמן בשלטון. הרי הישראלים מאוד לא מרוצים מהממשלה שלהם, לא?

אנטי · 2011-12-07 09:13:26

גם האנלוגיה בין ישראל למצרים היא חתיכת קפיצה. חד”ש לא תגיע לשלטון כל עוד היחס הדמוגרפי בין האזרחים היהודים לערבים ימשיך להתקיים כמו שהוא עכשיו, מסיבות שאני חושב שהן די ברורות. הקביעה שהישראלים מאוד לא מרוצים מהממשלה שלהם היא קביעה מפוקפקת משהו, אני ואתה אולי לא אוהבים את הממשלה הזו(מסיבות הפוכות בדר”כ) אבל בל ניתן לתחושתנו הסובייקטיביות לבלבל אותנו, רוב הציבור לא מתנגד התנגדות נחרצת לממשלה הזו. אם נחזור למצרים, לדעתי, שאני חושב שהיא לא לחלוטין מופרכת, כאשר רוב הציבור הוא הוא עני, דתי ובור(תחסוך לי את ההשוואות לישראל) ויש לך אלטרנטיבה דתית יותר לייצור כלאיים דתי-חילוני שבשלטון(בהנחה שתקום ממשלה אחים-ליברלים) הם יבחרו באלטרנטיבה. דעתי נסמכת בין השאר על ההנחה, שבעיני היא אכסיומטית, שהמצב הכלכלי-חברתי במצרים לא ישתפר תחת ממשלת אחים-ליברלים.

הפוסט הקודם: להחזיר את האיזון לחוקי לשון הרע בישראל

הפוסט הבא: תחרות הוגנת