מדי פעם מתקשרים אלינו, או דופקים לנו בדלת, מתרימים של ארגוני צדקה שונים. מאוד לא נעים לי מהם, כי לכולם יש מטרות מאוד נאות, ולא יפה להגיד “לא” במפורש. מצד שני, אין לי כסף גם ככה, והם תמיד מבקשים סכומים “קטנים” כמו 25 דולר, שאני מרגיש רע להוציא אפילו על משהו שאני רוצה, שלא לדבר על משהו שלא מעניין אותי בכלל.

הדרך הטובה ביותר להתחמק מהם, כמובן, זה להסכים עקרונית, ולבקש שישלחו את הפרטים והטפסים בדואר. זו גם, כמובן, הדרך הכי מגעילה להפטר מהם, כי המשמעות עבורם היא שהם הולכים לבזבז עלות של משלוח מכתב אל מישהו שאין לו שום כוונה לתרום.

אני מנחם את עצמי בזה שאני מעולם לא ביקשתי מהם להציק לי, ואין לי דרך למנוע מהם מראש להתקשר אלי (ארגוני צדקה אינם נכללים בהוראות החוק שמחייב חברות טלמרקטינג להמנע מלהתקשר למי שנרשם ברשימה ארצית מיוחדת). אז זו אשמתם.

—

ספיקינג אוף מצבי הפיננסי הקשה, בזמן האחרון אני מקבל הרבה דואר ממס הכנסה. המפליא הוא שהוא מאוד חיובי. אחרי שקיבלנו החזרים של למעלה מ-700 דולר עבור מס הכנסה, היום קיבלתי את הצ'ק השני שלי ממה שמכונה “החזרי מע”מ”: משפחות מעוטות הכנסה מקבלות כסף מהמדינה כסוג של החזר על המע”מ שסביר להניח ששילמנו לאורך השנה. נכון לעכשיו אנחנו מקבלים כ-150 דולר ברבעון בהחזרים הללו, אבל סביר להניח שזה יפחת החל משנה הבאה, לאור העליה הקלה בהכנסותינו ב-2008. כיף לקבל כסף מהמדינה, במיוחד כשלא ציפיתי לו.

#אני ואפסי עוד #כסף #קנדה

הפוסט הקודם: והרי החדשות: הפוליטיקה הקנדית מעניינת

הפוסט הבא: פיצה חינם! (לא, סתם. דירה להשכיר)

זה לא משהו שאפשר להגיד לעיתים קרובות, אבל בימים האחרונים מתרחשת דרמה אמיתית ומרתקת בפוליטיקה הקנדית. מכיוון שבארץ הכל די משמים עד לבחירות, חשבתי שאולי תהנו לשמוע על מה שמתרחש כאן.

תקציר הפרקים הקודמים: במקור היו לקנדה שתי מפלגות גדולות: הליברלים והשמרנים. לאורך השנים הצטרפו פה ושם מפלגות שלישיות קטנות שבאו והלכו, בלי להשפיע יותר מדי – אולי פה ושם ממשלת מיעוט קצרת ימים, אבל לא הרבה יותר מזה. המהפכה באה ב-1993. המפלגה השמרנית (או בשמה המלא הנפלא: המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית), שהייתה בשלטון עם 169 מושבים (מתוך 295) התפרקה לחלוטין בבחירות. אחוז המצביעים נפל מכ-43 לטיפה יותר מ-16, והם זכו בדיוק בשני מושבים בפרלמנט. מה קרה לכל המצביעים שלהם? המפלגה השמרנית נבנתה בשנות ה-80 על קואליציה אלקטורלית מוזרה של מערב קנדה וקוויבק – שתי קבוצות שתופסות את עצמן כשוליות בציבוריות הקנדית, ומאשימות בעיקר אחת את השניה. ב-93' שתי מפלגות תפסו את מירב הקולות בקרב שתי הקבוצות הללו: מפלגת הרפורמה, שגנבה את רוב הקולות של השמרנים במערב, והבלוק הקוויבקיסטי (נחשו איפה). יחד עם הליברלים והמפלגה השלישית השמאלית הותיקה – הדמוקרטים החדשים – היו בפרלמנט הקנדי לא פחות מחמש מפלגות. המצב הזה נמשך לאורך שנות ה-90, עד שבראשית העשור הנוכחי התאחדו השמרנים ומפלגת הרפורמה (שמאז שינתה את שמה ל”ברית הקנדית”) תחת השם “המפלגה השמרנית הקנדית”, ותחת הנהגתו של ראש מפלגת הרפורמה, סטיבן הרפר. מאז, קמו בקנדה שלוש ממשלות מיעוט: ממשלת מיעוט ליברלית ב-2004, ושתי ממשלות מיעוט של השמרנים ב-2006 וב-2008.

כמו שאתם מבינים, אין הרבה יציבות במערכת מאז האיחוד של השמרנים. מה שכנראה עולה לכם בראש כרגע הוא: מה זה לעזאזל ממשלת מיעוט? בשיטה הקנדית (כמו הבריטית והאמריקאית), צורת חלוקת המושבים נועדה “לייצר” רוב. מרבית הזמן גם כאשר מתמודדות מספר מפלגות ריאליות, עדיין אחת המפלגות מצליחה להשיג רוב של המושבים עם כשליש מהקולות. זה מספיק קשה לישראלים לעכל, אבל הרעיון שאפילו כשזה לא עובד, המפלגה הכי גדולה תשלוט לבד, זה כבר בכלל לא ברור. למה, בעצם, הם לא עושים קואליציה?

בהיסטוריה של קנדה, למיטב ידיעתי, לא הייתה מעולם קואליציה פורמלית. ב-1984 הייתה קואליציה לא פורמלית בפרובינציית אונטריו (פרובינציה בקנדה זה כמו סטייס בארה”ב), בין הליברלים לדמוקרטים החדשים. הד”חים תמכו מבחוץ בממשלת מיעוט ליברלית. זה הכי קרוב שהגיעו פה לקואליציה. במושג באופן כללי לא לגמרי נהיר לקנדים ונושא עימו מטען שלילי (אם תחשבו רגע על הפוליטיקה של בניית קואליציות בישראל, תבינו למה).

אבל עכשיו, לראשונה בהיסטוריה הקנדית, יש סיכוי טוב שהולכת לקום ממשלת קואליציה של הליברלים והד”חים, עם תמיכה מבחוץ של הקוויבקיסטים. זה מוזר, כי דווקא בבחירות האחרונות, אלו שסטיבן הרפר ארגן לעצמו לאחר שהחליט שהוא לא יכול להמשיך לשלוט עם “פרלמנט דיספונקציונלי” שכזה, התחזק כוחה של המפלגה השמרנית. לא מספיק כדי לתת לו רוב, אמנם, אבל התחזק. הרעיון שהמפלגה השניה בגודלה, שאפילו נחלשה במידה לא קטנה בבחירות האחרונות, היא זו שתקים ממשלה, הוא לא משהו שקל לקנדים לבלוע.

מצד שני, לשלוש מפלגות האופוזיציה יש כמה סיבות טובות לנסות להפיל את הממשלה, ובראשן התוכנית הכלכלית השנויה במחלוקת שהציג שר האוצר, שכבר הספיק לחזור בו מחלק גדול מהגזרות שבה. הם גם לא יכולים לחכות. בקנדה מי שאוחז בזכות לפזר את הפרלמנט (לבקשת ראש הממשלה) היא המלכה, דרך נציגתה בקנדה, הלוא היא המושלת הכללית מישל ז'אן. למושלת הכללית עומדת הזכות לסרב לראש הממשלה ולמנות ראש ממשלה אחר שינסה לקבל את אמון הפרלמנט (זה קצת דומה למעמדו של הנשיא בישראל, אבל לא בדיוק) ¹. העניין הוא שמבחינה היסטורית, זה עשוי לקרות רק אם ראש הממשלה מבקש לפזר את הפרלמנט לפני שחלפו שישה חודשים מהבחירות האחרונות. הפעם האחרונה שבה המושל הכללי סירב לבקשת ראש הממשלה לפיזור הייתה ב-1926.

מאז הבחירות חלפו שבעה שבועות בלבד. הליברלים כבר הסכימו להמליך עליהם מחדש את סטפן דיון, המנהיג שהואשם בכשלון המפלגה בבחירות האחרונות, שכבר הודח באופן לא רשמי ושמאבק הירושה על מקומו היה בתנופה עד אתמול, כשסיעת הליברלים הסכימה להתאחד מחדש מאחורי דיון במפגן חריג של אחדות. שתי החברות לקואליציה הפוטנציאלית כבר חתמו על הסכם רשמי לחלוקת הקבינט (שלושת-רבעי לליברלים, רבע לד”חים), וקיבלו הסכמה מהקוויבקיסטים לתמיכה מבחוץ. ההסכם אמור, באופן רשמי, להחזיק עד אמצע 2011 (כלומר, הם לא מתיימרים להגיע לסוף הקדנציה ביחד). הקואליציה החדשה כבר פנתה למושלת הכללית וביקשה את הסכמתה להחליף את הרפר.

השמרנים, מצידם, לא מתכננים לוותר בלי מאבק במה שהם כבר כינו “קואליציה בלתי דמוקרטית” (כי קואליציות, מבחינת הקנדים, הן מטבען דבר לא דמוקרטי). בידיהם שלל כלים אדמיניסטרטיביים לעכב את היוזמה, כמו אפשרות להשעות את מושב הפרלמנט עד לתחילת ינואר, אז יוכלו להציג תקציב חדש. תקציב שיזכה לתמיכה ציבורית מהותית יקשה על המושלת הכללית להעביר את השלטון לקואליציה.

אז מה היה לנו? סדרה של ממשלות מיעוט קצרות ימים, קואליציה שוברת מוסכמות בין מפלגות האופוזיציה כנגד מפלגת שלטון שרק התחזקה בבחירות האחרונות, מנהיג שהודח ברגע אחד וברגע הבא עשוי להפוך לראש הממשלה, דילמה חוקתית העומדת בפני מי שבימים כתיקונם ממלאת תפקיד טקסי בלבד בפוליטיקה – בקיצור, הרבה כיף. אני ממליץ לכם להמשיך לעקוב. הרבה יותר מעניין מבחירות שבהן ינצח ביבי.

#פוליטיקה #קנדה

הפוסט הקודם: פיצה קרה למפגרים (מדור פרסומי)

הפוסט הבא: אני חרא של בן-אדם

בעת שצעדתי לפגישה באוניברסיטה, ראיתי התקהלות בפינת רחוב צ'רלס ודרך קווינס פארק, ליד גינת הפגודה הקוריאנית. מבין שכיות החמדה שיש ברחבי הקמפוס, הגינה הזו היא ממש לא ברשימת המרשימות ביותר. והנה, אנשים שלפו את הסלולריים שלהם וצילמו. בתחילה גיכחתי לעצמי על התיירים המצחיקים הללו. אבל כשהתקרבתי ראיתי על מה המהומה: עיט (נשר? נץ? זיהוי ציפורים זה לא הצד החזק שלי) עמד לו שם על המדשאה הקטנה, למרגלותיו פגר ציפור שנפלה קורבן לטופריו והוא מוקף בערימת נוצות שעד לא מזמן לא היו מפוזרות על הדשא. העוף הדורס הביט בנו בחשדנות בעת שכופף את צווארו כדי לנגוס שוב בטרפו. לצערי המצלמה לא הייתה עימי, אז גם אני שלפתי את הסלולרי:

יש משהו, ברגעים האלה שהטבע הפראי פולש בפתאומיות לתוך האורבניקה המתורבתת שלנו, שהוא מרתיע ומרגש כאחד.

כשעה לאחר מכן, בעוברי באותו מקום בדרך חזרה, עצרתי לרגע כדי לבחון את זירת הפשע מקרוב, לראות איזה שאריות הותירה אחריה הציפור הרעבה:

—

בנוסף, לא רואים את זה בתמונה השניה, אבל באותם רגעים ממש גם ירד השלג הראשון של החורף. הידד!

#אוכל #אלימות #חיות וחיות אחרות #קנדה #תמונות

הפוסט הקודם: שקרים, שקרים ארורים ואהרל'ה ברנע

הפוסט הבא: תגובות בקופסא

לרגל חג ההודיה (והעובדה שההורים שלה פה) יצאנו לטיול לאזור אלף האיים שנמצא כ-300 ק”מ ממזרח לטורונטו. על הדרך עצרנו גם בפארק פרסקויל (אין לי מושג איך הוגים את זה באמת), ובדרך חזרה עצרנו גם בפרונטנק (פלוס עצירה מיותרת לחלוטין בטרנטון בשאיפה למצוא מקום לאכול צהריים שנגמרה במפח נפש) – את המסלול המלא אפשר לראות כאן. בדרך כלל אני מוסיף בשלב הזה הרבה תמונות, אבל אני עצלן במיוחד אחרי 6(!) שעות נהיגה בפקק, אז אני אוסיף מצגת במקום, ואשאיר לכם לדמיין את ההערות חסרות המעוף שלי (כאן אנחנו בפארק, כאן אנחנו בשייט בין האיים, כאן יש עלים, יאדה יאדה יאדה).

#קנדה #תמונות

הפוסט הקודם: תודה וסליחה

הפוסט הבא: לאב מי ג'יפ

ביום חמישי היה יום כיפורים והייתי אמור לבקש סליחה מכל מיני אנשים שלא הגיע להם שאבקש מהם סליחה בריל-טיים. ביום שני חוגגים פה את חג ההודיה, ואני אמור לספר לעולם באופן כללי שטוב שהוא קיים ותודה שהוא עדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם. ברשותכם, כחלק מהטרנד הסביבתי, אני אחסוך באלקטרונים ואשלב בין השניים, עכשיו, בדיוק באמצע בין שני הימים הללו.

מדי יום כיפור יוצאים כל האנשים שאני מכיר בהכרזות שהם שונאים את המנהג האדיוטי הזה של להגיד לאנשים “אני מבקש סליחה על מה שזה לא יהיה שאתה מדמיין לעצמך שעשיתי לך שמצריך בקשת סליחה, וזאת למרות שלא טרחתי לחשוב אם עשיתי משהו שמצריך בקשת סליחה, ואם עשיתי בטח שלא אכפת לי מה זה היה ואני בטח אעשה את זה שוב” – מסיבה שמסתתרת היטב במעמקיו הדלוחים של המשפט הזה. והם צודקים. זה מנהג בלתי נסבל. אני, כמיזנטרופ לא קטן בעצמי, פשוט לא מבקש סליחה מאף אחד. לפחות לא ביום הזה. אם הגעתי עד עכשיו ולא מצאתי לנכון לבקש סליחה על משהו, זה כנראה לא היה חשוב. וחוץ מזה, אני סנילי, אז אני לא זוכר.

אז אני לא אבקש סליחה קולקטיבית מכל קוראי. אבל אם יש משהו שאתם חושבים שאני צריך להתנצל עליו, אתם מוזמנים ליידע אותי ואני אשקול אם אני מעוניין לבקש סליחה.

אמירת תודה – זה כבר יותר קל. כלומר, כן, זה נחמד אם אומרים את זה בפנים, אבל אפשר גם לפרסם את התודות שלי בבלוג בלי לגרום עוגמת נפש לאף אחד. בדרך כלל. אז הנה רשימת התודות המקוצרת שלי (אנשים נבחרים ברשימה יזכו גם לשמוע במו אוזניהם את הדברים, ולא רק לקרוא אותם בבלוג, אבל אני לא מתחייב על הסדר):

תודה לאשתי, שנמצאת כאן איתי למרות שהגעגועים לפעמים לא נותנים לה מנוח, ומאפשרת לי להגשים את השאיפות שלי.

תודה לבני, שהוא הילד הכי טוב שאני מכיר (רוב הזמן), והוא כיף ומצחיק וצוחק כל הזמן, ובשאיפה יום אחד יפסיק למשוך לחתולה בזנב.

תודה להורים שלי שנותנים לנו גב ובזכותם אני יודע שאני אף פעם לא צריך לדאוג ושכל החלטה שלי תתקבל תמיד בהבנה, באהבה ובתמיכה.

תודה לאנשים שקוראים את הבלוג שלי, שמגיבים ושמוסיפים לי מספרים לקאונטר – בזכותכם כל פעם שאני עושה ריפרש לעמוד הסטטיסטיקות שלי ליבי מתמלא גאווה.

ותודה באופן כללי לעולם, שלא רק שעדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם, אלא שממש מאיר אלי פנים כבר כמה שנים ברציפות ומאפשר לי, בניגוד לכל הציפיות, להיות אדם אופטימי, בסופו של דבר.

תודה, וסליחה על הדביקות.

#אהבה #אני ואפסי עוד #דת #זונת צומי #ילדים #ישראליאנה #קנדה

הפוסט הקודם: המכשף מפסגת הדיינר של טום

הפוסט הבא: 1000 האיים (בלי רוטב)

החלטנו להתגבר סוף סוף על ההכחשה ולהכיר בכך שהסתיו הגיע, אז יצאנו לאחד הפארקים (גני אדוורד, או משהו כזה הסמוכים לגנים הבוטניים) שצילמנו כיד השלכת הטובה עלינו. אחד התוצרים מעטר כעת את ראש הבלוג.

זהו, אין לי שום דבר חשוב להגיד.

#אדמיניסטרציה #קנדה #קצרצרים #שום כלום #תמונות

הפוסט הקודם: הנוצרים האחרים

הפוסט הבא: למה אני שונא מיזנטרופים

לאלו מכם שמחכים בכיליון עיניים לשמוע איך בשר המוס, אכלנו היום את הפשטידה כסוג של ארוחת חג. (אם הייתי יודע הייתי קונה אף מוס, ואז היינו יכולים לברך שנהיה לראש של מוס ולא לזנב).

אני שמח לדווח שהטעם דומה לבשר בקר, אבל יותר עסיסי ורך. למעשה, יופי של בשר. מהטובים שטעמתי. אם לא הייתי מרגיש קצת קניבלי כשאכלתי את זה, הייתי ממשיך לקנות.

אה, על מי אני עובד. ברגע שיש לי גריל נורמלי אני קונה חתיכת סטייק מוס נאה ומחסל אותה.

#אוכל #קנדה #שום כלום

הפוסט הקודם: אינסטינקט חייתי^2: חתולים באפלה

הפוסט הבא: עצמאי עאלק

היינו היום בפארמר'ס מרקט, שהוא בבסיסו שוק שבועי שבו חקלאים מהאזור מוכרים את מרכולתם ישירות לצרכן במחירים מופקעים, אבל נוספו אליהם עוד כל מיני בעלי עסקים קטנים שעושים אותו דבר באווירה כיפית ונעימה בעליל. יש יותר מתריסר כאלה ברחבי העיר בין האביב לסתיו, וכיף לנסות שווקים שונים כדי לגלות עסקים לא מוכרים שמוכרים כל מיני דברים טעימים.

אז היום היינו בשוק שנערך מדי שבוע בבריק וורקס, ובינות לדוכני הירקות והגבינות מצאנו גם את הדוכן הזה:

Elk, למי שלא מכיר, זה אייל. בצפון אמריקה זה מתייחס בעיקר לידידנו האייל הקורא. כמובן שהתגובה הראשונית היא גועל נפש – מה אני, מועמדת לסגנית נשיא ארה”ב? – אבל הסקרנות הגסטרונומית שלי הכריעה אותי, ואחרי התלבטות בין לזניית מוס לשפרד'ס פאי מבשר אייל, הלכנו על זה האחרון. המנה יושבת עכשיו אחר כבוד במקפיא, ואני מבטיח לדווח לכם אחרי הסעודה. (ניחוש פרוע: יהיה לזה טעם של עוף).

#אוכל #דברים אדיוטיים #חיות וחיות אחרות #קנדה

הפוסט הקודם: ספאם במקום טילים

הפוסט הבא: אינסטינקט חייתי^2: חתולים באפלה

הנה עוד סיבה שאני כל כך אוהב את קנדה: אפילו כשכבר יש איום כלכלי משמעותי על המדינה לקראת מערכת בחירות, עדיין הפוליטיקאים המובילים פה מוצאים לנכון להעמיד פנים שזו עדיין המדינה עם הפוליטיקה המשעממת ביותר ביקום. והפעם, סטיבן הארפר, ראש הממשלה המכהן העומד בראש המפלגה השמרנית שמובילה בסקרים, יוצא בהבטחה חסרת תקדים לציבור הקנדי: “אני אלחם בספאם!”.

הלוואי עליכם.

#טכנולוגיה #פוליטיקה #קנדה

הפוסט הקודם: אינסטינקט חייתי

הפוסט הבא: מוסובור

די חששתי מזה, אבל אני מרגיש שזה קורה לי. זה התחיל בתקופה שלפני המבחן הגדול שהיה לי באוגוסט (עברתי, אגב – הידד!), אז לא היה לי זמן כל כך לעקוב אחרי ארועים חדשותיים בשום מקום ודי התנתקתי. אבל כשנגמר המבחן, לא התחשק לי לחזור להכל. ואז גיליתי שהטורונטו סטאר (לא בדיוק הניו-יורק טיימס המקומי, אבל גם לא הניו-יורק פוסט, מצד שני) מחולק חינם ליושבי המעונות שלנו, אז התחלתי לקחת כל יום גליון ולקרוא חדשות מקומיות ומהעולם.

גיליתי שאני נכנס לטמקא פחות ופחות – וגם כשאני נכנס, אני עובר על כותרות מדור החדשות והכלכלה ברפרוף בלבד, לעיתים רחוקות נכנס לתוך כתבה, לעיתים רחוקות עוד יותר מצליח לצלוח יותר מאשר שתיים שלוש פסקאות. את החדשות בערוץ הישראלי אני כבר בקושי רואה – לפעמים יוצא לי לראות לונדון וקירשנבאום בזמן שהילד נרדם, אבל גם אז אני לא ממש מקשיב.

אולי זה לא רק אני – פעם הייתי יכול לסמוך על הבלוגים שאני קורא כמקור לדיונים על נושאים מרכזיים בחדשות, אבל כיום שני הנושאים הפוליטיים היחידים שאני נתקל בהם בבלוגים הם הבחירות המוניציפליות בתל-אביב (גו דב!) ובירושלים (גו... אמממ... ברקת?), וגל הרציחות של ילדים. אף מילה על אולמרט וכתבי האישום המתגבשים, אף מילה על הפריימריז בקדימה. לאנשים כבר לא אכפת, עושה רושם, מהזירה הלאומית, וכולם מתמקדים עכשיו בלנסות לפחות להציל את האזור הקטן שלהם. או לפחות ככה זה נראה מהבלוגוספירה.

זה לא שאני לא חושב על ישראל, אני עדיין מפטנז לפרקים על מה הייתי אומר בראיון בטלוויזיה אילו אני הייתי שר האוצר/חינוך/בטחון או ראש הממשלה. אבל אני מרגיש מידה מסויימת של ריחוק. של חוסר אכפתיות כלפי מה שיתרחש שם, אצלכם. כן, אולי זה קצת גם היאוש, אבל מרגיש שזה יותר מזה, שזה משהו אחר. שאני הולך ומתנתק מהקבוצה הזו שמתעקשת לא להקרא “הלאום הישראלי”. אני לא ממש החלטתי אם אני אוהב את זה או לא. זה רק מרגיש לי קצת מוזר. כמו הרגע הזה, בגיל 20-וקצת, שגיליתי שהבית של ההורים שלי זה כבר לא “הבית”.

#אני ואפסי עוד #הגירה #ישראליאנה #קנדה

הפוסט הקודם: בהצטיינות יתרה

הפוסט הבא: צי(ו)ניות