לא שומעים!

דובי קננגיסר

לרגל החורף הקל החלטנו לנסוע צפונה לשחק קצת בשלג משמעותי יותר ולהשתעשע קצת בספורט חורף (אבובי-שלג, לא משהו מתוחכם במיוחד). אחרי הטיול עצרנו בבארי, עיר השוכנת לחופי אגם סימקו. בקיץ שלפני שנה עצרנו שם בדרכנו לאלגונקווין והילד שיחק על החוף. עכשיו האגם הענק הזה קפוא לחלוטין, אז טיילנו קצת על הקרח, בינות למזחים נטולי השימוש והחורים שקדחו הדייגים וכבר הספיקו לקפוא בחזרה. אחת התמונות שצולמו שם מעטרת כעת את ראש הבלוג.

בלי שום קשר, קיבלתי היום הודעה משמחת, על כך שהפייפר שהגשתי לכנס של האגודה ללימודי ישראל (AIS) התקבל. אם מישהו מתכנן להיות באזור טורונטו במאי ורוצה לראות את טבילת האש שלי בהצגת פייפרים בכנסים, אתם מוזמנים לבוא ולראות היסטוריה בהתהוות. הפייפר, אם מעניין אתכם לדעת, הוא על הדו-לאומיות בישראל. אם מישהו רוצה לקרוא את הטיוטא הנוכחית ולהעיר הערות, אני אשמח.

#אדמיניסטרציה #אני ואפסי עוד #אקדמיה #דו-לאומיות #יופי #ישראליאנה #מדע המדינה #קנדה #שלג #תמונות

תגובות

אריה · 2010-01-18 05:48:49

ברכות!

אני רוצה (לא מתחייב שההערות שלי יהיו מועילות במיוחד).

שחר · 2010-01-18 07:02:52

מזל טוב! התכונן מראש לכך שהצגה בכנס היא חוויה לא פשוטה (כך זה אצלנו לפחות) – מעטים יקשיבו לך באמת, מעטים מאוד יגיבו. הרוב יהיו עסוקים בהכנות להרצאה שלהם או בשליחת אימיילים הביתה תוך כדי. אני לא הייתי פוסל אפילו יצירה של פרובוקציות מכוונות כדי למשוך אנשים לדיון (מה שקצת קשה לעשות עם מחקר בפיזיקה אבל קצת יותר אפשרי אצלך, נראה לי). בכל מקרה, סליחה על שלא הערתי את הערותיי, ושהתעלמתי בסופו של דבר מהנוכחות שלך כאן, יש לי נסיבות מקלות, תמיד יש. אם יש איזה שינוי משמעותי במה שכתבת אשמח לקבל עותק מעודכן (מבטיח להעיר לפני אמצע מאי).

ירדן · 2010-01-18 11:29:22

אשמח לקרוא :)

דובי · 2010-01-18 14:41:28

שחר: כרגע עוד אין שינוי כלשהו, אבל עכשיו שאני יודע שזה התקבל אני אתחיל לעבוד על זה ומקווה שתוך שבועיים שלושה יהיה משהו.

אריה וירדן: ישלח בקרוב.

ירדן · 2010-01-24 10:59:41

אוקיי כמה דברים: קודם כל המאמר שלך נותן משמעות חדשה לביטוי: “make love not war” :P שנית, מצד אחד טענת כמה פעמים שדה-פאקטו אנחנו כבר דו-לאומיים, אבל המאמר עצמו לא כל כך עוסק בזה אלא יותר ב”עד כמה הרעיון של מדינה דו לאומית אפשרי/ריאלי/הומני/עונה על השאיפות הלאומיות של הלאומים בין הירדן לים ומה הביא אותנו לשם”. הציוניים העיקריים שהשתמש בהם היו הרצל וז'בוטינסקי. הרצל לא כל כך דיבר על מדינה דו לאומית כמו שהוא דיבר על מדינה חילונית עם יהודים – למרות שגם את זה אם אני לא טועה הוא לא ציין במפורש – ורק בספר שלו אלטוילנד ההזוי, מופיעים במדינה כל מני אנשים שלא קשורים למה שהולך פה. יותר סביר להניח שהוא התעלם מקיומם של הערבים. אז כן, אפשר להמציא להרצל העדפה כזו כמו שנתנו לטרומפלדור את “טוב למות בעד”, אבל כטיעון להיאחז בו זה לא חזק לטעמי, לפחות לא בחוגים שלך :)

ז'בוטינסקי גם לא בדיוק תומך במדינה דו לאומית או מדינת כל אזרחיה. אני לא מכיר אותו כל כך אבל מהרושם שלי עליו – אם לוקחים בחשבון את חומת הברזל שלו והגישה הכללית כלפי שייכות הארץ בלעדית לנו – או שהוא נתן מתק שפתיים כדי שנוכל לטעון שאנחנו בסדר ולמכור לערבים/אומות שאנחנו בעד מדינה שתהיה טובה לערבים, או שהוא היה ריאלי בקשר לזה שיהיו ערבים בארץ, ורצה לתת תחושה כאילו תהיה במדינה ה”משותפת” שוויון ואפילו ערבי יוכל להיות ראש ממשלה. בעצם שתי האפשרויות שנתתי דומות...

בכל אופן לדעתי הבחירה שלך בהוגים ציוניים תמוהה אם מתחשבים בכך שחלק גדול מהישוב העברי, גם בתקופת הקמת המדינה, תמך בפיתרון הדו לאומי. כך למשל את המפלגה השניה בגודלה מפ”ם. יש לך גם את אחד העם, לייב פינסקר יהודה לייב פינסקר, מרטין בובר והכנענים, ומבחוץ את מהאטמה גאנדי ואלברט איינשטיין כתומכים. הציונות במקור קראה להקמת מדינה או “בית לאומי” לעם היהודי – כלומר שהציונות במקור לא נוגדת פיתרון דו לאומי. אני רוצה להוסיף גם עוד טיעון: עסקת בנושא הדמוגרפיה, המערכה הפחות ברורה – יחסית לקסאמים והטילים והפיצוצים – אבל אולי המכריעה. המצב הקיים, או חלוקה לשתי מדינות, הרבה יותר מסכנים את הרוב העברי בארץ מאחר ואלו לא יכולים להציע כל דרך למנוע את היפסקות הארץ מלהיות בית לאומי ליהודים במצב של שינוי דמוגרפי. גם במצב הנוכחי וגם במצב של שתי מדינות, כשיהיה רוב של ערבים בארץ, מדינה פלסטינית תזדקק לעוד שטחים. גם ככה עזה היא המקום הצפוף בעולם. חלוקה לשתי מדינות לא מבטיחה לנו שבצד השני לא ימשיכו לבחור את החמאס. לעומת זאת במערכת בחירות שכוללת את קולות כלל אוכלוסיית הארץ, יצטרכו להגיע לקואליציה יהודים וערבים, ואולי אפילו תיבחר מפלגה שכוללת את שני הצדדים. כך בצורה דמוקרטית יכריעו את השאלות הללו. אפשר למשל לקבוע שעל כל עולה שלנו יהיה עולה שלהם ולהיפך. העליה מותרת ליהודים או פליטים ערבים. אפשר להציע אופציה נוספת לערבים המוכרים כפליטים (על ידי מי נצטרך עוד להחליט) להחליט לוותר על הדרישה שלהם כפליטים לתמיד עבור עזרה כלכלית מהמדינה המשותפת. אפשר לשמור על הזכויות בעזרת חוקה דמוקרטית, וליצור איזה מאזן דמוגרפי שלא מפרים אותו.

סך הכל הסכמתי עם מה שכתבת. כצפוי, אני לא יודע איך לשפוט עם העבודה שלך טובה ל”הצגת פייפר”.

הפוסט הקודם: על איכותם של האיכותנים*

הפוסט הבא: נתניהו: בלי שרה, הייתי מייסר אתכם בעקרבים!

מכיוון שאני עוסק בימינו הרבה במתודולוגיה ובניית שיטת המחקר עבור הצעת התזה שלי, אני אציק לכם בשבועות הקרובים עם הגיגים מיותרים לגמרי שלי על מתודולוגיה. 1

מכיוון שכיוון המחקר שבחרתי לעצמי הוא איכותני, אני משתתף בימינו בקורס על שיטות איכותניות, ונתקל מחדש בכל אותם חוליים שגרמו לי לא לאהוב את השיטות הללו מלכתחילה. זה לא כל כך שיש לי משהו כנגד השיטות עצמן, כשהן מיושמות היטב, אלא נגד זה שהרבה אנשים פונים לשיטות הללו מתוך הנחה שלא צריך שום שיטה כדי לחקור את המציאות, ותחת המטריה של שיטות איכותניות הם יכולים להתעלם ממתודות שיטתיות ולהחליפן ב”מה שבא לי”.

למקרה שאין לכם השכלה במדעי החברה, שיטות מחקר בתחומים הללו מתחלקות לכמותניות ואיכותניות. השיטות הכמותניות מנסות עד כמה שאפשר לדבוק בשיטה המדעית כפי שהיא מוגדרת על-ידי מדעי הטבע: לבחור משתנים שניתנים לכימות, ניסיון ליצור תיאוריות “חסכוניות” בהן מספר קטן של משתנים מסביר מספר גדול של תצפיות, מחקרים עם מספר מקרי מחקר (n) גבוה וכן הלאה. הבעיה היא שהמציאות החברתית אינה בהכרח ניתנת לספירה. לא כל תחום של החוויה האנושית ניתן לכימות, ובין כה וכה רבים מנושאי המחקר שאנחנו מעוניינים בהם במדעי החברה אינם בנמצא בכמות כזו שמאפשרת לנו מחקרים עם n גדול. יתר על כן, המציאות האנושית היא מורכבת מאוד: אין שום סיבה להניח שמספר קטן של משתנים יכול בכלל להסביר תופעות מורכבות כמו “מלחמה”, “פערי שכר” או “לאומנות”. יותר הגיוני שהמציאות מאופיינת לא רק בהסברים מורכבים בפני עצמם, אלא שלכל אחד מהמקרים של התופעות הללו יש מספר נתיבים שיכולים להוביל אליהם – אין שום סיבה להניח שיש רק הסבר אחד ויחיד שיכול להסביר את כל המלחמות בהיסטוריה. לבסוף, וגרוע מכל, פרוטונים וגרביטונים לא יכולים לקרוא מה שפיזיקאים כותבים עליהם ולשנות את ההתנהגות שלהם בהתאם. בני אדם יכולים ואף לעיתים קרובות קוראים את מה שמדעני חברה כותבים (או גלגול של דברים שכתבו מדעני חברה), ומשנים את ההתנהגות שלהם בהתאם. למשל, אנשים עשויים לשנות צורת התנהגות מסוימת אם יספרו להם שהיא מובילה לתוצאות שליליות; או שהם עשויים לסגל לעצמם צורת חשיבה ספציפית אם אם יאמינו שזו צורת החשיבה האופטימלית. 2

המשמעות של כל זה היא שהכלים הכמותניים פשוט אינם רלוונטיים עבור חלקים נכבדים מתחומי המחקר של מדעי החברה. לשם כך פותחו שיטות מחקר איכותניות, שמנסות להפיק את אותו סוג של מסקנות והיסקים מתוך כמות מקרים קטנה יותר, וזאת באמצעות איסוף מידע מעמיק הרבה יותר על מספר מקרים קטן (לעיתים קרובות, מדובר במקרה בודד). הקיצוניים שבהם, שנציגם הבולט הוא קליפורד גירץ, ויתרו לגמרי על הניסיון לפתח הכללות מתוך המחקר שלהם, ומצהירים שמטרתם היא פרשנית: הם רוצים להבין את המקרה שהם חוקרים כמטרה בפני עצמה, לא ככלי ליצירת הכללות וניבויים על מקרים אחרים.

אך, כאמור, לעיתים קרובות מדי חוקרים צעירים שעומדים בפני הבחירה בין שיטות כמותניות לאיכותניות בוחרים באחרונות לא בגלל שהן רלוונטיות יותר לנושא המחקר המועדף עליהם, אלא מתוך דחייה פוסטמודרנית של העקרון המדעי בכללותו. מבלי לדעת, הם דוחים גם את העקרונות שבבסיס השיטות האיכותניות, בו בזמן שהם מאמצים אותן לליבם כשיטות שלכאורה אינן נטועות ב”שיח המדעי-מערבי הדכאני”. המציאות היא ששיטות איכותניות הן חלק מהמערך הכללי של המחקר המדעי במדעי החברה, שהן היו שם מאז ומתמיד, גם אם באופן פחות פורמלי מאשר השיטות הכמותניות; ושמי שרוצה לערוך “מחקרים” בלי להתייחס לעקרונות הבסיסיים של חשיבה מדעית אינו יכול לקרוא לעצמו מדען חברה. חוקרת שכזו יכולה לקרוא לעצמה “תיאורטיקנית של החברה”, או “מספרת סיפורים של החברה”, אבל לא “מדענית חברה”.

אחד הספרים החשובים בנושא מתודולוגיה איכותנית, לפחות במדע המדינה, הוא ספרם של קינג, כהן ו-ורבה (King, Keohane and Verba, להלן KKV), תחת הכותרת Designing Social Inquiry. אחת הביקורות החוזרות והנשנות על הספר הזה היא שבעוד שהכותבים טוענים שהם אינם מבדילים בין שיטות איכותניות לכמותניות מבחינה ערכית, הרי שלמעשה הם מכפיפים את השיטות האיכותניות לרציונל של שיטות כמותניות. הביקורת הזו יכולה לבוא רק ממי שמבקש להוציא את השיטות האיכותניות אל מחוץ למעגל המחקר המדעי – והרי זה בדיוק מה ש-KKV מנסים למנוע. השלושה אינם מכפיפים את השיטות האיכותניות לרציונל של שיטות כמותניות, אלא לרציונל של מחקר מדעי. בה במידה, יש בספר ביקורת (אם כי עקיפה, שכן אין זה נושא הספר) גם על כמה משיטות המחקר הכמותניות שנעשו נפוצות עם הזמן, ואינן עומדות בסטנדרטים מדעיים.

הבעיה המרכזית של מחקר מדעי, מבחינת KKV, היא שאי אפשר לבחון תאוריה באמצעות אותו המידע שבאמצעותו פיתחנו אותה. כלומר, כדי לפתח תיאוריה כלשהו, נדרש לנו איזשהו ידע על העולם. איננו יכולים לשער השערות לגבי מה גורם למה אם אין לנו לפחות איזושהי דוגמא אנקדוטלית כדי להתחיל לחשוב מתוכה. אם איננו יודעים שום דבר על מלחמות או אפילו קונפליקטים פעוטים יותר בין בני אדם, נתקשה לחשוב על הסבר כלשהו לתופעה הזו. זו הסיבה ששיטות איכותניות היו חלק ממדעי החברה מאז ומתמיד, גם אם לא באופן פורמלי: ה”מחקר” האיכותני היה הניסיון האישי של אותם חוקרים עם העולם, המידע שהם אספו בצורה לא שיטתית, ואפילו לא מכוונת, על אותם נושאים. אילולא המידע הזה, לא היו יכולים אותם מדעים לנסח שאלות מחקר רלוונטיות ולשער תאוריות בעלות משמעות. בהקשר זה טוב לזכור את אותה אמירה של המתמטיקאי ג'ון פון-ניומן שמעטרת את הבלוג של גדי אלכסנדרוביץ': אין שום טעם לדייק אם אין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. ההתפתחות של שיטות איכותניות שיטתיות יותר, לפיכך, יכולה להעשיר את המחקר במדעי החברה, והן אף עושות זאת לעיתים קרובות.

אבל אם המחקר האיכותני שערכנו שימש אותנו כדי לנסח תיאוריה שמציעה הסבר סיבתי לאירועים שתיארנו, אי אפשר לחזור ולהשתמש במידע שאספנו כדי להוכיח את התיאוריה שלנו. הסיבה היא שקל מאוד לפתח תיאוריה שתסביר את מה שכבר ידוע לנו – לכל רצף אירועים שנתאר אפשר לבנות עשרות תיאוריות שתסברנה במלואן את כל העובדות הידועות. הדרך היחידה לברור בין התיאוריות היא באמצעות גזירת היפותזות מתוך התיאוריות, וחיפוש מידע נוסף שיאשש או יפריך אותן. בדרך כלל כשאנו חושבים על היפותזות, אנחנו חושבים על ניבויים לגבי העתיד. אם חקרנו את הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה, אנחנו יכולים לפתח תיאוריה שתנבא באיזה נסיבות תפרוץ מלחמת עולם נוספת. ברור, עם זאת, שניבוי עתידי שכזה הוא דרך די מחורבנת לבחון תיאוריה לגבי הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה, גם בגלל שאם יתמזל מזלנו לעולם לא נוכל לבחון את התיאוריה באמצעי הזה, וגם, אם לא יתמזל מזלנו, בגלל שחלק מהפואנטה של מחקר על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה היא שאנחנו רוצים לחשוב על דרכים למנוע את פרוץ מלחמת העולם השלישית. 3

אבל היפותזות יכולות לדבר גם על העבר. רק משום שכבר ערכנו מחקר איכותני על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה לא אומר שגילינו כל מה שיש לדעת על המלחמה. לכן, אפשר לנסות ולגזור מהתיאוריה שלנו היפותזות הנוגעות לדברים שלא בחנו עדיין לגבי אותה המלחמה, ואז לבחון האם הם אכן התקיימו או לא. אם הצלחנו לנבא נכונה את קיומו של פריט מידע שלא היו בידינו בעת גזירת הניבוי, הרי שחיזקנו את התאוריה שלנו. הכלל הוא פשוט: כל אימת שאנחנו משנים את התאוריה שלנו על סמך המידע הקיים בידינו, חובה עלינו לנסות ולחפש מידע חדש – בין אם באמצעות איתור משתנים נוספים של המקרה הנוכחי או חיפוש אותם משתנים במקרים מקבילים – כדי לאשש אותה. אחרת אנחנו לא בונים תיאוריה מדעית ובוחנים אותה, אלא סתם מספרים סיפור, וכל הסיפורים שווים בערכם זה לזה.

ההחלטה לבחור בשיטה איכותנית, לפיכך, צריכה לנבוע לא מתפיסה אפיסטמולוגית, או מתוך ביקורת על השיטה המדעית – השיטות האיכותניות הן עדיין בתוך גדרי המסורת המדעית – היא צריכה לנבוע מתוך אופיו של נושא המחקר וההנחות הסבירות ביותר לגבי אופי הקשרים בין הגורמים השונים לבין התופעה שאנו מנסים להסביר. אין מדובר כאן בהתכופפות או בתסביך נחיתות אל מול מדעי הטבע: מדובר בשיטה אחת קוהרנטית שנכונה לגבי כל תחום לגביו אנו מאמינים שאפשר לדבר במונחים של עובדות והוכחות. וכל מה שמחוץ לגדר הזה, אינו אלא דת.

(*) פוסט זה מוקדש לנדב, שבטח תכף יקרע לי את הצורה בתגובות.

#אקדמיה #חברה #חינוך #לא פופולרי #מדע #מדע המדינה #מספרים #מציאות #מתודולוגיה

הערות שוליים

  1. למעשה, ההיסטוריה מראה שאין דרך טובה יותר להבטיח שאני לא אשוב לעסוק בנושא מסויים, מאשר שאני אבטיח לדבר עליו הרבה, כך שהאמירה הזו היא לא הבטחה, אלא יותר תעודת ביטוח מפני חזרה לנושא המשמים הזה. ↩
  2. סטודנטים לכלכלה נוטים לסגל לעצמם חשיבה שתואמת את הרציונל של תורת הבחירה הרציונלית, אף כי אנשים רגילים אינם נוטים לפעול בצורה כזו בתנאים נורמליים. ↩
  3. כידוע, אנחנו לא יודעים באילו כלים נלחם במלחמת העולם השלישית, אבל אפשר להיות די בטוחים שאת הרביעים נלחם במקלות ואבנים... ↩

תגובות

איילת · 2010-01-15 03:40:27

אני מסכימה מאוד עם מה שאתה כותב. דווקא בתור מישהי שבאה עם רקע חזק יחסית בפוסטמודרניזם, אני מנסה להתרחק מזה כמו מאש כרגע. כי ברור לי שהנטייה הכי קלה מבחינתי היא לכתוב ניתוח פוקויאני של x, להסביר איך בכל מקום יש כוח, והנה הסברנו את y. זה אולי יהיה מאוד מעניין, אבל לא יותר מזה. התחושה שלי היא שדווקא בתור מי שמגיעה מדיסציפלינה מאוד מאוד פלואידית, אני זקוקה לגבולות מתודולוגיים קשיחים יחסית כדי להצליח לייצר תוצאות שהן קשיחות יותר מאשר “המחשבות הרנדומליות שעברו לי בראש כשקראתי את זה”. ומכיוון שבחרנו בשיטות מחקר איכותניות, אני כל הזמן צריכה להסביר מדוע זה לא אותו דבר כמו לבחור בדרך שאינה מוגבלת כלל במגבלות מתודולוגיות, ולמה ביישום נכון של מחקר איכותני יש הגבלות משמעותיות (למשל, שמחקר איכותני הוא מצוין כדי להעלות היפותזות, אבל רק לעיתים רחוקות הוא יוכל גם להוכיח אותן). לשמחתי, אחת המנחים שלי מאוד קשוחה בעניין המתודולוגי, כך שהיא מחזירה אותי לדרך הישר כשאני סוטה לתיאוריות יצירתיות מדי.

אלי · 2010-01-15 11:52:37

נושא מאוד חשוב שגם מעסיק אותי לא מעט. יש לי כמובן המון מה להגיד על נושא כזה רחב, אבל אני אשתדל להצטמצם במידת האפשר. רוב העוסקים בתחום המחקר שלי, כלומר ההתנהגות החברתית ברשת ובעיקר בקהילות וירטואליות, אכן נוטים לבחור בשיטת מחקר כמותנית ולא איכותנית, אבל אני העדפתי את השיטה האיכותנית מפני שיש לי הרבה בעיות עם המחקר הכמותני.

כמובן שהדיון על הנושא הזה תמיד בעייתי כי יש פאנבויז לכל מחנה שמסרבים בתוקף לקבל כל ביקורת על השיטה שבה הם משתמשים. לכן הרבה פעמים קשה לנהג דיאלוג רציני ופורה עם מי שחושב אחרת ממך. בדרך כלל הכמותניים רואים באיכותניים כמי שחורגים מהמתודה המדעית, בעוד שהאיכותנים רואים בכמותניים כמי שנוקטים בהבנה שטחית של המציאות החברתית.

חשוב לי להדגיש שאני משתדל מאוד לא לראות את שתי השיטות כמתחרות זו בזו. אני לא טוען ששיטת המחקר האיכותנית “נכונה” יותר, אלא אני רוצה יותר לציין את הבעייתיות שאני רואה בשיטה הכמותנית והיתרון שאני מוצא על פניה בשיטה האיכותנית.

אני מאוד לא אוהב את הטענה הרווחת שמחקר איכותני הוא פחות מדעי ממחקר כמותני. טענה שבגללה חוקרים איכותניים לפעמים נאלצים לנקוט באפולוגטיקה מתרפסת ולנמק את המדעיות של המחקר שלהם, בעוד שחוקר כמותני לעולם לא נדרש לעשות דבר דומה בגלל אותה תפיסה לפיה מחקר כמותני של מדעי החברה הוא מדעי לכל דבר – כלומר שהחוקר הכמותני מקביל לחוקר מדעי הטבע וחוקר את החברה האנושית בדיוק כמו שלמשל הביולוג חוקר את גוף האדם.

הבעיה העיקרית בטענה הזאת היא הנחת היסוד שניתן באמת לעסוק במדעי החברה באופן מדעי וטהור ממש כמו במדעי הטבע (בלי בכלל להיכנס לכל המלל הפוסטמודרניסטי לגבי הבעייתיות במדעי הטבע). אני מבין את הרצון להפוך את תחום המחקר הזה לאובייקטיבי, טהור ונקי מפניות או מדעות סובייקטיביות – אבל אני פשוט לא מאמין שזה בכלל אפשרי.

אני אקח כדוגמה נושא שהרבה חוקרי קהילות וירטואליות עוסקים בו, והוא הניסיון לחקור את המוטיבציה של חברי קהילות לתרום מרצונם החופשי לקהילה, כמו למשל בתנועת הקוד הפתוח או בויקיפדיה.

בין המחקרים הכמותניים הרבים שעסקו בכך ישנו מחקר של שיזף רפאלי שערך השוואה בין-תרבותית בין הויקיפדיה העברית לאנגלית. משתתפים משתי הויקיפדיות התבקשו לענות על שאלון ולדרג מאחת עד עשר כל סיבות אפשריות שונות שבגללן הם תורמים לויקיפדיה.

לדעתי הנחות היסוד של המחקר הזה, ובעצם של כל מחקר דומה, הן מאוד בעייתיות. האם מה שאנשים עונים בשאלון מסוג זה הוא באמת מה שהם חושבים? והאם מה שהם באמת חושבים בינם לבין עצמם הוא אכן הסיבה האמיתית להתנהגות שלהם?

אם אדם עונה לשאלון וטוען שהוא תורם לויקיפדיה כדי “להרבות ידע בעולם” – האם זה אומר שבהכרח זה מה שהוא מאמין בו? ואפילו אם זה מה שהוא מאמין בו בתום לבו, האם זאת הסיבה האמיתית שבגללה הוא תורם או שאולי יש סיבות אחרות שהוא בכלל לא מודע אליהן?

באופן “מפתיע” רוב המשתתפים במחקר הזה העניקו דירוג גבוה יותר לסיבות אלטרואיסטיות כמו תרומה לקהילה מאשר סיבות אגואיסטיות. מחקר כמותני מהסוג הזה מתייחס ברצינות לתוצאות האלו, אבל לי כחוקר איכותני שנוקט במתודה שמתבססת בעיקר על תיאוריות ביקורתיות קשה מאוד להתייחס ברצינות לתוצאות מהסוג הזה.

בנוסף לכך, האם אפשר להשוות תוצאות של סקרים אצל ישראלים ואצל אמריקאים כאילו היה מדובר בנתונים מדעיים יבשים? האם לא יכול להיות למשל שהישראלים נוטים יותר להתלהב ולהעניק ציון גבוה יותר מאשר האמריקאים, או להפך? אם הממוצע של תשובה מסוימת אצל הישראלים הוא 7.6 ואצל האמריקאים הוא 7.3 האם באמת אפשר להעניק משקל כלשהו להפרש כזה ולדבר על “פער תרבותי”, ממש כאילו היה מדובר במספר האטומים שנמצאים בתרכובת A לעומת תרכובת B?

ובכלל, האם קבוצה של נניח 30 אנשים יכולה באמת לייצג את כל ויקיפדיה האנגלית? זה אולי נחשב ליותר “מדעי” מאשר ללמשל לנתח את ויקיפדיה על פי התיאוריות של פוקו ובורדיה בלי לערוך שאלונים, אבל האם באמת הגישה הזאת מדויקת יותר וקרובה יותר למציאות או אולי רק מקנה תחושה מדומיינת כזאת?

כמובן שבגלל הביקורת הזאת מחקרים איכותניים (ובעיקר מחקרים בסגנון של ניתוח השיח הביקורתי) נתפסים לפעמים כבעלי גישה מתנשאת ויהירה שכביכול יודעת יותר טוב מהנחקרים מה הם חושבים – אבל האם אפשר בכלל לחקור באופן רציני את החברה בלי להיות מתנשא ויהיר? האם זה לא נכון לומר שכל מחקר חברתי הוא בעצם יהיר ומתנשא בדרכו שלו?

בקיצור, אני לא מתנגד למחקר הכמותני, אבל אני מתנגד לגישה שרואה במחקר האיכותני שיטה פחות מדעית, פחות אמיתית או פחות רצינית. אני חושב שבהרבה מאוד מקרים דווקא המחקר האיכותני הוא פורה יותר ומעניק תובנות יותר מעניינות, ובעיקר שהרבה מאוד פעמים מחקר כמותני אולי נראה יותר מדעי בגלל הנפנוף במספרים וב”עובדות יבשות”, אבל בפועל הוא עלול להיות לא פחות מדויק, ואפילו מוטה לרעה באופן סובייקטיבי בדיוק כמו מחקר איכותני מקביל.

אסף · 2010-01-15 17:29:50

תודה. לראשונה אני מבין כיצד מחקר איכותני יכול גם להיות מדעי.

פלוני · 2010-01-15 17:59:47

תודה על פוסט מרתק.

אני לא מבין כמעט כלום במדעי החברה. כל הידע שלי בתחום מגיע משיחות מקוונות עם חוקרים צעירים או מפרופסרים שמתראיינים ב”לונדון וקירשנבאום” ובמוסף הארץ על המחקר שלהם.

בכל זאת יצא לי לשמוע על מחקר אכותני, ואני חייב להודות שהעסק תמיד נשמע לי קצת מפוקפק. התמונה שיש לי בראש היא של חוקר בעל דעה חזקה בנושא מסויים שמראיין שלושה אנשים שמסכימים איתו, מגיע למסקנה שהוא צדק מלכתחילה וקורא לזה “מחקר מדעי”. כמובן שלקחתי את הרושם הזה בערבון מאוד מוגבל, כי אני לא מבין כלום בנושא. אני גם שמח וגם עצוב לשמוע שלפחות במידה חלקית גם אנשים שמעורים בתחום מסכימים עם הביקורת שלי.

אשמח מאוד אם תוכל לתת דוגמא אמיתית למחקר איכותני טוב, בשפה שתהיה ברורה גם להדיוטות כמוני. כמו כן, אשמח לשמוע את דעתך בשאלה הבאה – איזה אחוז מהמחקרים האיכותניים המתפרסמים בכתבי העת עונים לעקרונות שהצגת בפוסט, ויכולים להיחשב תקפים מדעית?

כשאני חושב על זה, אני מפנה את השאלות לכלל המגיבים. אלי לדוגמא, הצליח לשכנע אותי רק בטענה הטריוויאלית שניתן לבצע מחקר כמותני רע (אם כי אני לא מכיר את הפרטים ולא יודע האם המחקר הספציפי שהוא מתאר הוא אכן רע). האם תוכל לתאר סקיצה של מחקר איכותני טוב יותר שמנסה לענות על אותה השאלה?

דובי · 2010-01-15 18:25:49

פלוני, אני צריך לחשוב על זה. לא עולה לי אוטומטית שום דוגמא טובה ונהירה במיוחד, אבל זה יותר כי אני סנילי מאשר בגלל שאין כאלו. יש כאלו. אולי בהמשך הקורס אני אתקל בצורה יותר מודעת באחת כזו ואדווח. לגבי אחוז המחקר האיכותני הטוב – ובכן, בשביל לבדוק זאת תדרש למחקר משולב, איכותני וכמותני (איכותני, כי צריך לעשות ניתוח תוכן מעמיק של כל טקסט איכותני ולבדוק עד כמה הוא טוב, וכמותני, כדי לנתח את הממצאים באופן סטטיסטי). אני לא נחשף למספיק מחקר כדי להתחיל אפילו לחוות את דעתי בנושא. בכל אופן, התמונה שיש לך בראש היא שגויה בתכלית. מחקר איכותני הוא מחקר שדורש כמות בל תתואר של זמן והשקעה בהכרה אינטימית עם מושא המחקר – ראיונות עומק שדורשים שעות כל אחד, אתנוגרפיות שכוללות שהות מרובת חודשים ואף שנים בתוך קהילה או קבוצה מסויימת, ניתוח מעמיק של חומר ארכיוני. אין דבר כזה, מחקר שמתבסס על שיחה קצרה עם שלושה אנשים.

פלוני · 2010-01-16 14:18:34

תודה דובי. אם תזכר בהמשך בדוגמא כזאת, אשמח אם תפרסם אותה. לגבי השאלה השנייה – לא התכוונתי כמובן לתשובה כמו “83%”. בעיקר רציתי לדעת עם הכשלים שאתה מתאר הם בעיקר נחלת חלקם של מסטרנטים צעירים שעוד לא מבינים איך אמור להתנהל מחקר, או שהתופעה נפוצה גם במאמרים אקדמיים שנכתבו על ידי חוקרים מנוסים ועברו שיפוט עמיתים.

לגבי התמונה, נראה לי שהתמקדתי בנקודה הפחות מהותית. מה שמטריד אותי הוא לא היקף העבודה, אלא התחושה (הלא מבוססת בעליל כמובן. זוכרים שאני לא מבין בזה כלום?) שלעתים מדובר במשחק מכור. במילים אחרות, נראה לי שבמחקר איכותני יש סיכון גבוה מאוד (למעשה, גובל בוודאות) לא להעמיד את התיאוריה שלך במבחן אמיתי.

קצת קשה לי להסביר למה אני חושב שזה נכון – הידע המצומצם שלי ומגבלות הפורמט קצת מקשות עלי לסדר את המחשבות שלי. כיוון שהנושא די מעניין אותי, וכיוון שנראה לי שאתה מגלה נכונות לדון בו ברצינות גם עם הדיוט (ואידיוט?) כמוני, אולי אשתדל לעשות זאת בקרוב.

נ.ב. בסוף הפיסקה הרביעית שלך יש שינוי מין מפתיע. זה כמעט ויוצר את הרושם שאתה משייך את רוב הבעיות מתדולוגיות למין הנשי...

איילת · 2010-01-16 14:34:05

פלוני – אם אתה מחפש דוגמא לעבודה איכותנית רצינית, הנה שני סוגים שעולים לי לראש כרגע: הראשון הוא כמובן אתנוגרפיות, שהן בדר”כ נחלתם של אנתרופולוגים. האנתרופולוג מבלה כמה חודשים במחיצת הקבוצה שאותה הוא חוקר, צופה בהתנהלות שלה (ומתעד אותה), מראיין אנשים, וכו'. התוצר בסופו של דבר מתבסס על מגוון החומרים שהוא אסף, ומנסה לתאר את הדרך שבה הקבוצה מנהלת את עצמה, היחסים בין האנשים וכו'. זה מחקר איכותני שהקריטריון העיקרי בו הוא עושר הפרטים והמידע – לכן, אתנוגרפיה שתתבסס על מחקר בן שבוע, או לחלופין על שיחה עם שלושה אנשים, תיתפס מיד כלא רצינית, כי ברור שהיא לא כוללת מספיק הצלבות (כדי להתמודד עם מקרים של שקרים, שכחה וכו' של אדם אחד או שניים), ולא כוללת עושר מספיק של פרטים. המטרה במקרה הזה היא לאפשר תיאור מספק של הקבוצה, שבהמשך יכול לשמש להשוואה עם קבוצות אחרות – בדרך איכותנית או כמותית. דוגמא למחקר כמותני השוואתי כזה הוא ניתוח כמותי של תופעות בין קבוצות שונות, שמאפשר לנו לדעת האם, למשל, יש “אבולוציה” שחוזרת על עצמה בקבוצות שונות. מגלים את זה על ידי ניתוח כמותי של כל המרכיבים, ובהמשך ניתוח האם יש מרכיב x שמופיע רק אחרי מרכיב y, ומרכיב z שמופיע רק בחברות שבהן יש כבר x ו-y.

סוג אחר של מחקר איכותני ריגורוזי נובע מראיונות עומק עם מספר רב של אנשים. למשל, באחד המחקרים של המנחה שלי, היא ראיינה 100+ אנשים מניו-ג'רזי (שנבחרו בהתאם לחלוקה באוכלוסייה מבחינת גזע, מין, מצב סוציואקונומי וכו') בראיונות פתוחים שקשורים לתפיסתם את המשפט. בהמשך, היא קודדה את כל הראיונות בהתאם לנושאים שעלו בהם והעמדות שהם הביעו (כאשר, כמובן, הנושאים הללו לא חופפים את הנושאים שלגביהם היא שאלה במפורש. דבר כזה היה חותר באופן מוחלט תחת האמינות של המחקר). הקידוד של הראיונות מאפשר, כמו בדוגמא הקודמת, לראות קשרים שאי אפשר היה לנחש אותם (ולכן גם לא לבדוק אותם כמותית) מראש. וכך היא הצליחה ליצור טיפולוגיה של נרטיבים שונים שאנשים כוללים בהתייחסות שלהם למשפט.

הערך של מחקרים איכותניים הוא בעיקר במקום שבו עדיין אין תיאוריה חזקה או מושגים ברורים שאותם רוצים לבחון. במקרה כזה, לעשות מחקר כמותי יכול להיות חסר תוכן (ויעיד על זה, למשל, מחקר שקראתי שבו שאלו אנשים “האם הם מוסריים?” ואח”כ השתמשו בתשובות כדי לנתח את המוסריות בחברה. זה פשוט גיבוב של ממבו-ג'מבו). לכן, יש הרבה פעמים צורך במחקר איכותי – שבוחן לעומק מספר קטן-יחסית של מקרים, ונוקט בגישה פתוחה-יחסית מצד החוקר – כדי לגבש את התיאוריה ואת המושגים. אז, נפתח מקום למחקר כמותני שיבחן את התיאוריה וינסה לאשש אותה במקרים רבים יותר (וכך יענה על השאלה האם התיאוריה נכונה רק לסיטואציה הספציפית שבו היא נבחנה, או שהיא נכונה גם במקרים אחרים ובנסיבות רחבות יותר).

גלעד סרי לוי · 2010-01-16 16:17:30

למדתי שיטות מחקר כמותניות, ועברתי לאיכותניות. כי במקרים רבים כל כך, המחקר הכמותני מנסה לתפוס קרן שמש בכפית.

דובי · 2010-01-17 00:15:17

הוכחה מחקרית לכך שהערת שוליים מס' 2 היא שגויה: http://www.calcalist.co.il/articles/0,7340,L-3386189,00.html#

נדב פרץ · 2010-01-17 09:11:28

טוב, קצת קשה לי להתייחס לזה בתגובות, ואני עוד צריך לדגור על תגובה ציונית הולמת. יש סיכוי שבקרוב יתפנה לי קצת זמן, וזה מועמד טוב לפוסט בבלוג. אז אולי בקרוב..

שתי הערות, בינתיים: הראשונה היא סוציולוגית-צינית: רוב המאסטרנטים הצעירים שבוחרים שיטת מחקר מסיבות לא טובות, לא בוחרים בשיטות מחקר איכותניות מתוך ביקורת פוסט מודרניסטית. הם בוחרים בשיטות איכותניות כי הם מפחדים מסטטיסטיקה. וזה חבל, מבחינתם, כי אם הם לא היו מפחדים מסטטיסטיקה הם היו מגלים שהרבה יותר קל לחנטרש מחקר כמותני מאשר מחקר איכותני (וכאן אני עונה, במידה מסויימת, לאלי). לפחות בדיסציפלינה שאני מכיר טוב – סוציולוגיה – דווקא בגלל שהמחקר האיכותני זוכה לכל-כך הרבה ביקורת בסגנון 'זה מה שעבר לחוקר בראש באותו רגע', הדרישות המחקריות ממחקרים איכותיים הן הרבה יותר גבוהות. הרבה יותר קל לקחת 50 איש במדגם-כדור-שלג, להעביר שאלון מחורטט, למצוא את התוצאה המובהקת ולפתח עליה תיאוריה, מאשר לשכנע שניתוח השיח שעשית עומד בסטנדרטים המקצועיים.

ההערה השנייה – כמו שאמרתי, עוד לא התעמקתי מספיק בהשלכות של מה שאתה אומר, אבל אני לא בטוח שאני חולק עליך – ומה שיותר חשוב, אני לא בטוח שהפוסטמודרניסטים היותר רציניים ממני חולקים עלייך. כשלמדתי שיטות מחקר איכותניות – שהיה שיעור בפוסטמודרניזם יותר מאשר בשיטות מחקר – הלקח הכי חשוב היה שהעבודה שלנו צריכה לעניין לא רק ישראלים, אלא גם חוקרים בזמביה. כלומר, אנחנו צריכים להגיד משהו מעניין על המציאות ועל אופייה של החברה, ולא רק משהו שרלוונטי לחברה הישראלית. וזו עמדה שאני מאמץ.

אורן · 2010-01-19 09:57:50

אני קופץ כאן למים עמוקים בלי לדעת לשחות אבל כמה קטנות: 1. כמו שאמר נדב, הרושם שלי (שלי, כן?) הוא שהעדפה לאיכותני באה בגלל פחד מסטטיסטיקה. הפחד הזה הוא בד”כ מלווה בפחד משיטות ניתוח מסודרות, כלומר גם לא מאפשר לעשות מחקר איכותני רציני. אבל אפשר להסתתר מאחורי אידיאולוגיה פוסטמודרנית אז לא צריך להתבייש.
2. אחת הבעיות עם המחקר האיכותני הוא שלא מוגדרת מתודולוגיה קשיחה (תטען – והרי אי אפשר כי אנחנו חוקרים תופעות רבות פנים וגוונים ואנחנו לא יודעים אותם מראש). אבל אם אין מתודולוגיה קשיחה וברורה יוצא שאת המחקר אפשר להעריך רק בסופו (אם בכלל) ואם כך, למה שינתנו תקציבים למחקרים בעלי סיכוי מופרכות גבוהה. (כמובן שגם מחקרים כמותיים אפשר להפריך, אבל אפשר להצביע מראש על בעיות מתודולוגיות ולשנות/לבטל את המחקר). 3. יצא לי לקרוא כמה מאמרים תאורטיים על מחקר איכותני. הבנתי מהם שהחוקרים האיכותניים הגיעו לשלב בו הם דווקא מנסים להגדיר מתודולוגיה קשוחה. בחומר שקראתי הם מדברים על ראיונות עומק עם מספר גדול יחסית של אנשים (בשום פנים לא אחד או שניים) אבל מאוד הפריע לי שבשום מקום לא ראיתי אף התייחסות למספרים, זאת למרות שנטען במפורש שהמחקר האיכותני נועד למעשה (בגלל הסיבות שדובי ציין – מורכבות התופעה האנושית וכו') לאסוף נתונים שירוכזו בטבלה ובשאיפה יהיה אפשר לבחון אותה במשקפיים סטטיסטיות (או שאולי זה תת-זרם קיצוני במחקר האיכותני?).

אני לא זוכר את המאמרים שקראתי (רפרפתי) אבל הספר (עברית) הוא 'מילים המנסות לגעת – מחקר איכותני – תאוריה ויישום' של אשר שקדי. ולפחות מאמר אנגלי אחד שלו. אולי זה יאמר כאן משהו למישהו, אין לי מושג איפה למפות אותו. אני, כאמור, בכלל מסיפור אחר (מדעי המחשב-בלשנות חישובית), ואני אכן מוצא בעיות גם בסוג המחקר הכמותי שאנחנו עושים, פשוט לא מצאתי, עדיין, אלטרנטיבה איכותנית ראויה.

תחי ההיברידיות. נראה לי.

אורח · 2010-01-21 23:28:00

הבעיה היא שהמציאות הפיסיקלית אינה בהכרח ניתנת לספירה. לא כל תחום של הטבע ניתן לכימות, ובין כה וכה רבים מנושאי המחקר שאנחנו מעוניינים בהם במדעי הטבע אינם בנמצא בכמות כזו שמאפשרת לנו מחקרים עם n גדול. יתר על כן, המציאות הפיסיקלית היא מורכבת מאוד: אין שום סיבה להניח שמספר קטן של משתנים יכול בכלל להסביר תופעות מורכבות כמו “היווצרות היקום”, “הופעת החיים” או “חורים שחורים”.

אסף רזון · 2010-01-23 09:33:45

תודה על הרשימה, זה היה מעניין ומאלף.

אלעד-וו · 2010-01-25 16:50:20

דובי, יש לי סוג של תיקון או הצעה לתיקון או משהו. אף פעם לא למדתי שיטות מחקר במדעי החברה (גם אני, כמו אורן, מסיפור אחר) אבל עדיין יש לי רושם שזו הערה מעניינת לפחות מבחינה תיאורטית.

כתבת: “אבל אם המחקר האיכותני שערכנו שימש אותנו כדי לנסח תיאוריה שמציעה הסבר סיבתי לאירועים שתיארנו, אי אפשר לחזור ולהשתמש במידע שאספנו כדי להוכיח את התיאוריה שלנו.”

אני טוען שזה לא נכון. למעשה, זה בדיוק מנוגד להתער של אוקהם, שאומר: אם מצאת “הסבר פשוט” שמסביר מספר “גדול” של תצפיות שהן מספיק “מייצגות”, אז הוא כנראה ההסבר הנכון. אין צורך לבדוק את ההסבר על מידע נוסף. זו הגדולה של התער של אוקהם, לפחות בניסוחו הריגורוזי שמוצאים בתורת-הלמידה. למה הקפתי את המילים “הסבר פשוט” ו”גדול” ו”מייצגות” בגרשיים? כי צריך להגדיר אותם באופן מספק כדי שיהיה לתער של אוקהם משמעות פורמלית, ניתנת-להוכחה. עם זאת, אני מאמין שאפשר לגזור מהתער “הוכחות” משכנעות למדי גם בקונטקסט איכותני.

זה מצחיק שדוקא סטטיסטיקאים ואנשי תורת הלמידה יצקו לתער של אוקהם משמעות קונקרטית ומאד מאד מעניינת (לדעתי) ששופכת אור נוסף על התער המקורי, הפילוסופי יותר. יש פורמליזציות מעניינות של התער, אבל בגיגול מהיר לא מצאתי אחת שהיא גם לא טכנית מדי וגם מספקת הסבר ראוי (הערך על התער בוויקיפדיה ממש גרוע בעניין הזה). מה שכן, יש כאן פוסט פנומנלי על התער של אוקהם. הוא דוקא לא נותן את המידע שרציתי, אבל הוא פשוט מעולה: http://lesswrong.com/lw/jp/occams_razor

בקיצור, אני טוען שמה שאמרת לא נכון. אין בעיה להשתמש רק במידע שאספת כדי להוכיח את התיאוריה שלך, כל עוד היא “פשוטה” מספיק (במובן שצריך להיות משכנע) ושהסברת מספיק תצפיות, שהן מספיק “מייצגות”. בנוסף, קשה “לזייף” הוכחות כאלה. אם קודם אספת מידע X, אחר כך בנית בהתבסס עליו תיאוריה T, ואז אספת מידע Y ובדקת עליו את T, שהתבררה כנכונה, אז כשתפרסם את זה הקורה יוכל לתהות אם רימית ושינית את T אחרי שראית את Y. אי אפשר להוכיח לקורא שלא רימית. אבל אם T היא תיאוריה פשוטה מאד ו-X הוא אוסף גדול מספיק ומגוון מספיק של מידע, אז אין סכנה שרימית בצורה כזאת. (יכול להיות שרימית בכך שכללת ב-X רק מידע שמסכים עם T, אבל זה עניין אחר, וכמובן תמיד אפשר לרמות כך).

בכל מקרה, בגלל ההסבר לעיל, בעיניי הרבה מהפוסט שלך בעייתי. למשל המשפט “הדרך היחידה לברור בין התיאוריות היא באמצעות גזירת היפותזות מתוך התיאוריות, וחיפוש מידע נוסף שיאשש או יפריך אותן”, המשפט “רק משום שכבר ערכנו מחקר איכותני על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה לא אומר שגילינו כל מה שיש לדעת על המלחמה. לכן, אפשר לנסות ולגזור מהתיאוריה שלנו היפותזות הנוגעות לדברים שלא בחנו עדיין לגבי אותה המלחמה, ואז לבחון האם הם אכן התקיימו או לא”, המשפא “כל אימת שאנחנו משנים את התאוריה שלנו על סמך המידע הקיים בידינו, חובה עלינו לנסות ולחפש מידע חדש”, ואחרים.

דובי · 2010-01-25 17:51:00

אלעד, יש כמה בעיות עם מה שאתה אומר: א. הסברים במדעי החברה, מסיבות מובנות, לעולם אינם פשוטים במיוחד, ובין כה וכה אף פעם אינם מתיימרים להסביר את רוב השונות (שונות מוסברת של 25% תחשב לתוצאה טובה). אינני רואה איך אפשר ליישם את מה שאתה מציע שם בלי הרבה נפנופי ידיים פסאודו-מדעיים. ב. התער של אוקהם מניח שהעולם פשוט. אין סיבה להניח הנחה כזו כשמדברים עם התנהגות של בני אדם. למעשה, אם מישהו יבוא אלי עם הסבר פשוט מדי, אני מיד אהיה חשדן. ג. על כל סט של תצפיות בעולם האנושי אפשר לחשוב על מספר הסברים סבירים יותר או פחות, ברמות סיבוך דומות למדי (כלומר, התער של אוקהם אינו יכול לשפוט ביניהן). אפשר להגיד שהחוסר בפרדיגמה אחידה במדעי החברה מונע מאיתנו להשתמש בתער של אוקהם – הנחות יסוד שונות לגבי אופן הפעולה של העולם החברתי לא מאפשרות השוואה רצינית של ה”פשטות” של כל תיאוריה.

בקיצור, אני חושב שמה שאתה מתאר כאן לא ממש תורם למי שרוצה לחקור את החברה האנושית.

אורן · 2010-01-25 19:18:39

רגע, התער של אוקהם זו לא פשוט הקביעה שאם יש שתי דרכים להסביר את אותן תצפיות אזי נעדיף את הדרך הקומפקטית יותר? כלומר אין כאן הנחה שהעולם פשוט או שיש הסבר פשוט אלא כלל אצבע לבחירת אלטרנטיבות (= ההסבר היותר פשוט).

אורן · 2010-01-25 19:21:44

ועשתי סנד מהר מדי.

נדמה לי שמוסכם על כולם שהתער של אוקהם זה רק עיקרון מנחה שלא ממש ניתן לכימות שהרי מה זה ההסבר ה”פשוט”? פשוט באיזה מובן?. הייתי שמח (אלעד) לראות פירמול של הטענה הזו (אולי סיבוכיות קולמוגרוב? אם כי זה נשמע לי יותר כמו טריק מחשבתי ולא מדד מתאים לפשטות).

דובי · 2010-01-25 19:41:58

אני מכיר את התער במשמעות של “אין להוסיף גורמים נוספים כל עוד אין צורך בכך”. מכאן, ברורה הבעיתיות של מחקר במספר מקרים קטן: התער של אוקהם במפורש מתייחס לגורמים מספיקים, לא לגורמים הכרחיים. כאשר אנחנו בוחנים מקרה אחד בלבד, יש יותר מדי סכנה של “הנחות יסוד” שגויות שאנחנו לעולם לא חושפים בפני עצמנו ובפני הקורא, משום שאין לנו שום סיבה להטיל בהן ספק. יותר מדי משתנים שבכלל לא חשבנו עליהם נשארים קבועים כשמסתכלים רק על מקרה אחד, או על מקרים בודדים דומים. אם אנחנו לא מפיקים היפותזות ובודקים אותן על מידע נוסף, לא נוכל לחשוף את המשתנים הנסתרים הללו.

אלעד-וו · 2010-01-25 21:21:56

קודם תשובה לדובי, אחרי זה תשובה לאורן.

ראשית, אם להיות מעצבן: אתה זה שניסית לשכנע ששיטות איכותניות משתמשות בכלים מדעיים כמו שיטות כמותניות. יופי, עכשיו תוכיח את זה.

אבל באמת, מי אמר שאי אפשר למצוא טיעון משכנע שדומה לתער של אוקהם גם במחקר איכותני? בשביל זה יש מחקר — אפשר לנסות לבנות טיעון משכנע כזה. אני לא יודע באיזה הקשר, אבל זה דווקא נשמע מעניין. כן, אני מבין למה אתה אומר שזה לא נשמע רלוונטי. אבל לך תדע. לפני שהיתה קיימת תורת המשחקים אפשר היה לנסות לשכנע אותי שעולם העסקים “, מסיבות מובנות, לעולם אינו פשוט במיוחד”. (הכנס כאן הסתייגויות לגבי כך שתורת המשחקים היא מודל חסר ובעייתי מאד). לפני גילוי הגנום אפשר היה לטעון על אספקטים מסויימים שהם מסובכים מאד וקשים למידול, כאלה שעכשיו הם פשוטים ומובנים יחסית. אותו דבר עבור חקר המוח (במיוחד בהיבטים הפיזיולוגיים שלו). כלומר, הבעיה היא בדיוק זו שאתה מצביע עליה: אין פרדיגמה אחידה. ולא רק שאין פרדיגמה אחידה, אלא שגם אין “מודל צעצוע” (כמו תורת המשחקים). (האם זה נכון?)

כמובן, כמעט בוודאות אני מקשקש, אבל זה הכל באשמתך: אתה זה שבחרת לדון במתודולוגיה של מחקר במדעי החברה בבלוג שלך, עכשיו תסבול.

אגב, אתה כותב “התער של אוקהם מניח שהעולם פשוט”. זה לא מדויק. בגרסאות שלו שעליהן אני מדבר, הטענה היא “אם מצאת הסבר פשוט, אז סביר מאד שהוא נכון. אחרת, אני לא יכול להבטיח כלום”. אם לתקן את מה שאמרת, אפשר לראות שאם העולם מסובך, אז לא יהיה הסבר פשוט, ואז התער של אוקהם אף פעם לא יוכל לשכנע אותנו בכלום, כלומר הוא יהיה חסר תועלת. אתה אומר שהשדה של מדעי החברה הוא כזה. אני באמת לא יודע, אבל מוכן לקבל את זה אם אתה אומר. (אפשר היה לומר את זה גם על עולם המסחר אם לא היתה קיימת תורת המשחקים; אבל תורת המשחקים, ומדע הכלכלה באופן כללי, מאפשרים למדל ברמות כאלה או אחרות את העולם המורכב הזה באופן מאד מדעי ו”פשוט”).

עכשיו, אורן, התער של אוקהם, בגרסת תורת-הלמידה שלו, הוא לא רק עיקרון מנחה, ובהחלט ניתן לכימות (על אף שגרסאות אלה לא בהכרח מכסות את כל השימושים של התער בצורתו המופשטת). הפניות לגבי התער של אוקהם: אם להפנות למקור מהיר ואינטרנטי, הנה notes מקורס על תורת הלמידה. זה לא בהכרח המקור הכי טוב אבל הוא כנראה מקור טוב ודי קריא (לאנשים בעלי הכשרה מתמטית): הרצאה 1 כאן: (מצגת) http://www.machinelearning.com/ או הרצאה 5 כאן: (טקסט, אבל יותר מוצלח מהמצגת) http://www.cs.cmu.edu/~avrim/ML04/

אין לי גישה כרגע לספריה אבל אני יכול ללכת לחטט אם מישהו רוצה הפניה למקור יותר מסודר. עם זאת, ספרים בלמידה בדרך כלל נכתבים ע”י אנשי למידה שהם פחות או יותר סטטיסטיקאים, מה שהופך את ההצגה למעצבנת לטעמי. ההצגה של אנשי מדעי המחשב (כמו זו שנתתי אליה לינקים) מוצאת חן בעיני יותר. אולי הספר של Kearns and Vazirani יכיל הצגה טובה.

בקצרה: כן, אפשר להשתמש בסיבוכיות קולמוגורוב (למרות שזה לא מוצג בשפה הזאת בלינקים שנתתי). אפשר לכמת את ה”סיבוכיות” של תיאוריה T על-ידי סיבוכיות קולמוגורוב שלה וכך מקבלים פורמליזציה של מה זה הסבר “פשוט”. למען האמת, אתה יכול לבחור כל מידת סיבוכיות אחרת, כל עוד אתה בוחר אותה מראש. כל מה שחשוב זה לחסום את העוצמה, כלומר שלא יהיו יותר מדי “תיאוריות” מסיבוכיות c. (מספרן צריך להיות פחות או יותר 2^{poly©} כדי שהחסם יהיה מהצורה שטבעית לנו).

המשך התגובות: חלק 2

הפוסט הקודם: רגנרט

הפוסט הבא: חדשות ועדכונים

← לפוסט המקורי · תגובות, חלק 2 מתוך 2

תגובות (המשך)

טל ירון · 2010-01-26 23:48:02

דובי שלום,

אינני חושב שהבעיה של מדעי החברה היא בעיית המורכבות. גם מערכות ביולוגיות או מערכות קוואנטיות, הן מורכבות מאד (למשל תא אחד בנוי ממילארדי מולקולות כאוטיות, שאיכשהו פועלת יחד בסינכרוניות). גוף האדם גם הוא בנוי מכמות עצומה של תאים, שאינם זהים אחד לשני.

אם תראה פעם איך עושים ניסויים במדעי הטבע, תראה שגם שם הניסוי משפיע על התנהגות המערכת. בפיזיקה הקוואנטנית נדמה לי ש”עקרון אי הוודאות” מתאר את השפעת הנסיין על המערכת.

אלא שההבדל לדעתי הוא בגודל הפרספקטיבה של החוקר ביחס למערכת הנבחנת, לבמידת האנטרופיה של המערכת (חוסר הסדר במערכת).

אם חוקר כימי, יכול לבחון ברגע נתון אחד מילארדים על מילארדים של מולקולות (מספר המולקולות במבחנה קטנה במיוחד), ולבצע מיצוע של ההתנהגויות שלהן, יהיה לו יותר קל לבחון את ההתנהגות האופינית למולקלות הללו. כלומר ה-n העומד לרשותו הוא כמעט אין-סופי.

לעומת זאת, חוקר שמבקש לחקור את סיבות המלחמות, צריך לבחון עשרות ומאות מלחמות שונות, לפני שיוכל לזהות דפוס חוזר. והנה גם אתה מציין שבכוחו של איש מדעי החברה ללמוד לכל היותר ברצינות מלחמה אחת, ואולי שתיים. בדגימה כל כך קטנה, כיצד ניתן להגיע למציאת חוקיות כל שהיא. ואין זה משנה עם החוקר ישתמש במחקר איכותי או במחקר כמותי.

כמו כן צריך להגיע למחקר ללא קיבעון מחשבתי, כדי שהמוח יהיה קשוב לזהות את החוקיות של המערכת, ולהשתחרר מהחוקיות שהחוקר הגיע איתה מבית המדרש בו למד.

כדי להצליח לזהות חוקיות במדעי החברה, יש צורך לבחון מאות מערכות דומות. צריך לבחון אלפי ממשלים, כדי להבחין בחוקיות בממשל. צריך להתבונן במאות חברות שונות כדי לזהות חוקיות חברתית מסויימת.

נדמה כי אין המהלך מתאים לחוקר אחד. ולכן יש צורך במספר חוקרים. הבעיה היא שחוקרים במדע החברה, ינסו לבנות תיאוריה על פי מספר תצפיות מצומצם יחסית, ואז ילמדו אותה לתלמידיהם, ובכך הם עלולים לנעול את מוחות תלמידיהם בפני התבוננות עצמאית במערכות אותן יחקרו הסטודנטים.

בקיצור, יש צורך בפרספקטיבה רחבה הרבה יותר מהפרספקטיבה, אליה מסוגל חוקר יחיד באקדמיה, או קבוצת חוקרים.

אם רוצים לפתח מחקר יעיל בתורת המלחמה, כדוגמא, יש לדעתי לאפשר לימוד רחב יריעה מאד, הכולל לימודים בתחום הפסיכולוגיה, המדינה, הכלכלה, גיאופוליטיקה, רטוריקה, השפעות הקרב על הלוחמים, וכן ללמוד עשרות אם לא מאות מלחמות שונות. הדבר דורש שנים ארוכות של למידה, ואין הן מתאימות ככל הנראה לדפוס הקלאסי של הכשרת חוקרים באקדמיה.

זאת הסיבה לדעתי, שפילוסופים, רחבי אופקים, שלמדו וחקרו מספר רב של תחומים בו-זמנית, במשך עשרות שנים, הם אלו שהוציאו ספרים כל כך משמעותיים במדע החברה. ספרים אשר יש בהם עדיין עניין רב גם היום.

כדי לחזק את טענתי, תוכל לראות שבמדעי הטבע, אין קוראים את ספרו של ניוטון כדי לעבור הכשרה בתחום, או את ספרו של דרווין. לעומת זאת במדע המדינה, עדיין לומדים באופן ישיר את אפלטון, הובס, רוסו ואחרים. זאת כיוון שמחקר טוב במדע החברה דורש, מטבע המערכת הנחקרת, אנשים רחבי אופקים במיוחד, החוקרים מספר רב מאד של מערכות. במשך עשרות שנות למידה.

טל ירון · 2010-01-26 23:48:41

סליחה, רק לוודא שנרשמתי לתגובות :–)

אסף · 2010-01-27 08:16:01

טל, כלל אצבע נוח לחיים: ברגע שמישהו מצטט את: א. מכניקת הקוונטים. ב. תורת היחסות. ג. תורת האבולוציה*. ד. כל תורה לא קשורה אחרת (גיאולוגיה, אופטיקה, מספרים לא רציונליים...) בהקשר של מדעי הרוח או החברה, אפשר בניחותא להניח שגם שאר דבריו אינם קשורים למציאות. לפחות על פי תער אוקאם.

(* – תקף למדעי הרוח בלבד.)

טל ירון · 2010-01-27 08:28:48

שלום אסף,

לא הבנתי את הקשר של התער של אוקהם לעניין.

אני יודע שאנשי מדעי הרוח והחברה אינם אוהבים את ההשוואה בינם לבין מדעי הטבע. אבל עדיין יש כאן שאלה מענינת הדורשת תשובה:

קימות כאן שתי מערכות דומות.

בשתיהן החוקרים עוברים הכשרה דומה (תואר ראשון, שני דוקטורט ופוסט). בשניהם יש אנשים נבונים באותה מידה (על פי ההתרשמות שלי). בשניהם יש אנשים עם אגו מנופח פחות או יותר, במידה דומה.

והנה מערכת מדעי הטבע מצליחה להתכנס להסכמות קונצנזוס רחבות מאד על טיב האובייקטים הנחקרים, בעוד שבמערכת מדעי החברה והרוח, המערכת לא מתכנסת לקונצנזוס. לא נוצרות הסכמות על טיב האוביקטים הנחקרים, ויש שינוי פרדיגמה רבים (או מאבקי אסכולות).

מה יוצר את ההבדל? לשם כך, חובה עלינו לנסות להשוות את שתי המערכות, ולנסות להבין מה יכול לגרום להבדל.

זה מה שעשיתי.

לגבי התער של אוקהם, אני מוצא ששימוש לא נכון בו, גורם להפשטה מיותרת ולא נכונה של המערכות הנחקרות. ובמקרים מסויימים, העניין מעודד עצלות מחשבתית.

אסף · 2010-01-27 08:59:25

יש שתי מערכות של הנחות: א': I. הדובר כלל אינו קשור למציאות. או, ב': I. הדובר אינו קשור למציאות בחלק מדבריו. II. אבל הוא מדייק לחלוטין בחלקים האחרים.

ספירת ההנחות הדרושות נראית לי קלה למדי.

טל ירון · 2010-01-27 09:08:57

אסף,

אם אתה טוען כי הדברים שאני אומר אינם קשורים למציאות, אנא ציין אלו דברים אינם קשורים למציאות לדעתך.

אלי גרייצר · 2010-02-14 11:57:24

פוסט יפה שלימד כיצד יכול מחקר איכותני להיות לפעמים יותר מאשר ביטוי ל”מה שבא לחוקר”.

כפיר · 2014-03-22 16:26:17

המחקר האיכותני הוא יפה בעצם אי הגדרת השערות אבטיפוס לפני איסוף הנתונים וניתוח הממוצאים. אלא מה , שרוב החוקרים מגיעים עם הנחות על הנושא אותו הם חוקרים. אני מאוד רוצה להאמין שאנשים לא מסננים נתונים שלא “התאימו” להם.

הגדולה במחקר איכותני טוב, שיש בו שאלות מחקר טובות, עם מתודולוגיית ראיון [איסוף נתונים] ומתודולוגיית ניתוח טובות היא שהחוקר אומר הגעתי לשדה עם מחשבות רפלקטיביות א,ב,ג, שהשפיעו על השדה, כי ציפיתי לאותו סט אמונות מחשבות , דעות קדומות ומצאתי את ההיפך הגמור\ מצאתי מידע חדש\ מסקנות חדשות שהן XYZ כלומר כמו באפקט הפרפר באים מכיוון אחד יוצאים עם מידע אחר.

יש מתודולוגיית ניתוח טובה וקשיחה במחקר האיכותני, מה ששונה בין המחקרים והחוקרים הוא שני דברים : שקיפות בנק הנתונים , כלומר חזרתיות של התוצאות, אם מחר חוקר אחר , ייקח את הDATA המחקרי הגולמי, יבצע ניתוחים איכותניים אחרים ויגיע לאותה מסקנה , אז זה אומר שהאיסוף והניתוח טובים. דבר שני הוא ההקפדה על המתודולוגייה המחקרית , האתית והניתוח , לעתים אנשים מוסיפים מידע, מחסירים מידע , שלא קיים בחומרי הגלם.

למשל במחקר איכותני טוב, הניתוח התמאטי, הניתוח מבנה הוא מאוד מובנה , מסודר ולמשל ראש המחלקה שלי טענה שלמחקר איכותני טוב נהוג לבצע מהימנות בין שופטים לגבי הנתונים, כדי לוודא שהחוקר לא הזה הזיות ואכן הסיק מהDATA את המידע התמאטי הנכון.

כל נושא כמעט ניתן לחקור בשתי הגישות – ההבדל הוא עושר הנתונים ,התהליך התיאורטי ואפילו תהליך איסוף הנתוניפ כאשר אתה מגביל אדם בתשובות לעומת תצפית או שאלה פתוחה , כל אחד מהדרכים תשיג סוג אחר של מידע . במחקר הוא צריך להיות מתורגם לקידוד ומסקנות.

עם זאת, לפני כעשור התחילה מגמה חדשה של מחקר משולב איכותני וכמותני, המגמה הזו לצערי לא תפסה מספיק בארץ, כי לדעתי במדעי החברה רק מחקר משולב הוא מחקר שניתן להגיד שיש לו תוקף פנימי ואפילו סוג של תוקף חיצוני (שלא בהכרח תלוי בכמות הנחקרים).

בשנים האחרונות יש בעולם מגמה של מחקר מבוסס אמנות ששם המתודות נבנות תוך כדי תנועה חלקן מתוקפות וחלקן בתהליך תיקוף, ואנחנו עדיין לא במצב שאנשים רצים בהמוניהם לחקור באמצעות אמנות , כי הם פוחדים מכמותני או איכותני.

הדיכוטומיה לאיכותני וכמותני היא נכונה במדגמים קטנים, אבל לסטט' הכמותית יש חסרונות משלה , שבמדגמים גדולים מאוד אני יכול להוכיח כמעט כל דבר , גם שאני כותב בצ'רקסית עכשיו, ובמדגמים קטנים מאוד לא אצליח להגיע לרמת מובהקות ולגודל אפקט מספק. המשתנים שנבחרים למחקר כמותי הם בגדול סובייקטיבים ונקבעו מראש. שאלון עם N משתנים וN מקרים יוציא תוצאה שכל חוקר יכול לנתב אותה בהתאם לרצונותיו – ראו את הנעשה למשל בהשוואת שיטות טיפול- הדרך להוכחת יעילות נעשית ע”י הוצאת כל המקרים המורכבים מהמחקר, אילו המחקרים האלו היו מצויינים, אז היה צריך לעשות מחקר אקולוגי בתוך השדה , המרפאה , עם המטופלים השכיחים המורכבים שסובלים מכמה תסמונות והפרעות .

כך שבשביל להוכיח טענה של החוקר לא משנה הבחירה בשיטת ניתוח כמותית או איכותנית העניין הוא שבחירה כמותית נותנת “תוקף נראה” יותר גבוה.

אני זוכר שבקורס פילוסופיה של המדע למדעי החברה או תבניות ידע, המרצה הציג שאלה לגבי המחקר הכמותי:“מה ההבדל בין אהבה 5 לאהבה 4?” “מה ההבדל בין חרדה 2 לחרדה 5?” ושאלה אחרת הציג לגבי המחקר האיכותני “האם בהגדרת המילה חוויה אני יכול להסיק על כלל החוויות בחברה?”

כך שלכל מתודה יש יתרונות וחסרונות, השילוב לא תמיד פשוט ולא תמיד מועיל. אבל מחקר כמותני לא בהכרח טוב יותר מאיכותני וגם ההיפך רחוק מלהשביע רצון- אני מאמין שהמחקר האיכותני מסביר בעוד המחקר הכמותי מסיק.

מעט מאוד סדרות טלוויזיה מסוגלות להתקיים יותר מעשור. רק אופרות סבון מסוגלות לשרוד יותר משנות דור (As The World Turns רצה כבר יותר מחמישים שנה!). הסיבה לכך היא פשוטה: מעטות הסדרות שיכולות להתמודד עם החלפה מאסיבית של השחקנים הראשיים בהן. באופרות סבון זו לא בעיה כלל: דמויות מוחלפות שם כעניין של מה בכך. תוכניות אחרות שסובבות סביב מקום ולא סביב דמויות ספציפיות בתוכן יכולות גם הן להתמודד עם תחלופה גבוהה של דמויות (מקרה קיצוני למדי היא ER, שנוח וויילי היה אחרון השחקנים שהופיע בעונה הראשונה כשעזב אותה בעונה ה-11).

אבל כשסדרה סובבת סביב דמות מרכזית אחת, הרי שלא ניתן להעלות כלל על הדעת המשך של הסדרה אחרי עזיבת השחקן שמגלם את הדמות הזו. האם דקסטר תוכל להמשיך להתקיים אם מייקל הול יחליט לעזוב? האם תהיה תקומה להאוס אם יו לורי יחליט שנמאס לו מאמריקה ויחזור לבריטניה? במקרה הטוב יצליחו להקריץ איזה ספין-אוף על בסיס דמות משנית כלשהי. רוב הזמן, עזיבתו של השחקן הראשי משמעה סוף הסיפור.

בעיה כזו עמדה בפני אנשי דוקטור הו בסוף העונה השלישית, בשנת 1966: וויליאם הארטנל, הדוקטור, סבל מטרשת עורקים שגרמה לו, בין השאר, גם לאובדן זכרון. לעיתים קרובות הוא התקשה לתפקד על הסט ושכח שורות. כותבי התסריטים אף ניסו לצמצם עד כמה שאפשר את מעורבותו של הדוקטור עצמו בעלילות שהמציאו עבורו. אף כי החוזה שלו היה לחמש שנים, מפיקי הסדרה החליטו שלא ניתן יהיה להמשיך מעבר לעונה השלישית.

ואז הייתה למפיק, אינס לויד, הברקה – הברקה שהפכה את דוקטור הו מעוד סדרת ילדים בריטית לתופעה שהצליחה לשרוד למעלה מ-40 שנה: זן החייזרים אליו השתייך הדוקטור, כך הוא החליט, מסוגל “לרמות את המוות”, על ידי החלפת כל תא בגוף בבת אחת, בתהליך המכונה “רגנרציה”, שבסופו הוא נראה כמו אדם שונה לגמרי, ואף מתנהג בצורה שונה. כל שנשאר הם הזכרונות והזהות. הארטנל הציע את פטריק טרופטון כמחליפו, וההפקה קיבלה את המלצתו. הדוקטור של הארטנל הפך לדוקטור הראשון, טרופטון הפך לדוקטור השני, והתוכנית דוקטור הו, כמו הדמות שעל שמה נקראה, הפכה לבת-אלמוות.

הדוקטור הראשון חזר להופעת אורח בפרק מיוחד לרגל עשור לסדרה – The Three Doctors, אך בשל מצבו הרפואי הרעוע, השתתפותו הייתה מוגבלת לקטעי דיבור שהוקלטו בנפרד, כשהוא נעזר בכרטיסיות כדי להקריא את השורות שלו. הארטנל מת ב-1975, ולכן בפרק לרגל 20 שנה לדוקטור, The Five Doctors, הדוקטור הראשון הופיע בגילומו של ריצ'ארד הרנדל. הדוקטור השישי, שבימים כתיקונם גילם אותו קולין בייקר, זכה גם הוא לכבוד המפוקפק של גילומו על-ידי שני שחקנים שונים. מכיוון שבייקר התנגד להחלפתו בתום שתי עונות בלבד, הוא סירב לשתף פעולה עם צילום סצינת הרגנרציה. הדוקטור השביעי, סילבסטר מקקוי, לפיכך, חבש פיאה לצילומי החלק הראשון של הסצינה (ובכך הפך לשחקן היחיד שגילם שני דוקטורים שונים). הדוקטור השישי הוא גם היחיד מבין הדוקטורים ה”קלאסיים” שלא ניתנה שום סיבה ברורה לרגנרציה שלו (הראשון, השלישי והחמישי הורעלו מקרינה או דברים אחרים, על הדוקטור השני נכפה לעבור את התהליך בסוף משפט על-ידי בני מינו [ואפילו שאלו אותו איך הוא רוצה להראות, אבל הוא לא הסכים לבחור], והרביעי, כמה עלוב, פשוט נפל אל מותו. השביעי נורה למוות בסרט הטלוויזיה. המעבר בין השמיני לתשיעי לא זכה להסבר עד כה בסדרה. על מותם של התשיעי והעשירי אתם כבר אמורים לדעת בעצמכם).

(סילבסטר מקקוי עם פיאה הופך כמו בקסם לסילבסטר מקקוי בלי פיאה!)

כשהדוקטורים השונים פגשו אחד את השני, הנטייה שלהם בדרך כלל הייתה לריב אחד עם השני, ללגלג זה על זה ולטעון באופן כללי שהם עצמם הגלגול המוצלח ביותר והיפה ביותר (למרות שכולם פרט לדוקטור השישי הביע מורת רוח מהמראה שלהם מיד אחרי הרגנרציה). מכיוון שמדובר תמיד בפרקים לרגל ארועים מיוחדים (פרט למפגש בין החמישי לשני – The Two Doctors – שנוצר פשוט משום שטרופטון קיבל תאבון אחרי פרק האיחוד לשנת ה-20), אף אחד לא נטר יותר מדי טינה להתנהלות המוזרה באופן כללי של הדוקטורים, כמו העובדה שאין לדוקטורים המוקדמים יותר שום בעיה לזהות את הדוקטורים המאוחרים. בסדרה החדשה, לעומת זאת, כאשר הדוקטור העשירי פגש את הדוקטור החמישי למיני-פרק, החמישי כלל לא הצליח לזהות אותו חרף רמזים גסים מצידו.

—

אבל הבדל הרבה יותר בולט בין הסדרה הישנה לחדשה, כמובן, הוא באפקטים. אם הדוקטורים הישנים התחלפו באמצעות סופרפוזיציה בסיסית, כשהם שוכבים מתים על הקרקע, הדוקטורים החדשים עוברים רגנרציה הרבה יותר צבעונית, כשהם עוד עומדים, וכפי שלמדנו מהרגנרציה האחרונה – עם השפעות משמעותיות לסביבה המיידית.

בראש השנה האזרחית הסתיים שירו של הדוקטור העשירי, והדוקטור האחד-עשר תפס את מקומו. על פי הסדרה המקורית לכל אדון זמן יש 12 רגנרציות (13 גלגולים סך הכל), כאשר בין הגלגול ה-12 לגלגול האחרון ניתק ממנו חלק, התגלמות הרוע שבדוקטור, שהופיע בדמות הוואליארד, התובע במשפטו של הדוקטור השישי. אך מכיוון שבשום שלב לא לגמרי הוברר האם הרגנרציה מוגבלת באופן ביולוגי או על-ידי חברת אדוני הזמן – המאסטר, למשל, קיבל סט חדש של רגנרציות מאדוני הזמן – לא ברור אם המגבלה הזו תשמר בסדרה החדשה, אם וכאשר יגיע סופו של הדוקטור ה-13.

—

בפוסט קודם, העליתי את האפשרות שסוף שירו של הדוקטור העשירי יביא גם לשינוי במנגינת הפתיחה של הסדרה. הסיכוי שזה יקרה הוא מזערי, אבל בינתיים הלוגו של הסדרה הוחלף לכבוד מאט סמית'. לא מדובר במשהו מהפכני – הלוגו התחלף פעמים רבות לאורך שנות קיומה של הסדרה. אך יש להודות שהלוגו החדש מכוער באופן מיוחד. חבל.

#דוקטור הו

תגובות

אורן · 2010-01-11 06:04:15

ואו, פוסט מושקע על ההיסטוריה של הדוקטור, בשפת אבותינו. אין דברים כאלה.

החלפת הלוגו והמנגינה הם די שוליים, התחלף גם השחקן וגם הכותב, מה שעלול להשפיע מאוד על הכיוון של הסדרה.

את השם 'סטיבן מופט' יצא לי לראות בין הכותבים של הסדרה הקומית המעולה של הביביסי”couplings” מהעשור (עשוריים?) הקודם, ולכן אני יחסית לא מודאג. אולי זה יהיה לטובה.

דוד · 2010-01-11 09:30:27

סטיבן מופט גם כתב את הפרקים המוצלחים ביותר (לדעתי) בעונות האחרונות:

Silence in the Library, Forest of the Dead (שמארחנו לא אהב – לדעתי כי הוא לא מסכים באופן כללי עם הפילוסופיה של “another day saved” – שהיא ליברטריאנית משהו) Blink The Girl in the Fireplace The Empty Child, The Doctor Dances וגם (אם אתה רוצה לקרא לזה פרק) Time Crash

צפניה · 2010-01-11 11:53:58

הנחת היסוד שלך לגבי אופרות סבון שגויה. דמויות לא מתחלפות כל כך מהר. אני מניח שהתכוונת לליהוק. מה שהופך אופרת סבון לאופרת סבון זו ההיסטוריה העשירה של כל הדמויות. אגב, שחקני העוגן בסבוניות כלל לא מתחלפים. רוב עלילות הסבוניות מונעות ע”י דמויות ולא להיפך.

דובי · 2010-01-11 12:03:08

דמויות מתחלפות מספיק מהר כדי שבטווח של כעשר שנים רוב הדמויות בסבוניות שאמא שלי רואה כבר לא מהבהבות לי מוכר. יש דמויות עוגן ששורדות יותר שנים, אבל לא תמיד, ולא תמיד הן נשארות דמויות עוגן לאורך כל הזמן הזה. העניין הוא פשוט שאם השחקן ימות, אפשר להתמודד עם זה בתוך הסדרה בלי שזה יביא לגניזתה (וכן, לפעמים ההתמודדות היא פשוט על-ידי החלפת שחקן, אבל לפעמים הורגים את הדמות וזהו). לא שזה משנה, אני ממש לא מתיימר לדעת יותר מדי על אופרות סבון, וזו לא הפואנטה של הפוסט.

אורן · 2010-01-12 22:40:38

דובי (איזה יופי שכשנמצאים בטעות באנגלית השם העברי שלך מתמפה ל- such, יחסית אלגנטי): אני אכן עוקב בשקיקה אחרי עדכוני הדוקטור(כמו מעריצה בת 16), ולפעמים אפילו אחרי תכנים יותר אינטלקטואלים בבלוג שלך. רק הזכרתי שוב את התרשמותי מכך שיש מקור בעברית שעושה ניתוחים מעמיקים של הדוקטור.

איכשהו, נראה שהוא מאוד שולי בארץ.

‪

יעל · 2010-01-18 13:30:44

ומוסיפה לאורן את... http://yael.haoneg.com/general/542 ‬

הפוסט הקודם: בינוניות למצטיינים

הפוסט הבא: על איכותם של האיכותנים*

במעריב 1 התפרסמה היום ידיעה על בי”ס יסודי קשת יהונתן בבית-שאן שבו בחרו שמונה תלמידים מבטיחים במיוחד לטיפוח במטרה המוצהרת שיזכו ביום מן הימים בפרס נובל. לצורך העניין, הם מקבלים שיעורים מיוחדים בתחומים בהם ישראלים כבר זכו בפרס נובל (כי התחומים בהם ישראלים עוד לא זכו, כנראה, הם אנטישמיים), ואף ילמדו ספציפית על אותם ישראלים שכבר זכו (יש רק להניח שזה לא כולל את שמעון פרס), במטרה, כך הידיעה בעיתון, שילמדו מהם איך זוכים בפרס נובל. כן, היוזמה המבריקה הזו של מנהל בית הספר, אחד בשם אבי רווק, מניחה שאם תצעד במדוייק בצעדיהם של הזוכים בפרס נובל, תוכל גם אתה לזכות בפרס הנחשק. מקוריות זה למפסידנים.

(בהערת אגב, גדי אלכסנדרוביץ' פרסם פעם ביקורת מבריקה על הסרט הדבילי “21”, שם ציין בהשתאות כיצד עיקר שיעורי ה”מתמטיקה” שהוצגו במהלך הסרט לא עסקו כלל במתמטיקה, אלא בהיסטוריה של המדע - תחום שחבל שלא מלמדים אותו קצת יותר בבתי הספר שלנו, אבל לא כתחליף ללימודי מדעים אלא כתוספת ראויה. נראה כי מנהל בית הספר שלעיל נוקט בגישה לא שונה בתכלית. אם אנחנו כבר בהערות אגב, מעניין לציין שאותו מנהל החליט לא רק להדיר את כלל זוכי פרס הנובל הגויים - כי מה כבר הם גילו שיעניין אותנו? – אלא גם את כל אותם אבק אדם יהודים שלא עלו ארצה. פלא חינוכי, ללא ספק.)

אינני יודע עד כמה זוכי פרס הנובל הישראלים מעורבים ביוזמה המטופשת, אבל אני יכול רק לקוות שאם הם יסכימו לשוחח עם אותם ה”מיועדים” (חי נפשי!) הם יציינו בפניהם שחלק מאוד מרכזי בהצלחתם לזכות בפרס נובל היא שהם פעלו כל חייהם מתוך אהבה למחקר, לא מתוך רצון אווילי לזכות בפרס נובל ביום מן הימים, מכובד ככל שיהיה. לחנך ילדים ובני נוער לאהבת הידע ולהערכת המחקר זה רעיון נפלא. לא ברור לי למה רק ה”עילויים” צריכים להנות מזה. התוצאה הפרדוקסלית של מיזם כזה תהיה שבמקום לחנך את הבינוניים לשאיפה למצויינות, יחנכו את המצטיינים לבינוניות והליכה בתלם שכבר נחרש על-ידי אחרים.

מצד שני, מה כבר אפשר לצפות ממנהל בית ספר שמצוטט שם כמי שאומר שאם בית-שאן כבר הנפיקה שחקני כדורגל(!) ומפקד סיירת דובדבן(!!), אין שום סיבה שלא תנפיק גם זוכה פרס נובל. 2

ואם אנחנו כבר בענייני חינוך, אז הנה כמה ציטוטים מתוך דיוני ועדת החינוך של הכנסת: “אין בסאטירה שום דבר בעל ערך”; “אין ב'ארץ נהדרת' שום מורשת, אין שום מסרים חינוכיים-תרבותיים”; “לראות מראות כאלה של נגיעות, מריחות והתערטלויות, זוהי פגיעה בציבור... מייצגים כאלה מעוררים אצלי מחשבה אולי בכל צריך צנזורה כלשהי שתייצר קווים אדומים”; “אין לי ספק שיבוא יום ומדינת ישראל תנוהל על ידי הגורמים המשפטיים הנכונים, על ידי הממשלה הנכונה ובהחלטות רטרואקטיביות האנשים האלו יועמדו לדין על אנטישמיות.” (חברי הכנסת מיכאל בן-ארי, ניסים זאב, רונית תירוש, ויעקב כץ, בהתאמה, על תוכנית הטלוויזיה ארץ נהדרת.) כשאנסטסיה מיכאלי מהווה את הקול השפוי בדיון בכנסת, אני חושב שאפשר לסגור את הבאסטה. או, אם לצטט שוב את חה”כ תירוש: “הכדור נמצא כעת בידיים של חברי הכנסת, עקב חוסר המעש של חברי הרשות השנייה. יתקיימו דיונים נוספים בנושא ואם לא יגיעו להסכמה עצמאית, יהיה צורך בחקיקה.”

#דברים אדיוטיים #חינוך #טלוויזיה ועיתונות #יאוש #ילדים #ישראליאנה #מדע

הערות שוליים

  1. כן, ההורים שלי משום מה עוד מנויים על היצור הגוסס הזה, מה שאפשר לי לראות את הכפולה המופלאה שלהם כנגד ה"ביביתון" - תוצר עיתונאי מופלא ללא ספק. ↩
  2. רק לשם הבהרה, באמת אין סיבה שבית-שאן לא תייצר זוכה פרס נובל. זאת אומרת, חוץ מאיכותם של מנהלי בתי הספר שם... ↩

תגובות

‪

Tweets that mention לא שומעים! » בינוניות למצטיינים — Topsy.com · 2010-01-04 15:12:21

[...] This post was mentioned on Twitter by Eran Katz, Dubi Kanengisser. Dubi Kanengisser said: New post: בינוניות למצטיינים http://dubikan.com/archives/1120 [...] ‬

מרגוליס · 2010-01-04 15:24:07

אוי, ממש לא הייתי צריך להחשף לדברים האלה. היאוש, היאוש. לגמרי לסגור את הבאסטה. תגיד, איך מקבלים ויזה לקנדה?

אור ברקת · 2010-01-04 15:36:52

אחד ממרצי יצא פעם נגד התוכניות למצטיינים באוניברסיטאות וטען כי כדי לשפר את רמת האקדמיה באופן משמעותי יותר יש לפתוח תוכניות לבנוניים. אבל המקרה הזה הוא אפילו הקצנה של התוכניות למצטיינים.

ולגבי דוגמת הכנסת – אני מקווה שזכור לך שאימצת אותי ואת מיטל?

נברא · 2010-01-04 17:16:54

דובי, והרי אתה כבר סגרת את הבאסטה, לא כך?  מרגוליס, היאוש זה משהו שבא מבפנים. אם תהגר לקנדה הוא יהגר יחד אתך.

אור ברקת · 2010-01-04 17:41:44

היאוש נצמא ליד השלום שמתחיל בתוכינו?

א · 2010-01-04 18:23:13

ביקורת על היאוש בא טוב עם “שמאלנות שהתפקח”ה + טיפה יידשקייט של פחד שואה ואבדון.

רואה שחורות · 2010-01-04 22:08:28

יותר משהמנהל מלמד את התלמידים מדע, הוא מלמד את כולנו שיעור בפופוליזם; בדיוק כמו חברי הכנסת שהזכרת. גם המנהל וגם חברי הכנסת יודעים יותר טוב מכולם מה טוב לנו, וגם יש להם את הכוח ליישם את זה.

משה שרף · 2010-01-05 10:13:40

“יועמדו לדין על אנטישמיות”? יעקב כץ הזה הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר הא?

ובפארפראזה על נבחרי הציבור שלנו: דבריו של יעקב כץ מעלים בי אסוציאציות מ”זמנים אפלים”*

*זמנים אפלים = הדרך לקרוא למישהו נאצי בלי חשש מתביעת דיבה

עוז · 2010-01-06 09:05:50

ואני דוקא אופטימי. זה מקרה של משאינו לשמה בא לשמה- מנהל בית הספר כנראה קלט בחושי הלא ממש מחנך שלו שכנראה יש איזה משהו באנשים המוזרים האלה שמקבלים מדליות בלי לרוץ, וזה יותר טוב מעוד שיעורי “קרבי זה הכי אחי” מתוגברים שעושים בבתי ספר ששכחו כבר מה זה השכלה..

יעל · 2010-01-08 17:31:48

יכול היה להיות יותר גרוע: לפחות המנהל לא ציין כמה בוגרי ריאליטי יצאו מבית הספר.

ההתבטאויות של ש”ס נגד “ארץ נהדרת” השבוע כל כך פסיכיות, שקשה לקלוט שזה לא מערכון מופרז. הח”כ השווה את משתתפי התוכנית לנאצים ולגבלס שצריך להעמיד אל הקיר במדינה מתוקנת (אם כי יש לשער שבמדינה מתוקנת אנשים עם אמירות כה מטומטמות לא יבחרו מלכתחילה לכנסת) – ובאופן מפתיע אפילו לא מדובר על תגובות נזעמות חסרות פרופורציה לתוכן סאטירי כלשהו בתוכנית, אלא לסתם קצת עור חשוף בפרומו מקדים, שאפילו אינו חושפני יותר מקליפ ממוצע של בריטני ספירס.

עומר · 2010-01-08 20:44:56

יצא לי ללמד קצת בבית שאן. העיר הזו היא, מנסיוני הקצר והאומלל, תחתית החבית. החברים היקרים של בית שאן הם פריפריה מוזנחת ודפוקה, אבל יש להם את הפאסון המתנשא והמגעיל של ילדי שמנת מסביון. רק קצת יותר אלים.

‪mio · 2010-01-10 07:55:14‬

האייטם הזה קיבל כמה דקות בתכנית הבוקר של גל”ץ. ראיינו שם את אחת התלמידות הנבחרות ואת עדה יונת. כלת הנובל לא איכזבה ואמרה פחות או יותר את מה שאתה מקווה. ככה שיש עדיין נקודת אור (קטנה).

במאמר מוסגר אני רוצה לומר שעדה יונת, בכל הפעמים שיצא לי לקרא/לשמוע אותה, מתגלה כבן אדם עם הראש במקום הנכון. זה בסדר אם כמה תלמידים בארץ יקחו אותה כדמות לחיקוי במקום, נניח,

דרך ארץ Live » ארכיון הבלוג » ים המלח מלא בדגים נפלאים (כ"ג 10.1.2010) · 2010-01-12 19:52:24

[...] דובי קננגיסר על תכניות החינוך המהפכניות בבית־שאן, השער המדובר של נבחרת צרפת, הדיווח ב"העין השביעית" על חגיגות "ישראל היום". [...]

הפוסט הקודם: איפה דובי?

הפוסט הבא: רגנרט

אתמול בערב מישהו צייץ שבדרימהוסט יש מבצע מיוחד – שנה שלמה של אירוח פלוס שם מתחם בעשרה דולר בלבד. מכיוון שלא מזמן קראתי את הרשומה של איילת על כמה קל זה לעבור להוסטינג עצמאי לחלוטין, החלטתי שדי לחסות בצילו של הטוב באדם, האב המהרהר, נדב פרץ, וחשבתי שהנה ההזדמנות שלי לעמוד בזכות עצמי בעולם הבלוגים העצמאיים. מיהרתי לדרימהוסט ופתחתי חשבון, ואף בחרתי שם מתחם בהתאם למיתוג החדש שלי: דוביכאן. בשמחה הודעתי לאומת הטוויטר על המעבר המתרגש ובא, והלכתי לבצע את התהליך הפשוט להפליא של הגירה לשירות החדש.

אחרי שהצלחתי להתברבר כחצי שעה עם שטויות דביליות והתקנתי ומחקתי את הוורדפרס פעמיים-שלוש, הגעתי למבוי סתום: היבוא של וורדפרס מקבל, משום מה, קבצים בגודל של עד שבעה מגה בלבד. הארכיב שלי, כמה עצוב, עומד על שמונה וחצי מגה. אני בטוח שאפשר לחתוך את הקובץ לשתיים ולהעלות אותו בכל זאת, אבל בדיוק אז נדב שאל אותי למה בעצם אני צריך הוסטינג נפרד, ומה רע לי אצלו. ובאמת, מה רע לי? אז הלכתי לדרימהוסט ואמרתי להם שתודה, אבל בעצם אני לא רוצה הוסטינג, והם ענו – אין בעיה. אפשר לזרוק את הדומיין שלך גם? ואני, כמו אחרון המשתמשים שלא קורא מה שואלים אותו, אמרתי שכן.

פאניקה.

מזל שאפשר לעלות בצ'אט מול תומך של דרימהוסט (שתמיד יש להם שמות כל-אמריקאיים כמו שון, או בראד), ולהגיד להם שאני טמבל, ואפשר בבקשה את המתחם שלי בחזרה? תוך מספר דקות המתחם חזר לרשותי, והנפלא בנשגבים הדריך אותי באיך לגרום למתחם החדש לכוון לבלוג שלי.

כמובן שהיו עוד כמה בעיות ואני החזקתי את הנשגב בנפלאים המסכן ער עד אמצע הלילה בטכסי וודו מוזרים, אבל השורה התחתונה היא זו: מהיום, אם אתם רוצים לחפש אותי, דעו שדוביכאן.

אם אתם מנויים עלי בדוא”ל או ברסס, רוב הסיכויים שאתם לא צריכים לשנות כלום. עשויות להיות עוד בעיות קלות בשעות הקרובות בעת שאבקת הקסמים שנדב פיזר תעשה את דרכה ברחבי הצינורות של האינטרנט. אם עדיין אתם נתקלים בקשיים, תודיעו לי ואני אתחנן בפני מלך מלכי המלכים שיבדוק אם הוא יכול לסדר את זה, כי אלוהים יודע שאין לי מושג כמה חיות הוא צריך להקריב כדי שהבלוג הזה יעבוד כראוי.

אז זהו, תודה לנדב וסליחה אם יהיו תקלות כלשהן בעתיד הקרוב. וכשאני אחזור לשם, אני מקווה שגם יהיה לי זמן לכתוב אפילו איזה פוסט חדש, כאן בדוביכאן.

#אדמיניסטרציה #אינטרנט #אני ואפסי עוד #זונת צומי

תגובות

אלי · 2009-12-24 09:44:28

אני ראשון!!!!!!1

וכמסורת הטוקבקיסטים: למה דווקא רחוב סומסום, ומה עם נילס הולגרסן, ומה עם הקטקטים, ומה עם הבית של פיסטוק???

אלעד-וו · 2009-12-24 11:36:23

הא, “יואל על תוכנה”.

הפוסט הקודם: לאיש אין זכות לסרב

הפוסט הבא: בינוניות למצטיינים

פוסט אורח של שלום בוגוסלבסקי בחברים של ג'ורג' החזיר אותי למאמר ישן (2004!) שפרסמתי פעם באייל הקורא (שבעצמו מבוסס על עבודה שכתבתי לקורס באוניברסיטה). המאמר משקף די במדוייק את העמדות שאני עדיין אוחז בהן באשר לסרבנות ומרי אזרחי. אני מביא אותו כאן לפניכם, כפי שהתפרסם במקור (למעט תיקוני עריכה קלים), כי אני לא חושב שיש טעם לכתוב את הדברים הללו מחדש, אבל ראוי שיאמרו שוב:

—

שאלת הסרבנות והמרי האזרחי מעסיקה את הפילוסופים של המדינה כבר אלפי שנים. סוקרטס נאלץ להסביר לתלמידו קריטון מדוע עליו לקבל את הדין ולא לנסות להתחמק מעונש המוות שהושת עליו. מיל, ובעקבותיו אבות האומה האמריקאית, עסק במסכת השניה על הממשל המדיני בשאלת המרד כנגד שלטון עריץ. אפילו הובס נתן בידי נתיני ה''לווייתן'' את הזכות למרוד בשלטון בתנאים מסוימים. אך דומה כי ככל שהמשטר המדובר הופך יותר ויותר מתקדם, יותר ויותר דמוקרטי, כך הולכת בעיית אי-הציות ומסתבכת: שהרי ברור ומובן (מתוך השקפת העולם הליברלית) מדוע תחת שלטון עריץ יש לפרט סמכות מוסרית למרוד בשלטון ולפעול כנגדו. אך כאשר המדובר בשלטון דמוקרטי, המעניק לכל אזרח את הזכות והיכולת להשתתפות פוליטית ולהשפעה על מהלך העניינים במדינה – מי נותן בידו של האזרח את הסמכות להחליט איזו החלטה דמוקרטית ראויה לציות ואיזו לא?

כדי לחדד את הדילמה, כדאי להגדיר מהו אי-ציות אזרחי ומהם גבולותיו. אי-ציות אזרחי מוגדר בראש ובראשונה כעבירה על החוק. הגדרה זו משותפת לכל סוגי אי-הציות האזרחי, והיא מהווה תנאי הכרחי (אך לא מספיק) כדי שמעשה יהווה אי-ציות אזרחי. מכאן ואילך ההגדרות מתפצלות למספר כיוונים.

ראשית, ניתן לסווג אי-ציות לפי מטרת הסירוב: הפרת חוק ממניעים פוליטיים, שתכליתה לשנות או לגרום במישרין לשינוי המשטר, היא מרי מהפכני; הפרת חוק ממניעים פוליטיים, שתכליתה לתרום במישרין לשינוי חוק או לשינוי במדיניות הציבורית, היא מרי אזרחי; ומעשה הפרת חוק ממניעים מוסריים, היא הסרבנות המצפונית. כן ניתן לסווג את אי-הציות על-פי מידת האקטיביות שלו: סרבנות, המתאפיינת בהימנעות מקיום פקודות החוק (אי-קיום פקודה, אי-תשלום מיסים); מרי בלתי-אלים, הכולל פעילויות בלתי-חוקיות כגון חסימת כבישים או מניעת מעברם של כלי מלחמה; ומרי אלים, הכולל פגיעה מכוונת בנציגי המדינה (שוטרים, חיילים) או ברכושה (כלי רכב, מבנים).

השאלה שעומדת על הפרק בימינו, זו של סרבנות סלקטיבית לשירות בשטחים, מתאימה לאחת משתי ההגדרות האחרונות בסיווג הראשון (מרי אזרחי וסרבנות מצפונית), ולהגדרה הראשונה בסיווג השני (סרבנות). מדובר, אם כן, בהפרת חוק בדרך של אי-קיום פסיבי של הוראות, בין אם למטרת שינוי המדיניות הפוליטית במדינה, ובין אם ממניעים מוסריים גרידא. ראוי לציין כי במקרים מסוימים של סרבנות שירות ניתן להצביע גם על רכיבים של מרי בלתי-אלים: ''מכתב הטייסים'', למשל, כלל יציאה לתקשורת שהפכה את הסירוב לאקטיבי יותר.

השיח הסובב את סוגיית האי-ציות האזרחי רווי במילים בעיתיות: החובה לא לציית, הזכות למרי, אי ציות אזרחי לגיטימי, ההצדקה של אי-ציות אזרחי – כל אלו מילים הסובבות סביב העולם המשפטי-נורמטיבי. החובה מוגדרת אך ורק בחוק או בנורמות המקובלות בחברה. הזכות מוענקת לפרט אך ורק בחוק או דרך הנורמות הנהוגות. גם לגיטימיות, במדינה דמוקרטית, היא פועל יוצא של החוק או הנורמה, והצדק, עד כמה שניתן לשפוט אותו באופן אובייקטיבי, הוא נחלתו של בית המשפט או של הדיון הפוליטי. אי-ציות אזרחי, מטבע הגדרתו, אינו יכול להיות חלק מעולם המושגים הזה. משום שהוא עבירה על החוק, הוא אינו יכול להשתייך לעולם החוקים, ומשום שהוא בהכרח אינו נורמטיבי (שאחרת לא היה בו כל עניין – חוק שאיש אינו מקיים הוא אות מתה), אינו יכול להשתייך לעולם המושגים הזה.

לפיכך, לאזרח לא יכולה לעמוד הזכות לסרבנות, שכן גם החוק וגם החברה אינם מעניקים לו את הזכות הזו. כאשר לאזרח עומדת הזכות לסרב, כפי שקורה במדינות מסוימות באירופה, כמו גם במקרה של פקודה בלתי חוקית בעליל בישראל, הרי שהפעולה מאבדת את הגדרתה כאי-ציות אזרחי, אשר הוגדר, כזכור, כעבירה על החוק. 1 אף לגיטימיות לסרבנות אינה יכולה להתקיים, מאותו הטעם.

נכון הדבר כי ניתן לטעון שלמילים ''חובה'', ''זכות'' ו''הצדקה'' ישנה גם משמעות שאינה חוקית ונורמטיבית. חובה מוסרית, או זכות מוסרית, למשל. אך עצם השימוש במילים הללו, בעלות כפל המשמעות הזו, לטעמי, מביא לבלבול רבתי. מוטב, אם כן, לזנוח אותן. לאזרח, לפיכך, ישנה היכולת או האפשרות (הפיזית) לסרבנות, ממניעים פוליטיים או מוסריים – בדיוק באותו האופן שיש לו היכולת לעבור על החוק ממניעים פליליים – וזאת מתוך נכונות לקבל אחריות על מעשיו ולשלם את המחיר הקבוע בחוק. מכיוון שאין לאזרח זכות, חובה, לגיטימציה או הצדקה (חוקית או נורמטיבית) לאי-ציות, הרי שעל המדינה לנהוג בסרבן כשם שתנהג בכל עבריין, בלי קשר למניעיו.

מובן שאין בדברים הללו כדי לשלול את הבסיס המוסרי של הסרבנות (גם כאשר היא באה ממניעים פוליטיים – הרי שעצם הנכונות של הסרבנים לעמוד לדין על סרבנותם מראה על אמונה מוסרית העומדת מאחורי העמדות הפוליטיות), אך מוסר אינו מספיק כדי להצדיק פעולה. במקרים רבים, נסיונות לטעון כי רק ''נושאים ראויים'' זכאים להיכנס תחת הלגיטימציה של אי-ציות אזרחי, אינם אלא נסיונות של גורמים שמאלניים להציל את אי-הציות האזרחי משימוש בידי אנשי הימין, אף כי המטרות, האמצעים והסיבות זהים בשני המקרים, עבור כל אחת מהמערכות המוסריות הללו. הנסיונות הללו חושפים את הבעייתיות שבטענה על הסמכות המוסרית לסרבנות: המוסר בישראל נתון לדיון פוליטי נוקב כבר עשרות שנים. הסרבנות, במקרה זה, היא משום ''שבירת הכלים'' במשחק הדמוקרטי.

שתי שאלות עולות מתוך העיסוק בסרבנות: ראשית – כיצד על המדינה לנהוג כלפי אותם סרבנים סלקטיביים? ושנית – כיצד על האזרח ששוקל לסרב לנהוג?

כמו בפשיעה אחרת, גם כאן יש לתת לבית המשפט מרחב תנועה גדול. בעת שהסרבנות היא ספורדית, בלתי-מאורגנת ושקטה, וכל עוד פעולת הסרבנות אינה מסכנת אחרים או את המדינה יתר על המידה (''השתמטות שקטה''), ניתן להקל ראש באותם הסרבנים שכוונותיהם כנות, וכך אכן היה בעבר. אך מרגע שהסרבנות נעשית מאורגנת, בוטה ומוחצנת, יש להחמיר עם הסרבנים. לכך מספר סיבות. כאשר הוגש בג''צ נגד המדינה שסרבה לפטור אזרח משירות בשטחים, הציגה המדינה סיבה אחת: היא טענה כי הסרבנות המאורגנת הופכת למחאה קבוצתית בתוך צה''ל עצמו, ''הבאה להפוך את צה''ל – צבא העם כולו, המנותק ממאבק פוליטי-רעיוני – לשדה מערכה לוויכוחים ולמחלוקות שמקומם לא יכירם בצבא''. סיבה נוספת מורכבת משני שלבים: ראשית, ישנה סכנה ש''טרמפיסטים'' ינצלו את הסרבנות המאורגנת כדי להתחמק משירות מסיבות תועלתניות גרידא, ושנית, מרגע שה''טרמפיסטים'' הללו יעלו על הגל, ישנה סכנה משמעותית לפגיעה במוראל של אותם החיילים שממשיכים לשרת, למרמור גואה בקרב השורות ולפגיעה ממשית ביכולת המבצעית של הצבא. ענישה מחמירה על סרבנות במהלך ''גאות'' שכזו תנטרל את הפגיעה במוראל בשתי דרכים: האחת היא צמצום מספר החיילים שיעדיפו לסרב לשרת, והשניה היא צמצום הרגשת ה''פראייריות'' של החיילים שממשיכים לשרת בעוד חבריהם חופשיים לכלכל את ענייניהם כתמול-שלשום. כך יש לנהוג לא רק בהתארגנות של חיילים לסרבנות לשירות בשטחים, אלא גם בהתארגנות מקבילה לסרבנות לפינוי ישובים, בבוא יום פקודה.

מנגד, כאשר אדם שוקל לסרב פקודה מסיבות מצפוניות או אידיאולוגיות, עליו לשקול כראוי את כל משמעויות סירובו – החל מהעונש שיקבל בעקבות סירובו, עבור בהשפעה של סירובו על חייהם של חבריו לשירות, שידרשו למלא את מקומו, וכלה בהשפעתו על אותם תושבים שבקרבם היה צריך למלא את תפקידו, וכיצד אדם מצפוני כמוהו דווקא יכול לשפר את חייהם אם הוא יוכל להיות במקום ולפקח על הנעשה בו. לבסוף, עליו להחליט האם בסך הכל, הסרבנות היא עדיין האפשרות העדיפה. אם כן – עליו לסרב. אך האם לא טענתי כי אין לפרט זכות או לגיטימציה (חוקית או נורמטיבית) לאי-ציות? כן, זו טענתי. אך גם אמרתי כי לאזרח ישנה היכולת לאי-ציות, ולכן לא אוכל לפסול על הסף את הסרבנות. מדובר כאן בהכרח בחריגה מכללי המשחק הדמוקרטיים, אבל לכל אדם חייבים להיות קווים אדומים שמעבר להם הוא לא יסכים לקבל גם החלטה שהתקבלה באופן דמוקרטי. אם נוותר על הקווים האדומים הללו, הרי שאנו מוותרים לא רק על חירותנו, אלא גם על אנושיותנו.

האם הסרבנות מחלישה את המשטר הדמוקרטי או מחזקת אותו? לא זאת ולא זאת. או, אולי, גם וגם. כל עוד המדינה מקיימת עוולות – ורק מדינה אוטופית לא תקיים עוולות כלשהן – ישנו ערך לאותו זרזיף של מרי אזרחי שיעורר דיון בשאלות הנוקבות ויעלה את הנושאים הקשים על פני השטח. אך מרגע שהזרזיף הופך לזרם שוצף, נוצרת סכנה משמעותית לדמוקרטיה, ויש לסכור את הזרם הזה. לעיתים הסכר יבנה באמצעות ענישה מחמירה כלפי הסרבנים, ולעיתים, באמצעות שינוי חקיקה או מדיניות כך שתביעותיהם של הסרבנים תענינה. אך אם ימשיך הזרם לשטוף את המשטר הדמוקרטי לאורך זמן, עלולה המדינה להסחף למלחמת אזרחים – ולמצולות.

#אופוזיציה #אלימות #דמוקרטיה #חברה #חופש דיבור #ישראליאנה #לא פופולרי #משפט #פוליטיקה

הערות שוליים

  1. חשוב לזכור: הציות לפקודה בלתי חוקית בעליל הוא בעצמו עבירה על החוק, כפי שקבע בית המשפט. ↩

תגובות

דרומי · 2009-12-16 18:34:49

נכון הדבר כי ניתן לטעון שלמילים “חובה”, “זכות” ו”הצדקה” ישנה גם משמעות שאינה חוקית ונורמטיבית. חובה מוסרית, או זכות מוסרית, למשל. אך עצם השימוש במילים הללו, בעלות כפל המשמעות הזו, לטעמי, מביא לבלבול רבתי. מוטב, אם כן, לזנוח אותן.
הפסקה הזו מפילה את כל הטיעון שלך (ואם יורשה לי, מזכיר הרבה יותר את דובי של האייל מאשר את זה של 'לא שומעים'). נכון, ריבוי המשמעויות של זכויות בהחלט מביא לבלבול. השאלה היא האם הדרך הנכונה לטפל בבלבול כזה היא לזנוח את המשמעות הנוספת. אני בהחלט יכול לראות עמדה אפשרית שאומרת – מבחינה חוקית, ברור שסרבנות מצפונית או פוליטית היא אסורה בכל מצב, וברור שצריך להעניש עליה. מבחינה מוסרית, ברור לי שלאנשים משני קצוות הקשת הפוליטית יש קווים שהם לא מוכנים לעבור, ונראה לי לגיטימי שכשהם נדרשים לחצות אותם – הם יסרבו (בהתאם להגדרה המדוייקת שלך, קרי – לא ישתתפו במהלך). המשמעות הראשונה של זה היא בעיקר אתית, קרי – איך אני מרגיש כלפי הסרבנים מימין ומשמאל (סימפטיה מסויימת, גם אם אני ממש לא מזדהה עם מטרותיהם של הראשונים). המשמעות הפרקטית היא שאם מישהו אומר לי 'אני לא יכול לפנות', או 'אני לא יכול מחסומים', אני אשאיר אותו תורן מטבח ברגע האמת.

אלי · 2009-12-17 08:43:44

כדאי להוסיף שמכיוון שסרבנות לרוב נעשית בתור אקט של מחאה שמטרתו היא “לטלטל את המערכת”, הענישה על מעשה הסרבנות דווקא מחזקת את האקט הזה. לכן מבחינה עקרונית אין סתירה בין החובה המוסרית שיש לאדם לסרב לציית לחוק ובין העובדה שהחוק יעניש אותו על קיום חובתו המוסרית. אם אדם מרגיש מחויב מוסרית לא לציית לחוק הוא לא אמור להרתע מכך שהחוק יעניש אותו, אדרבה הענישה רק תעצים את מעשה הסרבנות ותעורר דיון ציבורי בנידון.

טל ירון · 2009-12-22 00:16:59

עשית לי חשק לכתוב פוסט :–)

אך כיוון שלכנראה לא יהיה לי זמן, הנה מספר הנחות ומסקנות שבהן אנו חלוקים:

  1. אנו חיים בדמוקרטיה – כנראה שלא – איננו חיים בדמוקרטיה. אנא בדוק, עד כמה באמת לך, לי ולציבור הרחב יש השפעה על המדינה (הרי אנו הדמוס). גם אם אנו בוחרים נציגים פעם בכמה שנים, מה ההשפעה שיש לבחירה שלנו על המערכת הפוליטית (ויעידו על כך מצביעי העבודה, ומצביעי הליכוד). משחקים פוליטיים פנימים של אוליגרכיות לא נבחרות (הון, תקשורת, הון-חו”ל, קבלני קולות, מרכזי מפלגות וכיוב'), הן ככל הנראה השחקן העיקרי במגרש הפוליטי.

  2. לשלטון יש נטיה לרכז את הכוח בידיו. אם לעם אין דרך לפעול בכיוון הנגדי, אזי תהליך הריכוזיות ילך ויגדל, והדמוקרטיה תאבד. אנסה להראות שאי תגייסות לצבא, הוא אחד הכוחות שיש בידי הציבור להשפיע על המשחק הפוליטי, ולהגביר את הדמוקרטיה:

ישנו מנגון המראה על קשר חיובי בין רמת דמוקרטיה לכמות המשרתים שירות צבאי וליכולת של המדינה לייצר כוח צבאי.

אם במאה ה-15, לחמו באירופה צבאות שגודלם נעה בין כמה אלפים לעד עשרים אלף, הרי שככל שיותר מעגלים נכנסו למערך הההשפעה, כך גדל גם הצבא. את ההבדל הגדול ניתן לראות בצורה דרסטית מיד לאחר המהפכה הצרפתית, כאשר הצרפתים יכלו לגייס שלושה מיליון חיילים, בעוד השכנות המלוכניות שלהם התקשו לגייס צבא העולה על 80 אלף חיילים. בשיאם, הצליחו השכנות לגייס צבא של 130 אלף חיילים. הסיבה לגיוס הצרפתי הנרחב, היתה כנראה שבפעם הראשונה, האזרחים הרגישו שהצבא שייך להם, והם נלחמים בעד עצמם ולא בעד השלטון.

ככל שהלכנו והתקרבנו למאה ה-20, הלכו והתפתחו הדמוקרטיות, ואיתן כמות החיילים המתגייסים. במהלך מלחמת העולם הראשונה התרחש גל נרחב מאד של שיפור תנאים דמוקרטי, כנראה כדי להגביר את תחושת השותפות של האזרחים, ואת מוכנותם להצטרף לצבא. גרמניה שלא שיפרה את הדמוקרטיה שלה, החל מ-1916 הלכה ואיבדה את אמון חייליה במטרת המלחמה. החיילים הרגישו שהם נלחמים את מלחמת הקיסר ולא את מלחמתם (על פי שיחות שערך לידל הארט עם הגנרלים הגרמנים לאחר מלה”ע-2).

במלחמת העולם השניה, הצליחו הנאצים והרוסים לגייס צבאות ענק. הם עשו זאת באמצעות תעמולה חזקה מאד, שנתנה לאזרחים ולחיילים תחושה שהם, כקהילה/חברה המרכז של המדינה. היטלר הציג עצמו כאדם פשוט הפועל למען העם, וכך גם החבר סטאלין (כלומר, שכל המפעל הנאצי הוא למען העם – גבלס ושות'). גם הבריטים, ולאחר מכן גם האמריקאים הצליחו לגייס צבא ענק, כיוון שהם הצליחו לשכנע את בני עמם שהרקע למאבק הוא שימור החרות והדמוקרטיה בעולם.

אלא שבריה”מ, יפן, איטליה וגרמניה הנאצית, השתמשו בתעמולה, שלא עמדה במבחן הזמן. הן לא היו דמוקרטיות, ואל פעלו למען העם באמת. זאת אולי אחת הסיבות לכך שהדמוקרטיות הן שניצחו, גם את מלחמת העולם השניה, וגם את המלחמה הקרה.

לכן ניתן ללמוד, שאם העם מרגיש שהוא משרת את עצמו, אזי הוא יתגייס. אך אם הוא מרגיש שהוא משרת אליטות ואוליגרכיות, תרד המוטיבציה להתגייס.

לגבי טענת החוק שהשתמשת בה: במידה רבה, ניתן לאמר, שמי שחוקק את החוקים, הם האוליגרכיות הבלתי נבחרות (הון, תקשורת, קבלני קולות וכיוב') והאוליגרכיות הנבחרות (קרי חברי הפרלמנט). בכך הן כופות על העם להתגייס, ובעקבות החוקים שלהן גם תענישנה את העם הסרבן בבית המשפט.

לכן, אם ציבור מרגיש שאין לו השפעה דמוקרטית (דבר שקורה לכולנו כמעט), אז יתכן מאד שכדאי שיסרב להתגייס. בכך יסמן הציבור לאליטות, שהן הותירו את הציבור מחוץ למשחק הדמוקרטיה.

ככל שהאליטות ירכזו יותר כוח בידיהן, כך יתגייסו פחות אנשים. אם לעומת זאת, יגדילו האליטות את תחומי המשחק הדמוקרטי, ויאפשרו לקבוצות נוספות להשפיע בצורה יעילה ויאפשרו השפעת דמוקרטית אמיתית, כך תגדל המוטיבציה להתגייס.

גם אם יראה המיעוט כי הרוב קיבל החלטה לא מוסרית, ידע המיעוט, כי בידיו כלים דמוקרטיים משמעותיים להשפיע על המדינה.

לגבי טיעון המשתמטים: כבר כיום יש השתמטות רחבה מאד. רק מעט אידאליסטים ימניים ושמאליים עוד ממלאים את שורות המילואים. כל השאר כנראה הבינו שזאת לא המדינה שלהם, אלא מדינה ששיכת לאוליגרכיות.

אם רק 6 מתוך מחזור של 140 סטודנטים גברים, באוניברסיטת ת”א, בחוג לביולוגיה עשו מילואים, בתקופה בה עשיתי תואר ראשון, מה זה אומר על רמת הדמוקרטיה במדינה? אם 134 מתוך 140, הם משתמטים, האם הם לא תנועה נרחבת מאד?

הרוצה לפתור את בעיית ההשתמטות והסרבנות יעשה כדי לחזק את הדמוקרטיה :–)

גילוי נאות: עד לפני שנתיים, עשיתי יותר ימי מילואים, מרוב משרתי המילואים. היו שנים שביצעתי 45- 60 ימי מילואים בשנה. סיכנתי את חיי. עד שיום אחד, הבנתי שאני וחבריי מסכנים את חיינו לשווא בגלל הפוליטקה הרקובה, והשפעתה על הצבא. הבנתי שאם אני רוצה לעזור למדינה שלי, עלי להפסיק להתנדב למילואים, ולהתרכז בשיפור הדמוקרטיה. אם יקראו לי, אבוא למילואים, אך כבר לא אתנדב כפי שעשיתי בעבר. את ההתנדבות שלי, והלהט שלי, העברתי לחיזוק הדמוקרטיה במדינת ישראל.

הפוסט הקודם: משוגעים, תרדו מהאינטרנט!

הפוסט הבא: איפה דובי?

אני לא מכיר את ירדן לוינסקי. יש לי הרגשה שפגשתי אותו פעם, אבל יכול להיות שאני מבלבל אותו עם ירדן אחר. מעולם לא נעזרתי בשירותיו כפסיכיאטר, כך שאינני יכול להמליץ על טיפול פסיכולוגי אצלו, מעבר לעובדה שאני יודע בודאות שהוא אדם טוב. מה שחשוב זה שאני מכיר את פועלו (ולא רק), ואנחנו בבלוגוספירה אוהבים לעזור, במיוחד אחד לשני, במיוחד כשה”אוייב” הם אנשים שעושים שימוש במיני טכניקות נלוזות שאנחנו היינו מעדיפים שתעבורנה מן העולם.

אז הנה תרומתי למאבק הצודק. אתם מוזמנים להצטרף. וזכרו: זה לא גוגל בומב אם זה למטרה טובה.

#אדמיניסטרציה #אינטרנט #גוגל #קישורים #קצרצרים #שכנים

תגובות

ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר | ספר חברה תרבות · 2009-12-14 22:05:42

[...] ועכשיו אני עושה "העתק הדבק" מהבלוג כדי לא לטעות) כתב כך בבלוג שלו אני לא מכיר את ירדן לוינסקי. יש לי הרגשה שפגשתי אותו [...]

‪demon · 2010-01-02 01:07:33‬

או באמת. אחד הפוסטים של ירדן בעבר היה על היות המדיה החברתית “עדר”. לצערי הוא הוכיח את דבריו בכתבה שלו שאתה מצטט. ירדן עושה שימוש ציני ב”אויבים” על מנת לקבל אהדה על סמך עשייה שאינה קשרה לשום דבר ממה שהוא מבקש. השיטה הזו מקובלת אבל לא מקובל מה שהוא עושה. אתה יודע כמה אתרים ירדן מפעיל? :) בוודאי שלא. בדקת? כנראה שלא. תריץ חיפוש ברשת ותגלה את המספר האמיתי. הוא הצהיר על אתר אחד שעשה בו ניסיונות לקידום. אבל חיפוש קטן ומצאתי עוד 3... וזה למעט הפרוייקטים שהוא מקדם. מבט קצר לטכניקות שהוא עושה מראה שהוא לא רע בכלל בלקשר בין האתרים השונים שלו (אולי תגיד גם על השיטה הזו שלו שהטכניקה הזו אמורה לעבור מין העולם?) נראה לי שהוא רץ להתבכיין לחבר'ה... אבל סבבה, הוא השיג את מטרתו הכפולה. האחת הוא שיפר מיקומים ושני – הוכיח שהחומוספירה היא ביצה שכונתית.

הפוסט הקודם: פרדוקס האנונימיות

הפוסט הבא: לאיש אין זכות לסרב

אלי כתב פוסט על נושא מעניין במיוחד: איך זה שאנשים באינטרנט אדיבים יותר מאשר בחיים האמיתיים? ואכן, כולנו נתקלנו בנכונות המופלאה של יושבי פורומים או קוראי בלוגים אלמוניים לעזור לנו כמעט בכל בעיה אם רק נזרוק איזה מסר קצר איפשהו עם תיאורה. רבים מאיתנו ניצבו כבר בשתי העמדות – גם בזו של השואל וגם בזו של העונה – ובשני המצבים אנחנו מרשים לעצמנו הרבה יותר משהיינו מרשים עם אנשים פיזיים בעולם האמיתי. אנחנו נותנים תשובות הרבה יותר מפורטות ועל עניינים הרבה יותר מסובכים מאשר מה שהיינו עושים בחיים האמיתיים, ואנחנו גם מרשים לעצמנו לשאול זרים גמורים שאלות שלעולם לא היינו שואלים אנשים זרים, ואולי אפילו לא מכרים. לשאול “מה השעה” זה דבר אחד, אבל לשאול “איך אני מתקן תקלה כזו וכזו במחשב שלי” זה כבר משהו שונה לגמרי.

אלי מביא תשובות מכאן ומכאן – מצד האופטימיסטים חסרי התקנה ומצד הציניקנים חסרי הנשמה, אבל אני חושב ששני הצדדים צודקים ושני הצדדים טועים באותה מידה.

מה שצריך לזכור הוא שעודף האדיבות אינה התופעה האינטרנטית היחידה שרובנו חווינו. יש גם את החוויה ההפוכה: הטרולים, והפליימים. אנשים מרשים לעצמם אמירות והתנהגות שלעולם לא היו מעזים להפגין בחברת אנשים. וכשאני אומר “אנשים” אני כולל את עצמי. לעיתים קרובות ההתנהגות שלי בשיחות אינטרנטיות היא מתחת לכל ביקורת, ושונה בעליל מהצורה שאני מדבר או מתנהג בחברת אנשים. אני מאמין ששתי התופעות הללו הן שני צדדים של אותו גורם ממש: האנונימיות (או תחושת האנונימיות).

א. באינטרנט, כולם נראים כמוך. קרה לכם פעם שראיתם לראשונה מישהו שדיברתם איתו הרבה ברשת אבל מעולם לא פגשתם? או שבלוגר שאתם קוראים כבר הרבה זמן הוסיף פתאום תמונה שלו לאתר? נכון שהתגובה הראשונה שלכם תמיד הייתה “ממש לא ככה דמיינתי אותו”? באינטרנט אנשים שאנחנו מעריכים תמיד יראו כמונו, כי הם, הרי, בדיוק כמונו. לא הייתי קורא לזה גזענות סמויה, אלא יש לנו הטייה אוטומטית, מולדת, לטובת אנשים שנראים כמו האנשים שאנחנו רגילים אליהם, שזה בעיקר המשפחה. אני זוכר שבפעם הראשונה שקראתי את הפוסט של נתאי שסיפר איך שקראו לו בקיבוץ עליקמא, זה עשה לי דיסוננס קוגניטיבי קטן. כי לא יעזור שאני יודע שהוא אחיין של עמיר פרץ ושכנראה גוון העור שלהם דומה, ולא יעזור שאין לי שום דבר נגד עמיר פרץ או מזרחיים באופן כללי, כשאני קורא טקסט של מישהו התמונה שלו בראש שלי לעד תראה בערך כמוני, אולי עם קצת יותר שיער. כי ככה נראים אנשים “רגילים”, מבחינתי. כל שינוי מהפורמט הבסיסי הזה מצריך סיבה ספציפית. כך גם טקסט שיתחיל בלא זיהוי מין הדוברת יקרא על-ידי כאילו נכתב על-ידי גבר. אם וכאשר יתגלה כי הטקסט נכתב על-ידי אישה, הדבר יצריך שינוי מנטלי בתמונה המנטלית שיצרתי של כותב הטקסט. 1

אז מה אם כולם נראים כמוני? אז לאנשים שנראים כמוני (בהנחה שאני לא מכיר אותם) קל לי יותר להיות נחמד ואדיב, וקל לי יותר לתת בהם אמון. עצוב, אבל אני חושב שעבור רוב האנשים, זה גם נכון.

מאידך, ברגע שהאידיליה של הזהות הטוטאלית נשברת כי מישהו לא מסכים עם מישהו אחר, הדבר גורם לתסכול, שמוביל למלחמות פליימינג.

ב. באינטרנט, אני לא יודע למי אני פונה, והם לא יודעים מי פנה אליהם. כשאני פונה ברחוב למישהו בבקשה לעזרה, אני גורם להם אי-נוחות מסויימת, ובשל כך אני מרגיש אי-נעימות מסויימת. באינטרנט, אני משלח את הבקשה שלי, בדרך-כלל, לציבור אנונימי – אני לא יודע מי קרא את הבקשה שלי, ואף אחד לא מרגיש מחוייב להשיב לה. כך נמנעת גם אי-הנוחות של המשיב הפוטנציאלי, שיכול להתעלם (אפילו יש לגיטימציה מתוך כך שרבים אחרים ראו את הבקשה, ובוודאי מישהו אחר ישיב למבקש), וגם אי-הנעימות מצד המבקש, שכן הוא אינו מכביד על איש שאינו מעוניין לסייע. על כן, אנשים ירשו לעצמם לבקש הרבה יותר באינטרנט מאשר מחוצה לה. (כשמישהו לא מצליח להבין את חשיבות האנונימיות של הקורא לבקשות שכאלו, למשל כשמישהו שולח דוא”ל למישהו אחר עם בקשה משמעותית, התוצאה היא לעיתים קרובות מפח נפש לשני הצדדים). 2

ג. האינטרנט הוא (עדיין) בעיקרו אסינכרוני. למרות המיידיות של הכל, ואפילו בטוויטר, האינטרנט הוא עדיין אסינכרוני, כלומר, יש לגיטימציה מלאה להתמהמהות במתן תשובה (במידה רבה בגלל סעיף בי”ת). אם אני אשאל מישהו מה השעה בתחנת אוטובוס, הוא צריך לענות לי מיד. אם אני מתקשר לחבר שלי ומבקש ממנו עזרה בפתרון בעיה במחשב, הוא צריך לתת לי תשובה באותו הרגע, ולו תהיה זו “אני אחזור אליך עוד שעה”. אבל אם שילחתי ציוץ לאוויר העולם, או שאלה בפורום, הם יחכו שם, ולכולם יהיה ברור שזה לגיטימי לגמרי לענות על זה גם עוד שעה או יום, אם אין להם זמן כרגע.

ברגע שאני יכול לענות מתי שנוח לי, ולא מתי שנוח לשואל, הסיכוי שאני אשיב עולה פלאים, כי כמעט תמיד יש איזשהו זמן במהלך היממה שהוא זמן מת, שאין לי משהו מיידי לעשות בו, ואז אני יכול להשיב על השאלות שנשאלו.

—

לשלושת הגורמים הללו צריך להוסיף גם דברים שאלי כבר ציין: העלות האפסית של יצירת טובין ציבוריים (כלומר כאלו שנגישים לכולם באותה מידה). למעשה, עבור מתכנת בודד זה כנראה יותר פשוט לשחרר תוכנות שהוא יצר לשימוש עצמי באופן חופשי מאשר להקים את כל המערך הדרוש כדי לגבות תשלום על אותה תוכנה ממש, והרווח הפוטנציאלי לא מצדיק את ההשקעה; ומאידך, צבירת מוניטין בקרב הקהילה, על כל טובות ההנאה המשתמעות מכך (אבל זה נראה לי קטנוני להפוך את זה לסוג של אנוכיות, מכיוון שזו תועלת אורגנית. קשה לי להאמין שמישהו עוזר לאחרים כדי שבעתיד יוכל לקבל יותר עזרה מהקהילה. השכר בדמות מוניטין ויותר סיוע בעתיד הוא תופעת לוואי מבורכת, לא תמריץ).

אבל אלו נכונים בעיקר בפרוייקטים כמו תוכנות בקוד פתוח או וויקיפדיה. את האינטראקציות האדיבות הנפוצות ביותר ברשת, אלו של הסיוע ההדדי בפורומים למיניהם, אפשר להסביר, לדעתי, רק באמצעות התייחסות לאנונימיות של הרשת. אותה אנונימיות שמאפשרת לאנשים לקלל, לחרף ולגדף, לרדוף אנשים עד חורמה ולעצבן את כולנו עד השמיים, היא זו שמאפשרת “מעשים אקראיים של טוב-לב”, כפי שאינם מתאפשרים בעולם המנוכר בו אנו חיים. למרבה הפרדוקס, את התפקיד של הכפר הקטן שבו כולם מכירים את כולם החליף הכפר הגלובלי שבו אף אחד לא יודע שאתה כלב.

#אהבה #אינטרנט #חברה #שכנים

הערות שוליים

  1. יהיה זה בלתי נכון להגיד שהכותב הנייטרלי הוא אנדרוגיני - שום שינוי לא ידרש אם יתגלה במובהק שהכותב הוא גבר. ביקורת אפשרית על הטענה הזו היא שבאינטרנט, כולם נראים כמו ההגמון, שבמקרה הישראלי זה גבר אשכנזי, שבמקרה זה אני. אם זה נכון, אני אציין רק שבאזורים "מוגדרים", למשל פורומים נשיים, או אתר של מוזיקה מזרחית, אפשר לשער שהגולשים יתקנו את הדמות ההגמונית כדי להתאים לאופי הפורום. ↩
  2. אני זוכר כמה פוסטים בבלוגים שונים לגמרי מקרים כאלו, אבל לא הצלחתי לאתר אותם כרגע. אם יש לכם כאלו, תגיבו למטה ואני אוסיף קישורים לדוגמא. ↩

תגובות

אסף · 2009-12-13 03:15:38

“...המשיב הפוטנציאלי, שיכול להתעלם (אפילו יש לגיטימציה מתוך כך שרבים אחרים ראו את הבקשה, ובוודאי מישהו אחר ישיב למבקש)...” ה-Bystander Effect תקף גם באינטרנט. וזה אושש במחקרים אמפיריים.

נמרוד אבישר · 2009-12-13 04:58:44

ד. באינטרנט, אנשים מקדמים את האג'נדה שלהם. הם מצטרפים לפורום מסוים – בסיסי נתונים, וורדפרס, לינוקס, לעיסת גזרים, הריון ולידה, מעריצי הראל סקעת, חובבי גניקולוגיה וכיו”ב – מפני שזה מה שמעניין אותם וזה מה שהם חזקים בו, זה מה שהם אוהבים וזה מה שהם רוצים לקדם, גם על ידי עזרה לניוביז.

יחזקאל · 2009-12-13 06:00:54

לפי סעיף א' שלך היית צריך לסיים עם: “שבו אתה בטוח שכולם כלבים, כמוך”.

מסכים לגמרי עם ב' ו-ג', אבל אצלי אישית א' לא נכון. נתחיל עם זה שאם אני לא ב”בחדרי חרדים” אני לא חושב שכולם כמוני... (וגם שם זה לא כך, רק ששם מדובר על הבדלים שאולי קטנים יותר, אבל משמעותיים לא פחות), ונמשיך עם זה שהניק מביא איתו הרבה רמיזות ואסוציאציות לזהות הכותב.

אלי · 2009-12-13 08:31:15

מה שאתה מתאר כאן בתור אנונימיות/תחושה של אנונימיות נראה לי יותר קרוב לתופעת הדיסאינהיביציה שקיימת ברשת, כלומר האופן שבו אנחנו מסירים מעלינו ברשת חלק גדול מהעכבות שמאפיינות את האינטרקציה האנושית בעולם האמיתי.

הסרת העכבות ברשת כמובן פועלת לשני הכיוונים ומאפשרת לנו להתנהג בצורה יותר בוטה וגסה מצד אחד, אבל מצד שני גם להרגיש יותר קרבה אינטימית לאנשים שאיתם אנחנו באים במגע. כתבתי על זה פעם בפוסט אחר אבל בפוסט הנוכחי התמקדתי יותר בסיבות הספציפיות לעזרה ההדדית ברשת מעבר להסרת העכבות שמאפיינת באופן כללי את הדינמיקה החברתית באינטרנט.

אני לא יודע אם אנחנו בהכרח עוזרים לאנשים מתוך התחושה המדומיינת שהם זהים לנו. למרות שכמובן שהרבה פעמים אנחנו חושבים כך בטעות בעולם האמיתי וקל וחומר בעולם הוירטואלי, אני לא בטוח שזאת הסיבה העיקרית לרוב העזרה שקיימת ברשת. על עצמי לפחות אני יכול להעיד שהרבה פעמים עזרתי באינטרנט לאנשים שבאו מרקע תרבותי שונה לגמרי משלי ולא הרגשתי שום דמיון אמיתי ביני לבינם או האמנתי שדמיון כזה קיים בינינו. אני מניח שכנ”ל גם לגבי רוב האנשים שעזרו לי ברשת.

מה שכן, אפשר אולי להסביר זאת באופן קצת שונה (ויכול להיות שבעצם התכוונת לזה) על פי תפיסת הקהילה המדומיינת של אנדרסון, כלומר לא שאנחנו באמת מאמינים בדמיון וזהות אמיתית בינינו לבין גולשים אחרים, אלא שיש לנו תודעה (מדומיינת כמובן) של אחווה וגורל משותף בינינו ובין גולשים אחרים, למרות שבפועל אין שום דמיון פיזי, חברתי או תרבותי בינינו. נראה לי שהתודעה הזאת מאפיינת בעיקר אנשים שאכן משתייכים לקבוצה מסוימת, למשל “אחוות בלוגרים” (ובתוך אחווה זו אחווה יותר אליטיסטית של “בלוגרי וורדפרס”), “אחוות משתמשי לינוקס” וכדומה, אבל ככל הנראה היא מאפיינת גם את כל “אזרחי הרשת” (במרכאות כפולות ומכופלות כמובן).

סמילי · 2009-12-13 09:58:15

בקשת עזרה בפורום אינטרנטי היא בדרך כלל בקשת עזרה כללית (מכל הנוכחים בפורום). זה לא כל כך דומה ללשאול מישהו ברחוב איך לתקן את המחשב שלך, אלא יותר ללכת לרחוב עם שלט: “זקוק עזרה בתיקון המחשב” ולחכות שאחד העוברים והשבים יעצור ויעזור. תיקוני מחשב כנראה לא עובדים ככה, אבל בקשת כסף (קיבוץ נדבות) או הסעות (טרמפים) עובדים די טוב בלי אלמוניות.

ולנסיה · 2009-12-13 12:18:46

לדעתי דווקא לצבירת מוניטין יש חלק משמעותי בנכונות לענות. בעיקר בפורומים, בהם הקהל פחות או יותר קבוע ונוכחותה של פרסונה נמדדת על פי כמות ההשתתפות הפעילה שלה. במענה לשאלות ולבקשות אתה ממצב את עצמך כדמות מבינה ופעילה בקהילה.

אבל זו סתם תחושה אישית שלי, לא בדקתי אותה מעולם.

דרומי · 2009-12-13 13:22:05

מה שלא מסתדר לי בפוסט הזה הוא שהאינטרנט הוא כבר מזמן לא אנונימי. הייתי פעיל בויקיפדיה כבר ב-2004. כבר אז, עשיתי שלוש עריכות תחת ניק, והבנתי שבסביבה הזו מעריכים עבודה בשמות גלויים. אני לא פעיל כבר די הרבה זמן, אבל למיטב ידיעתי היום כל הפעילים המרכזיים מזוהים בשם.

דובי · 2009-12-13 14:05:03

דרומי, אני התייחסתי לפנים אחרים של אנונימיות: א. אני יודע איך קוראים לך, למשל, אבל מעולם לא ראיתי אותך. למראה חיצוני יש השפעות, גם אם לא מודעות, על היחס שלנו לבני אדם. ב. גם אם אני מכיר את האנשים בפורום מסויים, אני לא יודע מתי מישהו ספציפי קרא את המסר. אם הוא יתעלם ממנו, לא אוכל לדעת זאת.

סמילי: קבצנים נוטים ליצור קשר עין ולבקש באופן ספציפי מאנשים סיוע. גם טרמפיסטים, בגבולות האפשר, מנסים להפוך את הבקשה ל”אישית” יותר על ידי יצירת קשר עין עם נהגים חולפים. ובכל מקרה, הטענה היא לא שאנשים לא יכולים לעזור לאנשים בעולם האמיתי. הם עוזרים, אבל הרבה פחות ובאופן הרבה פחות מחייב מאשר באינטרנט.

נמרוד: צודק. הם נכנסים לפורומים בהם “כולם נראים אותו דבר כמותם”.

יחזקאל: ראה הערת השוליים הראשונה בפוסט.

מודי תולשששש · 2009-12-14 01:46:24

סחתן על הכנות.

גם עם אנונימיות, עדיין יש אישיות – יכול להיות שמי שמכנה עצמו “דרומי” וטוען שהוא אחיין של עמיר פרץ הוא בכלל סבתא תל-אביבית, אבל זה לא משנה: יש לו דמות אינטרנטית, וככזאת הוא רוצה שנאהב אותו. באינטרנט קל לעזור, וקל לקבל קרדיט על כך, אז למה לא?

לא שומעים! » משוגעים, תרדו מהאינטרנט! · 2009-12-14 16:00:44

[...] זה שאני מכיר את פועלו (ולא רק), ואנחנו בבלוגוספירה אוהבים לעזור, במיוחד אחד לשני, במיוחד כשה"אוייב" הם אנשים [...]

ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר | ספר חברה תרבות · 2009-12-14 22:10:18

[...] זה שאני מכיר את פועלו (ולא רק), ואנחנו בבלוגוספירה אוהבים לעזור, במיוחד אחד לשני, במיוחד כשה"אוייב" הם אנשים [...]

אורן · 2010-01-03 13:46:06

(תגובה מאוחרת:) יש בחור (סוציולוג) בשם עודד נב שעוסק (בין היתר) בדיוק בשאלות האלה: http://faculty.poly.edu/~onov/odednov.php

הפוסט הקודם: הזדמנות עסקית בקנדה!

הפוסט הבא: משוגעים, תרדו מהאינטרנט!

בקנדה מוכרים אצטרובלים בשניים עד שלושה דולר. מישהו רוצה להקים מיזם עסקי חדש איתי?

#דברים אדיוטיים #כסף #קנדה #קצרצרים #רוח שטות #שום כלום

תגובות

עינת · 2009-12-05 16:09:27

ביפן, לעומת זאת, משלמים 1000 ין (כ-10 דולר שהם כ-40 שקלים) עבור הזכות להכנס לחדר שיש בו חתולים, ולשבת לידם. אם ירצה החתול – תוכל ללטף אותו. ואם לא, אז לא.

לי יש שתי חתולות בבית ואני כבר מתכננת לעבור לגור ביפן ולסרסר אותן לפי שעה. זה win-win situation: ככה הן יפסיקו להעיר אותי באמצע הלילה בטענה שלא ליטפו אותן מספיק במהלך היום, וגם יתרמו לכלכלת הבית.

הפוסט הקודם: בורות = כוח?

הפוסט הבא: פרדוקס האנונימיות