לא שומעים!

רבים מכם מן הסתם יודעים שלאחרונה היו בחירות לפרלמנט האירופי. בטח שמעתם בכלי התקשורת שהאירופאים “שברו ימינה”. כל כלי התקשורת שדיווחו על ההצבעה גם טרחו לספר על ה”שיא השלילי” או ה”שפל” באחוזי ההצבעה ביבשת המאוחדת – כ-43 אחוז, המספר הנמוך ביותר מאז התחילו להצביע לפרלמנט האירופי ב-1979. למעשה, מי שמסתכל על הנתונים לאורך זמן לא יכול שלא להבחין במגמה המדאיגה: כל מערכת בחירות לפרלמנט האירופי מתאפיינת באחוז הצבעה נמוך יותר מהפעם הקודמת.

הפרשנות המקובלת היא שמדובר בירידה מתמשכת בעניין של האירופאים בפרלמנט; הכרה בכך שלמוסד הזה יש משמעות קטנה מאוד בכל הנוגע למה שחשוב למצביעים הפוטנציאליים; בסלידה מהפרוייקט של איחוד אירופה. אך האם כך הדבר?

מבט מעמיק יותר על נתוני ההצבעה לפי מדינות מטיל ספק בפרשנות הזו. הגרף הבא מציג את נתוני ההצבעה ב-10 החברות באיחוד בזמן ההצבעה הראשונה לפרלמנט האירופי:

(הנתונים לקוחים מכאן, פלוס פרסומים לגבי אחוזי ההצבעה בבחירות האחרונות).

מה שאפשר ללמוד מהגרף הוא שאין מגמה ברורה בכל המדינות. יש מדינות בהן היה ונשאר אחוז הצבעה גבוה מאוד, יש מדינות בהן אפשר לראות ירידה (צרפת גרמניה ואיטליה), אבל לא בהכרח עקבית, ויש מדינות עם תנודתיות גבוהה מאוד (אירלנד) שגמרו ב-2009 בערך איפה שהיו בדיוק שלושים שנים לפני כן. אם בכלל, השפל של כל הזמנים היה צריך להיות ב-1999, נקודה ממנה מספר מדינות עלו.

משמע, אין תהליך של אובדן אמון באיחוד האירופי וספציפית בפרלמנט האירופי. יש תנודתיות משמעותית, וגם אם יש ירידה קלה במדינות מסויימות, אין בכך כדי להסביר את הסך הכל הצונח במהירות.

אז מה כן מסביר את הירידה באחוז ההצבעה הכללי? התשובה הנכונה נמצאת במקום אחר: המדינות החדשות שמצטרפות לאיחוד מצביעות באחוזים נמוכים במיוחד.

בגרף הזה אפשר לראות את הגורם האמיתי. פרט לשלושה מקרים (יוון, מלטה וקפריסין, שלוש מדינות קטנות למדי, כאשר אצל שלושתן אפשר לראות ירידה דרמטית באחוז ההצבעה לאורך השנים), כל המדינות החדשות באיחוד פצחו בקריירת ההצבעה שלהן לפרלמנט האירופי עם אחוזים מתחת לממוצע. ¹ גם כאן, שוב, אין מגמה ברורה בהמשך הדרך, למרות שאופן כללי אחוזי ההצבעה נשארים נמוכים ברוב המדינות הללו. ניתן לראות כיצד כל גל של מדינות חדשות מתחיל מנקודת פתיחה נמוכה יותר של אחוזי הצבעה. בולגריה ורומניה, שהצטרפו לאיחוד ב-2007 ומיוצגות בגרף בנקודה אחת בלתי נראית, מצייתות גם הן לכלל הזה, עם אחוזי הצבעה של 37 ו-27 בהתאמה, מה שמציב אותן במקומות השלישי והשביעי מלמטה באיחוד כולו.

מכאן כבר אפשר להמשיך למגוון פרשנויות לתופעה הזו – שאלות באשר למוכנות של המדינות הללו למוסדות דמוקרטיים מסדר שני כאשר הדמוקרטיה מסדר ראשון לא לגמרי מתפקדת עולות מאליהן, כמו גם שאלות בנוגע לרלוונטיות של תחומי העיסוק של הפרלמנט האירופי עבור המצטרפות החדשות, והמחוייבות של המדינות הללו לאיחוד הפוליטי מעבר לרווח הכלכלי שנובע מעצם החברות בו. את השאלות הללו צריך לשאול, אבל כדי לשאול אותן צריך לראות את הנתונים נכוחה, ולא להשליך מהממוצע הכללי על המדינות הוותיקות באיחוד, מה שמוביל לשאילת השאלות הלא נכונות.

#here be dragons #דמוקרטיה #מדע המדינה

הפוסט הקודם: 20 שנה לטבח בכיכר טיאננמן

הפוסט הבא: הרהורים של אבא

We were watching T.V. Watching T.V. We were Watching T.V. Watching T.V. In Tiananmen Square Lost my baby there My yellow rose In her bloodstained clothes She was a short order pastry chef In a Dim Sum dive on the Yangtze tideway She had shiny hair She was the daughter of an engineer Won't you shed a tear For my yellow rose My yellow rose In her bloodstained clothes She had perfect breasts She had high hopes She had almond eyes She had yellow thighs She was a student of philosophy Won't you grieve with me For my yellow rose Shed a tear For her bloodstained clothes She had shiny hair She had perfect breasts She had high hopes She had almond eyes She had yellow thighs She was the daughter of an engineer So get out your pistols Get out your stones Get out your knives Cut them to the bone They are the lackeys of the grocer's machine They built the dark satanic mills That manufacture hell on earth They bought the front row seats on Calvary They are irrelevant to me But I grieve for my sister (In Chinese: People of China Do not forget do not forget The children who died for you Long live the Republic) Did we do anything after this I've a feeling we did We were watching T.V. Watching T.V. We were watching T.V. Watching T.V. She wore a white bandanna that said Freedom now She thought the Great Wall of China Would come tumbling down She was a student Her father was an engineer Won't you shed a tear For my yellow rose My yellow rose In her bloodstained clothes Her grandpa fought old Chiang Kai-shek That no-good low-down dirty rat Who used to order his troops To fire on the women and children Imagine that imagine that And in the spring of '48 Mao Tse-tung got quite irate And he kicked that old dictator Chiang Out of the state of China Chiang Kai-shek came down in Formosa And they armed the island of Quemoy And the shells were flying across the China Sea And they turned Formosa into a shoe factory Called Taiwan And she is different from Cro-Magnon man She's different from Anne Boleyn She is different from the Rosenbergs And from the unknown Jew She is different from the unknown Nicaraguan Half superstar half victim She's a victor star conceptually new And she is different from the Dodo And from the Kankanbono She is different from the Aztec And from the Cherokee She's everybody's sister She's symbolic of our failure

She's the one in fifty million Who can help us to be free Because she died on T.V.

And I grieve for my sister

Watching TV, by Roger Waters, from the album Amsued to Death.

‫#here be dragons #אלימות #בלי מילים #טלוויזיה ועיתונות #מוזיקה #מציאות #סרטים‬

הפוסט הקודם: מנפלאות וויקיפדיה

הפוסט הבא: שפל שלא היה כדוגמתו

וואו. זה לקח בערך שלוש שניות...

XKCD: (קליק לתמונה בגודל מלא)

הערך בוויקיפדיה:

(קליק לתמונה בגודל מלא)

#אינטרנט #דברים אדיוטיים #הומור #קצרצרים #רוח שטות #תמונות

הפוסט הקודם: זה שאני קמצן לא אומר שאני מטומטם

הפוסט הבא: 20 שנה לטבח בכיכר טיאננמן

במהלך הדיון בנושא הקוד האתי לבלוגרים, נתקלתי בתגובה אחת לפוסט של רויטל סלומון בנושא. הפוסט של רויטל סבב סביב רעיון אחד פשוט: לרוב הקוראים לא אכפת. לא אכפת להם שהפוסט שהם קוראים הוא בתשלום, לא אכפת להם אם לכותב יש תקנון אתי או לא, לא אכפת להם אפילו אם הם קוראים בלוג או אתר של עיתון. הם צורכים את התוכן כפי שהוא, מסננים כפי שנראה להם, וממשיכים הלאה.

המגיבה, תחת הכינוי “האורגניזם”, יצאה בשצף כנגד רויטל:

מה שכתבת יכול להתמצות במילים: הציבור מטומטם, ולכן לא צריך להתייחס אליו.

הציבור לא מטומטם, וזה כולל גם את חלק הציבור שאינו משתייך לבראנז'ת התקשורת על סוגיה.

הציבור יודע כשמאכילים אותו בזבל, גם אם לעתים הוא בוחר לבלוע את הזבל הזה.

ויותר מהכל, הציבור מזהה כשמישהו מזלזל באינטליגנציה שלו.

לא כתבתי שהציבור מטומטם ואל תכניסו לי מילים לפה. כתבתי שלרוב הקוראים לא אכפת, ויש הבדל גדול. ואת יודעת מה, הציבור לא מטומטם, אבל לא תמיד הוא יודע להבחין מתי מאכילים אותו בזבל. הרייטינג של תוכניות הריאליטי זו רק הוכחה אחת.

—

אבל לפני זה, סיפור שקרה לי לא מזמן.

בקורס סקירה של תחום הפוליטיקה ההשוואתית של מדינות מתפתחות התנהל דיון סביב יכולתם של מומחים מהמערב לשפר את חייהם של אנשים במדינות מתפתחות. אחת הסטודנטיות סיפרה על משלחת של מהנדסים מערביים שהגיעו לאיזה כפר נידח באפריקה וניסו לחשוב איך אפשר לשפר את חייהם של התושבים. הם גילו שהתושבים נאלצים לצעוד שלוש שעות כדי להגיע לבאר הקרובה ביותר כל פעם שהיו זקוקים למים. אז המהנדסים בנו מערכת שהזרימה מים ישירות לכפר. כל הכפריים מאוד שמחו והמהנדסים חזרו הביתה מרוצים. כעבור מספר שנים, כשבאו לראות מה שלום המערכת, גילו שהכפר נעלם. על פי ההסבר שסיפקה אותה סטודנטית, המערכת החברתית של הכפר הייתה בנויה על ליבון נושאים במהלך אותן שלוש שעות צעידה לבאר. משנגוזו שעות הצעידה, לא הצליח הכפר להתמודד עם המתיחות הפנימית שלו, והקהילה התפרקה.

הייתי רוצה לראות תיעוד של המחקר הזה, כי זו נשמעת לי הקהילה הדפוקה ביותר בעולם, אבל ניחא. נקבל את הסיפור הזה כפי שהוא. אותה סטודנטית למדה מהסיפור על זה שמערביים לא צריכים להתערב, ושהקהילות יודעות יותר טוב מהם למה הן זקוקות.

מאוחר יותר בדיון, דיברתי אני. התחלתי מלספר על מאמרים שקראתי בנושא בניית ממשקי משתמש לתוכנות מחשב. (כן, גם הם חשבו שזה נורא מצחיק שאני מדבר על זה בקורס על מדינות מתפתחות, ומאז נהייתי “האיש שמבין במחשבים”, שזה יותר טוב מהתפיסה הקודמת שלי באותו הקורס, בתור “האיש שאוהב את האנטינגטון”, שזה בערך כמו להגיד עלי שאני מעריץ של השטן, מבחינתם). סיפרתי, בעיקר תוך התבססות על הבלוג של יואל ספולסקי, על כך שאין ממש טעם לשאול את המשתמשים הפוטנציאליים מה הם רוצים, כי הם לא יודעים, אלא לנסות ללמוד מה הם צריכים מתוך הבנת תהליך העבודה שלהם, וצפייה בשימוש שהם עושים בגרסאות מוקדמות יותר של התוכנה. מכאן השלכתי על אנשים בעולם השלישי: קשה להאמין שמישהו באותה קהילה שתוארה חשב שכל המערכת החברתית שלהם מבוססת על כך שהם צריכים ללכת שלוש שעות לבאר. אף אחד מהם, בכל מקרה, לא התלונן כשהביאו מים ישירות אל הכפר. לכן, בעצם, להשתתפות של המקומיים בניסוח הרצונות שלהם לא הייתה יכולה להיות השפעה על התוצאה – הם עצמם לא ידעו. אם אחד מבני הכפר היה יוצא ללמוד הנדסה אזרחית וחוזר לכפר, גם הוא היה בונה להם מערכת כזו.

דווקא בגלל זה, אנשים מבחוץ שחוקרים את החברה לעומק היו, אולי, יכולים לתת התראה על התפקוד של החברה, ואולי היו יכולים לנטרל את הסיכון הכרוך בבניית מערכת מים עבורם. כשאמרתי את זה, בכיתה מלאה באנשים שהג'וב העתידי שלהם הוא לחקור חברות מתוך שאיפה להסביר לאנשים שחיים בחברות הללו דברים שהם עצמם לא ידעו עליהן, לא חשבתי שאני אומר משהו מזעזע במיוחד. וכדי לנטרל איזושהי ביקורת אפשרית על גזענות, התחלתי את דברי דווקא לגבי אנשים בחברה המערבית, שגם הם לא יודעים מה הם צריכים.

אבל כשעשיתי את הקישור לכפר הקטן, אותה סטודנטית פערה את פיה בתדהמה. היא הייתה מזועזעת לגמרי מדברי ומיד צעקה – “אתה מתייחס אליהם כמו אל ילדים קטנים!” ניסיתי להתווכח איתה, להראות לה שזו לא התנהגות של ילדים קטנים אלא של אנשים נורמליים לגמרי. אבל היא לא יכלה להסכים עם טענה שהחברה הקהילתית בעולם השלישי היא פחות ממושלמת בצורתה הטהורה. מעין גרסא עילגת כזו של הפרא האציל של רוסו (למרות שהיא הייתה הורגת אותי על השימוש במלה “פרא”, כמובן).

—

יש סיבה שאנשים לא בהכרח מבינים את הצרכים של עצמם או של החברה בה הם חיים. רוב הזמן, אין שום תועלת להבנה כזו, והיא דורשת כמות בלתי סבירה של זמן ומחשבה. בז'רגון המקצועי קוראים לזה cognitive misers – קמצני מחשבה: אנשים שמשקיעים מינימום מאמץ כדי לגלות מידע ולחשוב על דברים שלא מספיק רלוונטיים אליהם. המקום הראשון שנתקלתי במושג היה בספרות על התנהגות בוחרים. באופן אידיאלי, מבחינה חברתית, כל בוחר צריך לדעת כל מה שאפשר לדעת על כל מועמד וכל מפלגה, לשקול את מכלול המידע הזה אל מול ההעדפות האישיות שלו, ולהכריע עבור מי להצביע. אבל המחקר בתחום העלה לא רק שכצפוי, אנשים לא משקיעים זמן בחיפוש מידע על המפלגות השונות ומסתפקים רק במה שהם יודעים במקרה מכלי התקשורת שהם צורכים, אלא אפילו את הזמן הדרוש כדי לנסח לעצמם את ההעדפות שלהם עצמם הם לא טורחים להשקיע. במקום זאת, אנשים מצביעים לפי הרגלים, לפי נושא בולט אחד (מדיניות כזו או אחרת שעומדת על הפרק, למשל), אבל ממש לא לפי משהו שאפשר לקרוא לו שיקול רציונלי של הבעד והנגד של כל מפלגה ומפלגה.

זה לא בגלל שהם מטומטמים. להפך, זה בגלל שהם עשו חישוב נכון והגיעו למסקנה שהעלות של מציאת מידע נוסף על המפלגות השונות או על ההעדפות הפוליטיות שלהם לא פרופורציונלית למידת ההשפעה שלהם על התוצר של המערכת הפוליטית. הם קמצני מחשבה, כי הם מעדיפים לבזבז את המשאבים המוגבלים שלהם על משהו שיניב תוצאות משמעותיות יותר.

—

בטורונטו מתפרסם מקומון בעברית. הוא מחולק חינם, והתוכן שלו בהתאם. כשאני מעיין בו, לפעמים, בהתקפים של מזוכיזם, אני לא יכול שלא להתעצבן על הסטנדרטים העיתונאיים הירודים, על ערכי ההפקה הנמוכים, וגם, לעיתים קרובות, על ההטייה הפוליטית הבוטה של התוכן בעיתון. אשתי לא מבינה על מה אני מתעצבן. היא קוראת את זה, רואה את מה שאני רואה, אבל פשוט לא אכפת לה. אין לזה שום השפעה על החיים שלה, אין לה שום דרך יעילה להשפיע על זה, אז פשוט לא אכפת לה. אותו הדבר נכון לגבי קוראי העיתונים, ואותו הדבר נכון לגבי קוראי הבלוגים.

רוב הקוראים לא יודעים להבחין בין פוסט למאמר, בין טור דעה לכתבה. רוב הקוראים לא יכולים להבדיל בין ראיון פיקטיבי עם דמות מתוכנית טלוויזיה, לבין ראיון עם מנהל השקעות אמיתי. רוב הקוראים לא יודעים לזהות שרוב הכתבות וה”ידיעות העיתונאיות” שהם קוראים הן קופי-פייסט של הודעות לעיתונות, קומוניקטים יחצ”ניים ומסרים שיווקיים. לרוב הקוראים לא אכפת.

(מתוך הפוסט המקורי של רויטל)

כשהם קוראים פוסט בבלוג של מישהו שממליץ על משהו, על רובם זה לא ישפיע יותר מקמצוץ. בשורה התחתונה של הגוף המפרסם קמצוץ ההשפעה הזה יכול להביא לשינוי כלשהו בשורה התחתונה, אבל כאדם בודד, אי אפשר לכמת את ההשפעה הזו, ואם אי אפשר לכמת אותה, אין טעם להתרגש ממנה יותר מדי. נו, אז שמעתי פרסומת בתשלום שהוצגה כדעה כנה של מישהו. איך זה משנה את החיים שלי? נו, אז הבלוגר שאני קורא עכשיו מבטיח בהן צדק שלעולם לא לקבל כסף או מתנות תמורת ביקורת. יופי טופי. איך זה מעניין אותי? אני בוחר את הבלוגרים שאני קורא לפי מידת העניין שהם מעוררים בי, או לפי הערך הבידורי של הפוסטים שלהם, או לפי גודל הציצים שלהן. מה שלא רלוונטי לחווית הקריאה שלי, כמו הקוד האתי של הבלוגר, או אופי המקור של כותב מדור הרכילות החביב עלי, פשוט לא מעניין אותי – אני מעדיף להשקיע את הזמן והמשאבים הקוגנטיביים שלי במשהו יותר מספק.

ועוד אומרת וצודק רויטל, שהיחידים שאכפת להם הם אלו שהנושא בעוכריהם. כך גיקים לעד לא יבינו למה לעזאזל אנשים משתמשים בחלונות ולא בלינוקס (גם אם אובונטו באמת יותר פשוטה להפעלה מחלונות, זה עדיין דורש עקומת למידה והשקעה ראשונית כלשהי, שכבר השקעתי בללמוד את מערכת ההפעלה הנוכחית שלי – וזה פשוט לא שווה לי את זה) או אפילו לא משדרגים את האקספלורר 6 שלהם לפיירפוקס, או במינימום לאקספלורר 7/8 (אותה סיבה בדיוק). כך חולי פוליטיקה כמוני לעולם לא יבינו איך אנשים יכולים שלא לזכור למי הם הצביעו בבחירות האחרונות(!), שלא לדבר על לפני זה. זה לא משנה להם, אז לא אכפת להם. זה לא כי הם מטומטמים שלא מבינים עד כמה זה חשוב, הם מבינים טוב מאוד שזה לא ממש חשוב, ולכן הם לא טורחים.

אז הציבור לא מטומטם, הוא פשוט קמצן, כי הוא יודע שהוא ישלם בכל מקרה.

#אינטרנט #ארס בלוגאיקה #דמוקרטיה #חברה #טלוויזיה ועיתונות #מדע המדינה #מציאות #שכנים

הפוסט הקודם: משה"מ למתרגל

הפוסט הבא: מנפלאות וויקיפדיה

אף פעם לא הייתי שה”מ טוב. שה”מ זה קיצור של שליט המשחק (או שליט המבוך, במשחקי ה-D&D, או שר המשחק בתרגום שהצעתי בזמנו, אך לא תפס למרות כמה תגובות חיוביות בקהילה דאז) – אותו אדם שטווה את העולם שבו משחקים השחקנים האחרים. במשחק התפקידים כל שחקן משחק דמות אחת, והשה”מ משחק את כל השאר: את כל הדמויות שדמויות השחקן פוגשות, את איתני הטבע, ובמשחקים נטולי קוביות, את אלת המזל עצמה. שה”מ טוב (ומשנותי כשחקן אני יכול להצביע רק על אדם אחד כשה”מ ממש מוצלח) יכול להגיב לכל סיטואציה שיציגו לפניו השחקנים. כמו העולם האמיתי, השה”מ לעולם לא יגיד “אתה לא יכול לנסות את זה”, ובניגוד לעולם האמיתי, אם השחקן רוצה לעשות משהו לגמרי מטורף, לפעמים השה”מ יאפשר לו לפעול כך בלי להרוג את הדמות. שה”מ טוב יודע, או לפחות נותן את התחושה שהוא יודע, בדיוק מה קורה בכל נקודה בעולם המשחק בכל רגע נתון, גם אם אף דמות שחקן לא נמצאת שם. ויתרה מכך: אצל שה”מ טוב, עולם המשחק הוא אינסופי. משחקי מחשב אולי יצליחו לעקוב אחר פעילויות גם כשאלו אינן מתרחשות על המסך, ¹ אבל לשם כך הם נדרשים להגביל את העולם למשהו מצומצם למדי, ואת הסיבוכיות של הפעולות למשהו מוגבל מאוד. בכלל, משחקי מחשב, כנראה, לעולם לא יצליחו להחליף שה”מ חי, פשוט משום שהם לא יכולים לצפות ולתכנת מראש תגובה לכל פעולה של השחקן. גיימרים רבים ודאי מכירים את תחושת התסכול כשפתרתם את התעלומה בראש, אבל המשחק דורש מכך להמשיך בעוד כך וכך צעדים מיותרים שיחשפו בפניכם עוד ועוד רמזים עד שהדמות הטמבלית שלכם תבין גם היא.

אז אני מעולם לא הייתי שה”מ טוב. העולמות שלי היו מוגבלים להפליא. הגישה שלי לכתיבת הרפתקאות דומה מאוד לכתיבת סיפור: יש מסלול, הדמויות צריכות לצעוד בו. מה שלא נמצא על המסלול, פשוט לא קיים. המשחק האחרון שהרצתי היה בכנס של האגודה (עמותה? לא זוכר). זכיתי לנהל קבוצה לעומתית משהו, שסרבה לצעוד במסלול הברור שהתוויתי. כשהם נחתו במקום מסויים ו”ראו במרחק לא רב מצפון עיר”, הם החליטו לפנות דרומה. כשניסיתי, בצעד נואש, לשאול איזה מין הסבר תוך-משחקי הם יכולים לתת לבחירה הזו, אמר אחד מהם שהם נמצאים בארץ זרה, והוא מפחד להכנס לסביבה עירונית צפופה.

נאלמתי. לא הכנתי שום דבר שלא כולל צעידה זריזה לעיר. למעשה, כל ההרפתקאה הייתה אמורה להערך בעיר הזו. גרוע מכך, אני לא יודע לאלתר. כלום. נאדה. אין לי יכולת אילתור בגרוש. שימו אותי על במה ותגידו לי להגיד משהו, ואני אשרבב כמה משפטים בנאליים, או אפול חזרה אל משהו שכתבתי בעבר. כשהייתי בראיון עבודה לפני מספר שנים בארץ, ביקשו ממני לכתוב עמוד באנגלית, כדי להדגים את היכולת שלי לכתוב בשפה הזו. מה לכתוב, שאלתי. מה שבא לך, ענו לי. לא היה לי מושג מה לעשות. ישבתי עשר דקות מול דף ריק בלי יכולת לאלתר כלום. בסוף כתבתי להם תקציר של עבודה שהגשתי זמן מה לפני כן באוניברסיטה.

אבל שה”מ שלא יודע לאלתר הוא לא שה”מ. הוא מספר סיפורים, והוא רוצה שהשחקנים האחרים יהיו צייתנים כמו שחקני קולנוע שפועלים על פי תסריט. מכירים את הביטוי like herding cats? אז ככה זה. שחקני תפקידים נמצאים שם כדי להיות יצירתיים, לא כדי לצעוד בתלם שחפרתי עבורם.

במידה לא קטנה, להיות מתרגל זה דומה מאוד. גם פה, האינסטינקט הראשון שלי הוא לבנות מסלול ברור. אני אשאל אותם שאלה כזו, ואחכה עד שמישהו יגיד את התשובה שאני מעוניין בה, ובתגובה אני אשאל את השאלה הזו, וכן הלאה וכן הלאה. רק שזה לא תמיד עובד. לפעמים אני שואל שאלה ומצפה לתשובה שגויה נפוצה, מתוך הנחה שמתוך השגיאה הנפוצה הזו אני אוכל להמשיך. ואז, כמובן, הראשון שמרים את היד עונה את התשובה הנכונה. ועכשיו אני תקוע. מסלול שחשבתי שייקח לי לפחות רבע שעה וינפיק כמה תובנות חשובות, קוצר לשתי דקות ואפס תובנות.

החלופה, כמובן, היא להרצות. יש שתי בעיות עם זה: א. זה לא התפקיד שלי. אני מתרגל, ואני אמור להוביל דיונים, לא להרצות בפני הסטודנטים. ב. אין לי כוח להכין הרצאה. להכין סדרת שאלות לוקח דקות ספורות (לא כולל קריאת המאמרים). להכין הרצאה מסודרת לוקח כמה שעות טובות, אלא אם אני מכיר את החומר טוב.

לא לקח לי הרבה זמן להבין שלהיות מתרגל טוב זה כמו להיות שה”מ טוב – זה דורש יכולת אלתור. זה דורש ממני את היכולת לסלול דרכים חדשות בתנועה. זה דורש ממני להיות מסוגל לגמור את הדיון לא בנקודה שאליה כיוונתי מלכתחילה, אלא, לפעמים, במקום הפוך לגמרי.

המצב רק מחריף כאשר יש לי כמה תרגולים עם קבוצות שונות על אותו נושא. בדרך כלל אל הקבוצה הראשונה הגעתי עם הכי פחות מבנה – הרבה פעמים פשוט משום שלא הספקתי ממש להכין משהו רציני, יש להודות על האמת. הבעיה התחילה כאשר לקחתי את הדיון שהתפתח בקבוצה הזו, וניסיתי לשחזר אותו בקבוצה הבאה: רעיונות שהעלו הסטודנטים שולבו לתוך המבנה הרעוע שלי, ועכשיו שהיה לי פחות או יותר מסלול ונקודת סיום, שאפתי לחזור עליהם שוב. אבל דינמיקות קבוצתיות הן תמיד שונות מקבוצה לקבוצה, וכמובן שבכל קבוצה יש מאגרי ידע שונים ונכונות שונה של הסטודנטים להשתתף. התוצאה הייתה שדווקא התרגולים המאוחרים יותר, אלו שאליהם הגעתי, לכאורה, מוכן יותר, היו הגרועים יותר, משום ששם הייתה לי הרבה פחות נכונות לאלתר.

הבעיה היא שמעולם לא פתרתי את האישיו שלי עם תפקיד השה”מ. מעולם לא מצאתי את השיטות הנכונות עבורי להצליח להריץ משחק כראוי, בלי לבנות מגבלות מופרכות על חופש התנועה של הדמויות. אולי אם הייתי פותר את הבעיה הזו, היה לי קל יותר להוביל דיונים.

#אקדמיה #חינוך #משחקים

הפוסט הקודם: קוד אתי לבני אדם

הפוסט הבא: זה שאני קמצן לא אומר שאני מטומטם

אנחנו, האנשים המתוחכמים שמבינים את הרשת ואת הקשר בינה ובין העולם החיצון, אוהבים לצחוק לפעמים על כלי התקשורת המסורתיים ועל הפאניקות התקופתיות שלהם כשהם מגלים שדברים רעים שקיימים בעולם מגיעים גם לאינטרנט – מפדופילים בחדרי הצ'אט ועד טרוריסטים בפייסבוק. אבל איכשהו, כשזה מתקרב אלינו הביתה, אנחנו מתחילים להלחץ בעצמנו. כשאחד מאיתנו, הבלוגרים, עושה משהו שלא מתאים לתפיסה שלנו את עצמנו כ”בלוגוספירה”, מיד אנחנו מרגישים מעין צורך פטריוטי להגן על שמו הטוב של הבלוג. מיד אנחנו שוכחים שאין שום הבדל בין “בלוגר” לבין אחד האדם, ושאין שום דבר שאפשר להגיד על “בלוגרים” באופן כללי שהוא יותר ספציפי ממה שאפשר להגיד על “בני אדם” באופן כללי, חוץ מזה שהם כותבים בלוג.

הארוע הנוכחי הוא הגילוי (המעניין לכשעצמו) של עידו קינן בעין השביעית, שחברת פרסום מסויימת משלמת לבלוגרים כדי שיכתבו פוסטים חיוביים על הדברים שהם מפרסמים. אביעד איבחן היטב את תגובת היתר של חלק מהבלוגוספירה, שעיקרה חזרה לאותו דיון על קוד אתי לבלוגרים. אבל אביעד לא הלך מספיק רחוק. זה לא עניין של צביעות של הבלוגוספירה. זה פשוט שאנחנו שוכחים שוב ושוב שאין באמת חיה כזו, “בלוגר”.

זה לא שה”קוד האתי” של יהונתן הוא לא טוב או משהו, אלא שהוא מיותר לגמרי. ¹ מדובר, אחרי הכל, ב”קוד אתי” לבני אדם. מדובר בהתנהגות מתורבתת כלפי מכרינו. האם אדם הגון ילך לבקר חבר שלו כדי לספר לו על נפלאותיו של מוצר חדש, תוך שהוא מסתיר מאותו חבר את העובדה שמשלמים לו על כך? כמובן שלא. יש הרבה אנשים שיעשו, ועושים, את זה, אבל אנחנו לא חושבים שצריך להרכיב תקנון אתי להתנהלות בין בני אדם.

אנשים עושים בעולם האמיתי הרבה דברים די מחורבנים בשביל כסף, אפילו מעט כסף, ² והם יעשו הרבה דברים די מחורבנים בשביל כסף גם באינטרנט, כולל בבלוגים. מה שצריך זה לא קוד אתי לבלוגרים, אלא להתייחס לבלוגרים שמרמים אותנו כמו שנתייחס לחבר שמרמה אותנו.

אני רואה בכל מי שקורא את הבלוג שלי חבר. יש רבים, אני מניח, שאני בכלל לא מכיר, אבל מי שמוכן להקשיב לשטויות שלי הוא חבר שלי עד שהוכח אחרת. כאדם הגון, אני עקרונית לא משקר לחברים שלי בדברים שעשויים להשפיע עליהם באופן כלשהו. אני מתייחס לאנשים בכבוד. אני משתדל לא לסתום פיות לאנשים, אלא אם ממש מגיע להם. אני משתדל לתת קישורים למקורות שלי מתוך כבוד לאותם מקורות וכדי לתת לקוראי הזדמנות להרחיב בנושאים שמעניינים אותם. בקיצור, אני נוהג בדיוק לפי הקוד האתי לבלוגרים של יהונתן – רק שאני עושה את זה לא רק בשבתי כבלוגר, אלא בכל התנהלות שלי מול בני אדם אחרים.

וזה בדיוק העניין, שקוד אתי לבני אדם כבר יש לנו. עכשיו רק צריך להשתדל קצת יותר שהאנשים שגדלים בקרבנו יהיו בני אדם, והכל יהיה בסדר.

#אינטרנט #ארס בלוגאיקה #חברה #ישראליאנה #כסף #פרסומות #צרכנות #שכנים

הפוסט הקודם: פדופילופוביה

הפוסט הבא: משה"מ למתרגל

הייתי היום בהרצאה שעסקה בנושאי חינוך, ובין השאר המרצה הזכיר את פיאז'ה, אחד החוקרים הקלאסיים בתחום התפתחות הילד. הוא ציין שהעבודה של פיאז'ה הייתה לשבת ולהסתכל על ילדים משחקים. הוא גם העיר בחיוך שהיום כנראה היו קוראים למשטרה.

—

הגן של הילד שלי שייך לקולג' שבין השאר גם מכשיר מורים של “חינוך לגיל הרך” (ECE – early childhood education). לפיכך, בנוסף לגננות הקבועות, מצטרפים לצוות לתקופות קצובות גם סטודנטים שגם צוברים שעות עבודה מעשית וגם יכולים לעשות תצפיות ולהכין עבודות על בסיסן. לא יפתיע אתכם לשמוע, בודאי, שרוב הסטודנטים הם סטודנטיות. למעשה, זה כן יפתיע את חלקכם – אני בטוח שיהיו כאלו שיניחו שכל הסטודנטים הם סטודנטיות. אבל אחת לכמה זמן מפציע סטודנט ממין זכר. אין לי מושג אם מישהו מההורים אמר על זה משהו אי פעם, אבל אני לא אאשים אף הורה שירתע מהרעיון, לפחות בתחילה. מצד שני, דווקא בגלל שמדובר בתחום שנתפס ככל-כך נשי, מעט הגברים שכן מגיעים אליו הם אנשים שהאהבה שלהם לילדים והיכולת שלהם ליצור איתם קשר מיידי ברורות בעליל. אם נשים מסויימות מגיעות למקצוע כי זו פשוט עוד אופציה ברשימה של עבודות פוטנציאליות לנשים, גברים מגיעים לתחום רק אם הם באמת מרגישים זיקה לילדים.

הסטודנט שנמצא שם בימים אלו, למשל, היה בכלל פועל תעשיה כל חייו, אבל לאחר שהפך לסבא (! האיש נראה בגילי...), ואחרי שכולם התפעלו מהיכולת שלו ליצור קשר עם ילדים באופן בלתי אמצעי, הוא החליט לעבור הסבה מקצועית. ראיתי אותו בפעולה, והתמלאתי קנאה: האיש מסוגל לתקשר עם הילד שלי כמו שהייתי חולם להצליח בעצמי, והכל בטבעיות ובחינניות מדהימים בעליל.

—

אבל, כאמור, זה החריג. בפוסט אצל דורה קישינבסקי, שם גם כי קבלה כנגד חרדת הפדופיליה בתרבות המערבית בימינו, הערנו אני ומגיבים אחרים, שגם בארץ קיים החשש הזה, כשגבר משחק עם ילדים במגרש משחקים, שיחשבו שהוא פדופיל. ¹ ואני לא יכול שלא לחשוב מה עושה החרדה הזו לגברים של ימינו, כמו גם לילדים של ימינו.

גברים גם כך מודרים מתפקידים של טיפול בילדים (יש שיאמרו, מודרים מרצון, אך לא תמיד כך הדבר). מעסיקים מניחים תמיד שגבר לא יצטרך לאסוף את הילד מהגן או מבית הספר; שגברים יכולים לעבוד עד שעה מאוחרת ואין להם צורך לראות את ילדיהם לפני שהם נרדמים; מוצרים שמיועדים להורים מופנים, בעצם, רק לאמהות – אפילו על הרמפות הקטנות בירידה מהמדרכה לכביש כתוב “לאם ולילד”, כאילו אבות אינם דוחפים עגלות. כן, זה מבוסס על תפקידים מגדריים שנבעו מההגמוניה הגברית, אבל עכשיו נראה כאילו לנשים יש תפקיד לא פחות חשוב בהנצחת ההפרדה הזו, ובכך הן חותרות תחת המטרות הפמיניסטיות. כמה פעמים שמעתם את אותן פמיניסטיות בגרוש המדברות על כך שנשים הן יותר “חמות”, יותר “מטפלות”, יותר “מעניקות”, שנשים הן אלו שמגדלות את הילדים, כאילו מדובר בהבדל פיזיולוגי ולא בהפרדה מגדרית שרירותית? במקום לשאוף לנטרול ההפרדה הזו, נשים רבות דוחקות את מעט הגברים המעוניינים בכך הרחק ממקצועות שעיקרם טיפול בילדים. ועוד לפני כן, גברים מחונכים שלא להתעניין בתחומים הללו, משום שגבר שרוצה לעבוד עם ילדים הוא כנראה פדופיל.

והילדים – איזו מין תודעה תתפתח אצלם כשהם גדלים בעולם בו כל גבר פרט לאביהם נרתע מאינטראקציה איתם מחשש שיתוייג כפדופיל? איזו תפיסה של הגבריות תתפתח בילדים כאלו?

#אהבה #חברה #חינוך #ילדים #פמיניזם

הפוסט הקודם: עוקפים את טורקיה בסיבוב

הפוסט הבא: קוד אתי לבני אדם

בקצב הנוכחי, עד שאני אסיים את התזה שלי על ההתמודדות של ישראל עם הניגודים שבין אזרחות ליברלית ללאומיות אתנית, זו כבר לא תהיה תזה במדע המדינה, אלא בהיסטוריה.

—

מקובל בימינו להשוות את הצעות החוק החדשות שזכו לתמיכת הממשלה – זו של אלכס מילר לאסור על ציון הנכבה, וזו של זבולון אורלב האוסרת פרסומים השוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ¹ – לחקיקה ברייך השלישי. אני חושש שההשוואה הזו קצת לא הוגנת. כלפי הגרמנים, כמובן. אלו טרחו, לאחר שהתעוררו מהסיוט שהעבירו את העולם כולו, לחוקק חוק האוסר על הכחשת רצח העם שביצעו, והקדישו ועדיין מקדישים משאבים רבים להנצחת עשרות המיליונים שנרצחו בידיהם.

אז הגרמנים חוקקו חוק שמגביל את חופש הדיבור, ועכשיו אנחנו רוצים להגביל את חופש הדיבור. אז להתקטנן על זה שהם אוסרים על הכחשת השואה שהמיטו, וח”כ מילר רוצה לאסור על אזכור העוולות שאנחנו עשינו? עזבו אתכם.

אבל האמת היא שאם כבר, ישראל של מילר מזכירה יותר את טורקיה. לטורקים יש סעיף נחמד בחוקה שאוסר עלבון ל”טורקיוּת”. מסתבר שלהזכיר לטורקים שהם רצחו כמו ארמנים, ככה, שניים, שלושה, מ-קסי-מום מיליון וחצי, זה מעליב את הלאום הטורקי. על כן, כבר כמה וכמה פעמים הועמדו למשפט אינטלקטואלים טורקים שהעזו לטעון שהיה שם משהו. דה-פקטו, אפשר להגיד שהחוק הטורקי אוסר על הכרה בקיומה של שואת הארמנים.

אז בטורקיה זה דה-פקטו. אצלנו זה יהיה דה-יורה. ביג דיל.

תשאלו – למה הם יכולים ואנחנו לא? ובכן, חלק מזה זה שישראל מתיימרת להיות דמוקרטיה מתוקנת, בעוד הטורקים לא ממש לחוצים על הקטע. אבל בעוד שאצל הטורקים נעשים צעדים לשיפור המצב – האיחוד האירופי זה יופי של תמריץ – אצלנו עושה רושם שהמצב רק הולך ומחמיר.

—

אם וכאשר יעבור החוק הזה, אני מציע לציין את יום כניסתו לספר החוקים הישראלי כיום הנכבה הלאומי – יום בו נְלמד ונִלמד גם על העוולות שנעשו לפלסטינים בעת הקמת המדינה, וגם על האסון שקרה למדינה הזו, זו שאהבנו, כשמנהיגיה איבדו את הבושה והחלו להשתין על החירות והשיוויון הישר מהמקפצה.

#אופוזיציה #גודווין #דמוקרטיה #ישראליאנה #לאומיות #ליברמן #עצבים #פוליטיקה #פלסטין

הפוסט הקודם: בן-גוריון בחברה טובה

הפוסט הבא: פדופילופוביה

ה-ESRB, הארגון שאחראי על קביעת הגבלות הגיל למשחקי מחשב, הגביל את המשחק Rock Band: The Beatles ¹ לבני-נוער ומעלה (במקום לתת לו דירוג “E” עבור “everyone”), משום שהביטלס, כידוע, משחיתים את נפשם הרכה של ילדים: הדירוג ניתן למשחק בשל “התייחסויות לטבק”. מה שמעלה את השאלה האם לוסי בשמיים עם יהלומים יכלל במשחק, ואם כן, מי המטומטמים האלה ב-ESRB?

#Wii #אנטי-עישון #דברים אדיוטיים #ילדים #מוזיקה #משחקים

הפוסט הקודם: F is for effort

הפוסט הבא: עוקפים את טורקיה בסיבוב

דמיינו לעצמכם שאתם מתרגלים בקורס מסויים, ונתקלים בסטודנט עם בעיה: הוא משתדל, באמת משתדל – מקפיד להגיע לכל ההרצאות ולכל התרגולים, קורא את החומר, שואל שאלות על דברים שלא ברורים לו ומתייעץ בכם לפני הגשת עבודה; אבל מה? הוא עדיין סטודנט גרוע. השאלות שלו בסיסיות ומוכיחות יותר מכל אי-הבנה של הטקסטים, ההערות שלו בשיעור לא תורמות כלום, והעבודות שלו חסרות תזה, עם מקורות שמתאימים יותר לעבודה לבית-ספר והבנה מוגבלת של נושא העבודה. איזה ציון מגיע לסטודנט הזה?

לפני כמה שבועות פורסמה בניו-יורק טיימס כתבה שעוסקת בדיוק בנושא הזה, וממנה עולה שסטודנטים מאמינים שמגיע להם ציון גבוה רק בגלל שהם השקיעו מאמץ בקורס. ראוי לבחון באריכות את דבריו של אחד הסטודנטים המצוטטים בכתבה, שדוגל בגישה הזו ללא בושה:

אני חושב שהשקעת מאמץ רב מצדיקה ציון גבוה. מה עוד יש, באמת, חוץ מאשר ההשקעה שלך? אם אתה עושה את המיטב שלך ומקבל 65, אז מה המטרה? אם מישהו הולך לכל ההרצאות וקורא את כל הפרקים בספר ועושה כל מה שהמרצה דורש ממנו ועוד, אז הוא צריך לקבל את ה-85 שהמאמץ שלו מצדיק. אם המאמץ המקסימלי שלך זה לא יותר מממוצע בעיני המרצה שלך, אז משהו לא בסדר.

בכתבה מייחס אחד המרואיינים את הבעיה לנסיון של הילדים הללו בבתי הספר. הוא טוען שהם נעשו כל כך יעילים בלמידה למבחנים, שהם מצפים שתהיה נוסחא ברורה ופשוטה לקבלת ציונים גבוהים. אני גם נוטה לזהות את הבעיה בבתי הספר, אבל אם בתי הספר בישראל דומים במשהו לאלה של ארצות הברית, הבעיה בהם היא שונה ממה שאותו מרואיין תיאר. הבעיה היא שבבתי הספר כיום, מאמץ באמת מתרגם לציונים. ילדים מופגזים מכל עבר במסר שכל מה שהם צריכים לעשות זה את המיטב שלהם, ושהמיטב שלהם הוא תמיד מספיק. כשזה היה מוגבל לסרטי טלוויזיה מעאפנים, יכולנו לסבול את זה, אבל עכשיו עושה רושם שגם המורים עצמם מעבירים את המסר הזה לילדים: הציון הוא עבור מאמץ, לא עבור הצלחה. מי שמספיק רוצה מצליח – לא בגלל שהרצון מוביל לשיפור ביכולת, אלא בגלל שהרצון הוא המדד עצמו להצלחה. אנחנו כל כך חוששים לפגוע במוטיבציה של הילד להמשיך ולהשקיע, שאנחנו מוכנים לשקר לו ולתת לו ציון שהוא לא ראוי לו.

צריך, כמובן, להבדיל בין מישהו שיש לו לקות אובייקטיבית כלשהי שמשפיעה על היכולת לבצע את המטלה המוטלת עליו בלי קשר להבנה שלו את חומר הלימוד, לעומת מישהו שפשוט אינו בעל הכישורים האינטלקטואלים לעשות כן. כך, למשל, תלמיד הלוקה בדיסלקציה עשוי להזדקק להקלות מסוימות כדי לעבור בהצלחה מבחן. במקרה כזה, המקור בכשלון הוא מאפיין של אופן הבדיקה שנבחר, ולא בתלמיד עצמו. אני עצמי, למשל, סובל כידוע מזכרון חלש ביותר. כתוצאה מכך, מבחנים שדורשים זכרון מהווים קושי משמעותי עבורי, ואני מקבל בהם ציונים נמוכים למדי. אבל יש תלמידים שאין שום סיבה לכשלון שלהם פרט לדבר שאותו מבקש המבחן לבדוק: היכולת האקדמית שלהם. במקרים כאלו, לתת לתלמיד ציון גבוה בגלל שהוא התאמץ זה לשקר לתלמיד, ולפגוע בכלל התלמידים האחרים, שהערך של הציון שלהם, באופן יחסי, פוחת בשל כך.

—

כל זה, כמובן, טוב ויפה עד השלב שבו אני עומד, כמתרגל, מול סטודנט, וצריך לספר לו שהוא נכשל בקורס בגלל שהעבודות שהוא הגיש פשוט לא היו ראויות, למרות שהוא השקיע מאמצים ניכרים בכתיבתן.

#חינוך #ילדים

הפוסט הקודם: המובטנדבים

הפוסט הבא: בן-גוריון בחברה טובה