לא שומעים!

בואו נניח לרגע שמישהו רוצה, מסיבה כלשהי, להיות חבר של עיתון, זה אני עוד יכול להבין, אבל איך אני אמור להגיב לזה שעיתון מבקש להיות חבר שלי?

שלא לדבר על התחושה של “אח גדול” – מאיפה העיתון מכיר אותי? (דורה ויונית, אני מאשים אתכן!) על מה הוא רוצה לדבר איתי? האם כלכליסט ישאיר לי מכתבי שרשרת על הקיר? האם יזמין אותי לבירה מדי פעם? מה לעזאזל אני אמור לעשות עם החבר החדש שלי? אנשים שהם חברים של כלכליסט: איך הייתם מגדירים את מערכת היחסים שלכם עם העיתון? (ולא, “זה מורכב” זו לא תשובה).

#אהבה #אינטרנט #טלוויזיה ועיתונות #ישראליאנה

הפוסט הקודם: חופש התנועה (וגם: סוף העולם)

הפוסט הבא: לחתוך כי כולם חותכים

כבעליה הגאה של קונסולת Wii של נינטנדו (למרות שאין לי כל כך זמן לשחק בה נכון לעכשיו – אבל אני מצליח להגניב כמה דקות של סופר מריו גלקסי מדי כמה ימים), מאוד התעניינתי לשמוע מה תחשוף נינטנדו בתערוכת המשחקים E3. הסיפור המרכזי משם היה ה-MotionPlus, תוסף חדש לבקר המהפכני של הווי. התוסף נועד לשפר את יכולתו של הבקר לעקוב אחרי תנועות השחקן גם כאשר הוא אינו מופנה לעבר המקלט שמונח מעל (או מתחת) לטלוויזיה. התוסף בא בעקבות תלונות הן מצד שחקנים והן מצד מפתחים על ביצועים פחות מאופטימליים של הבקר בתצורה הנוכחית שלו – אבל נינטנדו טרחו לפתח אותו רק כשמשחק חדש שהם עצמם פיתחו נתקל באותה מגבלה שמפתחים אחרים כבר דיווחו עליה.

עכשיו פיסי מגזין מדווחים שהתוסף החדש בעצם גורם סוג של כאב ראש לנינטנדו. עד כה, נינטנדו הכריחה את המפתחים שרצו לעשות שימוש בתוספים לבקר (חוץ מהנונצ'ק, שמגיע יחד עם הקונסולה עצמה) לדאוג לאפשר משחק גם בלי התוסף. כך, למשל, גיטר הירו לווי מאפשר לשחקן שמעוניין בכך לנגן גם ישירות על הבקר, בלי לחבר אותו לבקר הגיטרה של המשחק. אין שום סיבה הגיונית לעשות זאת, אבל ככה זה. הבעיה היא שקצת קשה להעלות על הדעת איך אפשר לפתח משחק שמתבסס על היכולות המשופרות של ה-MotionPlus בלי לחייב שימוש בו. מצד שני, אם נינטנדו תאפשר למפתחים להתבסס על התוסף החדש, המשמעות היא ששחקנים יאלצו לקנות את התוסף כדי לשחק בהם, ומכאן הדרך קצרה לפרגמנטציה של הקהל של ווי, דבר שנינטנדו מעדיפים להמנע ממנו.

על פי פיסי מגזין, אחת האופציות שנשקלת כעת היא למכור בקרים חדשים כשהם כבר כוללים את התוסף החדש, שזה יופי ואני בעד, אבל יש עם זה בעיה קטנה: יש כמה עשרות מיליוני אנשים שכבר קנו קונסולת ווי, ורבים מהם אף קנו בקרים נוספים מעבר לבקר הבודד שמצורף למארז. האם להעניש אותם?

אני חושב שהפתרון ההגון היחיד הוא להפסיק להתייחס לתוסף החדש כאל תוסף אופציונלי ולקרוא לו בשמו האמיתי: מדובר בטלאי חומרה, שבא לתקן פגם בבקר המקורי. לכן, מן הראוי שנינטנדו תיקח על עצמה לספק לכל מי שרכש בקרים את התוסף חינם, או במחיר סמלי בלבד. יש לזה תקדים: כאשר נינטנדו החליטה להוסיף לבקרים שלה מעטפת סיליקון להגנה מפני מכות, ניתנה האפשרות לצרכנים לפנות לנינטנדו ולהזמין מהם בחינם מעטפות בכל כמות.

עד כמה שידוע לי, הטכנולוגיה הכרוכה בתוסף החדש עולה דולרים בודדים, לכל היותר. אם נינטנדו תדרוש מהצרכנים הנאמנים שלה לשלם עוד כמה עשרות דולרים בשביל משהו שיהפוך לתוסף הכרחי, תהיה כאן פגיעה משמעותית באמון. אני מקווה שהם יעשו את הדבר הנכון.

(ולא, להגביל את השימוש בתוסף החדש למספר מצומצם של משחקים זה לא פתרון, מר אגוצ'י. תודה).

—

מאיץ החלקיקים של מעבדות צרן הולך ומתקרב ליום ההפעלה שלו, כך מדווחים היום ב-BBC. שישה מתוך שמונת החלקים של המאיץ כבר נמצאים בתהליך של קירור עמוק שצפוי להביא אותם לטמפרטורה של 1.9 מעלות קלווין – פחות מטמפרטורת הרקע של החלל. אני לא זוכר איפה, אבל בזמנו קראתי על חשש שהניסוי שמבקשים לבצע החבר'ה בצרן עלול, ברמה כזו או אחרת של הסתברות, ליצור חור שחור קטן. הבעיה עם חורים שחורים קטנים היא שהם לא נוטים להשאר קטנים לאורך זמן. כלומר, יש סיכוי מסויים שבקיץ הבא כדור הארץ יבלע על ידי חור שחור שיצרנו בעצמנו.

ואני אומר לשוויצרים: בהצלחה!

#Wii #טכנולוגיה #מדע #משחקים

הפוסט הקודם: מדינה בשפל

הפוסט הבא: כלכליסט, אח שלי, מה קורה? לא רואים אותך!

פשוט נורא מה שהולך פה בקנדה. לא רק שהם מגדילים את תקציבי המדע שלהם בלי שום התחשבות, עכשיו מסתבר גם שקנדה סובלת משפל של 30 שנה ברמת הפשיעה. זו כבר השנה השלישית ברציפות שרמת הפשיעה ברחבי קנדה יורדת. קנדה איבדה לא פחות משבעה אחוזים ממקרי הפשיעה שלה ב-2007 לבדה. ברחבי קנדה כולה נרצחו בשנה האחרונה 594 איש בלבד (או קצת פחות מ-1.8 מקרי רצח לכל מאה אלף איש, על בסיס אוכלוסיה של כ-33 מיליון תושבים).

מה שרק מוכיח, שוב, שישראל היא פשוט מקום טוב יותר לחיות בו – על פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2006, נרצחו בשנה זו בישראל 182 איש (עליה של 11% לעומת 2005), שהם כ-2.6 מקרי רצח לכל 100,000 איש. סתם, ככה, שתדעו.

#משטרה #קנדה

הפוסט הקודם: למה סטיבן הוקינג לא יבוא לעבוד בישראל

הפוסט הבא: חופש התנועה (וגם: סוף העולם)

העיתונים המקומיים והארציים פה דיווחו היום בהתרגשות שסטיבן הוקינג שוקל לעבור לעבוד בווטרלו, אונטריו, באחד המכונים הגדולים בעולם לקוסמולוגיה ופיזיקה. זה, אגב, כנראה לא יקרה, אבל לרגע אחד הפטריוטים הקנדים נורא נהנו.

אבל זה בכל זאת סיפור מעניין. השמועות על עזיבתו האפשרית של הוקינג את קיימברידג' ובריטניה באו בעקבות סערה שמתחוללת שם לאחרונה: הצעה לקיצוץ תקציב המדע שם ב-80 מיליון פאונד (על פי פרשנויות מסויימות של התקציב). בואו נחשוב לרגע על המשמעות של הדבר הזה: קיצוץ של 80 מיליון פאונד בתקציב המדע. בעברית: כ-530 מיליון ש”ח. רק הקיצוץ. כל תקציב משרד המדע, התרבות והספורט בישראל עומד בשנת 2008 על כ-730 מיליון ש”ח, והבריטים מדברים על קיצוץ בערך של כמעט כל הסכום הזה. על פי הנאמר בקישור האחרון אפשר לחשב את סך תקציב המדע בבריטניה: (אתם יושבים?) מיליארד שלוש-מאות ושישים מיליון פאונד. קצת יותר מתשעה מליארד שקלים. רק עבור השקעה במדע, בלי “תרבות וספורט” (שעל בסיס ניחוש פראי שלי, תופסים את חלק הארי של תקציב המשרד בארץ). לא הצלחתי למצוא פרטים מדוייקים על התקציב הקנדי, אבל מדברים על תוספת של 850 מיליון דולר בשנים 2009-2010. תוספת, כן? לשם השוואה, כל האוכלוסיה של קנדה זה רק פי ארבע מישראל, פחות או יותר.

אז זהו, אם תהיתם למה סטיבן הוקינג אף פעם לא ישקול, אפילו לרגע אחד, לבוא לעבוד בישראל, זו הסיבה. זו גם, אגב, הסיבה שמדענים רבים כל כך נוטשים את הארץ, מי בשמחה ומי בעצב, והולכים לעבוד במקום שמעדיף להשקיע במדע ולא בעוד זרם של חינוך דתי.

—

אין לי שום דבר להגיד על עסקת השבויים שלא נאמר כבר על ידי יוסי ונדב.

#here be dragons #אקדמיה #חינוך #טכנולוגיה #כסף #מדע #קנדה

הפוסט הקודם: אתם יודעים מה באמת חסר בחינוך הממלכתי? קצת דת.

הפוסט הבא: מדינה בשפל

אז מסתבר שהיום אושר חוק שמקים בישראל זרם חדש בחינוך הממלכתי, בעל השם הקליט “הזרם הממלכתי המשלב הדתי-חילוני”. מה בתוכנית? חינוך “חילוני” (יעני, ממלכתי, כי אין הרבה חילונות בחינוך הממלכתי), עם קצת תוספת של דת. כי אתם מבינים, זה לא מספיק שלומדים תנ”ך מכיתה א' ועד הבגרות, זה לא מספיק שיש גם שיעורי תושב”ע, “ערכים”, תל”י (תגבור לימודי יהדות), וכמובן ההפגזה המתמדת לקראת כל חג וחג – צריך, בכל זאת, גם קצת יידישקייט. מה רע?

יאיר שלג כותב (בפונט נורא גדול, משום מה) על השקר שמאחורי ההצגה הזו של זרם חינוכי “משלב”, שלכאורה יכלול גם חילונים וגם דתיים: החל ממנהיגיו הפוליטיים של המחנה הדתי, שרידדו את ההצעה כי לעולם לא יסכימו לתמוך בלימודים חילוניים לתלמידים דתיים, וכלה באחרון הפרוגרסיביים שבקרב הציבור הדתי עצמו, שעם כל הרצון הטוב, פשוט לא מסוגלים לאפשר לילדים שלהם ללמוד כשבכיתה יושבת, רחמנא ליצלן, תלמידה בגופיית בטן או עם תחתונים מבצבצים[1].

אז בשביל מה זה טוב? בשביל כל אותו זבל יודאו-ניו-אייג'י שמציע לחילונים ללמוד גמרא כדי “להתחבר לשורשים שלהם”, כאילו שבגלל שהם קשורים גנטית למישהו שהסתובב עם שטריימל וזקן, זה הופך את ה”חוכמה” היהודית לרלוונטית להם. רק שעכשיו במקום שאנשים מבוגרים יסכימו מרצונם החופשי לשחת את זמנם על זה, הופכים להם את החיים לקלים יותר: המצפון היהודי שלהם יושקט משום שהם שולחים את הילדים שלהם ללמוד גמרא. יהדות ביי פרוקסי.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני לגמרי בעד לימודי דת – דתות הן חלק חשוב מהתרבות האנושית וההיסטוריה של העולם, לטוב ולרע – אבל הייתי שמח אם הגישה הייתה קצת יותר, נו – חילונית. ללמוד על דתות, לא את הדת היהודית. וברבים, לא ביחיד. ובביקורתיות. בקיצור, כל הדברים האלה שאף פעם לא יתבצעו בסביבה “מעורבת”, כי לעד ידוע כי כשם ששרשרת חזקה רק כמידת החוליה החלשה ביותר, כך סביבה מעורבת תהיה דתית כמידת דתיותו של הפרט הדתי ביותר. כמו שהראה שלג, כאשר החוליה הדתית ביותר אינה מצליחה לכפות את דתיותה על סביבתה, היא פשוט נסוגה לתוך גטו דתי יותר.

אז חבר הכנסת מלכיאור והפרופסורית טרטמן יכולים לספר לנו עד מחר על קירוב הלבבות והכנעת הקיצוניות. אסור שתהיה זהות בין קירוב בין הציבור החילוני לציבור הדתי, לבין קירוב הציבור החילוני לדת. עצם התפיסה הזו מעידה על כך שהדתיים יסכימו לקבל את הציבור החילוני רק כאשר החילונים יהפכו לדתיים. כל מה שהציבור החילוני מבקש כדי לקבל את הציבור הדתי הוא שהציבור הדתי יקבל את החילונים כמות שהם. ועד שזה יקרה, אסור לחילונים לזוז סנטימטר.

העצוב הוא שהחילונות בארץ היא כל כך רפויה וחסרת עמוד שדרה, עד שאין ספק בידי שהורים רבים יתמוגגו משמחה לשמע האופציה החדשה, ועוד דור של החילונות הישראלית ימצא את עצמו משוטט לנצח במדבר.

לקריאה נוספת: מה ילדים לומדים בישראל בכיתה ה'?

[1] יצויין כי תחתונים מבצבצים זה איכסה פיכסה ואני באמת מקווה שהאופנה הזו כבר פסה מן הארץ בזמן שלא היינו שם, אבל זה לא קשור.

#דת #חינוך #ילדים #ישראליאנה #עצבים #פוליטיקה

הפוסט הקודם: אז מתי תובעים את גוגל?

הפוסט הבא: למה סטיבן הוקינג לא יבוא לעבוד בישראל

עלה בדעתי משהו לגבי פיצ'ר ה-note in reader של גוגל: הוא מאפשר הפרה רבתי של זכויות יוצרים. למעשה, הוא מעודד אותה. נניח שזה לגיטימי לקחת טקסטים שמועברים בסינדיקציה ולהוסיף אותם לרסס משלי, אותו אני חולק עם אנשים אחרים. פה אפשר להגיד שבעצם אני מפיץ הלאה את מה מלכתחילה נועד להפצה. אבל הבוקמרקלט של גוגל רידר מאפשרת לי לעשות הרבה יותר מזה: היא מאפשרת לי להכנס לאתר באינטרנט, כל אתר באינטרנט, לסמן את כל הטקסט או את חלקו, ולהעביר אותו לעמוד אינטרנט משלי – כלומר, לעמוד המשותפים שלי. הפעולה הזו שוללת את זכויות היוצרים מכותבי הטקסט. למשל, אם בלוגר או אתר אינטרנט החליט לחלוק ברסס רק פתיח של טקסט, אני יכול לעקוף את זה ולהעביר את מלוא הטקסט לתוך המשותפים שלי. למעשה, אני מניח שלא יהיה מסובך טכנית ליצור פיד של כל הכתבות, נגיד, בטמקא, שיכלול את מלוא הטקסט ולא רק את הפתיח כפי שקיים כיום, בלי פרסומות ובלי פלאשים[1]. קל וחומר, כמובן, לגבי אתר שאין לו שום פיד, ובכל זאת העתקתי את הטקסט שלו לתוך המשותפים שלי.

אני תוהה באיזה שלב יקום גוף כלשהו ויתבע את גוגל (ואת המשתפים?) על ההפרה רבתי הזו של זכויות יוצרים ברחבי הרשת. למעשה, מדובר פה על המקבילה הטקסטואלית של שיתוף קבצי מדיה.

(דובי, שזה עתה שיתף כתבה שלמה מתוך הלוס אנג'לס טיימס, שבכלל הגיע אליה דרך קישור שהופיע בבלוג שהוא מנוי על הרסס שלו).

[1] כלים כמו feed43 מאפשרים לעשות את זה גם כן, כמובן, אבל הם פחות בולטים ואינטואיטיביים מאשר הגוגל רידר.

#אינטרנט #גוגל #משפט

הפוסט הקודם: עזבו טהראן, האמריקאים מפחדים מטורונטו!

הפוסט הבא: אתם יודעים מה באמת חסר בחינוך הממלכתי? קצת דת.

על פי הכתוב באתר הקונסוליה האמריקאית בטורונטו, חוץ מהטופס הרגיל של בקשת ויזה מארה”ב, יש טופס נוסף, מספר DS-157. את הטופס הזה צריכים למלא גברים מגיל 16 עד 45. בנוסף, נדרשים למלא את הטופס הנוסף הזה גם כל האנשים, גברים או נשים, מגיל גיל 16, שגרים או גרו באחת המדינות הבאות: קובה, אירן, עירק, לוב, צפון קוריאה, סודן או סוריה. אלו מדינות תומכות טרור, על פי ארה”ב, ולכן יש סידורי אבטחה קפדניים יותר לגבי מבקשי ויזה משם.

אבל יש מקום אחד, יחיד ומיוחד בעולם, שלגביו סידורי האבטחה קפדניים עוד יותר, וזאת משום שארה”ב יודעת שזהו, ללא ספק, הבסיס המרכזי של ארגוני טרור ששמים את בין-לאדן בכיס הקטן. עבור המתגוררים במקום הזה, כל מי שמבקש ויזה לארה”ב, גבר, אישה, זקן, זקנה, ילד, ילדה, תינוק או תינוקת, בלי הבדל גזע, מין, גיל או ציון פסיכומטרי, כולם כולם כולם צריכים למלא את הטופס הנוסף.

מהו אותו מקום מסוכן וחריג, אתם שואלים את עצמכם (אלא אם קראתם את כותרת הפוסט)? שימו לב, והשמרו לנפשותיכם: המקום הוא טורונטו.

‪#here be dragons #אמריקה #קנדה‬

הפוסט הקודם: אתה תיתן לי את הכבוד המגיע לי

הפוסט הבא: אז מתי תובעים את גוגל?

ישראל היא מדינה עם הרבה כבוד: יש חוק יסוד כבוד האדם, יש את כבוד השופט, יש כיבוד אב ואם ויש כבוד המשפחה, יש את כיבוד זכר הנופלים ויש כיבוד זכויות האסיר, יש אנשים שחושבים שבשביל כבוד צריך לעבוד, יש אנשים שחושבים שכל עבודה מכבדת את בעליה, ויש אנשים שבשבילם הכבוד הוא הכל. בשביל מדינה עם כל כך הרבה כבוד, איך יצא שאנחנו כל-כך מזלזלים אחד בשני? שאיש אינו מכבד את החוק, את חברו או את עצמו?

האם ייתכן שהבעיה היא בכלל סמנטית?

עם כיבודים!

באירופה של תחילת העת המודרנית היה כבוד לאריסטוקרטיה, היה כבוד ללוחמים האמיצים, היה גם כבוד (אבל פחות) לסוחרים העשירים. לכבוד הזה קראו (באנגלית, לפחות) honour. עברו אי אלו שנים, ובמקומות שונים החלה להתפתח פילוסופיה ליברלית, כזו ששמה את הפרט, את האדם הבודד, במרכז. הנחת היסוד של הפילוסופיה הזו הייתה שכבוד הוא לא משהו שאדם מחזיק בו מתוקף מעמד או מעשים מסויימים, וצריך להגן עליו מפני פרטים אחרים שמבקשים לבזות אותו. הליברליזם קבע כי כל אדם נולד עם כבוד, וכי תפקידה של המדינה הוא להגן על הכבוד הזה, ולאפשר לאנשים לחיות את חייהם מבלי שתהיה פגיעה בכבודם. לכבוד החדש הזה קראו dignity.

ישנם הבדלים מהותיים בין שני סוגי הכבוד הללו. המרכזי שבהם, דומני, הוא שהכבוד הראשון יכול להפגע ממילים, מאקטים סימבוליים, מרמיזות וממעשים של צד שלישי כלשהו, שאינם משפיעים ישירות על בעל הכבוד. הכבוד מן הסוג השני, לעומת זאת, חסין לכל אלו. הוא לא נמדד בעלבונות או ביחסם של אנשים אחרים אל הפרט. בעוד שהראשון נמדד במידת היחס המועדף שזוכה לה האדם המכובד, השני נמדד דווקא בשיוויון לו זוכה הפרט ביחס לשאר הפרטים בחברה. אדם זוכה לכבוד מהסוג השני כשאין מפלים אותו לעומת אחר.

(respect הוא כבר משהו אחר – הוא מתייחס להתייחסות של צד ב' כלשהו לפרט. בעוד שכבוד מהסוגים הראשון והשני הוא משהו שאדם מחזיק בו ומגן עליו מפני פגיעה על ידי אחרים, כבוד מהסוג השלישי הוא משהו שאפשר רק לקבל או לתת, אך לעולם לא להחזיק בו).

בישראל, כאמור, אין הבדלה בין הכבודים השונים. כשישראלי חושב על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הוא מבין שאסור למדינה להעליב אותו; הוא מבין שיש לו זכות להגן על הכבוד שלו, גם אם זה אומר להשפיל מישהו שמאיים עליו, או לדקור מישהו בסכין. הישראלי חושב על “להתקיים בכבוד” וחושב על חיים של אנשים מכובדים, עם בית שרשום על שמם וכל מיני מותרות קטנות – כי גם להם מגיע, כי יש להם כבוד: טלוויזיה בכבלים, רכב צמוד, טלפון סלולרי – הוא לא חושב על שיוויון זכויות ושיוויון הזדמנויות. להיות שווה לכל השאר, עבור הישראלי, זה לא מספיק מכובד, ולכן אנחנו רודפים כל הזמן אחרי הזנב של עצמנו, מאמינים שלנו – דווקא לנו – מגיע יותר מאשר לכל האחרים. כי לנו, יש יותר כבוד.

אין פואנטה לפוסט הזה. רק הרהור שעלה בי. האם יכול להיות שהמקור לכל כך הרבה בעיות בחברה הישראלית הוא הבלבול הקטן הזה בין שני מונחים שהופרדו בעולם הליברלי, אבל בישראל נשארו כמילה אחת?

#חברה #ישראליאנה #מדע המדינה

הפוסט הקודם: למקרה ששכחתם: סיינטולוגיה זה בולשיט

הפוסט הבא: עזבו טהראן, האמריקאים מפחדים מטורונטו!

הפוסט הזה של זיו הזכיר לי שרציתי לכתוב משהו על הסיינטולוגיה. במורד הרחוב שלי, על פינת סט. מארי ויאנג, יושב אחד הסניפים של הכת הזו. אנשים נחמדים עומדים לפעמים בחוץ ומנסים לשכנע עוברים ושבים לעבור “בחינת מתח”. חלון הראווה של הסניף מכיל עשרות עותקים של ספר אחד: דיאנטיקה, של ל. רון האבארד. מבט פנימה אל תוך החנות חושף עוד ועוד עותקים של אותו ספר יחיד, אינספור עותקים.

אחת לכמה זמן נאספים ממול לחנות מפגינים, נושאים שלטים ועוטים מסכות (כנראה מחשש מתביעות או הטרדות על ידי חברי הכת הנחמדים).

כשהייתי באולטינט אחד החברים שם (לא אורי תדהר, אחד אחר) נכנס לכת. אני זוכר את הויכוחים שלנו שם, את ההכחשות הנמרצות שלו לגבי כל שביב מידע שהצלחתי לדלות מרשת האינטרנט הצעירה, את הטענה שלו שהוא בכלל לא משלם להם הרבה כסף. אני זוכר שבאמת דאגתי – מדובר היה בבחור אינטליגנטי למדי, לא באיזה מטומטם. והנה, בכל זאת, הוא נפל ברשתה של כת חסרת כל הגיון. אין לי מושג איפה הוא היום, מה הוא עושה או אם הוא עדיין בכת.

אז אם גיליתם שמישהו בסביבתכם מתחיל להתקרב לסיינטולוגיה, עשו לו ולכם טובה, ותגררו אותו משם בכל הכח.

(ולא, לחזור בתשובה זה לא יותר טוב, למקרה שמישהו ישאל. אבל הסיינטולוגיה מתלבשת על אנשים בלי שהם ידעו על מה מדובר, ולכן היא יותר מסוכנת).

#דברים אדיוטיים #דת

הפוסט הקודם: מדוע אין בתי אם בישראל?

הפוסט הבא: אתה תיתן לי את הכבוד המגיע לי

מכיוון שהרבה יותר כיף לפנטז על הספרים שאני אוציא מאשר ממש לערוך את המחקרים שהם אמורים לכלול, התחלתי לאחרונה לדמיין לעצמי את ההקדמה שאכתוב לגרסא העברית של הספר שיהיה מבוסס על התזה שלי, שנכון לעכשיו אני לא לגמרי בטוח על מה היא תהיה.

כן.

בכל מקרה, מכיוון שאני קורא יותר מדי טקסטים לאחרונה והכל מתערבב בראש, לא לקח הרבה זמן עד שנושאי הפמיניזם התנגשו חזיתית בסוגיית מדינת הלאום, ויצרו את הרעיון לפרק שיעסוק בהשפעת המדינה הליברלית על מוסד המשפחה (כותרת טנטטיבית: Burning Down The House: How the Liberal State Destroyed the Nuclear Family). אז, כאמור, התחלתי לחשוב על תרגומים לעברית לכל מיני משפטי מפתח, ופתאום עלה בדעתי שבישראל יש רק “בתי אב”. המילה המקובלת באנגלית היא households – משקי בית. אבל כשמדברים בניתוחים סטטיסטיים (למשל של הלמ”ס) על משפחות שגרות תחת קורת גג אחת, מדברים תמיד על “בתי אב”. איזה מונח פטריארכלי, שלא לומר ארכאי. “בית אב” מעלה בי אסוציאציות שבטיות למדי: חמולה בת שלושה דורות לפחות שבראשה עומד האב הסמכותי שכולם נשמעים למרותו. איפה זה ואיפה המשפחה הגרעינית הסטנדרטית בישראל, עם שני הורים ילד וכלב. שלא לדבר על משפחות אלטרנטיביות כמו זוגות של הומואים או לסביות, או משפחות שבראשן אם חד-הורית (לפחות במשפחות עם אב חד-הורי המונח “בית אב” עוד נשמע רלוונטי). ומה עם סתם גבר שגר לבד? גם הוא “אב” לצורך העניין?

אני תוהה מה מקור המונח “בית אב”, מתי התחיל השימוש בו? מדוע ממשיכים להשתמש בו למרות שקיימות חלופות קצת יותר נייטרליות מבחינה מגדרית?

בעלי הוצאות ספרים שרוצים להתחיל מו”מ על הוצאת הגרסא העברית של הספר רב-המכר שלי (תאריך היעד לסיום הדוקטורט הוא 2012, אז אנחנו מדברים על 2015 בערך – צריך להזדרז!), מוזמנים ליצור איתי קשר בדוא”ל.

#אני ואפסי עוד #אקדמיה #חברה #ישראליאנה #מדע המדינה #פמיניזם #שפות

הפוסט הקודם: פיגוע הומוריסטי

הפוסט הבא: למקרה ששכחתם: סיינטולוגיה זה בולשיט