בסתיו 1969 מפלגת העבודה (או ליתר דיוק, המערך הראשון, שכלל את מפא”י ואחדות העבודה) התאחדה למערך השני עם רפ”י ומפ”ם. אפילו פרישתו-מחדש של דוד בן-גוריון שהקים את “הרשימה הממלכתית” לא העיבה על השמחה ועל הציפיות: לראשונה, רשימה שמונה למעלה מ-60 חברי כנסת מתמודדת בבחירות. הציפיות היו בשמיים. היו שדיברו על רוב מוחלט של 65 חברי-כנסת לרשימה המשותפת. היו שפינטזו גם על 70.

והיו להם כל הסיבות שבעולם להאמין שכך יהיה. המערך עמדה לבדה מול מערכת פוליטית נטולת כוחות משמעותיים שיאיימו עליה. לכולם היה ברור שממשלת האחדות שהוקמה ב-67' תקום מחדש גם אחרי הבחירות. האופוזיציה, אפקטיבית, לא הייתה בנמצא. גח”ל עצמה התמודדה עם פילוג בשורותיה, עם הקמת “המרכז החופשי” של שמואל תמיר, ועמדת השותף בממשלת האחדות של מנחם בגין פעלה כנגד האורטור האופוזיציונרי הנלהב שמצא עצמו ללא כלי הנשק העיקרי שלו. כל זאת, כמובן, על רקע הנצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים, וההילה שעטפה את ראשי המפלגה.

כשהציפיות כל כך גבוהות, הנטייה היא לצפות או להישג אדיר, או לנפילה מטלטלת. מה שמדהים בבחירות לכנסת השביעית הוא כמה מעט באמת קרה בהן, למרות הכל. המערך לא השיג את הרוב הפרלמנטרי שרצה, בעיקר בגלל שדוד בן-גוריון, שסירב להצטרף יחד עם שאר חברי רפ”י, הצליח לגרוף, בפעם האחרונה בחייו, ארבעה מנדטים עבור “הרשימה הממלכתית” שלו. ¹ שני מנדטים נוספים זלגו ימינה לגח”ל והמרכז החופשי שפרשה ממנה. שאר המפלגות נשארו עם אותו מספר מנדטים או עם מנדט אחד או יותר פחות. וזהו. המפץ הגדול של סוף שנות ה-60 לא הסתיים בקול ענות חלושה, אבל הוא כן הסתיים בפיהוק אחד גדול. גם העובדה שממשלת האחדות שיצאה לבחירות היא גם הממשלה שהוקמה אחריהן לא עזרה.

ואז באה מלחמת יום הכיפורים וטרפה את הקלפים מחדש.

אתמול הודיעו בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן על איחוד המפלגות שבראשן הם עומדים לכדי מפלגה אחת – “הליכוד ביתנו”. ² הפרשנים התחילו את טרטוריהם הקבועים עוד לפני שהספיקה להתכנס אסיפת העיתונאים. הקביעה המרכזית של כמעט כולם היא שהשלם יהיה קטן מסך חלקיו. כמה מנדטים ילכו לאיבוד באיחוד הזה? ההערכות נעות בין שניים בקרב הזהירים ועד מספרים הרבה הרבה יותר גדולים אצל הממהרים לחגוג. אפילו בקרב חברי הכנסת של הרשימה החדשה לא נראה שאנשים מעיזים לפנטז על הגדלת מספר המנדטים לעומת מה שניבאו הסקרים לשתי המפלגות עד כה.

אז מה קורה פה? מה יש לנתניהו ולליברמן להרוויח ממהלך כזה? הצעה אחת שהעלו רבים היא שמדובר במהלך שנובע מפחד. התסריט הוא כזה: נתניהו קיבל סקרים שניבאו לו הרבה פחות מנדטים ממה שראינו עד כה, הוא נבהל מהאופציה של שיוויון מול מפלגת העבודה, וכתוצאה מיהר לסגור עסקה עם ליברמן, שהרוויח נקודת מוצא נוחה מאין כמוה להשתלטות על ראשות הליכוד תוך מספר שנים והפיכתו לראש הממשלה. זה יתכן, אבל נראה לי שהתסריט הזה נשען יותר על משאת נפש מאשר על משהו ריאלי. הסקרים בחודשים האחרונים לא הראו על צמצום משמעותי של הפער בין העבודה לליכוד (לצערנו), ואין סיבה לחשוב שדווקא הסקרים שנתניהו הזמין יראו מציאות הרבה יותר אפלה מבחינתו.

אופציה אחרת היא שנתניהו משחק שחמט, ובשחמט חלק משמעותי מהמשחק לא מתרחש על הלוח אלא בראשם של היריבים. נתניהו הסכים להקריב כמה חיילים במהלך הזה (ואני נוטה להסכים בהקשר הזה עם הזהירים יותר במנבאים) — ואם פייגלין יהיה אחד החיילים הללו, מה טוב! — כדי להשיג יתרון פסיכולוגי עצום. מפלגה משותפת עם 40 מנדטים מול מרכז ושמאל מפורקים למפלגות שהגדולה שבהן היא בת 20 מנדטים ועודף? קואליציה שהמפלגה המובילה אותה מהווה שני שליש ממנה, במקום פחות מחצי במצב הנוכחי? זהו יתרון ניכר שלאף מפלגה אחרת כיום, לצערנו, אין. הליכוד (ביתנו, ביתנו) תהפוך להיות מפא”י חדשה, כפי שהליכוד תחת שרון איימה להיות עד שהוא החליט לפרק את החבילה בגלל כל מיני “מורדים” מציקים שהתעקשו על שטויות כמו מצע המפלגה ומה שהם הבטיחו לבוחרים שלהם.

מה שמביא אותנו לפגם המרכזי הפוטנציאלי בתוכנית של נתניהו וליברמן: ברשימה גדולה יש גם ספסלים אחוריים גדולים, ובמציאות הקיימת של פוליטיקה פרסונלית בעיקרה, זה אומר שיהיו למפלגה למעלה מעשרים חברי כנסת שמחפשים לעשות לעצמם כותרות ושם. 20 אקוניסים ודנונים ורגבים ומיכאליים שלא יבחלו ביציאה כנגד ראש המפלגה שלהם אם ירגישו שהדבר ישרת אותם אישית, כי האלטרנטיבה היא העלמות. אני יכול להאמין שהשותפות בין נתניהו לליברמן ³ תהיה יציבה. אני מאמין גם שליברמן יצליח, פחות או יותר, לשלוט בחברי המפלגה שלו – לפחות כל עוד הוא זה שקובע מי מהם ישאר ומי מהר יזרק החוצה. אבל נתניהו מעמיד לעצמו אתגר משמעותי בשמירה על משמעת בקרב המפלגה שלו. בודאי כל עוד שיטת הבחירות היא כזו שמקלה מאוד על הקמת מפלגות חדשות שיכולות לטעון לייצג מגזרים שהליכוד ביתנו מזניחה (בין אם מזרחים, דתיים, או ליברלים).

ואכן, שינוי שיטת הממשל עומד בראש מעייניהם של שני ראשי המפלגה. אבל עכשיו זה לא סתם עניין של “מה נכון לעשות”, אלא זה כבר אינטרס השרדותי של נתניהו. והעובדה הזאת, בשילוב העובדה שליברמן נמצא כפסע ממשרת המנהיגות הנשיאותית ששינוי כזה ייצור, זה אחד הדברים המפחידים ביותר ששמעתי כבר הרבה זמן בפוליטיקה הישראלית.

—

ועכשיו משהפחדתי אתכם כראוי, ברצוני להסב את תשומת לבכם גם לעובדה שעוד נותר שבוע לגיוס הכספים שלי. אני נמצא טיפה מתחת ל-10,000, שזה מגניב ומדהים וכל מי שתרם היא/הוא אדם נפלא, אבל זה עדיין לא באמת מספיק. אם אתם רוצים לעזור להכניס לכנסת מישהו שישמור על הדמוקרטיה הישראלית ויחזק אותה מפני האיומים העומדים בפניה, מישהו שיודע מה תפקיד הכנסת ורוצה לדאוג שהיא תבצע אותו כראוי – אנא סייעו לי לממן את קמפיין הפריימריס שלי. תודה!

#בחירות #דמוקרטיה #ליברמן #נתניהו #פוליטיקה

---

---

הפוסט הקודם: איפה הכסף?

הפוסט הבא: אז מה אתה חושב על..?

‪

‪And these children that you spit on as they try to change their world / are immune to your consulations, they're quite aware of what they're going through.‬

‪-David Bowie (Changes)‬

‪Public deliberation reforms the uninformed, incomplete, intransitive, and unjustified pre-political preferences of the individual citizens. Political argumentation is not logic, it does not proceed from true premises to a true conclusion. Argumentation assumes premises generally accepted by the addressed public, and need not proceed by deduction. Arguments offered are neither true nor false, but stronger or weaker, and the conclusion of argumentation is not true or false, but more or less supported by argument. Conclusions are not demonstrated, they can only be justified. Competition among candidates for representative office motivates them to offer the more general viewpoint. The deliberative process is brought to a close by a majority vote, which reflects the greater strength of one set of reasons over another. The major- ity view is not true, and the minority view is not false. The minority also has good reasons, just not reasons judged as strong as those of the majority. The result is legitimate because everyone was able to take part, all views were taken into con- sideration, and each was free to accept or reject arguments and conclusions.‬

‪- Gerry Mackie (2006)‬

‬

דילמת השמאלני

מזה זמן מה, וביתר שאת מאז ההכרזה על הקדמת הבחירות, מתחולל ויכוח איתנים בקרב השמאל בישראל לגבי הסיכוי לשנות את זהות ראש הממשלה אחרי הבחירות. ראשית אציין שאני מאמין שאפשר לשנות, אבל כמובן מכיר בכך שיש סיכוי לא רע שנתניהו יחזור להיות ראש הממשלה. מה שאני מאוד לא אוהב, בכל אופן, היא התפיסה שרואה בליכוד מפלגת השלטון באופן קבוע. מפלגה שלא מזמן מנתה 12 מנדטים, ולא הרבה לפני זה מנתה 19 מנדטים, היא לא מפלגה בלתי מנוצחת.

בכל אופן, הבון-טון בימים האחרונים הוא לתלות את יהבנו באחוז ההצבעה. אם רק נצליח לשכנע יותר אנשים להגיע לקלפי, אומרים התומכים, יש לנו סיכוי לנצח. שלא תבינו אותי לא נכון – אני לגמרי בעד שכמה שיותר אנשים יגיעו לקלפי. יש לזה חשיבות אדירה, ויש לזה השפעה משמעותית על תוצאות הבחירות. אבל אני בספק אם זה מספיק בפני עצמו.

הסוקרים לא מספרים לנו כמה אנשים מתכוונים להצביע, ומה ההתפלגות הפנימית של אלו שלא מתכוונים להצביע, אבל אני לא לגמרי בטוח שהנחת המוצא של הדוגלים בפתרון הזה לגמרי מבוססת. יש לנו נטייה לחשוב על השמאלני התל-אביבי שמתלבט בין מרצ לתנועה הירוקה ומחליט ללכת לים במקום להצביע, אבל זה כנראה לא הפרופיל האמיתי של הלא-מצביע הממוצע. בין השאר, הנתונים מראים כי הירידה באחוז ההצבעה גדולה יותר דווקא בקרב מצביעים מהשכבות החלשות ובעלי השכלה נמוכה – כלומר, קהלים שנוטים יותר להצביע לימין. ¹ אפשר להעריך שמדובר על מצביעים שאיבדו אמון בימין, מצד אחד, אבל סולדים מהשמאל מצד שני. אם רק נסתפק בלעודד אותם ללכת לקלפי, סביר להניח שהם יצביעו לימין. כפי שכבר אמרתי – אני תמיד בעד הגדלת אחוז ההצבעה, וכדאי להשקיע בכך משאבים, אבל לא מכאן תבוא ישועתו של השמאל.

אבל הסיבה שמלכתחילה אנשים מחפשים את הפתרון באחוז ההצבעה היא היא הבעיה האמיתית שלנו. ולא רק שלנו – זהו חלק ממשבר דמוקרטי עולמי. הדמוקרטיה מתבססת על ההנחה שאם אנשים מדברים אחד עם השני, הם יכולים לשנות זה את דעתו של זה באמצעות טיעונים. כל מוסד הפרלמנט (מלשון parler – לדבר) קיים בדיוק לשם כך: כדי שהנציגים ידברו, ינאמו, יעלו טיעונים, ובסוף יצביעו איש איש על פי העמדה שגיבש בעקבות הדיון. אבל אנחנו כיום יותר ציניים, ויותר ריאליים, ואנחנו יודעים שחברי כנסת מצביעים לפי הקו המפלגתי שלהם, או לפי המשמעת הקואליציונית, ובכל מקרה אף אחד לא נוכח בדיונים במליאה או בועדה, אז גם אין בדיוק מי לשכנע. אבל גרוע מכך: התחלנו להאמין שגם סתם בני אדם לא משנים את דעתם אף פעם. אין טעם לנסות לשכנע מצביעי ליכוד לשנות את הצבעתם, כי הם לעולם לא ישנו אותה ושום טיעון לא ישכנע אותם לנהוג אחרת. ² או, בוריאציה אחרת (שדווקא מגיעה לרוב דווקא מכיוון אנשי הימין עצמם) – הם שונאים את השמאל כי הוא שמאל, ושום דבר לא ישכנע אותם להצביע לשמאל המתנשא, האשכנזי, האליטיסטי וכיו”ב.

דעות משתנות

הטענה הזו נשמעת לנו סבירה, כי היא תואמת את הניסיון האישי שלנו. לפני זמן מה השתתפתי בערב שיח בלוד במסגרתו הנחיתי שולחן שעסק בדיוק בנושא זה: מה גורם לאנשים לשנות דעה? שאלתי את המשתתפים סביב השולחן אם אי פעם הם שינו את דעתם בצורה משמעותית על נושא פוליטי. אלו שהסכימו להודות שאכן חוו שינוי כזה הסבירו אותו בארוע טראומטי: חוויה מזעזעת בשירות הצבאי, משבר כלכלי אישי. אבל כשניסיתי לחפור טיפה יותר לעומק, מסתבר שמה שהם תיארו כלל לא היה שינוי דעה, אלא יצירת דעה. למשל, האשה שתיארה חוויה רבת משמעות שעברה במהלך שירותה הצבאי שבעקבותיה התחילה לתמוך במהלכים לסיום הכיבוש, הסבירה שלפני אותו ארוע היא “פשוט לא חשבה על זה”. כלומר, זה לא שהיא התנגדה לסיום הכיבוש ובעקבות אותה החוויה שינתה את דעתה, אלא שלא הייתה לה דעה מגובשת, או שהייתה לה דעה רדומה שהתבססה על רעיונות שספגה באקראי מסביבתה, והארוע רק הפעיל את האזור הזה וגרם להתגבשותה של דעה מודעת. בנקודה אחרת בשיחה מישהו סיפר על הורים לבנות ש”התחילו להסתובב עם ערבים”, שבעקבות זאת הפכו לאנשי ימין קיצוני. כשהעליתי את הסברה שהורה שמפריע לו עד כדי כך שבתו יוצאת עם ערבים בין כה וכה היו בימין, ולכן לכל היותר מדובר על הקצנה של דעה קיימת, הוא נאלץ להודות שהוא לא מכיר סיפורים כאלו על אנשים שלא היו אנשי ימין מלכתחילה. ואכן, יש בסיס לסברה שארועים חריגים בדרך-כלל אינם גורמים לשינוי דעות – בדיוק משום שהם חריגים. כל מערך דעות יכול להכיל “יוצאי דופן”, ואף יש שיגדילו ויטענו שמדובר ב”יוצא מן הכלל המעיד על הכלל”. ההטיה הבסיסית שלנו תהיה לפסול את המקרה החריג כהוכחה לטעותנו (ובצדק – אנקדוטות אינן בסיס טוב לניסוח הכללות). רק אם אין לנו דעה מגובשת מלכתחילה, יתכן שלארוע חריג תהיה השפעה משמעותית עלינו בבחירת צד ראשונית.

אבל אף אחד באותו דיון לא אמר שהוא שינה דעה אי פעם בעקבות שיחה עם אנשים. אף אחד גם לא הכיר מישהו ששינה את דעותיו בעקבות שיחה איתם. כלומר, אף אחד למעט אני עצמי. בסוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 הצבעתי לשינוי. הצבעתי לה לא משום ששנאתי חרדים, אלא בגלל שהסכמתי עם הדעות הכלכליות של המפלגה. במילים אחרות, הייתי ליברל כלכלי (וגם חברתי – כלומר, הייתי ליברטריאן). מי שיחפש דיונים בנושא באייל יגלה שבשנותיו הראשונות אני הייתי תמיד בצד השוקחופשיסטי של הדיון. אבל אפשר לזהות לאורך השנים תנודה איטית. תחילה הרחקתי את עצמי מהאיין-ראנדיסטים שנראו לי קיצונים מדי, בהמשך התחלתי לאמץ חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על האלמנטים האוטופיסטיים יותר של הליברטריאניזם, ולבסוף, בנקודה כלשהי שמאוד קשה לי להצביע עליה במדויק, עברתי צד סופית והפכתי לסוציאל-דמוקרט שאתם מכירים היום. ³ אין דיון מסוים שאפשר למצוא שבו אני משתכנע. אני לא חושב שאפשר למצוא תגובה ספציפית שלי באיזה דיון שבה אני אומר “וואלה, צודקים”, ומאמץ טיעון של הצד השני. למעשה, אילולא התיעוד הקיצוני של חיי האינטלקטואליים ברשת, היה קשה מאוד להראות שבכלל עברתי תהליך, ולא סתם “המרה” פתאומית. אבל התהליך בהחלט התרחש, ואי אפשר שלא לזהות את המקור לשינוי באותם הדיונים ממש.

הדוגמא האישית שלי, על התיעוד הנרחב שלה, היא מקרה קיצוני של התהליך שבדרך-כלל עובר על כל מי שמשנה דעה. כפי שמציע מקי (Mackie), כאשר אדם נמצא במהלך דיון, יש חשיבות גבוהה, פסיכולוגית וחברתית, לשמירה על עקביות. אנחנו נוטים לזלזל במי שאינו עקבי בדעותיו (לדוג': יאיר לפיד), בה בעת שאנחנו מצפים מבני שיחתנו להיות נכונים לקבל את טיעונינו ולאמץ אותם. כתוצאה מהלחץ הזה לשמור על עקביות במהלך השיחה, הדיון הופך לשדה קרב. המטרה היא לא ללמוד (ואולי להשתכנע), אלא לנצח. אבל, אחרי הדיון, כשכל אדם נמצא עם עצמו ומעבד את המידע החדש שנקלט, אז מתבצע תהליך של שינוי.

מקי מציע שרעיונות מסודרים ברשתות, כך שכל רעיון שקיים אצלנו במוח נתמך על ידי שורה של רעיונות אחרים שתואמים לו או סותרים אותו. סך הקשרים הללו בין הרעיונות הללו – עוצמת וכיוון הקשרים, ומידת האמינות שאנחנו מייחסים לרעיונות המקושרים השונים ⁴ – הוא שקובע את האמינות שאנחנו מייחסים לכל רעיון מסוים. מתקפה על רעיון אחד, שזה מה שקורה בדרך כלל בדיון, אינה יכולה לזעזע בבת אחת את כל הרשת, ולכן הרעיונות הללו נראים לנו יציבים ואנשים מרגישים עמידים בפני שכנוע. אבל המחקרים שמקי מצטט מראים שאם מסתכלים על הרשת כולה לטווחי זמן ארוכים יותר מהמחקר הפסיכולוגי הממוצע, אפשר לזהות את השינויים שהתחוללו. עוצמת המתקפה על הרעיון גורמת לגלים ברשת הרעיונות: רעיונות מסויימים נחלשים ואחרים מתחזקים, קשרים מתחזקים או מתערערים, ולעיתים קשרים חדשים לגמרי נוצרים. רק אחרי שהתבצע תהליך מורכב ולא לגמרי מודע של עיבוד המתקפה הזו דרך רשת הרעיונות, מתייצבת הרשת על שיווי משקל חדש. שורה ארוכה של מתקפות כאלו, שתוקפות לא רק את הרעיון המרכזי אלא גם רעיונות סובבים, שמצליחה לחזק קשרים חיוביים (מנקודת מבטו של המתקיף) ולהחליש קשרים שליליים, יכולה להוביל בסופו של דבר לשינוי משמעותי בדעות, ובלאו הכי תגרום לשינויים חיוביים קטנים יותר לאורך הדרך גם אם הרעיון המרכזי עצמו עדיין יראה איתן ויציב.

איך לשנות

לנפק מתוך התיאוריה הזו יישומים מעשיים שיובילו לשינוי דעה, כמובן, זה הרבה יותר קשה. אין לי כוונה לנסות לתת כאן מתכון פשוט וברור לגרום לאנשים לשנות את דעתם. אבל יש כמה מסקנות שאפשר להסיק לגבי מה יהיה ומה לא יהיה במתכון שכזה. אנסה להצביע על כמה מסקנות כאלו כעת.

שינוי לוקח זמן. העובדה שאף אדם שדיברת איתו במהלך קמפיין שינוי הדעות שלך לא השתכנע באופן מיידי לא צריכה לרפות את ידיך: השינוי יתרחש, אם יתרחש, בימים שאחרי השיחה, לא במהלכה.

שינוי דורש מגע מתמשך. לשלוח מנשר אחד, לקיים שיחה אחת, להריץ קמפיין אחד – אלו לא יעבדו. שינוי דעה דורש מגע מתמשך עם האנשים שאת דעתם אנחנו רוצים לשנות. עדיף גם שפעולת השכנוע תתבצע על-ידי מספר אנשים ולא על-ידי אותו אדם כל פעם – הנטייה של אנשי ימין לנסות לשייך כל שמאלני לקרן החדשה לישראל היא אסטרטגיה להפוך את כל האנשים השונים הללו לגוף אחד (למען הסר ספק: אותו הדבר קורה גם בכיוון ההפוך. כל מי שמביע דעה נגד המחאה מוכרז אחר כבוד כ”טוקבקיסט בתשלום”, למשל).

כדי לשנות צריך לתקוף מכיוונים שונים. זוכרים כמה הועילו לשמאל צעקות ה”כיבוש! כיבוש!” שלנו? עכשיו שינינו מטרה, אבל הטקטיקה נשארה אותה טקטיקה: לירות שוב ושוב ושוב על אותה הנקודה בתקווה שכל הקיר יקרוס. לא יקרה. רוצים להוביל שינוי? תדברו עם אנשי ימין על כל מיני דברים, תראו להם איך הם מתקשרים אחד לשני. נסו להצביע על דברים שחשובים להם ותראו להם איך המדיניות של הממשלה פוגעת בהם. תראו להם איך דברים שהם לכאורה תומכים בהם בעצם פוגעים בדברים אחרים שהם היו רוצים. ערערו קשרים קיימים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלהם, וצרו קשרים חיוביים חדשים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלכם. אם תצליחו לשכנע אותם ששיוויון לערבים הוא טוב ליהודים תעשו הרבה יותר למען שיוויון בין העמים בחברה הישראלית מאשר עשרת-אלפים קמפיינים מהוקצעים למען מודעות ציבורית למגילת זכויות האדם הבינלאומית.

אנשים לא אוהבים להרגיש לא עקביים. שינוי דעה זו חוויה אישית קשה. היא דורשת מאדם להגיד שמה שחשב עד כה היה טעות, ולא ברמה של “היי, הנה עובדה שלא ידעתי. מצחיק,” אלא יותר בכיוון של “משהו שהאמנתי בו הוא אולי לא נכון, למרות שאי אפשר להוכיח את זה באופן מובהק, אבל זה כן נשמע יותר הגיוני כשמסתכלים על זה בצורה מסוימת”. אנשים ילחמו בציפורניים כדי לא להודות בזה. ככל שהצד השני יותר קרוב לשינוי, כך הוא יאבק יותר חזק נגד ההשלכות הפסיכולוגיות שלו. אנחנו מכירים את זה מדיונים שכולנו חווינו: כשלצד השני (או לנו) אין איך לענות, אנחנו מתעצבנים. זו תגובה טבעית שנועדה להגן עלינו מפני תחושת חוסר האונים הגלומה בהכרה בחוסר העקביות שלנו. אל תדרכו לאנשים על היבלות. אם הגעתם לשלב בדיון שבו נראה לכם שהאדם נסגר בפניכם, תנו לו לסיים בכבוד את השיחה. השינוי יתחולל אחרי שתלכו.

לא את כולם אפשר לשנות. אחת הטעויות הנפוצות ביותר שעושים המתייאשים משכנוע היא לבלבל בין ה”גרעין הקשה” לבין רוב התומכים של הימין. כן, יש כאלו שלעולם לא יפסיקו להצביע ליכוד. אבל הם מעטים. למרבה הצער, הם גם אלו שהכי סביר שיכנסו איתכם לויכוח, כי הם רוצים להשיג בדיוק מה שאתם רוצים להשיג: לשכנע את הצד השני. אנשים שאינם משוכנעים במאה אחוז ירתעו יותר מכניסה לדיונים (ראו סעיף קודם). אבל הם עדיין יאזינו לשיחה שלכם ויושפעו ממנה. אולי אפילו יושפעו ממנה יותר מאשר משיחה ישירה איתכם, כי הם ירגישו פחות מחוייבים לעקביות אם הם לא הביעו עמדה מפורשת. זה במיוחד נכון לדיונים בפורומים מקוונים. בין עשרות לאלפי אנשים (תלוי בפורום) יקראו את הדיון שלכם, ויש לכם סיכוי לא קטן להשפיע משמעותית על חלק גדול מהם. אל תוותרו על העברת המסר שלכם בצורה המשכנעת ביותר שאפשר, אפילו אם בר הפלוגתא שלכם לא מרגיש שווה את זה.

—

הערה ביקורתית: נקודת המבט הפמיניסטית

במהלך קריאת מאמרו של מקי תהיתי מה יכולה להיות הביקורת הפמיניסטית על הטענות שלו. קיימת טענה לפיה סגנון הדיון הנשי הוא שונה במובהק מסגנון הדיון הגברי. ⁵ סגנון הדיון שתיארתי לעיל, זה שבו המטרה היא “לנצח”, לפי הטענה הזו, הוא סגנון דיון גברי. זו גם הטענה שעומדת מאחורי ביקורת פמיניסטית על השיטה המדעית כשיטה גברית. גם היא, הרי, מבוססת על דיון שבו כל אחד מנסה להוכיח את הטענות שלו, והמנצח הוא זה שמצליח להפריך הכי טוב את טענות הצד השני תוך הגנה על טענותיו שלו. ⁶ לעומתו, הנשים מעדיפות סגנון דיון שבונה קונצנזוס, ובמסגרתו עדיף לדחוק למטה חילוקי דעות ולהדגיש את המשותף והדומה.

אם אכן קיימים הבדליים מגדריים שכאלו, מה המשמעות שלהם על הדרך לשכנע? האם ניתן לשכנע במצב שבו עצם קיומם של חילוקי דעות נדחף מתחת לשולחן? ואולי דווקא הדרך ה”נשית” מתאימה הרבה יותר ליצירת קואליציות רחבות ומכילות, שאינן נדרשות לשדות קרב דיוניים בין טוב ורע. דפני ליף, למשל, יכולה לייצג אסטרטגיה כזו. יש הרבה מאוד מה להגיד בזכות גישה כזו (שנתמכה גם על ידי לקלאו ומוף, למשל) שבמקום לנסות להעביר אנשים מצד אחד לצד השני, מציעה פשוט למחוק את הגבולות עצמם וליצור שיתופי פעולה בין הצדדים ה”יריבים”.

יש פה, כמובן, מקום לעוד הרבה מחשבה וניתוח.

—

לקלאו, ארנסטו ושנטל מוף. הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית: לקראת פוליטיקה דמוקרטית רדיקלית. רסלינג: 2004.

‪Mackie, Gerry. “Does Democratic Deliberation Change Minds?” Politics, Philosophy & Economics 5, no. 3 (2006): 279–303.‬

#אופוזיציה #בחירות #דמוקרטיה #דפני ליף #יאוש #מדע המדינה #מציאות #נתניהו #פוליטיקה #פמיניזם #רעיונאות

---

---

הפוסט הקודם: תקציב עכשיו!

הפוסט הבא: איפה הכסף?

(כן, כן, בחירות. שמעתי. אני אאמין אם זה עדיין יהיה נכון מחר בבוקר).

אז לרגל הקריסה של מעריב והצרות בהארץ, נעשה פופולארי במקומות מסויימים לנבא את מותו של הפרינט ולהגיד שהשד לא נורא כל כך. הטיעון הוא פשוט: אין שום דבר מיוחד בעצים מתים. העיתונות יכולה לעבור במלואה לאינטרנט ולא יקרה שום דבר. להפך: להרים עיתון באינטרנט שיהיה זמין מיד לכל העולם זה הרבה יותר זול מאשר להדפיס עיתון פיזי ולנסות להפיץ אותו בכל הארץ. למעשה, אם אנשים יתרגלו לצרוך את העיתונות שלהם באינטרנט, היא תהיה הרבה יותר שיוויונית, חופשית ופתוחה.

האמת היא שהם צודקים. אי אפשר לעצור את הקידמה, ולא יהיו לודיטים שינפצו את חוות השרתים כדי שנוכל לחזור להדפיס עיתונים במכונות דפוס עצומות לייק גוד אינטנדד.

אבל יש משהו צורם בטקסטים הללו שמשבחים את המעבר מפרינט לווב.

עתיד העיתונות הוא בדיגיטל. מעל גבי הרשת, באפליקציות לסמארטפונים ובטאבלטים.

כותב קלדרון. וגל מור מרחיב:

יש אנשים שזה עדיין נראה להם הגיוני. הצרה היא שהם חלק מאוכלוסייה שהולכת ומתבגרת וגדל דור חדש שהרגלי צריכת המדיה שלו שונים בתכלית. מספרים לנו שמשבר העיתונות אינו ייחודי לישראל ויש לו פתרון הגיוני אחד, אימוץ טכנולוגיות כמו האינטרנט והסלולר להפצת תכני העיתון וסגירת מכונות הדפוס המיושנות והמנגנון היקר שמפעיל אותן.

למקרא הדברים הללו, קשה שלא לשים לב שהאנשים שכותבים אותם מדמיינים לעצמם עולם בו כולם הם בדיוק כמותם. לכולם יש טאבלטים וסמארטפונים, כולם חיים חיים דיגיטליים למהדרין. לכל היותר, יש עוד כמה זקנים שנאחזים בכוחותיהם האחרונים בעולם הישן, אבל תכף גם הם יעלמו, ואז נשאר רק אנחנו, הומו דיגיטלוס. מה, לא?

אז זהו, שלא. כמעט רבע מבתי האב בישראל אינם מחזיקים במחשב. בתי האב, לא האוכלוסיה (וכמובן שבתי האב בעשירונים הנמוכים יותר כוללים יותר נפשות – בחמישון התחתון יש פי שתיים נפשות לבית אב מאשר בחמישון העליון). 40% מבתי האב בחמישון התחתון אינם מחזיקים במחשב, לא כל שכן בטאבלט. לשליש מבתי האב בישראל אין אינטרנט. כמה שלא תאשימו את החרדים, הם לא שליש מבתי האב בישראל – הם פחות מתשעה אחוז. הסכנה לדמוקרטיה, לפיכך, אינה נובעת מסגירתו של עיתון כזה או אחר, אלא מהאפשרות שלמגזר רחב כל כך מהאוכלוסיה בישראל לא תהיה נגישות לעיתונות חופשית.

אז האם משמעות העניין שהמדינה צריכה להציל את עיתונות הפרינט? כמובן שלא. אבל המדינה צריכה להתערב כדי להבטיח נגישות מינימלית לכל אזרח לכלי הבסיסי לצריכת חדשות. כשם שהמדינה מבטיחה שאזרחיה ידעו קרוא וכתוב, כך היא צריכה להבטיח שלכל אזרח תהיה נגישות למחשבים ולאינטרנט, לפחות ברמה הבסיסית. משמע: מתן סיוע ברכישת מחשב לבעלי הכנסה נמוכה, הצעת קורסים בסיסיים (או סבסוד של קורסים שכאלו בשוק החופשי) לשימוש במחשב ובאינטרנט, והבטחת נגישות לחיבור בסיסי לרשת במחיר זול במיוחד או אף בחינם ¹.

למהלך כזה תהיה גם חשיבות כלכלית אדירה: מתן נגישות לעולם המקוון לכלל האוכלוסיה תאפשר גם למשפחות מעוטות יכולת להקנות לילדיהן את הכלים הבסיסיים הדרושים להתקדמות ולהתפתחות, ותצמצם את הפער הדיגיטלי שמנציח עוני בעולם שמתפתח טכנולוגית בקצב הולך ומתקדם.

מות הפרינט הוא כנראה בלתי נמנע. אין כל הגיון בניסיון לדחות את הקץ באמצעים מלאכותיים. אך יהיה זה גם שגוי להרים ידיים ולהגיד שאם אי אפשר לשנות את כיוון ההתפתחות הזה, הרי שאין שום צורך להתערב ולמנוע את ההשלכות השליליות יותר שלו. תפקידה של המדינה ברגעי שינוי שכאלו הוא לנתח את המהלכים הצפויים ואת השלכותיהם, ולדאוג שהמעבר יתרחש באופן שימנע פגיעה בפגיעים ביותר. בעלי ההון ישרדו גם בלי חבל הצלה מכספי משלם המיסים. העשירונים התחתונים – כנראה שפחות.

 

#אינטרנט #דמוקרטיה #טכנולוגיה #טלוויזיה ועיתונות #כסף #מספרים #מציאות

---

---

הפוסט הקודם: אוטוזנופוביה

הפוסט הבא: תקציב עכשיו!

כבר כתבתי בעבר לא מעט בגנות שיטת הפריימריס ודמוקרטיה פנים-מפלגתית באופן כללי. בימים אלו מתקיימות הבחירות לגופים הנבחרים של המפלגה (ועידה ומועצות סניפים), ומזדמן לי לראות מקרוב את כל אותם הדברים שגורמים לאנשים להרתע בגועל כשהם שומעים את המילה “פוליטיקה”. מהרבה בחינות, הבחירות הפנימיות במפלגה הן הדגמה בזעיר אנפין של ליקויי הפריימריס. אבל מבחינה קריטית אחת הן מהוות זכוכית מגדלת על אלמנט חשוב שהופך את הפריימריס, בעיני, לשיטה גרועה: הנראות. גם על הנראות כתבתי בעבר, אבל ראוי לחזור למושג הזה ולנסות לנתח אותו יותר לעומק.

אז למה אני מתכוון כשאני מדבר על נראות? לנראות יש שני חלקים מרכזיים, וחלק אחד “סימטרי”. חלק מרכזי ראשון הוא מידת ההיכרות של המצביעים עם המועמדים לבחירה. ככל שהמועמדים השונים מוכרים יותר, וככל שיש יותר שיוויון במידת ההיכרות של המצביעים עם כל אחד מהמועמדים, כן ייטב. לכן בד”כ פריימריס לראשות המפלגה הם דווקא רעיון טוב, כי שם היכרות מוקדמת של הציבור היא אחת מדרישות התפקיד, אבל פריימריס למועמדות לבית הנבחרים בארה”ב, למשל (או בכל שיטה איזורית חד נציגית עם פריימריס, אבל אני לא יודע אם יש עוד מקומות עם שיטה כזו שמקיימים פריימריס למועמדים לפרלמנט), זה יותר בעייתי, וחוסם מועמדים חדשים שלא נחשפו לציבור בדרכים אחרות. בפריימריס לרשימות המצב נהיה עוד יותר בעייתי, כי חלק גדול מהמועמדים (אהם) הם אלמונים לגמרי, מחד, ומאידך יש יותר מדי מהם, כך שאפילו מצביע שמוכן להקדיש זמן רב יתקשה להכיר את כולם במידה מספקת כדי להכריע ביניהם. הדבר מקנה יתרון בולט למועמדים מכהנים, כמובן, אבל גם למועמדים שהגיעו מתחומי עיסוק בעלי נראות גבוהה: קצינים בכירים, ראשי שלטון מקומי ואנשי תקשורת, אם לציין כמה קבוצות בולטות, וכן אנשים שצומחים “בתוך המערכת”, שלהם אולי נראות נמוכה יותר בקרב כלל הציבור, אבל נראות גבוהה יחסית בתוך המפלגה (דומני שראש הממשלה שלנו עונה להגדרה הזו, אבל אפשר להתווכח על זה).

בבחירות פנים-מפלגתיות כמו הבחירות לועידת העבודה, המצב, כצפוי, חמור במיוחד. נבחן, לשם הדוגמא, את הסניף שלי - סניף רחובות. מתוך 55 מועמדים רק 14 טרחו לתת פרטים ביוגרפיים על עצמם, ורק 12 הוסיפו גם תמונה (וגם זה שיפור מהותי לעומת המצב לפני שבוע בלבד, בעקבות לחץ מצד מזכירת הסניף). בסניף ישנם כ-700 בעלי זכות בחירה. בדוחק אפשר להגיד שמאה אנשים ממש פעילים בסניף ואפשר לטעון שאולי הם מכירים את האנשים ולכן ידעו למי להצביע גם בלי מידע באתר האינטרנט. כל השאר, אם בכלל יצביעו, יצביעו באפלה. או, ליתר דיוק, יצביעו לפי רשימות שהם יקבלו מהמחנה אליו הם משתייכים. שזה בפני עצמו לא בעייתי בעיני, אבל העובדה שלי כמצביע אין מושג מי משויך לאיזה מחנה מקשה מאוד לבחור למי להצביע. למעשה, כמצביע “לא משוייך”, אין לי שום אפשרות, גם אם ארצה להשקיע זמן ניכר בנושא, לדעת למי כדאי לי להצביע. אינני יודע דבר על רובם המוחלט של המועמדים, וגם על אלו שיש לי מעט מידע לגביהם,  הוא לא ממש מספק כדי לקבל החלטה מושכלת.

חלקה השני של הנראות הוא בנראות של בעל התפקיד לאחר שנבחר. ככל שבעל התפקיד המכהן הוא בעל נראות גבוהה יותר, כך אני כמצביע יכול לשפוט יותר טוב את תפקודו, ולהחליט אם ברצוני להחליפו או להשאירו בתפקיד. בתזה שלי לתואר השני העליתי השערה שתהליך ההצבעה למפלגה הוא דו-שלבי: קודם המצביע מחליט אם ברצונו להמשיך ולהצביע לאותה מפלגה או לא, ורק אם לא, הוא מתחיל להשוות אלטרנטיבות אחרות. כלומר, עצם היווצרותה של אלטרנטיבה טובה יותר בפני עצמה לא תספיק כדי לגרום למצביע להחליף מפלגה – צריך גם שמפלגתו שלו תאכזב במידה מספקת כדי שהמצביע ילך לרעות בשדות זרים. תהליך דומה, אני מאמין, וביתר שאת, קורה בהקשר לנבחרי ציבור ספציפיים: לנבחר ציבור מכהן יש יתרון משמעותי על פני כל מתמודד אחר, משום שקודם מחליטים אם להדיח אותו או לא, ורק אם כן, מחפשים אלטרנטיבות. אבל כדי להחליט דבר כזה, צריך לדעת משהו על תפקודו של הנבחר. כמו מקודם, גם כאן לראש מפלגה יש נראות מאוד גבוהה, ולכן בהקשר הזה גם כן פריימריס היא שיטה מתאימה לברירה בין מועמדים. גם הנציג בבית הנבחרים בשיטה אזורית חד-נציגית הוא בעל נראות גבוהה יחסית (לפחות עבור הבוחרים שלו), ומכאן שלפחות באלמנט הזה, אין בעיתיות בשיטת הפריימריס. בבחירות לרשימה בישראל, לעומת זאת, מתעוררת בעיה משמעותית. רוב הנציגים בכנסת, בעיקר מהשורות האחוריות, מתקשים להשיג חשיפה תקשורתית למעשיהם. כשהם כן נחשפים, זה בדרך כלל בהקשרים בעיתיים – פרובוקציות, סקנדלים, או במקרה הכי פחות גרוע, הצעות חוק מיותרות. כבר דובר רבות על הקשר בין הדמוקרטיזציה הפנימית בישראל לבין הגידול המבהיל במספר הצעות החוק הפרטיות לאורך העשורים האחרונים, שרובן אינן אלא “הצהרות חוק” שנועדו רק להשיג חשיפה תקשורתית לחבר הכנסת בקשר לארוע אקטואלי כזה או אמר (לדוגמא).

אבל אם חברי כנסת סובלים מנראות לקויה במקרה הטוב, הרי שחברי הועידה (או המרכז, בליכוד) הם שקופים מבחינת המצביעים שלהם. אין לי מושג אם מי מהמועמדים בסניף שלי הוא חבר ועידה מכהן, וגם אם הייתי יודע, אין לי שום מושג לגבי רקורד ההצבעה שלו. האם תמך בכניסה לקואליציה או התנגד? לא יודע, ואין לי שום דרך לדעת. היחידים שהם אינם שקופים בעיניהם הם ראשי המחנות השונים ועוזריהם. הם, אני מניח, מנהלים רישום מדוקדק של מי נאמן ומי לא, ומעדכנים את רשימות ההצבעה בהתאם. ושוב, מכיוון שרשימות ההצבעה אינן ידועות אלא לחברי המחנה, הרי שמצביעים “לא משוייכים” נותרים באפלה בנוגע לנושא שהוא, לכאורה, קריטי לתפקודה של המפלגה.

המרכיב האחרון, הסימטרי, הוא החלש מבין השלושה: נראותם של המצביעים בעיני הנציגים. ככל שהמצביעים יותר נגישים לנציגים, כך קל יותר לנציגים לדעת באופן מדוייק מה רצונם של המצביעים ולהתאים את התנהגותם לכך אם ברצונם בכך. זהו המרכיב היחיד שבו שיטת הפריימריס ככל הנראה מאזנת בצורה המיטבית בין שיקולים שונים: מצד אחד, מדובר בכמות מוגבלת למדי של מצביעים, ולא גוף אמורפי כמו “מצביעי המפלגה” (או גרוע מכך – “כלל הציבור”), ומצד שני מדובר בכמות מספיק גדולה כדי שלא לאפשר למועמדים לאמץ התנהגות מושחתת ולשחד את מצביעיהם, או “להשתלט” על האלקטורט באמצעות פקידת מצביעים נאמנים בכמות מספקת. החברים, מצידם, יכולים להביע את דעותיהם בפני הנציגים בקלות יחסית, אם כי, כמובן, היחס הוא שונה בין חבר מפלגה בודד לבין גוף מאורגן של חברי מפלגה, בין אם על בסיס אידאולוגי, סקטוריאלי או אחר כלשהו. אף אחד מהיתרונות הללו, כמובן, אינו תופס לגבי הבחירות הפנימיות במפלגה. מחנה נמרץ מספיק יכול בקלות יחסית להשתלט על סניפים באמצעות פקידה מאסיבית (בעיקר נכון הדבר במפלגת העבודה, שבה סניפים רבים אינם מתפקדים כלל, אבל זה נכון לגבי כל מפלגה, משום שרוב החברים הלא משוייכים אינם מתעניינים כלל בבחירות פנימיות, כך שצריך לפקוד מספר יחסית קטן של מצביעים נאמנים בכל סניף כדי להבטיח ייצוג דיספרופורציונלי למחנה האמור).

מה אנחנו למדים מכל זאת לגבי בחירות פנים-מפלגתיות? אף אחד משלושת האלמנטים של הנראות אינו מתקיים בבחירות כאלו. לבחירות במצב כזה אין שום משמעות. הן הופכות להיות תחרות בין קבלני קולות ותו לא. לפחות אחד מממדי הנראות, אם לא שניים מהם, חייבים לזכות לתיקון כלשהו. ניתן להעלות על הדעת כמה אפשרויות:

1. הדרישה הפשוטה ביותר היא לחייב כל מועמד להגיש קורות חיים שיתפרסמו בסמוך לשמו. קורות החיים הללו יכללו מספר סעיפי חובה, וכן אפשרות להוסיף מידע וולנטרי לפי שיקול דעתו של המועמד. מדובר במינימום הנסבל כדי לאפשר בחירה מושכלת כלשהי מצד המתפקדים הלא משוייכים. עם זאת, הדרישה הזו עדיין דורשת מאמץ ניכר מצד המצביע הפוטנציאלי בבואו לבחור בין המועמדים השונים.
2. אפשרות נוספת שתועיל היא חשיפת רשימות המומלצים של המחנות השונים והפיכת המידע שבהן לנחלת הכלל. כמובן שבמצב כזה אין מניעה שאותו מועמד ישוייך למספר רשימות. ישנן בעיות פרקטיות בדרישה כזו, מכיוון שאין הגדרה ברורה ל”מחנה”. שתי חלופות אפשריות לפיכך, הן כדלקמן:  א. להוסיף אלמנט רשימתי לבחירות. כל מועמד יהיה חייב להצטרף לרשימה כלשהי, כאשר כל רשימה תדרש להציג מספר מינימלי של מועמדים ברחבי הארץ ו/או להציג מועמדים במספר מינימלי של מחוזות בחירה. ברגע שהמועמדים משוייכים לרשימות של מועמדים, יקל על המצביעים הלא משוייכים לבחור בין המועמדים לפי הזיהוי הרשימתי שלהם. אין חובה בשיטה זו להצביע על בסיס רשימתי – ההצבעה יכולה להמשיך להתקיים על בסיס אישי פרטני, רק שכל מועמד יזוהה רשימתית. ישנו גם רציונל שחורג מסוגיית הנראות לדרישה כזו: בועידה בת 1800 איש, נציג אחד הוא למעשה חסר משמעות. אין הגיון במצב כזה להצביע לאדם על פי אישיותו או הרזומה שלו בלבד, מרשים ככל שיהיה. זיהוי אידאולוגי, רופף ככל שיהיה, נדרש במצב כזה כדי שלהצבעה תהיה משמעות. ב. החלופה השניה היא שהזיהוי יתבצע על-ידי המועמד עצמו. כל מועמד ידרש לנקוב בשם של חבר כנסת מכהן, תא או חוג מחוגי המפלגה, כמחנה שאיתו הוא רוצה להיות מזוהה. כל אחד מהגופים הללו, כמובן, רשאי להתנער ממועמד אם יחפוץ בכך, על כל ההשלכות של התנערות רשמית שכזו על סיכוייו של המועמד.
3. אם אחת משתי החלופות הללו תתקבל, הדבר יקל גם על קיום של נראות של בעלי התפקידים לאחר היבחרם: קל הרבה יותר לספק סטטיסטיקות על בסיס רשימות או הזדהות קבוצתית כלשהי, מאשר לתת פירוט של החלטותיו של כל פרט ופרט מתוך 1800 צירים בועידה. מידע כזה, בכל אופן, צריך להיות זמין לכלל החברים בכל עת כדי לקיים שקיפות במנגנונים הפנימיים הנבחרים של המפלגה.
4. חייבים להתקיים ערוצי תקשורת פנימיים במפלגה, במיוחד ברמת הסניף. חבר המעוניין בכך צריך להיות מסוגל לקבל את מירב המידע על פעילות נציגי הסניף שלו בקלות ובנוחות, וליצור עימם קשר בצורה סבירה כלשהי – בין אם במפגשים פתוחים ובין אם בפורומים מקוונים כאלו או אחרים.
5. לבסוף, ניתן לשקול הגבלה של זכות ההצבעה בבחירות פנימיות לחברי סניף שהפגינו פעילות מינימלית כלשהי במסגרתו. כמובן שלשם כך הסניפים עצמם חייבים לקיים פעילות סדירה, דבר שאינו תמיד מתקיים.

גם לגבי הפריימריס ניתן להסיק מספר מסקנות אופרטיביות ראשוניות:

1. המפלגה חייבת לאפשר למתמודדים במה מסודרת ומאורגנת כדי להעביר את המסרים שלהם. המצב כיום הוא כזה שבו מתקיימות שלוש קטגוריות של מתמודדים: מכהנים, בעלי הון (או מקושרים לבעלי הון) ו”סתם” מתמודדים. ברור שאני, שנמצא בקטגוריה השלישית, סובל מהמצב הזה, ויכול להנות מתיקונו, אבל אני מקווה שתאמינו לי שאני באמת חושב שהמערכת כולה תהנה מתיקון של המצב הזה גם בלי קשר לאינטרס האישי שלי. למה אני מתכוון למשל? לאתר בית “מפלגתי” שיסופק לכל מתמודד המעוניין בכך (במקום להטיל את העלות של הקמת אתר מקצועי על המתמודדים עצמם. כאן, למשל, לא מדובר באינטרס אישי שלי. אני ויהונתן, אחרי הכל, די מקושרים בקהילת האינטרנט הישראלי, כך שהאתר שלנו מוקם בהתנדבות ויראה מקצועי בכל מקרה. מתמודדים אחרים עשויים להתקל בקשיים משמעותיים יותר). לכלים מרוכזים שיאפשרו יצירת קשר עם המצביעים, מחד, מבלי להטביע אותם בדואר זבל מאידך (לדוגמא, סתם בשליפה מהמותן, הפקת חוברת שתשלח לכל המצביעים עם פרטי המועמדים, תמונה וכמה מסרים קצרים מפיהם). משיחות שקיימתי עם מזכ”ל המפלגה חיליק בר הבנתי שיש בתכנון משהו שדומה באופן כזה או אחר לחלק מהדברים שתיארתי כאן. אני מקווה שאכן כך יהיה.
2. המפלגה חייבת לטפח כלי תקשורת תוך מפלגתיים שיחברו בין החברים לבין הח”כים המכהנים ללא תיווך של כלי התקשורת על הצרכים התקשורתיים המסחריים שלהם. לחברי כנסת (ונבחרים אחרים) מכהנים צריכה להיות דרך פשוטה ליצור קשר עם חברי המפלגה שלהם, ולחברי המפלגה צריכה להיות דרך מסודרת ופומבית לתקשר עם הנבחרים שלהם. כמה ברור ככה פשוט. כלי התקשורת הללו חייבים לתפקד לכל אורך הקדנציה, לא רק לקראת הבחירות.
3. בעבר הצעתי הצעה (בוסרית משהו, אבל עדיין כזו שאני חושב שיש בה בסיס למשהו מעודן יותר) לפיה פריימריס יערכו רק עבור המקומות העליונים ברשימה (נגיד, חמישה מקומות ראשונים), ושאר הרשימה תורכב על-ידי אותם נבחרים. בדיון בעקבות אותה רשומה הועלו הסתייגויות ובעיות אפשריות בשיטה כזו, ואני מקבל חלק מהן, ועדיין חושב שאחרי תיקונים מסוימים להצעה שלי (למשל, ביטול הדרישה לקביעת רשימת המועמדים של כל מועמד ראשי מראש) הנזק קטן מהתועלת.

כמובן, כפי שכבר כתבתי בעבר, ישנם עוד אלמנטים בשיטת הפריימריס שהופכים אותה לשיטה בעייתית (למשל, סוגיית פירור המפלגות שנגרם כתוצאה מכך). ברשומה הזו ובהצעות שלעיל התמקדתי אך ורק בסוגיית הנראות. טיפול בסוגיה הזו, בין אם באמצעים אלו או באחרים, לא יהפוך את הפריימריס לשיטה טובה, אלא לכל היותר יצמצם את נזקה. כמובן שאף אחת מההצעות כאן לא תנזק אם נשלב, כפי שהצעתי בעבר בעקבות גדולים וחכמים ממני, בין אלמנטים של פריימריס לבין אלמנטים מנגנוניים אחרים. להפך. אבל כל דבר בעיתו.

—

הערה אדמיניסטרטיבית: אני רוצה להודות לתורם שתרם לאחרונה לקרן מלגת המחיה שלי.

ועוד אחת: לשמחתי אוןלייף לקחו את הביקורת שלי ברוח טובה, ופנו אלי פעם נוספת בהצעה לכתוב להם טור, שפורסם הערב. הרי הוא לפניכם (מינוס הכותרת הפרובוקטיבית יותר אך אינפורמטיבית פחות שהצעתי אני).

#בחירות #דמוקרטיה #ואני ויהונתן קלינגר גם #עבודה

---

הפוסט הקודם: שקט, מחליטים!

הפוסט הבא: אוטוזנופוביה

מבוא: על מוראות המדיה הישנה

ראיתי טור שעצבן אותי ב”הארץ”, אז כתבתי טור תגובה. חשבתי שיהיה מגניב לשלוח אותו לפרסום בהארץ עצמו, אז אפילו הקפדתי שיהיה קצר, לפי הסטנדרטים שלהם. זה היה ביום חמישי. ביום שישי, לא קיבלתי שום תשובה והטור לא התפרסם. מקורבת למערכת אמרה לי שהטורים שמתפרסמים ביום שישי נבחרים זמן רב מראש, ולכן כדאי לי להמתין עד יום ראשון. יום ראשון! זה עוד המון זמן. אבל המתנתי. הגיע יום ראשון, וכצפוי, הארץ לא פרסם את הטור שלי. זה בטח בגלל שאני גבר אשכנזי שמאלני וקירח. אז הנה, באיחור ניכור, הטור שכתבתי.

מה, אני לא ווזווז?

—-

שקט, מחליטים!

בראשית מלחמת לבנון (הראשונה), כתב עמירם ניר מידיעות אחרונות מאמר מערכת שנכנס לפנתיאון הישראלי. כותרת המאמר: “שקט, יורים”. ניר הפך לקריקטורה של ממסדיות התקשורת בישראל והנכונות שלה ללכת כסומאת אחרי השלטון, לפחות מהרגע שבו התותחים מתחילים לירות ועד שמשהו מתחיל להשתבש. חרף הביקורת הרבה שנמתחה מאז על הגישה המערכתית הזו בתקשורת הישראלית, עדיין אפשר היה לראות אותה בכל אחד מהמבצעים הצבאיים שישראל הייתה מעורבת בהם בעשור האחרון – מחומת מגן ועד מלחמת לבנון השניה: התקשורת בישראל ממהרת להתאחד מאחורי הממשלה ברגע שמתחילה הלחימה, ועד שהכשלים הראשונים מבקיעים את דרכם אל תודעת הציבור, לפעמים נגרם נזק רב ומיותר. הלקח של עמירם ניר נשכח כל פעם מחדש: תפקידה של התקשורת הוא לספק מידע מלא, גם כזה שמעורר ביקורת, וכמה שיותר מהר, כי רק כך יכול הציבור לגבש את עמדותיו בצורה מושכלת, ורק כך ניתן לצמצם, אם לא למנוע לגמרי, נזק מיותר.

אבל אם עוד אפשר להבין ולסלוח למי שחושב שצריך להפגין אחדות כאשר החיילים מסכנים את חייהם בחזית, הרי שאין כל הסבר ואין כל מחילה למי שרוצה להפעיל את אותו רציונל גם על תהליך קבלת ההחלטות שבסופו נשלחים החיילים לחזית. והנה, מסתבר שיש מי שרוצה לעשות בדיוק את זאת. ישראל הראל, בטור בעמודים אלו ממשהארץ תחת הכותרת “מחרחרי הפייסנות” מביע תרעומת על כך שאזרחים ישראלים נוקטים בלשון חריפה (אויה!) כנגד מתקפה באיראן. אך הוא עוד מגדיל ועושה בקובעו כי הדרג המדיני הוא זה שלו ורק לו יש “בהגדרה” את מכלול הידע הצבאי, המדיני, הכלכלי והחברתי על מנת להחליט.

לאזרחים הפשוטים, חלקם, רחמנא ליצלן, אוחזים במקצועות בזויים כגון שחקני תיאטרון ובמאי סרטים, אין לא את הכלים ולא את הזכות, אליבא דהראל, להביע את עמדתם. “שקט, מחליטים!” קורא להם הראל, ודורש מהם לסמוך את ידיהם מראש ובגאווה על כל החלטה של הדרג המדיני, בלי לנסות להשפיע על דעת הקהל, ובטח שלא על מקבלי ההחלטות עצמם. לכל היותר הם רשאים להביע ספקות, וגם זו בענווה ותוך שהם מכירים בנחיתות ידיעותיהם.

מר הראל הופך את היוצרות. הדרג המדיני הוא זה אשר אוחז בכוח, ולכן עליו להקפיד בדבריו ולהתבטא בזהירות. לאזרחים הפשוטים, לעומת זאת, אין כל כוח, ולכן עליהם להתבטא בנחרצות ככל האפשר, שכן אחרת קולם לא ישמע כלל. ואם כבר ניתן לדרוש איפוק בהתבטאויותיהם של אזרחים פשוטים, מוטב לבקש דווקא שימנעו אלו משימוש בהשוואות לתקופת מלחמת העולם השניה, לצ'מברליין ולתומכי הפייסנות. היו, בכל זאת, עוד כמה אירועים בהיסטוריה האנושית, ולא בכל דור ודור קם היטלר על העם היהודי חסר המגן לכלותו.

#אלימות #ביקורת #דמוקרטיה #חופש דיבור #טלוויזיה ועיתונות

---

הפוסט הקודם: אני סקפטי (and so should you)

הפוסט הבא: לא רואים!

קורא הפנה אותי לפוסט של אישתון על “הלאמה אזרחית”, ושאל לדעתי בנושא. אני מודה שנרתעתי מהרטוריקה האלימה משהו בתחילת הרשומה: אינני שואף למהפכה, קל וחומר ל”מהפכה אלימה”, ומי שמקדש אסטרטגיה כזו, גם אם הוא טוען שהיא אינה ישימה בתנאים הקיימים, אינו בן-ברית אמיתי שלי.

אבל אחרי שעוברים את הפתיח המהלל את המהפכה האלימה, עוברים לסדרת הצעות מינוריות יותר, שכולן מכוונות למטרה של הפלת “הדיקטטורה הקפיטליסטית”. אצהיר מראש שאינני מציב יעד כזה כמטרה שלי. אינני רוצה להחריב את הקפיטליזם, אלא לרסן אותו. אני מצהיר בריש גלי שהחלום הבורגני עדיין קורץ לי, ואין לי שום רצון להחליפו. אין לי שום רצון להחליף את האדם הליברלי באדם הבולשביקי. אני כן רוצה שאנשים יחשבו רווח והפסד במונחים שחורגים מהמשמעות הכלכלית הצרה שלהם, אבל אינני מצפה או שואף לשנות סדרי עולם. אישתון, לעומת זאת, כן מעוניין לשנותם. “לאחר שיושג הכוח, נצטרך לעבוד על שינוי תרבות הצריכה ברמה החינוכית ובמאבק על בתי הספר שלנו – רק שם נעשים שינויים של חשיבה, בהיקפים שמשנים תרבות שלמה,” הוא כותב בסיום דבריו.

אבל המטרות שאנחנו שמים לפנינו נקבעות על ידי הנחות היסוד מהן אנו יוצאים. דומני שהסיבה למטרה שמציג אישתון, וההבדל ביני לבינו, נעוצה בהנחת היסוד שלו, השונה כל כך מהנחת היסוד שלי. למרבה האירוניה, הנחת היסוד של אישתון היא היפוך על היפוך של המיזנטרופיה הניאו-ליברלית:

הקפיטליזם הקיצוני ימשיך גם בלי ביבי.  ראש הממשלה הוא לא המנוע של המערכת הזאת, אלא ביטוי שלה, וההסבר התולה את כל האחריות עליו, או את כל הפיתרון על החלפתו, מתעלם מקריסות קפיטליסטיות מסביב לעולם או בהיסטוריה הישראלית, בהן לנתניהו לא הייתה שום מעורבות.

הקפיטליזם הוא הדיקטטורה המבוזרת הראשונה. מערכת שליטה מבוססת כלכלה, המוותרת על הזכות לשאת כתר, תמורת היכולת להנציח את המלוכה; המערכת הראשונה שהשכילה להבין ששולטיה צריכים להיות הבעלים של הכסף, אך אסור שפניהם יעטרו אותו. ממש כשם שהאבולוציה של מישטרים חיוביים הובילה אותנו לבינתיים לדמוקרטיה סוציאלית, כך האבולוציה של המשטרים האפלים פיתחה ושיכללה את הקפיטליזם מבוסס השוק החופשי (ושוב – אבולוציה היא תהליך רנדומלי), כך שהיום הפוליטיקה כולה היא ספין אחד גדול, ומבחינת המערכת הגדולה יותר, המנהיגים הפוליטים הם שוליים.

... בגלל שרוב האנשים לא מבינים את השיטה הכלכלית, הם לא מבינים שפיתרונות שבנויים על הלאמות וחוקי מדינה, ריאלים בערך כמו אנשי ימין שחושבים שהפתרון לבעיה הפלסטינית הוא להרוג את כל הערבים. זה אפילו לא משנה אם זה באמת יעבוד, אלא שזה פשוט לא יקרה.

ההבדל היחיד בין הניאו-ליברלים (“אי אפשר לסמוך על אנשים, בעיקר אם נותנים להם כוח”) לבין אישתון הוא שאישתון חושב שאי אפשר לסמוך על אנשים רק כאשר הם פוליטיקאים. כל הפוסט שלו הוא מתן אמון גורף אחד גדול והיפי ברוח האנושית. אבל פוליטיקאים? עליהם אי אפשר לסמוך. זה לא שהבעיה היא בפוליטיקאים שיש עכשיו – זו בעיה של כל מי שיכול להיות פוליטיקאי. כל מי שיהיה פוליטיקאי אי פעם. יש משהו — שוב אני נדרש למילה הזו — בולשביקי במיזנטרופיות של אישתון. כשאני מתעמק יותר, אני לא חושב שהוא באמת נותן אמון באנשים. בדיוק כמו הניאו-ליברלים, הוא חושב שאנשים הם כבשים שיעשו מה שטוב עבורם בטווח המיידי ובראייה צרה לחלוטין. אבל בניגוד לניאו-ליברלים הוא מאמין ב”אסטרטגים”, כאלו שאינם סתם “מנהיגי רחוב”, כאלו “שיעבדו 19 שעות ביום, במשך שנים על גיוס כספים, הקצאתם, העסקת אנשי מפתח וכדומה,” ש”מכתיבים מדיניות ברורה מלמעלה”: דיקטטורים נאורים שיוכלו להכווין את עדר הכבשים הפותות בתכסיסים ובתמריצים לעבר העתיד הסוציאליסטי הנכסף. ואותם מתי מעט יחלשו על מה שתכף יתברר כמערכת כלכלית אדירה, מדינה בתוך מדינה, וכל זאת עבור שכר צנוע של לא יותר מ-40,000 ש”ח, ומבלי שימעלו באמון הציבור. את ההתכנות של כל זאת מאשרת התיאוריה עצמה: “אם כזה ארגון הוא בלתי אפשרי, הרי שאמרתם שהסוציאליזם בכלל, הוא בלתי אפשרי ואפשר לוותר על המחאה”. אם הפרדוקס האורתודוכסי מראה לנו שבהנתן הנחות היסוד של האורתודוכסיה הניאו-ליברלית, עולה כי היא לעולם לא תוכל להגיע לכדי ביצוע (משום שאם אי אפשר אף פעם לסמוך על אנשים בעמדות כוח שלא ינצלו את הכוח הזה למען עצמם, הרי שלעולם לא יהיה בעמדת כוח מישהו שיסכים להנהיג מדיניות ניאו-ליברלית אמיתית), הרי שהפרדוקס האישתוני הוא הפוך: אם כל מי ששולט על הון יפעל בהכרח למען האינטרס האישי של עצמו, הרי שלעולם לא יהיה אדם שיחלוש על הון אדיר ויפעל שלא למען האינטרס האישי שלו. וכן, הסוציאליזם, במובן הספציפי הזה של המילה, הוא בלתי אפשרי. אם לזאת מכוונת המחאה, אפשר לוותר עליה. כבר ניסינו את זה פעם אחת בברית המועצות. לא הלך. למזלנו, לא לשם רובנו מכוונים כשאנחנו דורשים צדק חברתי.

אתנחתא: הילדים מסוכנים ¹ / אימאני קופולה (מתוך The Glass Wall)

שלא תבינו אותי לא נכון: אני לגמרי בעד בנק חברתי. כבר הבעתי תמיכה בכך בעבר, ואני עוקב בעניין אחרי יוזמות קיימות להקמת בנקים כאלו. בנקים חברתיים קיימים בפורמטים שונים ברחבי העולם. אפילו בארה”ב הקפיטליסטית עשרות מיליוני אנשים מפקידים את משכורתם בבנקים חברתיים. אין ספק שכבר מזמן היה צריך לקום בנק שכזה בארץ. אני בספק אם ניתן יהיה לבנות על בסיס בנק כזה את האימפריה הכלכלית שאישתון מדמיין לעצמו. אבל אני בטוח בהחלט שאם הנחות היסוד של אישתון נכונות ², הרי שהאסטרטגיה שלו שגויה בעליל: אם הפוליטיקה שבויה לחלוטין בידיו של ההון, הרי שכל מכרז שיוצג בישראל יהיה בנוי כך שיכשיל מראש את החברות החברתיות שתתמודדנה בו. ישנה תמימות נפלאה באמונה של אישתון שאם החברה שלו תהיה שלא למטרות רווח, הרי שהיא תוכל להציג את ההצעה המוצלחת ביותר למדינה ולזכות במכרז — כאילו מעולם לא הציגה חברה מועמדות במכרז על סמך הערכת חסר קיצונית של העלות, ואז ניפחה את החשבון במאות אחוזים במהלך ביצוע הפרויקט. כאילו מכרזים לא נתפרים לעולם עבור חברות מסויימות. ואם הפוליטיקאים, בהגדרה, בכיס הקטן של בעלי ההון, הרי שהם ישתפו פעולה עם הרמאויות הללו, ויתנכלו לחברות החברתיות.

העניין הוא שבעוד שאני לגמרי מסכים עם הביקורת של אישתון על תנועת המחאה, לפיה “כל השמאל כולו מאוחד כרגע מאחורי הדגל של 'הון-שלטון' ובו זמנית, כל אסטרטגיות השמאל מתעלמות מהקשר הזה לחלוטין וחותרות לשינוי החברה דרך הכנסת – אותה הכנסת שרגע לפני כן הסבירו לכולם שמסורסת על ידי קשרי הון החזקים ממנה,” הרי שהוא נוקט בקיצוניות השניה. כל האסטרטגיה שלו כולה מכוונת לצד ה”הון” של המשוואה, ומתעלמת מהשלטון, כאילו ניתן יהיה להשתלט על ההון מבלי לנטרל את שיתוף הפעולה של השלטון איתו.

אישתון מאמין כי “מחאה בצורת הפגנות שקטות, עצומות, דיון ושאר כלי הביטוי הדמוקרטים, היא לא כלי לשינוי. אני יודע שכולם אומרים את זה אבל זה פשוט לא נכון.” הוא טוען שהבעיה היא שאימצנו את הפיקציה הדמוקרטית. אני טוען שההפך הוא הנכון: הבעיה היא שאימצנו את הפיקציה של חוסר האונים הדמוקרטי, והפקרנו את הפוליטיקה לבעלי ההון, שרק להם, כביכול, יש את היכולת לשלוט בה. אישתון, למעשה, מחזק את הפיקציה הזו לאורך כל הפוסט הזה. אבל היא שגויה, והיא שקרית. היא מבוססת על הנחת היסוד שאנשים הם מטומטמים, שהם זקוקים לרועה, למנהיג הנאור שידריך אותם – לא באמצעות שכנוע, אלא באמצעות נדנוד גזר מול אפם שיגרום להם ללכת כעיוורים בכיוון הנכון. אישתון, אם כן, כאחרון הבולשביקים, דוחה את הדמוקרטיה לאיזה עתיד לא ידוע, אחרי יצירת ה”אדם החדש”, זה שאינו מזוהם על-ידי הסרטן הקפיטליסטי. לכן הוא דוחה את האפשרות להשתלט על המדינה באמצעים דמוקרטיים. הוא אינו מאמין שניתן יהיה לשכנע את הציבור לתמוך במדיניות חברתית אמיתית בבחירות, ולהביא אנשים בעלי מודעות ומחוייבות חברתית לעמדות השפעה בכנסת ובממשלה. במקום זאת, הוא דוגל בבניית מדינה חלופית מתחת לאפם של האזרחים, עד שיתעוררו ויגלו שמאוחר מדי, והמנהיגות ה”חברתית” כבר הלאימה באופן פרטי את המדינה כולה – עד לרמת המטבע. או אז יהיה אפשר להתחיל בפרויקט של יצירת האדם החדש באמצעות מערכת החינוך, שהיא, כאמור, המקום בו “נעשים שינויים של חשיבה, בהיקפים שמשנים תרבות שלמה.”

אז הבה אגלה לכם את המיזנטרופיה שלי: אני לא סומך על אף אדם אחד בעמדת כח כה משמעותית. לא אם הוא פוליטיקאי ולא אם הוא בעל הון ולא אם הוא מנהיג חברתי בעל חזון. אף אחד. אני מעדיף להפקיד את גורלי בידי כלל הציבור, שידע לבחור מנהיגים שינהיגו מדיניות שגם אם לא תהיה לגמרי לרוחי, גם לעולם לא תהיה לגמרי מנוגדת לכל נימי נפשי, משום שקטן ככל שיהיה קולי במדינה הדמוקרטית, הוא עדיין שם, והוא עדיין נשמע, והוא עדיין משפיע. לכן אני גאה להקרא סוציאל-דמוקרט.

—

ואם אנחנו כבר בנושאי הון: מאז פרסום הרשומה האחרונה נתקבלה תרומה בקרן מלגת המחיה שלי. אני מודה לתורם ומאחל לו את התגשמות החלום הבורגני.

#אלימות #דמוקרטיה #יאוש #כסף #שכנים

---

---

הפוסט הקודם: מיסים, אמון וסולידריות

הפוסט הבא: אני סקפטי (and so should you)

לאורי כץ ¹ יש בלוג מצויין ומאתגר. על שום מה מאתגר? משום שאורי הוא אחד מאותם אלו שבפוסטים קודמים כאן כונו “ניאו-ליברלים”, אך בעוד שבדרך כלל נהוג להתייחס לאיזשהו “טיפוס אידאלי” של ניאו-ליברל וולגרי, אורי מציג וריאציה הרבה יותר מתוחכמת ומעודנת של אותה הגישה – ומכאן, כזו שהרבה יותר מעניין להתמודד איתה. ²

אורי מאמין ש“ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי.” בכך הוא מאמץ את עקרון היסוד של הליברליזם הכלכלי, ומגדיר יעד שאליו צריך לשאוף. הניאו-ליברלים הוולגריים מסתפקים בכך ומתייחסים לכל דבר שחורג מהכלל הזה כפגיעה בלתי נסבלת. העידון של אורי מתבטא בכך שהוא מכיר בכך שהיעד הזה הוא אוטופיסטי (לפחות מנקודת המבט הליברלית), ולא ריאלי. ישנם דברים, מודה אורי, שאינם אפשריים פוליטית (וכשהוא אומר “פוליטית”, הוא מתכוון “אנשים לא יאהבו את זה, ולכן הנציגים שלהם לא יאהבו את זה”). מכאן מתחיל ריקוד שמטרתו היא לצמצם עד כמה שניתן את השפעתה הרעה של הפוליטיקה על השוק, מבלי להוציא אותה לחלוטין מהמשחק.

בשלושה פוסטים מהעת האחרונה שלו אורי הצביע על שלושה גורמים חשובים במערכת הכלכלית-פוליטית של המדינה, ודן בהם באריכות. הבעיה, כפי שאני רואה אותה, היא שבשום שלב הוא לא מקשר בין השלושה. שלושת הגורמים הללו הם מיסים, אמון וסולידריות.

נתחיל מהרשומה הראשונה, שהיא האחרונה מבחינה כרונולוגית. אורי מצביע על כך שבפני ממשלה העומדת בפני חור בתקציב יש שלוש אופציות: לצמצם הוצאות, להגדיל מיסים, או להגדיל את החובות. את הגדלת החובות אורי פוסל על הסף כפתרון פופוליסטי שכל משמעותו היא דחיית הקץ והעברת תפוח האדמה הלוהט לראש הממשלה הבא. כפי שאראה בהמשך, לא בטוח שהנחת היסוד שבבסיס הטענה הזו – שאי אפשר להגדיל את ההכנסות בטווח הזמן הבינוני באמצעות הגדלת החובות בטווח המיידי – מוצדקת.

מבין שתי האופציות האחרות, אורי קובע בצדק שהצד הליברלי מעדיף את הקיצוץ בהוצאות, בעוד שהצד הסוציאל-דמוקרטי מעדיף את אופציית הגדלת המיסים. יתרת הרשומה עוסקת, על כן, בדיון באפשרויות לשינוי במדיניות המס, מה (לדעת אורי) לא יעזור, מה כן יעזור, ולמה זה לא יספיק בכל מקרה והסוציאל-דמוקרטים טועים. בקצרה (ובצורה קצת פחות מעודנת מאורי): אי אפשר למסות רק את העשירים כי אין שם כל כך הרבה כסף (אהם), אי אפשר למסות חברות כי הן פשוט לא יבואו לכאן, ומעניים אין כל כך מה לקחת בין כה וכה — ועל כן, העלאת מס בהכרח תבוא על חשבון (טה טה טה טם!) מעמד הביניים. המסקנה אליה מגיע אורי היא שמכיוון שמעמד הביניים הוא שמוביל את המחאה, ומכיוון שהוא מי שיסבול הכי הרבה מהעלאת מיסים, הרי שהפתרון חייב להגיע בעיקרו מקיצוץ תקציבי, ובעיקר של תקציבים שמגיעים לקבוצות לחץ שאינן נושאות בנטל הכלכלי. או, במילים אחרות – חזרנו לסוגיית ההתכנות הפוליטית של קיצוץ בשירותים, ואורי דוחק בנו לתת רוח גבית לראש הממשלה לבצע את אותם קיצוצים שיצמצמו את הפגיעה במעמד הביניים, or else.

אציין רק בקצרה שמתמיהה ההצהרה של אורי לפיה אין להכנס לחובות משום שלא צפויה צמיחה בעתיד הנראה לעין, ובו בזמן הוא קובע שאין להעלות את מס החברות משום ש”מס החברות צריך להיות פונקציה של משוואת רווח פשוטה מאוד, בעלת שני צדדים. בצד הראשון מתלבטת מדינת ישראל עד כמה משתלם לה למשוך את חברת אינטל על מנת שזו תשקיע כאן ותעסיק עובדים ישראלים. בצד השני מתלבטת אינטל עד כמה משתלם לה להקים מפעל במדינת ישראל, לנוכח איכות כוח העבודה בארץ, איכות התשתיות (למשל הנמלים המפגרים שלנו), הסיכון שבמלחמות, מרחקים והפרשי שעות מאירופה וארצות הברית, וכו'“. כלומר, לדידו של אורי ישראל צריכה להתחרות בהודו ובסין במחיר המוצר שאנחנו מציעים, במקום לנסות להתחרות באירופה באיכותו של המוצר. כדי להתחרות מול אירופה צריך להשקיע בתשתיות ובהון האנושי של ישראל – וזוהי השקעה שתחזיר את עצמה עשרות מונים לאורך השנים. הגדלת החובות, אם כן, יכולה גם יכולה להיות ראויה, ובתנאי שהכספים המגוייסים באופן זה מושקעים בשום שכל.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השניה. אמון. זהו ללא ספק הפוסט החביב עלי מבין השלושה. אני מוכן לחתום כמעט על כל מילה בו. אורי מזכיר לנו ברשומה זו שכל המערכת הכלכלית היא, במובן מסוים, פיקציה. לכסף אין ערך פרט לערך שאנחנו מייחסים לו כמוסכמה חברתית. גם המדינה אינה “קיימת” במובן פיזי כלשהו. היא קיימת רק במובן זה שאנחנו כולנו מסכימים שהיא קיימת, ומייחסים לגיטימיות לפעולותיה. רובנו, בסופו של דבר, לא צריכים שוטר שיעמוד לנו על הראש כדי לשמור על החוק. אנחנו שומרים על החוק מכיוון שאנחנו מכירים בלגיטימיות שלו, ובהוגנות הבסיסית שלו (למשל, אנחנו מאמינים שהוא יאכף באופן שווה על כולם). ברגע שהאמון הזה נשבר, הכל מתחיל להתפרק. המדינה מאבדת את הלגיטימציה שלה, הכסף מאבד את הערך שלו — אנרכיה.

אורי לוקח את הרשומה בהמשך לסוגיית השקיפות וחשיבותה בהשגת אמון הציבור למהלכים של המדינה. אני מסכים לגמרי עם הדברים הללו, אבל כעת אני מעדיף להשאר בחלקה הראשון של הרשומה. אורי טוען שהמחאה החברתית “לא נולדה מתוך משבר של קפיטליזם-יתר או סוציאליזם-יתר, אלא מתוך משבר של אמון”, ובהמשך הוא מפרט: “האזרחים ממילא אינם מאמינים שהממשלה יכולה לספק להם את מה שהם מבקשים, תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה”. אני מסכים בהתלהבות עם הטענה של אורי שאחד המקורות לבלבול של המפגינים באשר לפתרון הנכון לבעיה הוא חוסר אמון משווע. מצד אחד, המחאה הסוציאל-דמוקרטית מצביעה לכיוון של העלאת מיסים, ולא קיצוץ בשירותים (כפי שצויין בפוסט על מיסים, זו ההעדפה העקרונית של הסוציאל-דמוקרטיה). מצד שני, חוסר האמון בממשלה גורם לאנשים שלא להאמין שהמיסים שלהם ינוצלו בצורה יעילה, ולמעשה – גם שהמיסים שהם משלמים כבר עכשיו מנוצלים באופן מחפיר לטובת מטרות לא ראויות שונות וריפוד שכבות שומן במגוון מרכזי כוח.

הבעיה שלי היא עם החלק של “תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה”. כי המצב שאורי מתאר לגבי המוחים הסוציאל-דמוקרטים הוא כזה של דיסוננס קוגניטיבי: האידאולוגיה שלהם אומרת סוציאל-דמוקרטיה, אבל האמון שלהם אומר ליברליזם כלכלי. שהרי, כפי שכבר ציינתי לעיל, מה שמאפיין יותר מכל את הליברליזם הכלכלי היא האמונה ש”ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי”. במילים אחרות, במצב של חוסר אמון, כולנו ניאו-ליברלים. כלומר, כאשר אורי מבקש לשכנע אותנו שהתפיסה הכלכלית שלו היא הנכונה, הוא מנסה לערער את האמון שלנו במדינה, או למצער, לתת בסיס אידאולוגי לחוסר האמון שכבר יש לנו במדינה.

אין ספק שאורי צודק שחוסר אמון יכול לצמוח גם במערכת סוציאליסטית. אבל במערכת קפיטליסטית חוסר האמון במדינה הוא חלק מרכזי בשיטה עצמה. אם במדינת הרווחה חוסר האמון נובע מפרקטיקה בעייתית (ומכאן שניתן להחזיר את האמון באמצעות תיקון הפרקטיקה), במדינה הקפיטליסטית חוסר האמון נובע גם נובע מהשיטה הכלכלית עצמה, שכן הוא הבסיס לה. אין שום הגיון למנוע מהמדינה מעורבות בכלכלה אלא אם אנחנו מניחים כהנחת יסוד ש”ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי”. אם המדינה הקפיטליסטית תגרום לנו לתת במדינה אמון, היא תחדול להיות קפיטליסטית משום שמיד נצפה ממנה לעשות את כל הדברים שאנחנו מאמינים שהיא יכולה לעשות.

ומכאן שמטרתו של מנהיג ניאו-ליברל במדינה שעוד יש בה משקעים משמעותיים של מדיניות רווחה, כמו במקרה של ישראל, היא בדיוק החרבת האמון במדינה. וראו זה פלא – זה בדיוק מה שקרה. ³

אבל חייב להצטרף גורם נוסף למהומה. הליברליזם הכלכלי לא היה מוצא לעצמו אחיזה מלכתחילה בציבוריות הישראלית, אילולא תהליך חברתי עמוק הרבה יותר שהתרחש עם השנים. אני, כמובן, לא מחדש לאף אחד שום דבר כאן, וגם אנשי המחאה הצביעו על הגרעון האדיר הזה בציבוריות הישראלית: לחברה הישראלית אבדה הסולידריות. אני יודע, אני יודע, מעולם לא הייתה באמת סולידריות בחברה הישראלית. הייתה אליטה שדאגה לעצמה. מה שאנחנו ה”אחוס”לים” חווים כ”אובדן הסולידריות” אינו אלא אובדן הפריבילגיות שלנו ועלייתן של קבוצות אחרות בעלות פריבילגיות מהפריפריה. ובכל זאת, אותה קבוצה שבגדול מכנים אותה לעיתים “מעמד הביניים” התפוררה גם מבפנים.

בפוסט השלישי שלו סוקר אורי את ספרו של מייקל לואיס, “בומרנג”, וכך הוא כותב על מצבה של יוון:

הדבר המטריד ביותר שמזהה לואיס ביוון הוא דווקא אובדנה של הסולידריות. יוון הפכה למדינה שבה כולם מתחרים על הזכות לגנוב כספי ציבור, כל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו בזמן שהיא הולכת ומתכווצת, ואף אחד לא מרוצה. כולם שונאים את כולם, כולם מרגישים שדופקים אותם, וכולם צודקים.

נשמע מוכר? וגם מקליפורניה הוא לא חוסך את שבטו:

והתושבים? יש להם כסף. הרבה כסף. אבל הם לא מוכנים לשום עליית מיסים, לשום ירידה בשירותים הציבוריים, ומאשימים את הפוליטיקאים בהכל. האיגודים המקצועיים, כמובן, לא מוותרים על מילימטר.

אובדנה של הסולידריות גרם לנו לתפוס את תקציב המדינה לא כדבר מה שצריך לשרת את הכלל, אלא כעוגה שכל אחד מנסה לנגוס ממנה כמה שיותר. המפלגות השונות מנסות למשוך כל אחת לכיוונה, כדי לשרת את הציבור שלה בפוליטיקה שהיא לא חברתית כמו שהיא קליינטליסטית, והתוצאה היא אותו חוסר יעילות משווע של המדינה שנופלת באמצע. אל תוך הבלאגן הזה נכנסים הליברלים הכלכליים, שמשכנעים את הציבור שמה שהם רואים זה מה שיש. שאי אפשר יותר טוב. שאם עוד נשאר להם אמון במדינה, כדאי שיחסלו אותו מיד לפני שהמדינה תחסל אותם. ש”ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי”. ואז הם מקצצים את השירותים לאזרח, ומורידים את המיסים לבעלי ההכנסות הגבוהות, ואת השירותים שלא הצליחו לקצץ כי הם דרושים להם למטרות פוליטיות, הם מממנים באמצעות העלאת המיסים על שכבות הביניים והשכבות הנמוכות.

את מעגל הקסמים הזה של דרדור האמון במדינה וכתוצאה מכך הצדקת התדרדרות האמון, כמו כל מעגל קסמים, קשה מאוד לשבור. המפתח נמצא בנקודת ההתחלה של התהליך. בסולידריות החברתית. דפני ליף ואחרים ממנהיגי המחאה החברתית זיהו, באופן אינטואיטיבי, את נקודת השבר הזו, ופעלו ופועלים כדי לאחות אותה, כדי ליצור יש מאין סולידריות חברתית בישראל. זה לא תהליך קל, מה גם שחותרות תחתיו בכל עת קבוצות שבין אם בתמימות ובין אם בזדון מחזקות את הפילוגים בחברה הישראלית – בין יהודים לערבים, בין חילונים לדתיים, בין מזרחיים לאשכנזים לרוסים לאתיופים.

זהו האתגר שעומד לפתחה של המחאה החברתית. זוהי נקודת הארכימדס סביבה נעה כל המערכת. וזוהי הסיבה שאורי כץ, בסופו של דבר, טועה.

—-

סוג של אפרופו: מה שהתחיל כסטטוס מעוצבן קלות שלי בפייסבוק הולך ומקבל צורה של פרויקט אמיתי ורציני. “פרויקט וולטיר” מבקש להחזיר את השיח הפוליטי בישראל לקווים של כבוד הדדי, הכרה הדדית בחופש הדיבור ובזכות הביטוי של כל אדם, ונכונות להתבטא באופן שאינו מוציא מן הדיון את מי שנמצא מעברו השני של המתרס. במילים אחרות, הפרויקט מגייס אנשים שיצהירו שהם אמנם לא מסכימים עם היריבים האידאולוגיים שלהם, אבל הם ילחמו בחירוף נפש למען זכותם של אותם יריבים להביע את דעתם.

מספר אנשים כבר הצטרפו לפרויקט, ועידו קינן אפילו פרסם ראיון קצר איתי עליו. אם אתם מעוניינים להצטרף ולסייע, אתם מוזמנים לקבוצת הפייסבוק של הפרויקט, להעלות רעיונות להשגת מטרותיו ולנדב את כישוריכם וכשרונותיכם לקידום המטרה.

—-

ולבסוף: תודה לתורם שרכש עבורי את הספר שעמד בראש רשימת התרומות שלי. אם גם אתם חשים צורך בלתי נשלט להביע את הערכתם אלי באמצעים כלכליים, אתם מוזמנים לתרום לקרן מלגת המחיה שלי, ואם בכלל שורה עליכם רוח נדיבה, אתם יכולים לרכוש עבורי את הספר הבא - Great Transformations: Economic Ideas and Institutional Change in the Twentieth Century , מאת מארק בליית' - מרשימת המשאלות שלי באמזון.

#here be dragons #דמוקרטיה #דפני ליף #חופש דיבור #ישראליאנה #כסף #לא פופולרי #מחאת המאהלים #נתניהו #פוליטיקה #שכנים #תקווה

---

---

הפוסט הקודם: יותר ביותר

הפוסט הבא: הון שלטון ואישתון

כשהתחלתי עם קרן מלגת המחיה שלי, הבטחתי שכל אימת שירכש עבורי ספר מרשימת המשאלות שלי באמאזון, אפרסם סקירה של הספר תוך פרק זמן בלתי סביר בעליל. לפני זמן מה רכשה עבורי קוראת וידידה את ספרו של פרנסיס פוקויאמה “The Origins of Political Order”. לכן, כאשר דפנה שיזף פנתה אלי כדי לערוך ראיון על ספר לבחירתי עבור הפודקאסט המצויין שלה, “הכוורת – רדיו רעיונות”, קפצתי על ההזדמנות והצעתי את הספר הזה כנשוא הראיון.

אז אתם מוזמנים להאזין לראיון איתי כאן. ואם אתם כבר שם, אני ממליץ להאזין גם לראיונות הקודמים בסדרה – כולם מעניינים ומחכימים, מעניקים זוויות מבט חדשות ומעוררים את בלוטות החשיבה. ותודה לדפנה על ההזדמנות ועל החוויה. האזנה נעימה!

(ואם אתם רוצים עוד, יש עוד ספר שמחכה שארכוש אותו, אז תרגישו חופשיים לתרום.)

 

 

#אינטרנט #אירופה #אלימות #אני ואפסי עוד #אסיה #אקדמיה #דמוקרטיה #מדע המדינה #מציאות #סינדיקציה #רעיונאות

הפוסט הקודם: קצרצר: לילה מטריד

הפוסט הבא: אין אנסים, אין אונסים

טל שניידר, עיתונאית ובעלת הפלוג המצויין, כתבה פוסט על חביבת הקהילה ההומו-לסבית והטרולית הפוליטית הראשית של ישראל, חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. מוסר ההשכל של הפוסט הוא כדלקמן:

הבעיה כמובן אינה במיכאלי עצמה, אלא במפלגה שמאפשרת לאדם אחד להחזיק בידיו את הסמכות לבחור את הנציגים. בתוך ישראל ביתנו, זה משליך על כל חברי המפלגה. סגן שר החוץ דני איילון, שר בטחון הפנים יצחק אהרונוביץ', ח”כ משה מוץ- מטלון, ח”כ אורלי לוי-אבקסיס – ירצו בסוף הקדנציה להציג עשייה ציבורית, אחריות, רצינות? ובכן, התנהגותה של מיכאלי משליכה על כולם...

את הבעיה הזו ניתן לנטרל באמצעות בחירת מועמדים על ידי ציבור רחב (פריימריז).

יש היום בשוק הדעות הישראלי מספר רב של ארגונים המטיפים לשינוי שיטת ממשל: ישראלים להצלת הדמוקרטיה, יש סיכוי, עורו, המחנה המשותף. אף אחד מהם לא מציע שינוי חוק המפלגות כך שההחלטה על מינוי נציגים לכנסת לא תרוכז בידיו של אדם אחד. דרך ההתמודות היחידה כיום עם המצב, היא פשוט לא להצביע למפלגות-שלטון-האדם-האחד. לא להצביע ליש עתיד, לא להצביע לישראל ביתנו, לא להצביע לש”ס וגם לא לעצמאות (במידה וברק יהיה זה שירכיב את הרשימה) וכולי.

הרעיון הזה, לשנות את חוק המפלגות כך שמפלגות תחוייבנה לקיים פריימריס (או, למצער, לתת תמריצים שליליים או חיוביים למפלגות כדי שתקיימנה פריימריס — הצעה אחת ששמעתי, למשל, הייתה להוסיף את הכיתוב “מפלגה לא דמוקרטית” על פתקי ההצבעה בבחירות לכנסת של מפלגות שלא תערוכנה פריימריס) עולה שוב ושוב בכל מיני פורומים שאני מעורב בהם. הוא עלה גם, למשל, בועידה האידאולוגית של מפלגת העבודה.

יש שתי סיבות בגינן אני מתנגד לרעיון הזה. הראשונה היא שהוא קצת פרדוקסלי. הרעיון של לעוות את תוצאות הבחירות (או לפחות לנסות לשנות אותן) כביכול כדי לקדם את הדמוקרטיה טומן בחובו סתירה עצמית לא קטנה.

אבל הסיבה השניה היא המהותית יותר, ובניגוד לסיבה הראשונה, היא פוסלת לא רק את הפתרון הראשון שמציעה שניידר, אלא גם את השני, ובכלל את כל הטענה שהחוסר בפריימריס הוא בעיה. מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני לא אוהב את רעיון הפריימריס, ושלדעתי (ולדעת גדולים ממני) יש בו חסרונות משמעותיים. אבל מה שכתבתי בעבר נגע לבעיות הפרקטיות של השיטה. היום אני רוצה לטעון שיש משהו בסיסי, תיאורטי, שלקוי ברעיון הפריימריס.

דמוקרטיה היא שיטת שלטון המבוססת על הרעיון ששליט צריך לזכות ללגיטימציה מתמשכת מצד הנשלטים שלו. היא נולדה מתוך המחשבה ששליט שאינו אחראי כלפי ציבור הנשלטים עלול בסבירות גבוהה לפעול בצורה שלא תשרת את אותו הציבור. לכן גובשה שיטת הבחירות שמאפשרת החלפת השליט אחת לזמן מה, ולא רק זאת אלא החלפתו על סמך שיקול הדעת של הנשלטים ולא על סמך נוסחת ירושה כזו או אחרת, או החלטה של אליטה אוליגרכית מצומצמת. כלומר, השיטה הדמוקרטית נתפסת כטובה לא משום שהיא מגלמת ערך נעלה כלשהו, אלא משום שהיא מכילה בתוכה מנגנונים פרקטיים שנמצאו כיעילים ביותר לצמצם את הסכנות מעריצות, מחד, מבלי לוותר על יותר מדי מהיתרונות של שלטון מרכזי חזק, מאידך. וזהו.

השיטה הזו שודכה עד מהרה גם לסדרה של ערכים ליברליים כגון זכויות אדם ואזרח וחירות, שגם נחשבים כבעלי ערך נורמטיבי חיובי בפני עצמם – כלומר, הם “ערכים” בפני עצמם – וגם הם משתלבים בצורה מיטבית עם השיטה הדמוקרטית, שיתרונותיה רק מרוויחים מאימוצם על-ידי החברה ועל-ידי המדינה. ¹ כשאנחנו חושבים על דמוקרטיה כערך, אנחנו מתכוונים לא לפרוצדורה של מינוי השליטים וקבלת ההחלטות באמצעות הצבעה והכרעת הרוב, אלא על הדמוקרטיה הליברלית כמכלול.

אך בעוד שהערכים הליברליים, מעצם היותם ערכים, אמורים להיות נכונים וטובים בכל מצב, הרי שהדמוקרטיה הפרוצדורלית מעולם לא הייתה מיועדת לכל סיטואציה חברתית. דמוקרטיה לא הולכת עם כל דבר. כדי להבין את הסיטואציות בהן אנו נדרשים לפרוצדורה הדמוקרטית אנחנו צריכים, שוב, ללכת לאלברט הירשמן. הירשמן, בספרו Exit, Voice, and Loyalty, תיאר שתי סיטואציות טיפוסיות שאנשים צריכים להתמודד איתן בחיי היום-יום שלהם. הסיטואציה הראשונה היא זו שבה האדם צריך להחליט האם לצרוך מוצר כלשהו. בסיטואציה הזו, לאדם יש אפשרות לבחור בין המוצר הספציפי, מוצר מתחרה כלשהו, או ויתור מוחלט על צריכת המוצר. למשל, אני יכול להחליט לנסוע מרחובות לתל-אביב ברכבת, באוטובוס, או לא לנסוע בכלל ולוותר על מה שהיה לי לעשות בתל-אביב. כל אפשרות, כמובן, מכילה יתרונות וחסרונות משלה, אבל זו בחירה שאני יכול לעשות. ההחלטה לעבור למוצר מתחרה או לוותר על צריכת המוצר כליל נקראת “יציאה” (exit).

הסיטואציה השניה היא זו שבה יש מוצר כלשהו שאני חייב לצרוך אותו, ואין מתחרים למוצר הזה. למשל, אם המעסיק שלי הפר חוזה איתי, אין לי ברירה אלא לפנות לבית המשפט לענייני עבודה. המשמעות של ויתור על צריכת המוצר, בהקשר הזה, משמעה ויתור על מערכת המשפט הישראלית – בחירה שלא ממש נתונה לי. מערכת המשפט תופסת לגבי בין אם ארצה ובין אם לא ארצה. הדרך היחידה שלי “לצאת” ממערכת המשפט הישראלית היא להגר לחו”ל – כלומר, יש חסמים משמעותיים על יציאה. בסיטואציה כזו, עומדות לי שתי אופציות: “הבעה” (voice) או “נאמנות” (loyalty). הבעה משמעה ניסיון להשפיע על התפקוד של המערכת באמצעות תלונות, פניות, דיבור, פרסום וכיו”ב. פוליטיקה, בקיצור. נאמנות, לעומת זאת, משמעה פשוט כניעה וקבלת המוצר כפי שהוא.

הכלי הכי קל עבור הצרכן הוא היציאה. זהו הכלי היחיד שבו לצרכן יש שליטה מלאה על התוחלת של הבחירה שלו: הוא יכול לשקול בעצמו מה היתרונות ומה החסרונות של כל אפשרות, ולבחור באפשרות הכי טובה עבורו. ההנחה המובלעת כאן היא של קיומו של שוק חופשי משוכלל: אם ניתן יהיה לספק את אותו שירות במחיר טוב יותר, יגיע בסופו של דבר מי שירצה להנות מנתח השוק הזה ויציע את המוצר במחיר תחרותי, ולכן לפחות בטווח הארוך, שווקים שבהם מתקיים כלי היציאה הם היעילים ביותר.

כלי ההבעה, לעומת זאת, הוא כלי מאוד לקוי: הוא דורש השקעה משמעותית מהצרכן, אבל קשה עד בלתי אפשרי להעריך את התועלת שתניב ההשקעה הזו בסופו של דבר, משום שהיא אינה תלויה בצרכן אלא בספק, מחד, ובצרכנים אחרים מאידך. הירשמן טוען שישנם ארגונים שאינם רגישים ליציאה – למשל ארגונים ממשלתיים שאינם מוכווני רווח – ולכן הם לא יגיבו נכון לכלי הזה, אבל מצד שני לא יהיה אינטרס לצרכנים להשתמש בכלי של הבעה משום שתהיינה להם חלופות סבירות למוצר. הדוגמא הקלאסית היא מערכת רכבות ציבורית, שהציבור מביע את חוסר האמון שלו בה ברגליים, ועובר לחלופות כמו אוטובוסים או כלי רכב פרטיים. הרכבת אינה רגישה ל”יציאה” הזו, ולכן במקום שקברניטיה יקבלו את המסר וישפרו את השירות, השירות ממשיך להתדרדר עד לקריסת מערכות טוטאלית.

מן העבר השני, מצב של מונופול פרטי הוא מצב שבו לצרכן אין אפשרות ריאלית ליציאה, מצד אחד, אבל הספק אינו רגיש כלל להבעה – כל עוד השורה התחתונה ממשיכה לעלות, המונופול מרוצה. התוצאה היא מחירים שממשיכים להאמיר בעוד שהצרכנים משוועים להוושע, אך מבעיהם נופלים על אוזניים ערלות.

כלומר, קיימות רק שתי סיטואציות שבהן גם הצרכן יבחר בהבעה, וגם הספק יהיה רגיש לכלי הזה: כאשר קיים איום פנימי באלימות, וכשקיים איום קיומי חיצוני באלימות. כאשר להחלפת הספק יש עלויות לא ריאליות, מצד אחד, ומצד שני המוצר כל כך חשוב שאם הוא לא יסופק באיכות מספקת, הדבר יצדיק שימוש באלימות. וכאן נכנסת הדמוקרטיה: כאשר צרכים יסודיים של בני אדם ושל החברה אינם מסופקים, החברה תתפרק וחבריה ינקטו באלימות כדי להבטיח לעצמם את הצרכים הבסיסיים שלהם. מכיוון שהצרכים הללו הם מונופולים טבעיים (לא יכולות להיות שתי משטרות מקבילות, או שתי מערכות משפט מקבילות וחופפות), הרי של”צרכנים” יש ארבע חלופות בלבד: להגר, לקבל הכל בהכנעה, להביע מחאה, או להשתמש באלימות. משטרים אוטוריטריים מתנדנדים כל הזמן בין שני הקצוות של “כניעה” ו”אלימות”. ² דמוקרטיה פותרת את הבעיה הזו על-ידי יצירת מנגנון שרגיש באופן מובנה להבעה.

לחלופין, כאשר קיים איום קיומי חיצוני באלימות, החברה תסבול מרגישות-יתר ליציאה. במילים אחרות: אם אנשים יעזבו אותה, היא תחלש במידה כזו שהיא תפסיק להתקיים. זו הייתה הסיטואציה, למשל, בימי הישוב לפני קום המדינה. גם כאן, האפשרויות הן או כפיית נאמנות באמצעות אלימות, או שימוש בדמוקרטיה ככלי שיצמצם למינימום נטישה של חברים בקהילה. מכאן גם הפתיחות הניכרת של התנועה הציונית לזרמים שונים שכיום נחשבים מוקצים מחמת המיאוס, כמו הדו-לאומיים. האינטרס העליון של הישוב היה שימור האחדות של הישוב העברי. הרוב לא היה יכול לכפות את דעתו על המיעוט, כי המיעוט היה יכול פשוט לנטוש את התנועה בכל עת. אבל נטישת התנועה על-ידי המיעוט הייתה גורמת להחרבת מאמציו של הרוב גם כן, ומכאן שהוא נאלץ בלית ברירה להיות קשוב גם לרצון המיעוט.

ומכאן אנחנו חוזרים למפלגות. המפלגות פועלות בתוך שדה פוליטי שאפשר להתייחס אליו כשוק משוכלל. החסמים על כניסת מפלגות חדשות בשיטה היחסית בישראל הם נמוכים (להבדיל, כמובן, משיטות רובניות כמו בבריטניה וארה”ב). כלומר, האזרח שאינו מרוצה מהחלטותיה של מפלגה מסויימת, בין אם לאורך הקדנציה ובין אם בהרכבת הרשימה לקראת הבחירות, יכול לעבור למפלגה סמוכה. כמובן שכל מפלגה רוצה להגדיל את נתח השוק שלה בבחירות, ולכן היא תהיה קשובה לציבור הבוחרים שלה ותנסה להתאים את עצמה אליו, אבל המפלגה חייבת לשקלל מספר גדול של גורמים שאינו בהכרח נהיר או רלוונטי עבור המצביע הבודד, והיא בהחלט עשויה להסכים לוותר על מצביע מסוים כדי להרוויח שני מצביעים אחרים.

כלומר, יציאה היא הכלי הכי זמין עבור האזרח הממוצע. מה קורה כאשר זורקים דמוקרטיה לתוך הקלחת הזו? הופכים את המפלגות לרגישות מאוד להבעה, והרבה פחות רגישות ליציאה. אבל מכיוון שרוב האזרחים יעדיפו יציאה (או, אם אין להם לאן לצאת, נאמנות), המשמעות היא רגישות גבוהה לקבוצה בלתי מייצגת בעליל. למעשה, המצב בישראל, שמאפשר התפקדות למפלגה אחת והצבעה למפלגה אחרת, מאפשר לאזרחים לעשות גם וגם – גם יציאה וגם הבעה, באותו המחיר בדיוק.

ומכאן אנחנו מתחברים חזרה לביקורת הפרקטית שלי. דמוקרטיה פרוצדורלית פנימית הופכת את המפלגות לרגישות מדי לתת-קבוצה של הציבור שאינו משקף את ציבור הבוחרים האמיתי של המפלגה, וגם לא את האינטרסים של המפלגה כגוף שמטרתו למקסם קולות. התוספת שמתקבלת מהניתוח התיאורטי היא חוסר הסבירות הקיצוני של השגת הפתרון האופטימלי: שיותר אנשים יתפקדו. אנשים לא יתפקדו, כפי שאמרתי בעבר, כל עוד התועלת היחידה שתצמח להם מזה היא קבלת האפשרות להבעה. כי זה פשוט לא שווה את המאמץ.

אין זאת אומרת שמפלגות יכולות לוותר על שלל הערכים הליברלים שאנחנו קושרים בדרך-כלל ברעיון הדמוקרטי. שקיפות, חירות וזכויות עדיין צריכים להיות מגולמים בכל פעולותיה של המפלגה. אך מבחינה פרוצדורלית, הסיטואציה של מפלגה דומה יותר לסיטואציה של חברה פרטית בשוק, וההחלטות בה צריכות להתקבל על-ידי חבר המנהלים ובעלי האינטרסים בה, ולא על-ידי ציבור הצרכנים שיביע את העדפותיו. הציבור יכול וצריך, כמובן, לנסות לתקשר עם המפלגה ולשכנע אותה להחליט כך ולא אחרת, אבל ההחלטה כיצד לנהוג חייבת להשאר בידי הנהגת המפלגה שתפעיל את שיקוליה שלה. את מידת הסכמתו עם ההחלטות הללו יביע הציבור ביום הבחירות.

—

פוסט זה גם משמש הדגמה נאה של זה:

#בחירות #דמוקרטיה #לא פופולרי #מדע המדינה #פוליטיקה #שכנים

---

---

המשך התגובות: חלק 2

הפוסט הקודם: מה השתנה ביוון?

הפוסט הבא: קצרצר: לילה מטריד

במאי נערכו בחירות ביוון מהן יצאה המערכת המפלגתית חבולה מכל הכיוונים, עם אחת משתי המפלגות הגדולות שנפלה מרוב בפרלמנט ב-2009 למקום השלישי והלא מכובד, אחרי שאיבדה שלושים אחוזים מהציבור; ועם שתי מפלגות “גדולות” שביחד בקושי אוחזות ברוב של הפרלמנט, ובלי שום אפשרות ריאלית להרכיב קואליציה יציבה, בגלל הפילוג האידאולוגי המר סביב סוגיית כלכלת הצנע.

כצפוי, יוון הלכה לסבב בחירות נוסף בעקבות הבחירות במאי. קצת יותר מפתיע, עבורי, היה שהמפה הפוליטית לא עברה שום שינוי בתווך. אף מפלגה לא התאחדה עם אף מפלגה אחרת. למעשה, הפוליטיקאים אמרו לבוחרים “נסו שוב”.

והנה, הבוחרים ביוון אכן ניסו שוב. סבב הבחירות החדש עדיין לא הוציא מתחת לידיו מפלגה עם רוב בפרלמנט, אבל התוצאות בהחלט שונות מאלו של לפני חודש. נבחן, אם כן, מה נתשנה ומה נשתמר.

בפוסט הקודם שלי הצבעתי על שני מספרים כאלו שהכריעו את הבחירות: 35 – אחוז הנמנעים בבחירות; ו-19 – אחוז המצביעים שהצביעו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. במספר הראשון הייתה החרפה קלה בבחירות האחרונות. אחוז הלא מצביעים טיפס ועלה לשיא של 37.5. משמע – עוד 2.5 אחוז מהאוכלוסיה ביוון התייאשו מהסיכוי לשינוי דרך הקלפי. מדובר בתמרור אזהרה חמור מאין כמוהו לדמוקרטיה היוונית.

במספר השני, לעומת זאת, היה שינוי משמעותי: רק כשישה אחוזים מהקולות הלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. 13 האחוזים האחרים, עם זאת, לא התגבשו יחדיו לקידום מפלגות חדשות – אף מפלגה לא הצטרפה לפרלמנט בסבב הבחירות האחרון – אלא עברו למפלגות הגדולות, או נטשו את הקלפי לגמרי. אם במאי שתי מפלגות הגיעו כדי עשירית האחוז מאחוז החסימה (שעומד על שלושה אחוזים ביוון), הרי שבסבב האחרון אף מפלגה לא התקרבה אפילו לשני אחוזים. מפלגת הימין הקיצוני LAOS, שכבר בבחירות הקודמות איבדה כמעט מחצית מכוחה וירדה אל קצת מתחת לאחוז החסימה, המשיכה בהתדרדרות שלה וירדה עד לאחוז וחצי מהקולות. (החדשות הטובות הן שהקולות הללו לא עברו למפלגת הימין הקיצוני החדשה, “שחר זהוב”, שלא התחזקה בבחירות הנוכחיות). המפלגה הירוקה, שממש גירדה את אחוז החסימה מלמטה, קרסה טוטאלית אל מתחת לאחוז אחד.

בקרב המפלגות שזכו לייצוג בפרלמנט, אפשר לראות שתי תופעות מעניינות: שתי המפלגות הגדולות, דמוקרטיה חדשה מימין וסיריזה משמאל, התחזקו בכ-10% כל אחת ושמרו על הכמעט-תיקו ביניהן. אבל שלוש מבין חמש המפלגות האחרות שהתמודדו שמרו על כוחן כמעט בלי כל שינוי. פאסוק, מפלגת השמאל הגדולה-לשעבר, איבדה פחות מאחוז, בעוד שהשחר הזהוב ודימאר (מפלגה שהתפצלה מהחברה הראשית בקואליציית המפלגות סיריזה) נותרו ללא שינוי כלל. מאיפה באו 20 האחוזים שנוספו למפלגות הגדולות? 13 אחוזים, כאמור, הגיעו מהמפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. שלושה נוספים הגיעו ממפלגת היוונים העצמאיים, שהתפצלה מדמוקרטיה חדשה על רקע התנגדותה לתוכנית הצנע של האיחוד האירופי.

ארבעת האחוזים האחרונים הגיעו ממקור מפתיע: המפלגה הקומוניסטית. מדובר במקור מפתיע משום שמצביעי מפלגות קומוניסטיות נוטים להיות אידאולוגים נוקשים ולא מצביעים אסטרטגיים או פרקטיים. אדם שמצביע למפלגה קומוניסטית יודע שסיכוייה להיות חברה בממשלה הם אפסיים, ובכל זאת הוא מצביע לה. ¹ בבחירות האחרונות גם לא חסרו מפלגות מחאה להצביע להן עבור אלו שקולם היה קול “אנטי-ממסדי” גרידא, ובין כה וכה המפלגה לא התחזקה משמעותית לעומת בחירות 2009. ובכל זאת, הנה היא נופלת לאחוז הנמוך ביותר לו זכתה זה 20 שנה, וקולותיה עוברים למפלגה הסוציאליסטית סיריזה. אני רחוק מלהיות מומחה למפלגות קומוניסטיות, אבל אני חייב לתהות אם אין כאן תקדים חריג. אולי מתחבא כאן מאמר ראוי לפרסום.

אמרתי בתחילת דברי שהפתיע אותי שלא חלו שינויים בנוף המפלגתי בין שתי מערכות הבחירות. הפיצול בשמאל המשיך לפגוע בתומכיו. אם שתי מפלגות השמאל הסוציאליסטיות המתנגדות למדיניות הצנע – סיריזה ודימאר – היו מאחדות כוחות, סיריזה הייתה ניצבת כיום כמפלגה הגדולה בפרלמנט, עם כמעט 140 מנדטים. עוד לא רוב, אבל מספיק כדי לכפות על פאסוק להצטרף לקואליציה ולהרכיב תוכנית חדשה להצלת הכלכלה היוונית שתשלב בין אחריות כלפי הציבור, לבין אחריות כלפי הכלכלה והאיחוד האירופי. מאידך, אם מצביעי היוונים העצמאיים לא היו משכילים, בניגוד למצביעי דימאר, להעביר את קולם לדמוקרטיה החדשה, הכף הייתה נוטה לכיוון היריב מהעבר השני של המפה הפוליטית, וסיריזה הייתה מרכיבה את הממשלה הבאה.

במקום זאת, הייתה זו מפלגת דמוקרטיה חדשה שזכתה לרוב דחוק של קולות, וכתוצאה מכך לבונוס של 50 מנדטים בפרלמנט של 300 מושבים. עם 129 מושבים היא עדיין רחוקה מרוב בפרלמנט, אבל דבר לא מונע ממנה לחזור ולהקים ממשלת אחדות עם יריבתה ההיסטורית פאסוק כדי להמשיך במדיניות שגרמה למהפכה רבתי במפה הפוליטית של יוון. בהנתן האופציה של ממשלת מרכז, סיכוייה של ממשלת ימין עם היוונים העצמאיים ועם השחר הזהוב הם אפסיים – אין לדמוקרטיה חדשה שום סיבה להיות המפלגה שהכניסה את הניאו-נאצים לממשלה.

המפסידה הגדולה ביותר של סבב הבחירות הזה היא פאסוק. אם לא מספיקה המכה האלקטורלית שהיא חטפה, היא עומדת בפני הבחירה המאוד קשה בין נבלה ובין טריפה: מצד אחד להכנס לקואליצית מרכז עם דמוקרטיה חדשה, קואליציה שגם אם תצליח להביא לשגשוג, כל הישיגיה יזקפו לזכות החברה הבכירה בה, ובכך תביא להמשך הכרסום בכוחה של מפלגת השמאל ההיסטורית; ומצד שני, השארות מחוץ לקואליציה תתפס כבגידה במצביעים שעוד נשארו לפאסוק, הפקרת הממשלה לימין הקיצוני, וכל זאת כאשר אין לפאסוק ולו שבריר של תירוץ אידאולוגי למהלך כזה. מה שלא תעשה, פאסוק תגיע לבחירות הבאות כלא יותר מצל של המפלגה המפוארת שהייתה בעבר. במידה לא מועטה מצבה של פאסוק מזכיר את מפלגת העבודה בנקודות מסויימות בהיסטוריה הלא רחוקה – ואולי גם בהווה שלה. אם הייתי איש פאסוק הייתי עוקב בעניין רב אחר הניסיון של שלי יחימוביץ להחיות את מפלגת העבודה ולהחזירה לרלוונטיות. אולי יהיה מה ללמוד מהמהלך הזה, או למצער, ללמוד מה לא יעבוד.

דמוקרטיה חדשה, אם כן, תקים ככל הנראה קואליציה יציבה. אבל הכלכלה היוונית היא הכל פרט ליציבה. גורלה של המפלגה הזו, מפלגתו של מי שחידש את ימיה של הדמוקרטיה ביוון — מעטות הן המפלגות ששמן באמת משקף את ההיסטוריה שלהן כמו המפלגה הזו — יקבע בשנים הקרובות לשבט או לחסד. שגשוג כלכלי, אם יגיע, יהפוך את מנהיגי המפלגה לגיבורים לאומיים ויבטיח לה רוב מוצק בפרלמנט לעשור הקרוב לכל הפחות. כשלון כלכלי, לעומת זאת, ירסק את המפלגה לחלוטין והיא תמצא את מקומה לצד פאסוק, כמפלגה שהושלכה לצד הדרך על-ידי תומכיה.

#here be dragons #אירופה #בחירות #דמוקרטיה #מדע המדינה #פוליטיקה

---

---

הפוסט הקודם: מר אבא

הפוסט הבא: דמוקרטיה זה לא השחור החדש