ידיד הבלוג יהונתן דחוח-הלוי, עורך העיתון הישראלי-קנדי “שלום טורונטו”, פרסם טור (PDF, עמוד 9. בעוד מספר ימים העותק הזה יפסיק להיות שם, אז שמרתי עותק כאן) שבו הוא מצטט מתוך אחד הפוסטים שלי על דו-לאומיות (בלי לתת לינק! מה, הוא לא יודע שלא חשוב מה כתבו עליך, העיקר שאייתו את ה-URL שלך נכון?!). בעבר ביקרתי את דחוח-הלוי על מה שנראה לי כנטיות ימניות מעבר לגבול הסביר של העיתון בעריכתו, ולזכותו יאמר שנראית מגמת התמתנות בעיתון: הוא עדיין ימני, אבל זה לגיטימי לגמרי. כיום, עם זאת, רואים פחות השתלחויות כנגד השמאל ונדמה לי שגם המקום שמוקצה לדיווחים על פועלה של הליגה להגנה יהודית ¹ צומצם בעת האחרונה. כיום, אם כן, דחוח-הלוי מקפיד לדגול בחופש הביטוי ובסובלנות כלפי מגוון רחב של דעות. למרבה הצער, הוא עושה זאת בעיקר על-ידי אזכור ידידים שלו שאוחזים בעמדות קיצוניות. כך, למשל, הוא מצטט השבוע דוא”ל שקיבל שתוקף את הקרן החדשה לישראל ש”חצתה את הקווים” וש”צעדים חמורים צריכים להינקט נגדה”.

אם הייתי איש ציני וחסר אמון באחי בני האדם, הייתי אומר שהידיד הזה אינו אלא אמצעי רטורי שמטרתו להוציא את דחוח-הלוי כגדול נפש. אבל אני לא. אני דווקא מעריך את הנכונות של דחוח-הלוי לנהל דיון נעים וענייני עם מי שבבירור אוחז בעמדה שהיא נתעבת בעיניו. לצערי, במקום להתמודד עם הטענות באופן רציני הוא פוטר אותן בלא כלום, ונותן להן יחס לא כאל טענות שראויות לבירור, אלא את אותו ניד ראש שנותנים לילד קטן שאומר איזו שטות משעשעת:

אלה המאמינים בכל ליבם ברעיון של מדינה אחת יכולים למלא את תפקיד החלוצים של ראשית הציונות, לרדת עזתה, להתיישב בפלסטין של חמאס ולהוכיח, כי דו הקיום עם האסלאם הפונדמטליסטי [כך] מבית האחים המוסלמים, חמאס ואל-קאעידה אכן אפשרי. הצלחה, אני משוכנע, תעלה את שיעור התמיכה בציבור הישראלי ברעיון.

זה לא שאני לא חושב שיש הרבה שנאה לישראל וליהודים בעזה, אבל התפיסה כאילו (א) כל פלסטין היא החמאס, (ב) החמאס אינם מסוגלים לדבר פרט לאלימות, ו-(ג) שום דבר לא ישנה את זה אף פעם כי ככה זה ערבים, היא כל כך פשטנית שמפתיע לשמוע אותה מצד עמית מחקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדיניות, ומשליכה על האמון שניתן לתת במחקרים שיוצאים מהמכון הזה. אני אעיז ואומר שאני מאמין שאוכל, בתנאים מתאימים, להכנס לחברון או לרמאללה ולהתקיים במידה סבירה של בטחון שם, חרף היותי יהודי (זה שאני לא דובר ערבית יכול להוות בעיה. לעזה, אגב, כנראה לא ממש יתנו לי להכנס גם אם הייתי רוצה). ²

אבל כל זה לא משנה. הרי איש מתומכי הפתרון הדו-לאומי (ואין זה נכון לכנותו סתם “פתרון המדינה האחת” כי זה בכל זאת קצת יותר מורכב מזה) לא חושב שמחר נוכל, אנחנו והפלסטינים, ליפול זה על צווארו של זה כאחים. דווקא החשיבה הדו-לאומית היא זו שמודעת לחשיבותו של תהליך ארוך ומורכב של פיוס בין העמים כדי לאפשר חיים פה – זו, הרי, בדיוק הביקורת שלנו על פתרון שתי המדינות, שהוא פשטני מדי ומתבסס על שינוי מוסדי בלבד בלי להתייחס לעניינים העקרוניים באמת. ³

צודק דחוח-הלוי כשהוא כותב שהיסודות הדתיים הקיצוניים מזינים את המאבק נגד המערב. הוא צודק כשהוא מתאר כיצד מנהיגים פונדמנטליסטים מביאים אסמכתאות מתוך הקוראן והמסורת האסלאמית לצדקת דרך הטרור. אבל הוא צריך היה רק לדפדף לעמוד 34 בעיתונו כדי לראות תמונה של קבוצת נטורי קרתא (בכתבה על מותו של אחד ממנהיגיהם, משה הירש), כשהם נושאים שלט שקובע כי ההלכה היהודית אוסרת על קיומה של מדינה יהודית. הדת היא דבר גמיש למדי, וכשם שיש הוכחות לכך שהמדינה היהודית היא תועבה בעיני יהוה, כך ניתן למצוא הוכחות שהטרור מקודש בעיני אללה. אבל פרשני הדת יכולים למצוא גם פרשנויות אחרות, והם אכן מצאו כאלו. השאלה היא רק איך דואגים שיותר מוסלמים יקבלו את הפרשנות המתונה על פני זו הקיצונית. ישראל, לדידי, אינה תורמת לקידום המטרה הזו, ואילו תהליך הפיוס שמקדמים הדו-לאומיים, דווקא יכול לעשות כן.

“צריך להקשיב להם היטב, ללמוד את שפתם, דרך חשיבתם ועמדותיהם. זה הצעד הראשון המתחייב כדי להטיב להתמודד עימם כדי לסכל פיגועי תופת.” זוהי חשיבה שבהחלט מתאימה לקצין מודיעין. אבל זוהי חשיבה גרועה למי שמתיימר להשפיע על הפוליטיקה. זוהי חשיבה שמניחה שהצד השני הוא נתון והמקסימום שאפשר לעשות הוא “להתמודד” איתו. הפוליטיקאי, לעומת זאת, יודע שהכל נתון לדיון, ואפשר, באמצעות מהלכים של הצד שלך, להשפיע על עמדותיו של הצד השני. אפשר להתמודד עם הבעיה שגורמת לאיבה, במקום להתמודד עם האויב עצמו. אפשר – צריך – להקשיב לצד השני היטב, ללמוד את שפתו, את דרך חשיבתו ואת עמדותיו. ואז צריך לדבר איתו, ולנסות להניע תהליך של פיוס. וזאת יש לזכור: תהליך אוסלו לא היה תהליך של פיוס. לא הייתה שיחה, אלא משא ומתן, מקח וממכר. משחק סכום אפס. החשיבה הדו-לאומית רוצה להגיע למשחק עם סכום חיובי: לא חלוקה של הארץ, אלא ריבונות של שני הצדדים גם יחד עם כל השטח. יש, ללא ספק, מידה של אוטופיזם בשאיפה הזו, אבל לא הטמטום האינפנטילי שדחוח-הלוי מייחס לי ולשכמותי, אלא אוטופיזם קונסטרוקטיבי ופרקטי, כזה שמסמן מטרה גבוהה אבל מודע בכל עת למה שנמצא ממש מולו ומתמודד איתו באופן ישיר.

פתרון דו-לאומי לא יחסל סופית ולחלוטין את האלימות הקיצונית. הוא לא מתיימר לעשות כן – בוודאי ובוודאי שאיש לא חושב שפתרון דו-לאומי בישראל יפתור את בעיית הטרור העולמי. קיצוניים הם קיצוניים וישארו כאלה, ובוודאי שקיצוניים דתיים שמאמינים שצדקת האל עימם יכולים לנקוט בצעדים אלימים. אבל אלו יהיו בשוליים. הדרך הטובה ביותר עבורנו להלחם כנגדם היא על-ידי הגדלת מספר המתונים ורודפי השלום בשני הצדדים, על-ידי יצירת אינטרסים משותפים ומערכת שיתופית ושיוויונית.

—

מדי פעם אני צריך להזכיר לעצמי שדברים נדירים הם נדירים. כאיש מדעי החברה אני כל הזמן מחפש את הארועים הנדירים, כי הם בודקים את הגבולות של ההבנה שלנו את החברה. אבל הארועים הללו, כאמור, הם נדירים. הסיבה שחוק דיברז'ה נקרא “חוק”, היא שמקרים שאינם מתאימים לו הם נדירים מאוד. הגורמים השיטתיים שמאחוריו פעלו את פעולתם גם במערכת הבחירות הנוכחית בבריטניה, והשמרנים זכו בלמעלה מ-300 מושבים בפרלמנט. לא מספיק כדי להוות רוב, אבל עדיין הרבה. חשוב מכך, חרף כל הסקרים שקדמו לבחירות ונבאו לליברלים הדמוקרטים זינוק משמעותי ואולי אף את המקום השני במניין הקולות, בתוצאה הסופית הם זכו לעלייה קלה של אחוז בודד ומיותם באחוז הבוחרים שלהם – זאת לעומת נפילה של כשישה אחוזים אצל הלייבור ועלייה של כמעט ארבעה אחוזים של השמרנים. כלומר, רוב אלו שנטשו של הלייבור דילגו מעל הליברלים הישר את השמרנים (שמצידם הפסידו שני אחוזים לטובת מפלגות הימין הקיצוני UKIP ו-BNP).

מה שמעלה את התהייה כמה מערכות בחירות כאלו היו בעבר – שהסקרים בהם ניבאו הצלחה חריגה למפלגה השלישית, אבל התוצאה הסופית הייתה הרבה פחות דרמטית. אין לי נגישות לנתונים בנושא, אבל דווקא יהיה מעניין לראות מחקר שיבחן את הנושא לאורך זמן. האם בחירות נוטות להראות דרמטיות יותר בימים שקודמים להצבעה כי אנחנו משווים את תוצאות הסקרים לתוצאות הבחירות הקודמות, בלי לזכור את תוצאות הסקרים שקדמו לבחירות הקודמות, ומופתעים כל פעם מחדש כששום דבר מעניין לא קורה?

#אופוזיציה #בחירות #בריטניה #דו-לאומיות #טלוויזיה ועיתונות #ישראליאנה #לא פופולרי #מדע המדינה #פוליטיקה #פלסטין #קנדה

המשך התגובות: חלק 2

הפוסט הקודם: חברים יש רק בפייסבוק

הפוסט הבא: המונולית הערבי והמיינסטרים הישראלי

“שפל חסר תקדים!” בישרה הכותרת בעיתון הארץ – מספר החברים במפלגת העבודה הוא הנמוך ביותר אי פעם, ועומד על כ-30,000, לעומת 70,000 בזמן הבחירות האחרונות, ו-160 אלף ערב בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה ב-1999. מגוון מרואיינים בכתבה מדגישים עד כמה המצב קשה ומקשרים את השפל הנוכחי לבעיות במנגנון המפלגתי.

הרבה מסקנות יש בכתבה הזו, אבל מעט מאוד בחינה שקולה של הנתונים. זו נראית כמו משימה ל...פוליסיימן! ¹

התגובה הראשונה שלי לכתבה, כפי שציינתי בעמוד המשותפים שלי ברידר, הייתה “לא התרשמתי. היחס בין מספר החברים למספר המצביעים אינו קטן באופן משמעותי מהמספרים המקבילים בליכוד ובקדימה.” בואו נבחן את זה בצורה קצת יותר פורמלית. מתוך הכתבה ידועים לנו הנתונים לגבי מספר חברי העבודה כיום, וערב מערכות הבחירות ב-1999, 2003, 2006 ו-2009. כן ידועים לנו מספר חברי המפלגה כיום בליכוד ובקדימה (ולגבי שניהם נטען כי המספרים גדלים, כלומר – הם גדולים יותר מאשר ביום הבחירות). נבחן, אם כן, את יחס המצביעים לחברים לגבי כל המקרים הללו:

• עבודה כיום: 11.17
• עבודה 2009: 4.79
• עבודה 2006: 3.93
• עבודה 2003: 3.79
• עבודה 1999: 4.19
• ליכוד כיום: 7.29
• קדימה כיום: 9.48

הערה צדדית — הכתבה מתייחסת למצב ערב בחירות 1999 כאיזשהו מצב אופטימלי. מהנתונים שלעיל אפשר לראות שהיחס מצביעים/חברים בתקופה ההיא היה הגרוע ביותר בשלוש המערכות מ-99' עד 2006. אם כי, כמובן, ההפרשים הם קטנים מכדי לייחס לכך חשיבות גדולה.

ניתן לראות כי היחס מצביעים/חברים בעבודה גדול יותר מאשר בשתי המפלגות האחרות, אבל לא במידה קיצונית. עם מספר כל כך קטן של נתונים אי אפשר ממש לדבר על סטיית תקן, אבל בגדול, לא נראה לי שהמספר הזה בלתי סביר. לכך צריך להוסיף שני נתונים חשובים: (1) מספר החברים של הליכוד ושל קדימה, לכאורה, עלה מאז הבחירות – כלומר, יש סבירות טובה שבזמן הבחירות היחס היה הרבה יותר גבוה עבור שתי המפלגות. (2) מספר המצביעים של העבודה, בסבירות גבוהה, ירד בצורה קיצונית. הסקר הכי עדכני שהצלחתי למצוא, מלפני כחצי שנה, מדבר על שישה מנדטים לעבודה – כלומר, פחות ממחצית ממה שקיבלו ב-2009. אם נחשב את יחס המצביעים לחברים על בסיס הערכה של כ-150 אלף מצביעים (לעומת 335 אלף בבחירות 2009), יעמוד היחס על כ-5 – פחות או יותר מה שהיה ערב בחירות 2009, והרבה יותר טוב מהמתחרים. ²

בדיונון סביב השיתוף שלי ברידר של הכתבה המקורית בהארץ, אמר ידידי אורי כי “יש לקרוא את המאמר כ'שלב נוסף בהשתלטות ברק על מפלגת העבודה – צמצום מספר החברים', ולא כ-'הדרדרות יוצאת דופן במצבה של מפלגת העבודה'” הערתי לאורי שאם הניתוח שלי את הנתונים מוצדק, הרי שיש עוד פחות יסוד להאשים מישהו בכוונת מכוון. בתגובה ענה “אותה כוונת מכוון קיימת גם בליכוד ובקדימה. מפלגה עם מספר חברים גדול היא מפלגה שאי אפשר לשלוט בה שלטון יחיד. קדימה נבנתה כך מראש, והליכוד עכשיו עבר לשלטון יחיד של ביבי.”

כאן אנחנו נכנסים לספקולציות (שלא לומר קונספירציות) שקצת קשה יותר להביא נתונים מוחלטים לגביהן. הנטייה הטבעית שלי היא לא לייחס לרוע מה שאפשר לייחס לטמטום. במקרה הזה אפילו הטמטום אינו דרוש – אפשר לייחס את הירידה במספר החברים לתהליכים נורמליים לחלוטין שמתרחשים בחברות דמוקרטיות מערביות כיום. במאמר (PDF) של פיטר מאייר ואינגריד ואן ביזן הם מראים נתונים די מדהימים על הירידה האחידה במידה מפתיעה במדינות מערביות בחברות במפלגות משנות ה-80' ועד סוף האלף. הנתונים שהם מציגים הם עבור כלל המערכת המפלגתית, ובכל זאת – הממוצע במדינות האירופאיות שנבדקו בסוף האלף הקודם עמד על 5 אחוזי חברות מתוך כלל ציבור המצביעים. כלומר, יחס של 1:20. אם קדימה, הליכוד והעבודה משקפים את המצב בקרב כלל המערכת הפוליטית בישראל (וסביר להניח שהם לא, אגב), הרי שישראל ניצבת בגאון במקום השני, אחרי אוסטריה שמציגה יחס חריג של קצת פחות משישה מצביעים על כל חבר מפלגה. אם נשווה את הנתונים לנתונים בישראל ב-1999 (בהתבסס על המקרה הבודד של העבודה בשנה זו – מדגם בעייתי), ישראל הייתה ניצבת במקום הראשון במחקר של מאייר ו-ואן ביזן.

בחיפוש זריז לא מצאתי מחקרים עדכניים יותר, אבל אין שום סיבה להניח שהמגמה שאיתרו מאייר ו-ואן ביזן לא נמשכה גם אחרי שנת 2000. אלא אם נניח שכל המפלגות הללו רוצות בכוונה לצמצם את מספר החברים שלהן (כולל, למשל, מפלגת הלייבור הבריטית שצמצום מספר החברים שלה בשנים האחרונות הציב אותה במצב פיננסי בעייתי מאוד ³), אין שום סיבה להניח שדווקא בארץ הייתה כוונת מכוון זדונית.

תחת זאת, יש הסברים הרבה יותר מוצלחים לירידה במספר החברים במפלגות: הירידה במעמדו של חבר המפלגה כבעל השפעה על מקבלי ההחלטות (זה קשור במידה מסויימת לתהליכים שדומים למה שאורי דיבר עליו, אבל בלי הזדון); העדפה גוברת של אזרחים לאקטיביזם פוליטי דרך החברה האזרחית במקום דרך המערכת הפוליטית; העדפה של בני הדור הצעיר לאקטיביזם פוליטי פחות פורמלי מחברות במפלגה (או אפילו בארגונים), ואפשר להעלות על הדעת עוד הסברים.

כל ההסברים הללו מציגים את הכתבה ב”הארץ” ואת המגיבים השונים המצוטטים בה באור די נלעג. אין שום שינוי ארגוני במפלגה שיגדיל את מספר החברים בה. מספר החברים בה מייצג נאמנה את מספר המצביעים הפוטנציאליים של המפלגה, בשילוב עם דחייה הולכת וגוברת מצד הציבור מפעילות פוליטית דרך המערכת המפלגתית. זה לא שמפלגת העבודה לא נמצאת בשפל חסר תקדים – אבל לדבר על השפל חסר התקדים במספר החברים במפלגה, במקום במספר המצביעים הפוטנציאליים שלה, זה קצת כמו לדבר על כך שהכבד הפסיק לתפקד אצל מישהו אחרי שהוכרז מוות מוחי.

—

אגב, אתם עוקבים אחרי תוצאות הבחירות בבריטניה, נכון? בינתיים הליברלים מאכזבים לעומת הציפיות, ויש אפילו סיכוי שהשמרנים יתקרבו מספיק לרוב כדי להקים ממשלת מיעוט יציבה. אם יהיה לי משהו מעניין להגיד אולי אני אפרסם ניתוח מחר. בינתיים אפשר לעקוב אחרי הלייב בלוג של הלונדון סקול אוף איקונומיקס.

#בחירות #בריטניה #דמוקרטיה #ישראליאנה #מדע המדינה #מספרים #עבודה #פוליטיקה

הפוסט הקודם: זה דיברז'ה זה?

הפוסט הבא: לך לעזה (וגם: תזכורת לעצמי: דברים נדירים הם נדירים)

לאחרונה גיליתי דבר-מה מטריד. אני עמל בימינו על פייפר שאני אציג בכנס של ה-AIS כאן בטורונטו בנושא השיח סביב רעיון הדו-לאומיות בישראל. בשיטוטי בחיפוש אחר עוד נקודות מבט על דו-לאומיות בכלי תקשורת ישראליים הגעתי לראיון ב”הארץ” עם ג'מאל זחאלקה, זמן קצר לפני בחירתו לראשונה לכנסת. אני חייב להודות שקצת נדהמתי לקרוא את הדברים. זחאלקה, מי שהיה אז מספר שתיים של עזמי בשארה וכיום עומד בראש המפלגה, מדבר באופן גלוי על הצורך להקים מדינה דו-לאומית על כל השטח שבין הירדן לים, על הכרה הדדית מלאה בזכויות לאומיות ועל אוטונומיה תרבותית מלאה לשני הלאומים תחת מסגרת פדרטיבית או קונפדרטיבית. בקיצור, הוא מתאר פחות או יותר מה שאני דוגל בו כיום.

הדברים הללו, יש לציין, אינם לגמרי בהתאם לקו של המפלגה – על פי מצעה, בל”ד דוגלת בהקמת שתי מדינות לשני עמים, ובו בזמן דוגלת להקמת מדינת כל אזרחיה בגבולות הקו הירוק. זו גם העמדה בה נקטה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל כשניסחה את “החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל“: שתי מדינות, אחת פלסטינית ואחת דו-לאומית. במילים אחרות, מדובר פה על נוסחא של מדינה וחצי לפלסטינים, וחצי מדינה ליהודים. מבין כל הפתרונות שראיתי עד כה לסכסוך (אם נוציא מהרשימה פתרונות שכוללים טיהור אתני של צד זה או אחר בסכסוך, כמו גם את שימור הסטטוס קוו), זוהי ההצעה הכי פחות הוגנת. חשוב מכך – זוהי ההצעה הכי פחות הגונה מבחינה אינטלקטואלית גרידא. אינני רואה כל דרך להצדיק אותה באמצעות שיטה מוסרית עקבית.

אבל במסגרת השיח של בל”ד, ממה שקראתי ממנו בימים האחרונים, רעיון שתי המדינות לשני עמים מרגיש כמו נטע זר. כך כותבת גם אריז' סבאע'-ח'ורי במאמר באתר בל”ד שקורא ליהודים להצביע לבל”ד:

דבקות של בל”ד ברעיון של שתי המדינות היא מוזרה, וניתן לפרשה אלא רק משום שהמצע של מדינה דו-לאומית לא יכול לעמוד במבחן ועדת הבחירות של הכנסת ובמבחן בג”ץ.

כל הגילויים הללו מטרידים אותי מאוד. התדמית של בל”ד, כפי ששאבתי אותה מהדיווחים בתקשורת, היא של מפלגה לאומנית – כך גם כתבתי בטיוטא מוקדמת של אותו הטקסט, שם התייחסתי בספק לתיוג של בל”ד כ”מפלגת שמאל”, והסברתי שהיא שמאלנית רק אם מגדירים שמאלניות ככזו שגוברת ככל שמוכנים לוותר על יותר שטחים לפלסטינאים. גם השם של בל”ד – הברית הלאומית הדמוקרטית – לא מבשר טובות. גם החשדות כנגד בשארה לא תרמו, כמובן, לתדמית של בל”ד כמפלגה שוחרת שלום ¹. בל”ד, בתפיסה שהונחלה לי, היא לא סתם “שמאל”, לא סתם “עוכרי ישראל” משועשע. בל”ד היא הדבר האמיתי – אנשים ששונאים אותנו, שמייחלים לסופה של מדינת ישראל ולהעלמותם של כל יהודיה. יש לי רתיעה ממשית מהרעיון שאני ובל”ד יושבים על אותם משבצת אידאולוגית – האם באמת נדדתי כל כך רחוק מהקונצנזוס, אל המקום בו אף מפלגה יהודית לא תעז להציב בו את דגלה? הרי עדיין מעצבן אותי לשמוע את הרדיקלים השמאלניים האלה, אוהבי הערבים ושונאי עצמם. איך יכול להיות שמעצבן אותי לשמוע אותם אם אני אחד מהם?

אני לא תמים – בהחלט יתכן שבל”ד מציגים צד אחד לציבור דובר העברית והאנגלית, וצד אחר לגמרי, אפל הרבה יותר, לציבור דובר הערבית. אם חד”ש עשו את זה (והם עשו את זה), אין שום סיבה שבל”ד לא תעשה את זה. אבל עד כמה שהצלחתי לקרוא, בסיוע תרגום גוגל, אין באתר שלהם בערבית דברים שחורגים ממה שכתוב באתר שלהם בעברית. וכמובן, אי אפשר להרשיע אותם בלי שום עדויות. אז אני עדיין על הגדר בשאלה עד כמה אפשר לסמוך עליהם, עד שמישהו דובר ערבית יספר לי שבל”ד בעברית ובל”ד בערבית חד הם. בואו נגיד את זה ככה: אם הבחירות היו כיום, לא הייתי מצביע לבל”ד.

אבל אולי, רק אולי, בכל זאת יש עם מי לדבר. אולי לא נכונה הטענה שתמיד נשמעת כנגד הדו-לאומיות שפשוט אין אף אחד שמעוניין בה. אולי יש מקום לחדש את “ברית השיוויון” – הארגון שהקים זחאלקה יחד עם בשארה אחרי שפרשו ממק”י, כארגון יהודי-ערבי לקידום רעיון המדינה הדו-לאומית. אולי יש מקום להקים מפלגה שתייצג את הצד היהודי של המשוואה של מדינה דו-לאומית (אני חושב שלפחות מסיבות אלקטורליות גרידא, מפלגה כזו תוכל למשוך אליה יותר קולות יהודיים משבל”ד תוכל למשוך – לא שאני משלה את עצמי לחשוב שהיא תעבור את אחוז החסימה בזמן הקרוב) ².

התמיכה שלי בעקרון המדינה הדו-לאומית נבנה על שתי רגליים – רגל אחת מוסרית ורגל אחת פרקטית. שתי הרגליים הללו נתונות למתקפה מתמדת על ידי הציונות המיינסטרימית. שתיהן, אני חושב, תוכלנה להרוויח יציבות מגילויו של כוח פוליטי בצד הפלסטיני שמסכים איתן.

אבל בל”ד?!

—

אגב, אם עוד לא שמעתם, האייל הקורא נסגר. כתבתי על זה כבר שני טורי פרידה – אחד באייל עצמו ואחד בטמקא – אז אני אחסוך לכם התגוללות שלישית, מה גם שכבר עצבנתי מספיק אנשים עם ההתנסחויות הקודמות שלי, וחבל להוסיף. אולי פוסט תובנות יתפרסם בעתיד. אולי.

#דו-לאומיות #ישראליאנה #לא פופולרי #מדע המדינה #פוליטיקה #פלסטין

הפוסט הקודם: אקדמאיקה

הפוסט הבא: דיסק איקוני

כפי שרבים מכם יודעים, בעת האחרונה הופיעו סדקים בלתי-מוסברים במרקם היקום. אחד מהם הופיע גם בביתי, וגיליתי כי הוא מוביל ליקום מקביל לשלנו. למרבה פליאתי גיליתי שהמחשב שלי מסוגל להתחבר לרשת הווי-פיי שמעבר לסדק, וכך הצלחתי לגלות מספר דברים מעניינים על המקום המעניין הזה. בין השאר, ביקום המקביל נבחרו בזו אחר זו סדרה של ממשלות שמאל בשנות ה-90. ממשלות אלו קידמו, במקביל לתהליך השלום המקרטע מול הפלסטינים שמעבר לקו הירוק, גם תהליך של פיוס וקירוב עם ערביי ישראל. לשמחתי גיליתי שהדובי המקביל פרסם בבלוג שלו (שם קוראים לו “למה לא?”) פוסט לרגל פרסום הדו”ח המסכם של ועדת הפיוס שהוקמה במסגרת התהליך הזה. מצאתי לנכון להביא כאן את הפוסט הזה, בתוספת הסברים שהשלמתי דרך אתרים אחרים ברשת המקבילה.

—

היום, שבוע לפני הרצף השנתי של יום הזכרון-יום העצמאות-יום הנאכבה, פרסמה “הוועדה לחקר היחסים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים ולפיוס בין העמים” (המוכרת יותר כוועדת הפיוס) את הדו”ח המסכם שלה. כשהוקמה הוועדה, ב-1999, היא הונחתה להגיש דו”ח מלא כולל המלצות לקידום הפיוס בין העם היהודי לבין הערבים אזרחי ישראל עד לסוף 2004. כידוע, הוועדה הגישה דו”ח לנשיא וליו”ר הכנסת בראשית 2005, אך הגדירה את הדו”ח כחלקי וצירפה אליו בקשה להרחבת המנדט של הוועדה כך שיכלול מחקר מעמיק יותר של שאלת הפליטים הפלסטיניים, כמו גם התייחסות לשאלת הקשר בין הערבים אזרחי ישראל לפלסטינים שמעבר לקו הירוק. [תהליך השלום בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית הגיע למבוי סתום כבר בראשית 1998. מלחמת אזרחים זוטא שפרצה בין פת”ח לחמאס הביאה לעצירה מוחלטת של התהליך ב-1999 ולבסוף להתערבות צבאית של ישראל. בסופו של דבר חזרו השטחים להיות תחת שלטון צבאי של ישראל כאשר הרשות הפלסטינית מתפקדת כלא יותר מממשלת בובות ישראלית. מתקפות טרור הן כנגד הממשל העצמי הפלסטיני והן ישירות כלפי ישראל נמשכו במידה כזו או אחרת מאז ועד היום, חרף נסיונות מצד ערביי ישראל לקדם שלטון עצמי דמוקרטי יציב בשטחים. ד”ק.] הכנסת נתנה לועדה ארכה של חמש שנים והרחיבה את המנדט כך שיכלול “חקר של כל פן של היחסים בין מדינת ישראל לבין הערבים אזרחי ישראל וקרוביהם” – ניסוח עמום מספיק כדי לאפשר לוועדה לחקור, פחות או יותר, כל מה שמתחשק לה.

לאורך השנים פרסומה הוועדה כמות מרשימה של מחקרים, מעבר לאותו דו”ח חלקי, שכבר הוגדרו כמאגר הנרחב והאמין ביותר של עדויות בנושא היחסים בין ישראל לאזרחיה הערבים. בין השאר עודדה הוועדה פריחה מחודשת של מחקר אקדמי עצמאי בתחום. למרבית פליאתם של רבים, על אף הביקורתיות הצפויה של רוב המחקר בתחום, עולה מן הספרות הזו גם תמיכה רבה בעצם הלגיטימיות של הקמתה של מדינת ישראל. יש שיאמרו שישראל לא זכתה ללגיטימציה בינלאומית כזו מאז ימי הזוהר של סוף שנות ה-60.

ספרי הלימוד לבתי הספר שפורסמו על-ידי הוועדה גם הם זוכים לשבחים רבים על הטיפול העדין בסוגיות הסבוכות הקשורות בהקמת מדינת ישראל, ומצליחים מצד אחד לעורר רגשי פטריוטיות וגאווה בקרב הנוער בישראל, ומצד שני לתאר את השגיאות שנעשו ולעורר אמפתיה לכאבם של הערבים אזרחי ישראל לאורך שוב שנות קיומה של המדינה. אולי גולת הכותרת של פועלה של הוועדה (לפחות עד לפרסום הדו”ח המסכם) הייתה קידום “היום לציון קורבנם של ערביי ישראל עם הקמת המדינה” (אחד השמות הפחות מוצלחים ששמעתי ליום זכרון, אם כי רוב ההצעות המתחרות, יזכרו רבים מהקוראים, היו גרועות הרבה יותר), או בשמו העממי, יום הנאכבה. עצם העובדה שהיום הזה נקבע ליום שאחרי יום העצמאות, ועוד על-ידי ממשלת ימין, הוא דבר שעד היום מפתיע אותי. הוועדה, ובצדק לדעתי, טענה כי לא ניתן לבנות תהליך אמיתי של פיוס רק על בסיס חינוכו של הדור הצעיר, וכי דרוש אמצעי ממלכתי להעברת המסרים שעלו מפרוייקט המחקר שלה גם לאזרחי ישראל המבוגרים. יש לציין שנוסף לכך גם האפקט החשוב של הדגשת המחויבות של מדינת ישראל לתיקונו של הטעון תיקון גם בעיני ערביי ישראל עצמם: תהליך פיוס לא יכול להיות רק בין הערבים לבין המדינה – הוא צריך להיות גם בין הערבים לבין היהודים כעם.

מן הסתם לא הספקתי לקרוא את הדו”ח המסכם, אם כי כבר טרחתי להדפיס עותק מלא – כל 764 העמודים – לקריאה בימים הקרובים. מקריאת התקציר ומן הפרסומים בעיתונות, עם זאת, כבר ניתן היה ללמוד לא מעט על מסקנות הוועדה (שלא הפתיעו את מי שעוקב אחרי הפרסומים שלה בשנים האחרונות). ללא ספק ההמלצה שתעורר הכי הרבה תרעומת היא זו הנוגעת לביסוס נוהל לשיבה לפליטים. צריך יהיה לחזור ולהדגיש בימים הקרובים בויכוחים שיתעוררו ללא ספק, כי המדובר אמנם בהחזרה של בין חמישים למאה אלף פלסטינים, אך מדובר בתהליך שימשך עשר שנים, וכי ישראל תשמור בכל עת על הסמכות המכריעה באשר לזהותם של השבים על סמך שילוב של קריטריונים אישיים של המועמדים (השכלה ומקצוע), קריטריונים הומניטריים (קשרי משפחה עם אזרחים ישראלים, מצב בריאותי או כלכלי) וקריטריונים בטחוניים. עיקר ההמלצה, ומה שיידחק לקרן זווית בדיון הציבורי (כפי שכבר התחיל לקרות) נוגעת לפיצוי הכספי לפליטים ולקידום הסדרים בשיתוף עם אירופה, ארה”ב, קנדה ומדינות האזור להשתקעות סופית של הפליטים במקום מושבם הנוכחי וביטול מעמד הפליטות התורשתי שמייחד את הפליטים הפלסטינים.

-

מדינת ישראל לא נולדה בחטא, קובעת הוועדה, אך חטאים רבים, ובעיקר טעויות רבות, אפיינו את העשורים הראשונים לקיומה. הוועדה הדגישה את ההוקרה של אזרחי ישראל לקורבנם של אנשי המחתרות של חיילי צה”ל שנפלו במלחמות ישראל, אך בד בבד הדגישה את הקורבן שנכפה על תושבי ארץ ישראל הערבים כדי לאפשר את הקמת הבית היהודי בתוכה. אין אשמים ב”אסון” הפלסטיני, על פי הוועדה, אלא אם אפשר להעמיד את ההיסטוריה עצמה על דוכן הנאשמים. אין גם טעם כעת לנסות ולאתר את אותם אי אלו שניצלו את מעמדם כלפי הפלסטינים כדי לבצע פשעים בהם. הוועדה קוראת לעמים בישראל להישיר מבט לעתיד ולבנות חברה משותפת על בסיס כבוד הדדי ושותפות אמיתית. לא לחינם היא מצטטת בהרחבה מתוך מגילת העצמאות — במידה מסויימת, אפשר לומר שדו”ח זה הוא מגילת העצמאות החדשה של מדינת ישראל, גרסא 2.0.

כל אדם מוסרי ורודף שלום חייב להצטרף לקריאתם של חברי הוועדה. מדובר כאן במאמץ משותף ואדיר שהביא להסכמה רחבה בקרב נציגים של מספר קבוצות משני העמים. הדו”ח הזה מייצג את הסיכוי הטוב ביותר שהיה אי פעם לפיוס והשלמה, ולחיי שלום במדינת ישראל. אימוץ של עיקרי המלצות הוועדה (גם אם בתיקונים קטנים) יהווה את פריצת הדרך אותה חיפשנו כבר למעלה מעשור להשלמת תהליך השלום מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל. זמן קצר אחרי יציאת הדו”ח כבר הופיעו סנוניות ראשונות של עניין מצד מדינות המפרץ, ואין לי ספק שהטפטוף הזה רק יגבר בימים הקרובים.

היום ישראל סוגרת את המעגל אותו פתח יצחק רבין ז”ל לפני למעלה מ-15 שנה. מחר, אם נרצה, יוצאים לדרך חדשה.

—

אגב, ראוי לציין שגם ביקום המקביל העונה החדשה של דוקטור הו מגניבה לאללה.

#here be dragons #דו-לאומיות #דוקטור הו #ישראליאנה #לא פופולרי #מציאות #פוליטיקה #פלסטין #ציונות

הפוסט הקודם: 11א (זהירות, ספוילרים)

הפוסט הבא: אותך להאג!

כנראה בעקבות ביקורות על הקריאה שיצאה לאקדמאים להרשם למאגר המידע של הועדה הבין-משרדית להחזרת אקדמאים, חלו מספר שינויים בטופס ההצטרפות למאגר, במטרה להעליב קצת פחות אנשים. מכירים את ההתנצלויות האלו שיותר גרועות מהעלבון המקורי?

אז ל”מדעני הטבע והחיים; מחשבים ותקשורת מחשבים; רפואה, רוקחות ווטרינריה; והנדסה או אדריכות”, ארבע הקטגוריות שהיו עד כה, התווספו לרשימת התחומים גם “כלכלנים, פסיכולוגים ורואי חשבון”, “שופטים, עורכי דין” וגם הקטגוריה “אקדמאי בתחום מדעי הרוח”. ושוב הבחירה מלמדת יותר על מי שבחר מאשר על כל דבר אחר.

כלכלנים, פסיכולוגים ורואי חשבון. מה מחבר את שלושת המקצועות הללו? שלושתם בעלי מקצוע שעושים תואר בפקולטה למדעי החברה. שוב מספרים לנו החברים בועדה הבין-משרדית שמעניין את התחת שלהם אקדמאים. הם מחפשים בעלי מקצוע, ותו לא. עוד יותר מתגלה אם מסתכלים מה בתוך הקטגוריה. מי שמגדיר את עצמו ככלכלן, פסיכולוג או רואה חשבון, יכול לבחור באחת ה”שטחים” הבאים להגדרתו: כלכלן, פסיכולוג, מנתח עיסוקים, יועץ ארגוני, עובד רווחי ¹ וקהילה, רואי חשבון, מבקר פנים, ולבסוף  – “אקדמאים אחרים במדעי החברה”. כן, כן. אם אני סוציולוג או מדען מדינה, אני צריך קודם כל לכרוע ברך בפני ה”תחום” “כלכלנים, פסיכולוגים ורואי חשבון”, ורק אחרי שהכרתי בנחיתותי בפני אלו שממש יש להם מקצוע, יורשה לי לבחור להיות “אקדמאי אחר במדעי החברה”. (שם, אגב, אפשר לבחור “התמחות”(!) בלהיות “סוציולוג” או “חוקר במדעי [כך] המדינה” או “חוקר ביחסים בינלאומיים” – כך שלפחות קיבלנו הכרה מסויימת בעצם קיומנו, גם אם כתת-תת-תחום של “כלכלה-פסיכולוגיה-ראיית-חשבון”).

בעיה דומה אך פחות קיצונית אפשר למצוא תחת “שופטים ועורכי דין”, שם אפשר לבחור “שופט”, “עורך דין” או “משפטן אחר”. למה לא לקרוא לתחום “משפטים”? כי אז עלול האקדמאי לחשוב שהדגש כאן אינו על בעלי המקצוע הפרקטי.

אבל זה נעשה מופרך לגמרי כשמסתכלים מה נכנס תחת “אקדמאי בתחום מדעי הרוח”. כאן אפשר לבחור בין ה”שטחים” הבאים: “אקדמאי במדעי הרוח” (כן, שוב) ², “אקדמאי בחקר היהדות”, ו”אקדמאי בחקר אמנויות”, אבל גם: “סופר או מבקר אמנות”, “פסל, צייר או דומה” ו”מלחין או דומה”. אני בהחלט בעד סיוע למוזיקאים וסופרים בישראל, אבל הכללתם בהגדרה של “אקדמאים במדעי הרוח”, שוב, מבהירה שלאנשים שאחראים על החזרת אקדמאים בישראל אין מושג מה משמעות המושג אקדמאים, מה עושים עם זה, וחשוב מכל – מה עושים איתם. ³

אז כן, הזין שמדינת ישראל הציעה קטן במקצת, אבל זה עדיין מה שמציעים לי, בסופו של דבר.

מדינת ישראל היקרה, ועדה בין-משרדתית מטופשת:

• מדעים מדוייקים
• מדעי הטבע והחיים (אפשר להפריד לשניים, אפשר גם לשים את הנדסה ואדריכלות בנפרד, אם ממש רוצים.)
• רפואה
• מדעי החברה
• מדעי הרוח
• משפטים

—

אפרופו, דני גוטווין כתב ביקורת מאוד מעניינת על התוכנית שדוחף האוצר לקידום החזרת המוחות ומצביע על כך שתחת הכותרת החיובית הזו, מנסה האוצר לנתק את האוניברסיטאות מהמימון הציבורי שכל כך נחוץ להן. או במילים אחרות, מדובר בתוכנית להברחת עוד מוחות.

#אני קרציה #אקדמיה #דברים אדיוטיים #חינוך #יאוש #ישראליאנה #מדע

הפוסט הקודם: שעת כדור הארץ היא כמו דיאטת כסאח

הפוסט הבא: 11א (זהירות, ספוילרים)

בימינו העיסוק המרכזי שלי הוא בלקלל סטודנטים שכותבים עבודות גרועות ונטולות פואנטה. אשתי היקרה כל הזמן תוהה אם ככה הגיבו גם המתרגלים שלי כשקראו את העבודות שלי. בדרך כלל אני מוחה שהעבודות שלי היו הרבה יותר טובות ¹, אבל לפעמים היא מדרדרת את הבטחון העצמי שלי עד שאני הולך לקרוא עבודות ישנות שלי כדי לראות איך הייתי שופט אותן כיום.

היום, במקרה, העבודה שנבחרה לבדיקה מחודשת נכתבה בראשית 2003, זמן קצר אחרי הבחירות לכנסת ה-16. העבודה עסקה בתולדותיה האלקטורליות של המפד”ל ובניסיון להסביר את המעבר מ-10-12 מנדטים לפני 1981, להתייצבות על 4-6 מנדטים בתקופה שלאחר מכן, עם חריגה אחת ב-96', אז זכתה המפלגה לתשעה מנדטים. את האשם תליתי בהצבעה רגשית של המצביעים, שצובאים על דלתות המפלגה כאשר הממשלה היוצאת מעוררת בהם אי נוחות משמעותית, ונוטשים אותה כאשר הממשלה היוצאת נוסכת בהם בטחון. כך, כאשר הממשלה היוצאת הייתה בראשות העבודה, המצביעים העדיפו “להשאר בבית הפוליטי” ולהצביע למפד”ל, אך כאשר הליכוד היה בשלטון, הם הרשו לעצמם להצביע למפלגות אחרות. כל זאת, בלי קשר כלל למידת ההקצנה הפוליטית של המפלגה ממערכת אחת לאחרת.

את העבודה סיימתי בניבוי לא טריוויאלי: טענתי כי אם שינוי תכנס לממשלה בכנסת ה-16, המפד”ל בבחירות לכנסת ה-17 תזכה לכעשרה מנדטים מכיוון שהמצביעים ירגישו איום, וזאת חרף העובדה שהליכוד ינהיג את הממשלה. הניבוי, כאמור, נעשה זמן קצר אחרי בחירות 2003, לפני הרכבת הממשלה.

בבחירות 2006 זכתה המפד”ל לתשעה מנדטים. ²

לא לעיתים קרובות יוצא לראות ניבוי מתגשם באופן מדוייק כל כך, ועוד פחות מכך – ניבוי שלי עצמי. לאור זאת, אני יכול להגיד בשקט לאשתי: כן, העבודות שלי היו הרבה יותר טובות מאלו.

#אני קרציה #אקדמיה #ישראליאנה #מדע המדינה #פוליטיקה

הפוסט הקודם: אקדמאי יקר, מדינת ישראל רוצה לתת לך זין. כזה גדול.

הפוסט הבא: יש ערימה של מייפל על השלג

היום קיבלתי דוא”ל מהמדינה. זה לא קורה הרבה. באופן כללי, מאז שהפסקתי לשלם מסים לישראל, כל מערכת היחסים ביננו התדרדרה וכיום אנחנו כבר לא ממש מדברים. אבל אפילו בימים טובים ביותר המדינה לא נהגה לשלוח לי דוא”ל. מקסימום מכתבים במעטפות חומות, לפעמים אפילו עם איזה משולש מוטבע עליהם. ¹

אז מה קרה שהמדינה החליטה לחדש את הקשר? ובכן, כפי שאתם ודאי זוכרים, לא מזמן הגה ראש ממשלתכם הנערץ את הרעיון לפיו ישראל תבנה שואב אבק ענק ובאמצעותו תפתור את הבעיה הפלסטינית אחת ולתמיד תחזיר לארץ את כל המוחות שנזלו החוצה. אני, ציני שכמותי, העליתי בין השאר סברה שכשנתניהו דיבר על אקדמאים, הוא התכוון לאנשי מדעי הטבע והמחשב. מה רבה הייתה הפתעתי, על כן, למצוא היום קריאה נרגשת מאת “הועדה הבין משרדית להחזרת אקדמאים”. הנידון: “הצטרפותך למאגר אקדמאים ישראלים החיים בחו”ל”:

ממשלת ישראל החליטה לאחרונה להשקיע משאבים ומאמצים להשבת אקדמאים השוהים בחו”ל חזרה ארצה.

כחלק ממאמץ זה יזמה המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח , באמצעות משרד המדע והטכנולוגיה,הקמת מאגר נתונים של אקדמאים ישראלים החיים מחוץ לישראל.

אנו פונים אליך, האקדמאי, לקחת חלק בפרויקט רב חשיבות זה, אשר הוקם על מנת להעשיר את החברה הישראלית בידע ובניסיון שצברת במהלך תקופת שהותך בחו”ל , ולסייע לך להצטרף למעגל העבודה בישראל.

ייעודו של המאגר הוא שימת דגש על חיזוק הקשר עם אקדמאים ישראלים המתגוררים בחו”ל, שהם בעלי מקצועות ותפקידים הנדרשים לתעשייה, לאקדמיה, ולמגזר הממשלתי והציבורי בארץ וצירופם למאגר , מתוך ידיעת הצרכים הלאומיים של מדינת ישראל בחיזוק ההון האנושי ותרומתו לפיתוח הכלכלי. עם השלמת המאגר הוא יפתח למציעי המשרות לצרכי השמה באקדמיה והתעשייה הישראלית ולמגזר הממשלתי והציבורי בארץ .

ואז, אחרי כמה פרטים אישיים בסיסיים, הגענו לתכל'ס: “מהו התחום המקצועי שלך?” שואל הטופס, ומספק תפריט לבחירה:

• מדעי הטבע והחיים ⁴
• מחשבים ותקשורת מחשבים
• רפואה, רוקחות, וטרינריה
• הנדסה או אדריכלות

הייתי רוצה להגיד שהייתי המום, או מושפל, או לפחות מופתע. אבל אני בסך הכל הייתי משועשע. מדינת ישראל טרחה לאתר את שמי, כתובת הדוא”ל שלי ומקום לימודי, אבל לא טרחה לבדוק באיזה תחום אני, כדי שלפחות לא לשלוח לי דוא”ל שמספר לי שהמדינה חושבת שאני חרטטן חסר תועלת ושעדיף שאני אשאר איפה שאני ולא אפריע למדענים האמיתיים להפוך את המדינה למקום טוב יותר באמצעות ה”הון האנושי” שלהם, ו”תרומתו לפיתוח הכלכלי”.

מדינת ישראל היקרה: הבנתי את הרמז, לי יש כזה קטן ולכם יש כזה גדול, אז אתם לא רוצים שאני אחזור, בסדר. עכשיו תסירו אותי ממאגר המידע שלכם ותפסיקו לשלוח לי תמונות של הזין שלכם בדוא”ל. תודה.

#אקדמיה #הגירה #חינוך #ישראליאנה #עצבים #ציונות

הפוסט הקודם: מה בין היסטוריה לנרטיב

הפוסט הבא: צדקתי! (תגובה מאוחרת לבחירות 2006)

בעקבות הפוסט האחרון שלי, חשבתי שאולי כדאי להרחיב על ההבדל בין היסטוריה לבין נרטיב, ומקומם של שניהם במחקר חברתי ובחינוך.

כפוזיטיביסט, אני מאמין שיש בנמצא אמת מוחלטת – שארועים קרו באופן מסויים ומסיבות מסוימות. גם אם לעולם לא נצליח לפענח את האמת על סמך המידע שניתן להשיג, עצם קיומה של אמת, לדידי, אינו ניתן לערעור. בכך, כמובן, אני מתנגד לעמדות פוסט-מודרניסטיות ששוללות את עצם קיומה של אמת אחת – לא רק את היכולת שלנו לגלות אותה, אלא את עצם הרעיון שיש מה לגלות. המציאות, בגישה הזו (ואינני מתיימר להיות מומחה גדול בהגות פוסט-מודרניסטית, אז תקנו אותי אם אני טועה) אינה אלא הבניה חברתית. איננו יכולים להבין את העולם אלא באמצעות שפה וקוגניציה שהם תוצאה של הבניה חברתית, ולכן איננו יכולים לדבר על “מציאות” בלי לדבר על הפריזמה החברתית דרכה אנחנו משקיפים על העולם. במידה לא מועטה, הפריזמה הופכת להיות המציאות עצמה, בעוד מה שאנחנו חושבים עליו כ”מציאות” כלל אינו קיים שם: במקום להביט דרך עדשת המצלמה על המתרחש מולה, אנחנו צופים בתמונה שמופיעה רק על העדשה הזו ולא בשום מקום אחר.

מכאן נובע שלכל אחד, או לפחות לכל קבוצה חברתית, יש תפיסה משלה של המציאות, ואין אפשרות לתעדף אחת על פני השניה. תפיסת המציאות של קבוצה חברתית היא ה”נרטיב” הידוע לשמצה. עבור הפוסט-מודרניסט, כל נרטיב עומד בפני עצמו, לצד הנרטיבים האחרים, וכולם שווי ערך, לפחות מבחינת ערך האמת שלהם (פוסטמודרניסטים רבים נוטים לתעדף את הנרטיב של המושתקים, מסיבות אסתטיות יותר מאשר מכל סיבה אחרת).

אך בהיפוך אירוני משהו, המחקר הפוזיטיביסטי נטל את מושג הנרטיב ושילב אותו לתוך עולם המושגים שלו כעובדה: אכן, לכל קבוצה חברתית יש את ההיסטוריוגרפיה שלה, את התפיסה ההיסטורית שלה. אפשר להתווכח עם הנכונות של נרטיבים שונים, אבל אי אפשר להתווכח עם עצם זה שהנרטיב קיים. אלא שמה שמהווה את סוף הדרך עבור הפוסטמודרניסט מהווה רק את תחילתה עבור הפוזיטיביסט. זה יכול ליטול את הנרטיב של קבוצה מסויימת ולהפוך אותו עצמו לאובייקט מחקר: מדוע עוצב הנרטיב באופן זה? מה מנציח את הנרטיב בצורתו הזו? (שתי השאלות הללו, כמובן, מעסיקות גם פוסטמודרניסטים) וכיצד ניתן לשנותו אם הוא אינו תואם את המציאות ההיסטורית? הנרטיב של כל קבוצה הופך לעוד פרט במערך הגורמים שמשפיעים על תהליכים היסטוריים ופוליטיים.

לכן, הדרישה ללמד את הנרטיב הפלסטיני לצד הנרטיב הציוני בבתי הספר היא פרדוקסלית: מרגע שאנחנו מלמדים נרטיב חלופי כלשהו (בהנחה שאיננו מלמדים אותו רק כדי לפסול אותו מכל וכל), אנחנו בהכרח פוסלים את הנרטיב ה”מרכזי” כ”אמת”: או שיש אמת כלשהי בנרטיב החלופי (שאחרת, מדוע נלמד אותו כלל?), ואז הנרטיב המרכזי פגום; או שאין שום יתרון לנרטיב אחד על פני אחר, ובכך אנו חושפים את ערוותו של הנרטיב המרכזי כלא יותר מעוד סיפור שאפשר לספר. בדרישה לספר גם את הנרטיב הפלסטיני, אם כן, הדורשים מבקשים בעצם לערער את הנרטיב הציוני. ואם המטרה היא לערער את הנרטיב הציוני, מדוע לתת מקום של כבוד דווקא לנרטיב הפלסטיני? במקום זאת, עדיף לנסות להתעלם מהנרטיב של כל צד, וללמד את העובדות הידועות לגבי ההיסטוריה, תוך הצגת פרשנויות שונות לעובדות הללו – חלק מהפרשנויות הללו, מן הסתם, תתאמנה לכל אחד משני הנרטיבים היריבים, וחלק תהיינה מנוגדות לשניהם.

אך המציאות (!) היא שלא ניתן להשיג את המטרה הזו במסגרת בית הספר. אם הפוסטמודרניסטים צודקים במשהו, הרי הוא שלא ניתן לתפוס את המציאות מבלי שקודם תהיה פריזמה לתפוס אותה דרכה. ילדים אינם יכולים לבנות לעצמם נרטיב מתוך בליל עובדות ופרשנויות סותרות. אי אפשר באמת ללמד היסטוריה לתיכוניסטים. כל שאפשר לעשות הוא ללמד אותם נרטיב.

מכאן, שעלינו לשנות את הנרטיב הציוני, לתקן אותו, לכלול בתוכו גם את העוולות של הציונות, וזאת מבלי לפגוע בעצם הלגיטימיות של העמדה הציונית הבסיסית. הכרה בטעויות אינה סימן לחולשה, אלא דווקא לחוזק. אידאולוגיה שאינה מסוגלת להביט נכוחה ולהכיר בשגיאות ובעוולות שבוצעו בשמה, לא תוכל לשרוד לאורך זמן, שכן היא תאלץ לבצע עוד ועוד עוולות כדי שתוכל להמשיך ולהתעלם מהעוולות הקודמות, עד שתקרוס תחת העול המוסרי של עצמה.

רק אחרי שהנרטיב הציוני יכלול בתוכו את אותן עובדות היסטוריות שהושמטו ממנו אך נכללו בנרטיב הפלסטיני, יוכל המחנך הציוני להעמיד את השניים זה מול זה, להצביע על נקודות ההשקה והחפיפה, להסביר את הליקויים בנרטיב הפלסטיני, ולהצדיק את העדפת הנרטיב הציוני על בסיס עדיפות היסטוריוגרפית, ולא על בסיס עדיפות “מוסרית” התלויה בנקודת המבט של הדובר. ואם בכלל יתמזל מזלנו, יעבור הנרטיב הפלסטיני תהליך דומה בתגובה.

#חינוך #ישראליאנה #לא פופולרי #מדע המדינה #מציאות #פלסטין #ציונות

הפוסט הקודם: Ceci n'est pas un post

הפוסט הבא: אקדמאי יקר, מדינת ישראל רוצה לתת לך זין. כזה גדול.

צפיתי די בתדהמה ובחרדה בסיפור סביב הדו”ח המעוות של “אם תרצו”. לא הצלחתי להבין מה הביא את בן כספית לתת פרסום כה נרחב לדו”ח הזה, או לארגון הזה. אבל יותר מכל לא הצלחתי להבין את התפיסה הדמונית כל-כך של ה”פוסט-ציונים” בכל אמירה של חברי הארגון הזה. לא לחינם המילה שחוזרת ועולה בכל ביקורת על הארגון היא “מקארתיזם”: תנועת “אם תרצו” חדורת אימה מהפוסט-ציונים, הם רואים אותם בכל מקום, הם חושדים באנשים שהם “פוסט ציונים סמויים”, הם מסבירים איך אנשים תמימים נדבקים בפוסט-ציונות בלי להיות מודעים לכך (אלו הם הפוסט-ציונים המשתמעים), ואיך פוסט-ציונות יכולה גם להופיע כמעין מחלה נפשית (אז היא נקראת “פוסט ציונות מודחקת” — את כל המינוחים הללו שאבתי מתוך מאמרו מאיר העיניים של איש “אם תרצו” ארז תדמור).

אבל אני לא מתעניין בביקורת על “אם תרצו” – רבים כבר עשו זאת לפני – אלא במושג הזה, “פוסט ציונים”, במקום שלו בשיח הפוליטי בישראל, ואם יסלח לי, במקום שלי ביחס אליו.

על פניו, לא לגמרי ברור מה זה “פוסט ציוני”. מאוד קל להבין מה זה “אנטי-ציוני”: זהו מי שמתנגד לציונות. זוהי המשמעות שמייחסים “אם תרצו” לפוסט-ציונות. הפוסט-ציונים עבורם הם כל מי שדורש מישראל לנהוג באופן המנוגד ל”ציונות” (כפי שהם מגדירים אותה). אך המילה “פוסט” אין משמעותה “אנטי”. משמעותה “מעבר” או “אחרי”. הפוסט-ציונים, לפיכך, אמורים להיות אלו שמציעים אם מה שבא אחרי הציונות. מעצם הגדרתם הם אינם שוללים את הציונות בזמנה, אלא חושבים שהגיע הזמן להחליפה במשהו אחר.

לפיכך, הטענות כנגד ההיסטוריונים החדשים ואחרים המצביעים על העוולות שהיו כרוכות בהקמתה של מדינת ישראל אינן קשורות בפוסט-ציונות. ההיסטוריונים החדשים יכולים להיות מוגדרים כאנטי-ציונים (אם הם חושבים שישראל לא הייתה צריכה לקום מעולם), או כציונים (אם הם חושבים שישראל צריכה לפעול לתיקון העוולות בלי לשנות את מהותה כמדינת היהודים, ובני מוריס הוא דוגמא טובה לכך). אין בעצם ההצבעה על האמת ההיסטורית הפשוטה כדי להפוך אדם לפוסט-ציוני. הניסיון של כמה מאנשי “אם תרצו” ותומכיהם לקשור בין ההיסטוריונים החדשים לבין פוסט-מודרניזם הוא מופרך בעליל: ההיסטוריונים החדשים אינם טוענים שיש איזה “נרטיב פלסטיני” שצריך להכיר גם אותו לצד הנרטיב הציוני. הם טוענים טענה מודרניסטית לחלוטין של אמת מוחלטת, שאינה נעימה לאוזניים יהודיות: שמוסדות המדינה שבדרך ואלו שבראשית שנות המדינה פעלו במכוון כדי לצמצם את מספר תושבי הארץ הערבים, כולל, במקרים מסויימים, גירוש מכוון של ערבים במהלך מלחמת העצמאות ומדיניות מכוונת של גירוש ומניעת חזרת פליטים בעשור הראשון לקיומה של המדינה. זה לא “נרטיב”. זו המציאות ההיסטורית. מי שמתעקש להציג “נרטיב” הוא מי שאינו מוכן להביא את העובדות הפשוטות הללו לידיעת תלמידי בית הספר בישראל בשם חרדה קיומית של אידאולוגיה שאינה יודעת להתמודד עם העוולות שהיא עצמה ביצעה.

הפוליטיקה של ההתנצלות זכתה לפופולריות בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. אפילו אהוד ברק זרק איזו התנצלות מטופשת וחסרת ערך למזרחיים. אבל התנצלות בפני עצמה אינה שווה כלום אם היא אינה מלווה בהכרה אמיתית בעוול שנעשה, וברצון אמיתי לתקן את מה שעוד אפשר לתקן ולדאוג שהטעויות שנעשו לא תחזורנה על עצמן. בכל הנוגע ליחסים שבין ישראל לפלסטינים, אנחנו רחוקים מאוד ממה שיכול להוביל להתנצלות כנה ואמיתית. ישראל פשוט אינה מסוגלת ואינה מעוניינת להתמודד עם האמת ההיסטורית. העובדה שבישראל אין שום נכונות אמיתית ללמד בבתי הספר את מה שאנחנו יודעים בוודאות הופכת את אזרחי ישראל שיוצאים ממערכת החינוך לנכים קוגניטיבית. הם (ואני בתוכם, כמובן) אינם מסוגלים לחשוב באופן מושכל על הבעיות שעומדות על הפרק, כי הם שבויים בתוך תפיסה שגויה לגבי מקורות והשתלשלות הסכסוך. אני בספק, כמובן, אם המצב במערכת החינוך הפלסטינית יותר טוב, אבל זה לא ממש משנה. כשאני קורא כיום מחקרים שעוסקים במעלליה של ישראל בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, אני מתכווץ מכאב, אבל יותר מכל אני כועס על כך שהידע ההיסטורי הזה נמנע ממני בשם אידאולוגית מדינה שמפחדת להתמודד עם המציאות.

זה לא רק הימין שסובל מהנכות הקוגניטיבית הזו. אנשי השמאל, לא פחות מהימין, קיבלו תמונה מעוותת של ההיסטוריה של הסכסוך, ולכן הפתרונות שמוצעים בשמאל אינם טובים יותר מאלו של הימין. יהודה שנהב מצביע בספרו החדש (שטרם קראתי – אני מתבסס על הראיון שלו בהארץ) על הכשל המרכזי של השמאל במציאת פתרון לסכסוך באמונה של אנשי השמאל שמקור הבעיה היא במלחמת ששת הימים, בכיבוש של 67', כאילו ישראל לא עשתה דבר רע לפני כן. רבות אנו שומעים על ההשחתה של הנפש הישראלית בעקבות הכיבוש בן 40 השנה, כאילו הכיבוש הזה לא הגיע רק שנה אחת בלבד לאחר ביטול הממשל הצבאי על הערבים אזרחי ישראל; כאילו המושלים הצבאיים לא נהגו באדנות כלפי הערבים בגבולות הקו הירוק לפני ששלחנו ילדים לנהוג באותה אדנות כלפי הערבים מעבר לו.

“הם שאלו מדוע הם נענשים בעוצר נוסף זמן כה קצר לאחר הפשיטה לפני ימים ספורים בלבד. עניתי שמכיוון שהעוצר הוטל בשל תנועת המסתננים, הם צריכים להציע לי מה לדעתם צריך להעשות כדי למנוע אותה... בצהריים הם חזרו ... ואמרו שהם מוכנים, עם תום העוצר, לדווח למשטרה על כל המסתננים שמצויים בכפר ... ועל כל מסתנן חדש שיופיע בעתיד. עניתי להם שאני אביא את הצעתם לפני המושל הצבאי ... ושאני מוכן לשמוע עוד הצעות פרקטיות... בארבע אחר הצהריים הם שבו וחזרו על הצעתם הקודמת. שאלתי אותם מה הם חושבים שצריך לעשות עם המסתננים שבכפר בזמן העוצר. אחרי היסוס מה הועלתה הצעה שהם יעברו מבית לבית בחיפוש אחר מסתננים ויאמרו להם להסגיר את עצמם ... אם הם יסרבו, המכובדים ידווחו עליהם ועל מיקומם מיד. הדיונים הללו היו בלתי-רשמיים. אני גם שאלתי אותם מה צריך לעשות לתושבים שנתנו מחסה למסתננים, והם ענו שקנס ע”ס 5-10 לירות ילמד אותם לקח כך שלא יחזרו על העבירה.  בכל מקרה הם הדגישה שהמסתננים שבאו לשאפה עאמר אינם זרים, אלא בני משפחה של תושביו הנוכחיים של הכבר שחזרו לביתם. עניתי להם שמי שעזב את ביתו בזמנו ויתר עליו”. (מתוך הדו”ח של קצין הבטחון ישראל קרסננסקי בתוך פשיטה על כפר ערבי בנובמבר 1949 לאיתור וגירוש מסתננים, כפי שהוא מצוטט בעבודת הדוקטורט של שירה נעמי רובינסון – הטקסט מתורגם חזרה לעברית מהתרגום שלה לאנגלית).

—

אז להגיד שישראל עשתה טעויות ואף ביצעה עוולות זה לא “אנטי ציוני” ולא “פוסט ציוני” (אלא אם אנחנו מוכנים להגיד שהציונות היא שלילת המציאות ההיסטורית). אין מנוס מלהגדיר קודם מהי הציונות עצמה, ורק משם לגזור מהו “פוסט-ציוני”.

אבל לפני זה, סיפור קצר: כשרק הגעתי לקנדה, הרבה לפני שקיבלתי כל מיני רעיונות מוזרים והחשבתי את עצמי עדיין לציוני טוב, יצא לי לשוחח עם עמית שלי כאן, דובר צרפתית מקוויבק שגם הוא בא לטורונטו לעשות דוקטורט במדע המדינה. הנחתי שכמו כל בן תרבות, גם הוא חושב שלאומנות היא דבר דוחה, ומכאן שהוא אינו תומך במפלגה הקוויבקיסטית, שדורשת עצמאות לפרובינציה הפרנקופונית. די נדהמתי לגלות שטעיתי: הוא תומך גם תומך בעצמאות לקוויבק. אולי לא בהפיכתה למדינה נפרדת לגמרי, אבל עדיף להפרד לגמרי מקנדה מאשר לשמר את המצב הנוכחי בו התרבות הצרפתית אינה זוכה למקום שווה בקנדה, והיחודיות של קוויבק אינה מוכרת על-ידי החוקה. “אבל איך אדם משכיל כמוך יכול לתמוך בלאומיות, ברעיון המיושן כל כך, האלים כל כך הזה?” שאלתי. והוא פשוט ענה לי “ואתה לא מאמין שליהודים מגיעה מדינת לאום?”

הציונות היא תנועה לאומית. ככזו, יש רק נקודה אחת שמחברת את כל החברים בה: האמונה בכך שליהודים, כעם, יש הזכות להגדרה עצמית ולשלטון עצמי. כל שאר הערכים שאנשים אוהבים לחבר למושג “ציונות” הם גרסאות משנה של הציונות ותו לא. בדיוק כשם שהרפובליקנים בארה”ב נוהגים להפוך את הערכים האישיים שלהם ל”ערכים אמריקאיים” וכך לטעון שמתנגדיהם הם “אנטי-אמריקאיים”, כך הנסיון להדביק ערכים נוספים למושג ציונות הוא פשוט מהלך לניגוח של יריבים פוליטיים. מי ששולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית או לשלטון עצמי, לפיכך, הוא אנטי-ציוני. אבל מה עם מי שלא שולל את הזכות, אלא פשוט חושב שמוטב לכולם אם היהודים יוותרו על הזכות הזו או יגבילו אותה במידת מה? זו, אני חושב, המשבצת הדי צפופה שבה עומדים הפוסט-ציונים. הם כלל אינם דורשים את רעתה של ישראל או של היהודים, בניגוד לדמוניזציה של אנשים דוגמת חברי “אם תרצו”. הם פועלים מתוך רצון להגיע למצב המיטבי עבור היהודים בישראל, תוך התחשבות בערכים שרבים מאיתנו אוחזים בהם – ערכים אוניברסליים של זכויות אדם וצדק – ומציעים שמדינת הלאום הריבונית היא פתרון תת-אופטימלי למצב בו אנו מצויים. לכן, דווקא מתוך ריבונותנו על גורלנו, טוענים הפוסט-ציונים (ואני בתוכם), עלינו לשנות באופן משמעותי את מהותה של מדינת ישראל.

אבל המונח “פוסט-ציוני” הוא מאוד בעייתי כאן. רבים מאוד מאותם אלו שנכנסים לרובריקה הזו דווקא תומכים בהמשך השלטון העצמי של היהודים בישראל, רק שהשלטון העצמי הזה יהיה במסגרת פדרטיבית כלשהי שתאפשר, בו בזמן, שלטון עצמי גם לפלסטינים, וזאת מבלי ליצור הפרדה טריטוריאלית מוחלטת כפי שנדרש מפתרון של שתי מדינות. זו אינה “פוסט-ציונות”, מכיוון שהאנשים שנמנים על תומכי הגישה הזו אינם חושבים שעבר זמנה של הלאומיות היהודית, אלא רק מציעים פתרון אחר (ולא כל כך חדש – “הבית הלאומי” (להבדיל מ”מדינה יהודית”) כמו גם המדינה הדו-לאומית של מגנס ובובר, מתאימים במדויק לסוג הפתרונות שמציעים מי שמכונים “פוסט-ציונים”).

אפשר להגיד שאנחנו “ציונים פוסט-ישראלים”, משום שאנחנו חושבים שישראל, במתכונתה הנוכחית, אינה יכולה עוד להוות מטרה מרכזית של התנועה הציונית. אני לא בטוח שהשם הזה מוצלח במיוחד גם הוא.

—

הפוסט-לאומיים טעו. בה בעת שמדינת הלאום הולכת ונחלשת כגוף ריבוני, הלאומיות עצמה עדיין חיה וקיימת. העולם נע לכיוון פתרונות חדשים-ישנים, דוגמת האיחוד האירופי, שיחליפו את מדינת הלאום בלי להזדקק להעלמותה של הלאומיות שבבסיסה. ישראל חייבת להיות בחזית ההתפתחות הזו, פשוט משום שהיא אחת המדינות הדמוקרטיות הבודדות עם מיעוט לאומי גדול ממדים בתוכה שלא נמצא שם מתוקף הגירה פרטנית (דוגמת הטורקים בגרמניה), אלא כתוצאה מהשתלטות של קבוצה לאומית אחת על שטח שבו חיה קבוצה לאומית אחרת. אלו המכונים פוסט-ציונים מבינים זאת, ומבקשים לתקן את הדרוש תיקון לפני שגלי ההיסטוריה ישטפו אותנו בכוח.

אירוני הוא שדווקא אלו המתיימרים להוות את “המהפכה הציונית השניה” הם שמנסים להתנגד בשיניים למי שמבקש לעשות שינוי – מהפכני, כן – בציונות, כדי להצילה מעצמה.

#אופוזיציה #דו-לאומיות #דמוקרטיה #חופש דיבור #חינוך #ישראליאנה #לא פופולרי #לאומיות #מציאות #פוליטיקה #ציונות

הפוסט הקודם: בלוגים זה לגיקים זקנים (או: מעגל החיים הטכנולוגי)

הפוסט הבא: מה בין היסטוריה לנרטיב

נו, אחת לכמה זמן איזו חברה עושה מעשה כל כך צורם מוסרית, בשם השמירה על השורה התחתונה, שלא נשאר לנו, הצרכנים בעלי המצפון, אלא להחרים אותם. החברה התורנית היא חברת הביטוח הפניקס, שהחליטו שלא לחדש את הביטוח של הברנוער משום שהם יעד לפיגועים, ולכן מהווים סיכון גבוה מדי לחברה. הוי, ציניות נפלאה.

לאחרונה חתמו האנשים שמאחורי ברנוער על הסדר ביטוח עם חברת הראל, לאחר שגם הצעות של הפניקס בעקבות הביקורת הציבורית על ההחלטה שלה הציגו דרישות בלתי סבירות עבור ארגון התנדבותי. חלי גולדנברג, בתגובה, הצהירה שבבואה לחדש ביטוח בעתיד, היא תדאג שחברת הביטוח שלה לא תהיה הפניקס, וקוראת לאחרים לעשות כן. ללא ספק, מדובר בהצהרה צרכנית ראויה. אני בכל מקרה לא יכול להיות מבוטח בפניקס עכשיו, אבל אני בהחלט אעדיף חברות אחרות כאשר זה יהיה רלוונטי. אני קורא גם לכם לבחון את הביטוחים שלכם ולהעדיף חברה שאינה הפניקס. עד שחברות ביטוח (ואחרות) לא יבינו שפעילות בלתי מוסרית תפגע בהן כלכלית, לא נוכל לקיים חברה (במובן society) מוסרית כלל.

#ישראליאנה #כסף #עצבים

הפוסט הקודם: דילמת הצרכן

הפוסט הבא: דברים שקניתי בסופר (פוסטמונות)