אפרופו הדיון על הכרעת רוב, נזכרתי בשיטת בניית הרוב של בן-גוריון כפי שתוארה לנו על-ידי אחד המרצים שלנו אי-שם בעבר הרחוק (דיסקליימר: אינני יכול לערוב לאמיתות הסיפור הזה, אבל הוא משעשע בכל זאת).

כשדב”ג היה רוצה להעביר החלטה, הוא היה צריך למצוא רק אדם אחד שיסכים איתו כדי להעביר אותה בממשלה. ברגע שהוא היה מוצא את האדם הזה, הוא היה מכנס ישיבה מיוחדת של שניהם פלוס אדם נוסף, והם היו מסכימים להצביע בנושא והשלושה הבטיחו לפעול בהמשך על בסיס החלטת הרוב שלהם. כמובן שדב”ג היה מנצח. אז הייתה מתכנסת ישיבה מיוחדת נוספת, הפעם בנוכחות חמישה שרים, ושוב דב”ג היה מנצח בהצבעה, וכך הלאה עד שמשיגים מספיק שרים תומכים בשביל שיהיה רוב בישיבת הממשלה – וההחלטה הייתה מתקבלת.

(אין פואנטה, סתם סיפור חביב שיכול לשמש כאנקדוטה, וחבל לי שאשכח אותו שוב).

#דמוקרטיה #ישראליאנה #פוליטיקה #קצרצרים

הפוסט הקודם: דמוס

הפוסט הבא: תויתוברת-בר

הרבה המולה התעוררה לאחרונה סביב הפרסומת החדשה של סלקום, בה משחקים חיילים מעין מחניים עם פלסטינים משני עברי חומת ההפרדה. אפילו ברשימת הדיוור של תלמידי המחקר במחלקה פה מישהו קישר לכתבה בהארץ בנושא.

אפשר למצוא דברים חיוביים בפרסומת, בינות לכל הזוועה הברורה לעין כל. אני מניח שאפשר למצוא נקודת אור בכך שאף אחד לא עשה הנחות לאיך שנראית החומה. להיפך: הצילום מלמטה גורם לה להראות אפילו יותר גדולה, ואחד החיילים מתקשה לבעוט את הכדור גבוה מספיק כדי לעבור אותה. כשכל השיח סביב ה”מכשול” מדבר על גדר, אולי הנכחת החומה כפי שהיא בתודעה הציבורית תעשה מה שאלפי שמאלנים לא הצליחו עד כה.

אבל מובן שהרע מטביע את הטוב. כל כך הרבה חוסר טעם יש פה, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. כנראה מכך שלפלסטינים אין פנים פה. אנחנו לא יודעים מי בצד השני – ילדים? מבוגרים? גברים? נשים? – ולאף אחד לא כל כך אכפת. בכלל, לאנשים מהצד השני של החומה (אם הייתי כותב באנגלית זה היה עם תחיליות גדולות: The People On The Other Side) אין שום פונקציה פרט להחזרת הכדור לחיילים. אפשר לראות את החיילים מתמסרים בכדור, משחקים ביניהם, מחזיקים בו לא מעט זמן, אבל כשהכדור עובר לצד השני ולא חוזר מיד, הם זועקים באכזבה על המאנייקים בצד השני שהפסיקו את המשחק. ויש כמובן את המסר הדפוק, את ההתעלמות מההשלכות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות של החומה, את המשמעות של “חייל צה”ל” או מג”בניק לפלסטיני הממוצע, אפילו קצת שוביניזם הצליחו לדחוף פנימה, כדי שלא להזניח אף אחד.

—

שחר צייץ קישור לקליפ Pipes of Peace של פול מקקארתני. “לידיעת האנשים שם בסלקום: ככה עושים את זה”, הוא כתב.

לפול מקקארתני, כמובן, היה יתרון על פני הפרסומאים של סלקום: הקליפ שלו מבוסס על ארועים שקרו באמת. בערב חג המולד, 1914, חיילים בריטיים וגרמנים משני צידי השוחות באחת החזיתות יצאו אלו לקראת אלו, החליפו מתנות, אפילו כתובות, ובמקרים מסויימים שיחקו כדורגל ביניהם, במעין הפסקת אש בלתי מוכרזת – למעשה היא אף הייתה מנוגדת להוראות מגבוה, ונעשו מאמצים בהמשך המלחמה למנוע השנותם של מקרים כאלו. אפילו נקבעה מדיניות של העברת חיילים בין גזרות בדיוק כדי למנוע היווצרות קשרים בין חיילים משני הצדדים.

אבל מלחמת העולם הראשונה הייתה ארוע יחודי בהיסטוריה של המלחמות. לראשונה רוב החיילים היו בלתי מקצועיים בעליל, שגויסו מתוך מעמד הפועלים ועברו הכשרה מזורזת. לרובם המוחץ לא היה שום דבר נגד הגרמנים, סביר יותר להניח שהם שנאו את עמיתיהם הצרפתים יותר מאשר את האוייב מהשוחה שממול, וכל המלחמה הרגישה (והייתה) שטות נטולת כל הגיון, תוצאה אווילית של מערכת של הסכמים צבאיים שאינם מבוססים על כלום. בקיצור, תוצר קלאסי של המערכת המדינית כפי שנוצקה בהסכמי ווסטפאליה. החיילים הללו, שלא עברו את תהליך החברות הצבאי הסטנדרטי, שאפילו לא הוצגה להם סיבה הגיונית להלחם כנגד האויב, היו מחוסנים מפני הדמוניזציה של האויב שנפוצה כל כך במלחמות. מלחמת השוחות עצמה, בת-כלאיים של הלחימה פנים אל פנים בסטנדרט העתיק ושל הלחימה בשלט רחוק של ימינו, הייתה מצע מצויין להיווצרות מעין-קשרים בין החיילים בשני הצדדים.

במלחמת העולם הראשונה היה מצב חריג של אמון בין שני הצדדים, שהקצונה הגבוהה הייתה צריכה להרוג בכוח. לא כזה המצב בישראל, כמובן. כאן נלחמים אלו באלו שני צדדים שחונכו על-גבי השנאה ההדדית – אפשר לראות כיצד התנהגותם של חיילי צה”ל הצעירים הולכת ומתדרדרת ככל שחוויות הילדות שלהם היו מגואלות יותר בדם ואוטובוסים עשנים – כאשר לכולם יש הרבה סיבות טובות למה צריך להלחם. אפילו לחומה עצמה יש סיבות טובות מאוד. למעשה, קשה להתווכח עם העובדה שאת מטרותיה הבטחוניות היא השיגה במידה מרשימה. (הבעיה היא שככל הנראה יש לחומה עוד כמה מטרות, קצת פחות בטחוניות).

—

מזה כמה שנים נעשה פופולארי בתחום שלי לחקור את הקשר בין כדורגל ומשחקי ספורט אחרים לבין יחסים בינלאומיים. המחקר בתחום סובל מכמה מגבלות א-פריורי, בראשן העובדה שרוב החוקרים הם גם חובבי כדורגל בעצמם, מה שנותן למחקר שלהם את אותה האמינות ממנה נהנים גיקים של טכנולוגיה כשהם כותבים על החשיבות האדירה של טוויטר בכל אספקט של חיינו. הסיפור הקלאסי, כמובן, הוא זה של דיפלומטיית הפינג-פונג ביחסי ארה”ב-סין תחת ניקסון. אבל, שוב, מדובר במצב שבו עבור האזרח הפשוט לא הייתה שום סיבה לחוש איבה כלפי האזרחים של הצד השני. היריבות הפוליטית בין ארה”ב לסין, הרי, מעולם לא הגיעה לכדי חלופת מהלומות ישירה. חוסר האמון היה ברמת הדרג הפוליטי. לשחקן הפינג-פונג האמריקאי לא הייתה שום סיבה לחשוש לעלות לאוטובוס של מדינת האוייב, אבל למאו צה-דונג הייתה סיבה טובה לחשוש מביקור של הנשיא האמריקאי בארצו.

עכשיו נסו אותו דבר עם ישראלים ופלסטינים.

הבעיה עם הרבה פרוייקטים ישראליים-פלסטיניים של “בניית אמון” היא שאמון אי אפשר לבנות. אמון אפשר להרחיב. איפה שאין שבריר של אמון, אי אפשר לייצר אותו. לכן כדי לקדם “בניית אמון” צריך להתחיל מאיפה שהאמון כבר קיים. אם אין אמון בין הציבור הרחב של קבוצה אחת לזה של הקבוצה השניה, אבל יש מידה של אמון ברמת המנהיגות, אזי שם יתחיל תהליך הרחבת האמון, עד שיכלול גם את הציבור הרחב. אם יש אמון בין האדם הפשוט משני הצדדים, אבל לא בין המנהיגים – כמו במקרה סין-ארה”ב – שם ניתן להתחיל בפרוייקט. ישראל ופלסטין נמצאות במצב האומלל, ששתי האוכלוסיות יצרו בעצמן, שאין אמון בשום דרג ובשום חלק מהאוכלוסיה. כן, יש מפגשים בין קבוצות שמאל ישראליות ופלסטיניות, אבל מדובר על משהו מצומצם מאוד שלא יכול לחרוג מהתובנות הבנאליות ש”כולנו בני אדם”. גם בוגר קייטנת כדורגל ישראלית-פלסטינית יחשוש להכנס לדיר-אל-באלח. אמון, כדי להיות בסיס אמיתי להרחבה, לא יכול להתבסס על היכרות אישית. אם אני סומך על נביל כי אני מכיר אותו כל החיים שלי, זה עדיין לא אומר כלום לגבי היכולת שלי לתת אמון בפלסטינים אחרים. אני יכול בקלות לחשוב שנביל פשוט שונה משאר הפלסטינים, שהוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. האמון שאני מדבר עליו כאן צריך להיות אמון כוללני, “אמון חינם”, מלשון “אהבת חינם”. אמון שהוא הנחת היסוד, שנשלל רק על בסיס ראיות כנגדו, ולא להפך, אמון שנרכש במאמץ ובהיכרות.

גם בקרב המנהיגות אין גרם של אמון. כל פשרה שכל צד עושה חייבת להיות מגובה בעשרות אמצעי בטחון, פשוט משום שאף אחד לא סומך על אף אחד. פעולות “בונות אמון” שנעשו בעבר הובילו לתוצאות הפוכות, בעיקר משום שבאף צד לא היה אמון באמת. הפעולה הרציונלית, במקרה כזה, היא ניצול ההקלות כדי לשפר עמדות בצד השני לפני שהאוייב (שאנחנו לא סומכים עליו) יבטל אותן, ובכך בעצם להוכיח שהם לא היו ראויים לאמון שבכל מקרה לא באמת ניתן להם. כדי לעשות צעדים בוני אמון באמת, ישראל צריכה להיות מוכנה למותם של אזרחים רבים כתוצאה מההקלות, מבלי לחזור בה מהן. רק כך היא תוכל לשכנע מישהו בצד השני שהיא באמת מוכנה לתת אמון בהם. מובן לכל שדבר כזה לא יתכן, לא במציאות שלנו ולא בשום מציאות אחרת.

—

כזה הוא משחק הכדורגל של החיילים בפרסומת: משחק שמבוסס על חוסר אמון מוחלט בצד השני. משחק שלא היה מתקיים אם לא הייתה חומה בגובה שמונה מטרים בין הצדדים. אולי בשל כך נעשה שימוש דווקא בחומה ולא בגדר – כי אם הייתה שם רק גדר, היה חשש לחיי החיילים בסיטואציה המתוארת. המשחק לעולם לא היה יכול להתפתח לפתיחת צהר בחומה והיכרות בין הצדדים, משום שאין שום יסוד לאמון ביניהם. ופה כושל גם הניסיון הנאיבי של יוצרי הפרסומת ליצירת מסר חיובי של דו-קיום: שהם לא תיארו קבוצה של אנשים משני הצדדים משחקים כדורגל כמו אותם חיילים במלחמת העולם הראשונה. הם תיארו שתי קבוצות שמשחקות כדורגל עם עצמן (למעשה, הם תיארו רק קבוצה אחת), כי הם כל כך לא סומכים אחד על השני שהם אפילו לא מסוגלים לשחק ביחד.

#יאוש #ישראליאנה #מציאות #משחקים #פוליטיקה #פלסטין #פרסומות

הפוסט הקודם: ניואנסים

הפוסט הבא: בלעדי! דובי קננגיסר תעשיות מדיה בעב"מ ממתגת עצמה מחדש!

אנחנו, האנשים המתוחכמים שמבינים את הרשת ואת הקשר בינה ובין העולם החיצון, אוהבים לצחוק לפעמים על כלי התקשורת המסורתיים ועל הפאניקות התקופתיות שלהם כשהם מגלים שדברים רעים שקיימים בעולם מגיעים גם לאינטרנט – מפדופילים בחדרי הצ'אט ועד טרוריסטים בפייסבוק. אבל איכשהו, כשזה מתקרב אלינו הביתה, אנחנו מתחילים להלחץ בעצמנו. כשאחד מאיתנו, הבלוגרים, עושה משהו שלא מתאים לתפיסה שלנו את עצמנו כ”בלוגוספירה”, מיד אנחנו מרגישים מעין צורך פטריוטי להגן על שמו הטוב של הבלוג. מיד אנחנו שוכחים שאין שום הבדל בין “בלוגר” לבין אחד האדם, ושאין שום דבר שאפשר להגיד על “בלוגרים” באופן כללי שהוא יותר ספציפי ממה שאפשר להגיד על “בני אדם” באופן כללי, חוץ מזה שהם כותבים בלוג.

הארוע הנוכחי הוא הגילוי (המעניין לכשעצמו) של עידו קינן בעין השביעית, שחברת פרסום מסויימת משלמת לבלוגרים כדי שיכתבו פוסטים חיוביים על הדברים שהם מפרסמים. אביעד איבחן היטב את תגובת היתר של חלק מהבלוגוספירה, שעיקרה חזרה לאותו דיון על קוד אתי לבלוגרים. אבל אביעד לא הלך מספיק רחוק. זה לא עניין של צביעות של הבלוגוספירה. זה פשוט שאנחנו שוכחים שוב ושוב שאין באמת חיה כזו, “בלוגר”.

זה לא שה”קוד האתי” של יהונתן הוא לא טוב או משהו, אלא שהוא מיותר לגמרי. ¹ מדובר, אחרי הכל, ב”קוד אתי” לבני אדם. מדובר בהתנהגות מתורבתת כלפי מכרינו. האם אדם הגון ילך לבקר חבר שלו כדי לספר לו על נפלאותיו של מוצר חדש, תוך שהוא מסתיר מאותו חבר את העובדה שמשלמים לו על כך? כמובן שלא. יש הרבה אנשים שיעשו, ועושים, את זה, אבל אנחנו לא חושבים שצריך להרכיב תקנון אתי להתנהלות בין בני אדם.

אנשים עושים בעולם האמיתי הרבה דברים די מחורבנים בשביל כסף, אפילו מעט כסף, ² והם יעשו הרבה דברים די מחורבנים בשביל כסף גם באינטרנט, כולל בבלוגים. מה שצריך זה לא קוד אתי לבלוגרים, אלא להתייחס לבלוגרים שמרמים אותנו כמו שנתייחס לחבר שמרמה אותנו.

אני רואה בכל מי שקורא את הבלוג שלי חבר. יש רבים, אני מניח, שאני בכלל לא מכיר, אבל מי שמוכן להקשיב לשטויות שלי הוא חבר שלי עד שהוכח אחרת. כאדם הגון, אני עקרונית לא משקר לחברים שלי בדברים שעשויים להשפיע עליהם באופן כלשהו. אני מתייחס לאנשים בכבוד. אני משתדל לא לסתום פיות לאנשים, אלא אם ממש מגיע להם. אני משתדל לתת קישורים למקורות שלי מתוך כבוד לאותם מקורות וכדי לתת לקוראי הזדמנות להרחיב בנושאים שמעניינים אותם. בקיצור, אני נוהג בדיוק לפי הקוד האתי לבלוגרים של יהונתן – רק שאני עושה את זה לא רק בשבתי כבלוגר, אלא בכל התנהלות שלי מול בני אדם אחרים.

וזה בדיוק העניין, שקוד אתי לבני אדם כבר יש לנו. עכשיו רק צריך להשתדל קצת יותר שהאנשים שגדלים בקרבנו יהיו בני אדם, והכל יהיה בסדר.

#אינטרנט #ארס בלוגאיקה #חברה #ישראליאנה #כסף #פרסומות #צרכנות #שכנים

הפוסט הקודם: פדופילופוביה

הפוסט הבא: משה"מ למתרגל

בקצב הנוכחי, עד שאני אסיים את התזה שלי על ההתמודדות של ישראל עם הניגודים שבין אזרחות ליברלית ללאומיות אתנית, זו כבר לא תהיה תזה במדע המדינה, אלא בהיסטוריה.

—

מקובל בימינו להשוות את הצעות החוק החדשות שזכו לתמיכת הממשלה – זו של אלכס מילר לאסור על ציון הנכבה, וזו של זבולון אורלב האוסרת פרסומים השוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ¹ – לחקיקה ברייך השלישי. אני חושש שההשוואה הזו קצת לא הוגנת. כלפי הגרמנים, כמובן. אלו טרחו, לאחר שהתעוררו מהסיוט שהעבירו את העולם כולו, לחוקק חוק האוסר על הכחשת רצח העם שביצעו, והקדישו ועדיין מקדישים משאבים רבים להנצחת עשרות המיליונים שנרצחו בידיהם.

אז הגרמנים חוקקו חוק שמגביל את חופש הדיבור, ועכשיו אנחנו רוצים להגביל את חופש הדיבור. אז להתקטנן על זה שהם אוסרים על הכחשת השואה שהמיטו, וח”כ מילר רוצה לאסור על אזכור העוולות שאנחנו עשינו? עזבו אתכם.

אבל האמת היא שאם כבר, ישראל של מילר מזכירה יותר את טורקיה. לטורקים יש סעיף נחמד בחוקה שאוסר עלבון ל”טורקיוּת”. מסתבר שלהזכיר לטורקים שהם רצחו כמו ארמנים, ככה, שניים, שלושה, מ-קסי-מום מיליון וחצי, זה מעליב את הלאום הטורקי. על כן, כבר כמה וכמה פעמים הועמדו למשפט אינטלקטואלים טורקים שהעזו לטעון שהיה שם משהו. דה-פקטו, אפשר להגיד שהחוק הטורקי אוסר על הכרה בקיומה של שואת הארמנים.

אז בטורקיה זה דה-פקטו. אצלנו זה יהיה דה-יורה. ביג דיל.

תשאלו – למה הם יכולים ואנחנו לא? ובכן, חלק מזה זה שישראל מתיימרת להיות דמוקרטיה מתוקנת, בעוד הטורקים לא ממש לחוצים על הקטע. אבל בעוד שאצל הטורקים נעשים צעדים לשיפור המצב – האיחוד האירופי זה יופי של תמריץ – אצלנו עושה רושם שהמצב רק הולך ומחמיר.

—

אם וכאשר יעבור החוק הזה, אני מציע לציין את יום כניסתו לספר החוקים הישראלי כיום הנכבה הלאומי – יום בו נְלמד ונִלמד גם על העוולות שנעשו לפלסטינים בעת הקמת המדינה, וגם על האסון שקרה למדינה הזו, זו שאהבנו, כשמנהיגיה איבדו את הבושה והחלו להשתין על החירות והשיוויון הישר מהמקפצה.

#אופוזיציה #גודווין #דמוקרטיה #ישראליאנה #לאומיות #ליברמן #עצבים #פוליטיקה #פלסטין

הפוסט הקודם: בן-גוריון בחברה טובה

הפוסט הבא: פדופילופוביה

באיזה ספר שאני צריך לקרוא בימינו אבל ממש לא בא לי, מדובר בין השאר על הבעיות הפסיכולוגיות שנגרמות למובטלים. הבעיה אצל מובטלים היא לא רק שהם לא מרוויחים כסף (למרות שזה די חשוב), אלא גם שמי שנשאר מובטל לאורך זמן מתחיל לאבד את תחושת הערך העצמי, הכישורים שלו מתחילים להתנוון, ויש לו יותר ויותר סיכוי לשקוע עמוק יותר לתוך “תרבות אבטלה”, או אבטלה כרונית, או איך שלא תרצו לקרוא לאותם אנשים שכבר איבדו כל תקווה למצוא עבודה, ובגלל זה הם גם הפסיקו לחפש.

לאחרונה גם יצא פרסום ממשרד הרווחה אודות גידול במספר המובטלים שלא מצאו עבודה כבר שישה חודשים. מה יכולים לעשות כל האנשים הללו כדי שלא לסבול מהתופעות הללו?

אז במסגרת כל אותם פרוייקטים שאני אומר לעצמי שהייתי מרים אם הייתי עכשיו בארץ ¹, הייתי רוצה להציע את פרוייקט המובטנדבים. במסגרת הפרוייקט, מובטלים יוכלו להתנדב לכל מיני פרוייקטים רלוונטיים לכישורים שלהם, או סתם שמעניינים אותם. כולם מרוויחים: החברה האזרחית תזכה לתוספת חשובה של כח אדם בימים בהם התרומות הכספיות הולכות ופוחתות, האנשים שזקוקים לסיוע של ארגונים כאלו יזכו לו, והמובטלים עצמם יזכו לעיסוק שלא רק שיתווסף לרזומה שלהם, אלא גם יתן להם סיבה טובה לקום בבוקר עד שימצאו עבודה.

גם המדינה יכולה להרתם לפרוייקט שכזה, ולתת הטבות והקלות למובטלים שינצלו את הזמן הפנוי-בכפייה שלהם לתרומה לקהילה. הקלות בדמות פטור מתשלום דמי ביטוח לאומי, הארכת תקופת הזכאות לדמי אבטלה, סבסוד תשלומי ארנונה ועוד אפשרויות רבות אחרות יכולות לתת תמריץ כלכלי להתנדבות במהלך תקופת האבטלה.

במקומות רבים בעולם התנדבות נחשבת פעולה נפוצה למדי. מסטודנטים מצופה שיבלו לפחות חלק מזמנם בפעילויות חוץ-אקדמיות בסיוע לקהילה. רבים רואים בהתנדבות כדרך נוחה ופשוטה לצבירת נסיון בעבודה בתחום שהם נכנסו אליו לאחרונה. בארץ, חרף הדגש על התנדבות כערך, נראה כי ההתנדבות נשארת נחלתם של ילדים (ש”מנודבים” בכח לעיתים) ופנסיונרים. פרוייקט כמו המובטנדבים יכול לנפוח רוח חדשה בערך ההתנדבות ולתת לו חיים וממשות בישראל, עם מינימום פגיעה במתנדבים, ומקסימום סיוע לקהילות ברחבי המדינה.

אז מישהו מתנדב לארגן משהו?

#חברה #יאוש #ישראליאנה #כסף #עבודה

הפוסט הקודם: שאלת CC

הפוסט הבא: F is for effort

זה כמה שבועות שאני ברצף בלתי נגמר של בדיקת עבודות ובחינות, תוך שאני גם צריך לכתוב כמה משל עצמי. בד בבד, כמה סיפורים מעניינים צצו בעיתונות המקומית בנושאי חינוך, וגם נתקלתי במספר פוסטים בבלוגים שונים שאני קורא בנושאים הללו. מכל זה הבנתי שהיקום מנסה לאמר לי משהו. אז בימים הקרובים אני אפרסם מספר פוסטים בנושאי חינוך והשכלה, עד שימאס לי. ראו הוזהרתם.

סעיף ראשון על סדר היום: אהוד קינן. אהוד פרסם לאחרונה פוסט בו הוא לועג לנסיון של בתי ספר ללמד טקסטים שלו באמצעות שאילת שאלות כגון “מהי הבעיה המרכזית הנדונה במאמר?” או “מה היא עמדתו של הכותב ביחס לבעיה זו? הוכח דבריך מן המאמר.” אבל השאלה שהכי מכעיסה את אהוד היא זו שמציגה עובדה מסויימת ואז שואלת “כיצד היה כותב המאמר מגיב על כך? נמק את דבריך.”

לעיתים כשהיה מתקיים דיון בכיתה על טקסט הייתי מציע שפשוט נשאל את הכותב בעצמו למה הוא מתכוון, מאחר שהוא עדיין חי ויודע את התשובה הכי טוב. תלמידה אחרת בכיתה ננזפה וכמעט הועפה מהכיתה כאשר אמרה על שיר כלשהו “אולי הוא סתם ראה עץ והחליט לכתוב עליו ולא כל דבר קשור ליחסים עם אמא שלו?”.

ובמקום שסוף סוף יבין למה המורה צריכה לשאול “מה הכותב היה אומר?”, אהוד רק מתעצבן עוד יותר, ומספק לקוראיו את התשובות לשאלות, מפי האתון. התגובה האינסטינקטיבית שלי לזה היא להגניב לתוך ספרי אנקורי את מספר הסלולרי של אהוד, ולראות איך הוא יתמודד עם שטף הטלפונים של תלמידים לא מוצלחים במיוחד שיבקשו לשאול אותו מה הוא חושב בכל מיני סוגיות. ² אבל מכיוון שאין לי קשרים בבתי דפוס, חשבתי לנסות ולהסביר פה למי שעדיין תוהה מדוע השאלות הללו נשאלות.

התשובה היא פשוטה: תלמידים רבים הם הרבה פחות חכמים מאשר היינו רוצים. אנחנו, ואני נותן לאנשים שטורחים לקרוא את הבלוג הזה להנות מהספק בנושא, אנשי ספר, אנשים שהמילה הכתובה היא לחם חוקם, או לפחות חלק משמעותי מחיינו. עבור הרבה מאוד ילדים המילה הכתובה היא משהו מרוחק, לא בלתי מוכר, אבל עדיין די אקזוטי. נו, אתם יודעים, בוריינים. עבור אותם רבים, הרעיון של להסתכל בטקסט ולהבין על מה הוא הוא לא מובן מאליו. מדובר פה בסט של כישורים שצריך לפתח אצלם, ושיעורי החיבור והלשון הם האמצעי הסביר ביותר של מערכת החינוך לעשות כן.

השאלה “מה היה הכותב אומר בתגובה ל...” היא סוג מתקדם יותר של הבנה, שחסר אצל רבים עוד יותר. היכולת לשאוב מתוך הטקסט את הנחות היסוד שלו, כדי שניתן יהיה ליישם אותן על משהו אחר אבל עם קווים מקבילים מסויימים, היא מתקדמת מאוד. סטודנטים שאת עבודותיהם אני קורא מתקשים בכך עד מאוד, והניסיונות החוזרים והנשנים שלי להסביר להם שהם צריכים לדעת איך לקחת טקסטים שלמדנו ועוסקים בנושא אחד, וליישם אותם על נושא אחר לגמרי, לא מועילים בכל המקרים.

זאת, אגב, בהבדלה גמורה מסוג השאלות שנשאל בשיעורי ספרות, כגון “מה היית אומר לדמות זו” או “למה התכוון המשורר”. השאלות הללו, כאשר הן נשאלות ברמת התיכון, הן במקרה הטוב שאלות שנועדו לעודד יצירתיות אצל התלמיד, ובמקרה הרע (והנפוץ יותר), נועדו להבטיח שהתלמיד למד בעל-פה מה שאמרו לו בכיתה. ³

הניסיון של אהוד להלעיג על המורים להבעה ולעודד את התלמידים להתחכם, אם כן, אינם אלא ניסיונות לעודד עילגות ובוריינות. לא שאני דואג – רוב הסיכויים הם שמי שכבר קורא את הבלוג של קינן אינו זקוק לסיוע בית הספר בפיתוח הכלים הללו. אבל מן הראוי, לדעתי, להכיר בחשיבות של לימודי הבעה בבתי הספר, ולעודד את המורים במקום ללעוג להם ולמעשיהם.

#אינטרנט #חינוך #ילדים #ישראליאנה #שכנים #שפות

הפוסט הקודם: חוק הדמוקרטיה של דובי

הפוסט הבא: ארבע נקישות

כשפתחתי את הרידר הבוקר, ציפיתי למבול של פוסטים על הממשלה עצומת הממדים של נתניהו. הופתעתי לגלות שלאף אחד כמעט לא אכפת. אולי אף אחד לא ציפה לשום דבר מנתניהו, אולי היאוש אחז בנו. רק יובל כתב ביקורת נפלאה על מגוון התפקידים המעניינים שנבדו כדי למצוא תעסוקה מדומיינת ללא פחות מ-37 אנשים.

אבל אם נתעלם לרגע מעצם כמות האנשים בממשלה הזאת, אחד הדברים שדקר לי בעין היה איכות האנשים והמיקום שלהם. דוגמא בולטת, כמובן, הוא שטייניץ בתפקיד שר האוצר – אחד מהמשרדים הבכירים ביותר בממשלה שמאוייש על ידי אדם שמעולם לא החזיק במשרת שר, סגן שר, או מחלקת תה במשרד ראש הממשלה. אותו כנ”ל לגבי גדעון סער. וזה לא שאין אנשים מנוסים יותר בשורות הליכוד. מנגד קופצות לעין כמה דוגמאות הפוכות, של אנשים כמו מרידור ובגין ששונמכו משמעותית (מרידור היה שר בכיר בעברו וקיבל משרת שר זוטר, ואילו בגין היה בעברו שר זוטר (המדע), וקיבל משרת שר בלי תיק). ¹

אבל אלו אנקדוטות. איך אפשר לבדוק האם הממשלה הזאת חריגה מבחינת הניסיון של חבריה? החלטתי לתכנן מדד ניסיון פשוט (יש שיאמרו פשטני), ולבחון אותו לגבי הממשלה הנוכחית.

עבור המדד הזה חילקתי את משרדי הממשלה לשלוש קבוצות: שרים בכירים (חוץ, בטחון, אוצר, פנים, משפטים וחינוך), שרים זוטרים (כל השאר), וקבוצה אחת שכוללת שרים בלי תיק וסגני שרים. יש, כמובן, בעיות עם החלוקה הזו. האם כל מיני משרות מופלצות כמו “השר לענייני מיעוטים” צריכות להכלל תחת שרים זוטרים, או שמדובר בעוד שר בלי תיק במסווה עלוב? ומה לגבי סגני שרים שאין מעליהם שר? האם הם “במעמד שר” כמו שכתוב בטמקא, או סגני שרים? בסוף החלטתי ללכת לפי התואר הפורמלי בהכל חוץ מאשר במקרה של משולם נהרי (“שר במשרד ראש הממשלה”) שהוכרז מבחינתי כמקביל לשר בלי תיק/סגן שר.

עבור כל שר נתתי מספר בין אפס לשלוש. אפס ניתן למי שנשאר באותה רמת משרה ביחס למשרה הבכירה ביותר שמלא בעברו (ברק, ישי, אדלשטיין וכו'). אחד קיבל מי שקודם ברמה אחת (מכלום לסגן/בלי תיק וכן הלאה). שתיים קיבל מי שקפץ מעל רמה אחת (מכלום לשר זוטר, או מסגן/בלי תיק לבכיר) או מי ששונמך ברמה אחת (כלומר, מייצג אובדן של ניסיון שנצבר בעבר). שלוש קיבל מי שקפץ בשתי רמות (מכלום לשר בכיר) או מי ששונמך בשתי רמות (מבכיר לסגן/בלי תיק – לא היו מקרים כאלו, אלא אם סילבן שלום יפתיע).

ממשלה נורמלית תציג מדד ממוצע של בין אפס (אף אחד מהשרים לא קודם) לאחד (או שכל השרים קודמו ברמה אחת, או שחלק מהשרים נשארו באותה רמה וחלק קודמו מכלום לשרים זוטרים, ועוד כל מיני וריאציות), או כל דבר באמצע. ככל שהמדד שואף לאפס, כך הממשלה היא בעלת יותר ניסיון מיניסטריאלי – אבל לגמרי הגיוני וסביר שממשלה לא תעמוד על אפס בדיוק, משום שכל הרעיון של צבירת ניסיון הוא התקדמות, וכן מן הראוי להוסיף פרצופים חדשים לממשלה מדי פעם.

המדד, יש לציין שוב, הוא פשטני מאוד. הוא בודק אך ורק ניסיון במשרת שר ולא ניסיון בתחומים אחרים (ראשות ועדות, נסיון מקצועי בתחום וכד'), והוא גם לא בודק את איכות תפקודו של השר במשרתו הקודמת (כלומר, הוא מתעלם מההשלכות של החוק הפיטרי – אני אישית לא מתלונן על כך ששר הבטחון לשעבר פואד שונמך למשרת שר זוטר, אבל המדד לא משקף את זה). עם כל הפגמים הללו, מה אומר המדד? הציפייה שלי ממבט כללי על הרשימה היה של ממוצע גבוה למדי. ציפיתי לפחות ל-1.5. התוצאה האמיתית, אני חייב להודות, הפתיעה אותי לטובה:

1.03 – כלומר, מדד הניסיון אמנם נוטה לכיוון חוסר הניסיון של הממשלה (לא מפתיע לאור הכמות שלהם), אבל לפחות ברמה התיאורטית, לא מדובר בחריגה משמעותית ממה שהייתי מכנה “טווח סביר”. מכיוון שאין לי את הזמן להשקיע בבדיקת המדד עבור ממשלות קודמות, קשה להגיד עד כמה חורגת התוצאה הזו מהממשלה הממוצעת. אם מישהו מעוניין לבדוק זאת, הרי לכם הזדמנות לכתוב עבודת סמינר נחמדה במדע המדינה. ספרו לי מה היו התוצאות.

פטור בלא כלום אי אפשר, בכל זאת. הסתכלתי ספציפית על משרות סגן השר – זו משרה קלאסית לקידום. מדובר על ההזדמנות הטובה ביותר לח”כ צעיר להחשף לתהליכים של קבלת ההחלטות במשרד ממשלתי בלי לקבל יותר מדי אחריות (בניגוד למשרת שר בלי תיק, שם אין חשיפה לתהליכים הללו). ההגיון אומר שהמשרה הזו תהיה הזמנית ביותר, ושאנשים לא ישונמכו למשרה הזו (וגם לא יסכימו להשתנמך אליה). לכן שיניתי קצת את המדד כדי לבדוק מה עושה המשרה הזאת: כעת, שנמוך למשרה שווה למינוס אחד. רציתי לראות מה הממוצע בקרב סגני השרים בממשלה הנוכחית. האם התפקיד אכן משמש כתפקיד חניכה לשרים עתידיים, או שאנשים נתקעים לעד במשרה הזאת, או, חלילה, משונמכים אליה. הממוצע המיטבי, אם כן, צריך לשאוף לאחד – כל מי שממונה למשרת סגן שר צריך להיות חדש לגמרי בתפקיד, ובקדנציה הבאה או שיהפוך לשר או שיחזור להיות ח”כ אם הוחלט שהוא לא ראוי לתפקיד בכיר יותר.

המציאות קצת פחות נעימה. הממוצע הוא 0.111. מבין ארבעה סגני שרים, ארבעה נשארו בתפקיד הזה מקדנציות קודמות, ועוד שניים (כהן ו-וילנאי) שונמכו ממשרות בכירות יותר. ²

#ברוורמן #דמוקרטיה #יאוש #ישראליאנה #מדע המדינה #מספרים #נתניהו #פוליטיקה #רעיונות לתזה

הפוסט הקודם: ivrit

הפוסט הבא: 11200000

כשבמקור תכננתי לכתוב את הפוסט הזה, הוא היה אמור להיות מנוסח היטב, עם תיעוד וקישורים לכל מיני דוגמאות, אבל אין לי זמן בימינו, והקישורים נשכחו, וגם אין לי כוח. ¹ אבל אז ראיתי את התגובה של מאש אצל נתאי, וזה הדליק לי את הפיוזים מחדש, אז תאלצו להסתפק במשהו פחות מושקע.

יותר מהכל, העדויות האלה חושפות כשל חינוכי משמעותי של כל המדינה הזו ושל הצבא בפרט אם הן נכונות.

זוהי תחיבת הראש עמוק באדמה. אין עשבים שוטים. אין כשל חינוכי, ואין מה לתקן. הבעיה היא שהאחו כולו מורעל. החיילים הללו גדלו באווירה ציבורית מסויימת, והאווירה הציבורית הזו התרגמה למעשים הללו. לא, לא אצל כולם, אבל זה שהרעל בא לידי ביטוי יותר אצל אחדים מאשר אצל אחרים אינו אומר שאין רעל. מערכת החינוך הישראלית לא כשלה בהנחלת מוסר לתלמידיה. להפך, היא הצליחה במשימתה ויצרה חיילים נאמנים למדינה, חיילים שרואים באויב אויב ותו לא. שנים של סוציאליזציה לתפישת הערבי באשר הוא ערבי כאחר, כזר, כעוין, נשאו פרי בקרב אותם חיילים – אלו שעשו את המעשים, ואלו שראו את המעשים ושתקו; אלו שנתנו את הפקודות, ואלו שקיבלו אותן בהבנה; אלו שטוענים בלהט שהבעיה לא קיימת, ואלו שלא מבינים מה הבעיה. אינספור שנים של כיבוש – כן, לעזאזל, משחית – נותנות את סימניהן בכל הדרגים. שנים של תסכול מחוסר היכולת של מערכת צבאית להתמודד עם התקוממות אזרחית מאורגנת יותר או מאורגנת פחות, הפכו את צה”ל מצבא הגנה לצבא נקמנות. לא כל אחד כפרט, אבל המערכת כמערכת.

ואיך לעזאזל מתקנים את זה? איך מטהרים שדה שלם שהורעל, כשכל כלינו שוברו? לאן נפנה? לפוליטיקה, שם האלטרנטיבה היחידה שתהיה לממשלת נתניהו תהיה מפלגת קדימה? למערכת חינוך שכל מעייניה נתונים למאבק הנואש ליצור איזשהו תמריץ לאנשים מוכשרים להגיע לשורותיה?

מדינת ישראל איבדה כל שבריר של אמון. אמון בין האזרח למדינה, בין האזרחים לבין עצמם, בין האוכלוסיה היהודית לפלסטינית. אמון הוא היסוד הבסיסי ביותר לשגשוג וליציבות, אבל איש לא יודע איך ליצור אותו יש מאין. כשיש הרבה ממנו, הוא מייצר עוד מעצמו. כשאין ממנו כמעט, הוא משמיד כל ניסיון לייצר עוד. כך איננו יכולים ליצור אמון מול הפלסטינים. כך איננו מוכנים להעלות את שכרם של מורים מכיוון שאינם ראויים לכך. כך אנחנו בוחרים בפוליטיקאים שקרנים, כי כולם כאלו.

איך מנקים את הכל ומתחילים הכל מהתחלה?

#אופוזיציה #אלימות #חברה #חינוך #יאוש #ישראליאנה #לא פופולרי #נתניהו #פוליטיקה #קדימה

הפוסט הקודם: החבר הדמיוני של נתאי

הפוסט הבא: רנדומליות יצירתית

נתאי פרץ כתב פוסט כל כך חשוב שסתם קישור פשוט לא מספיק. אז אני מנצל את רשיון השיתוף של הבלוג (הזהה לרשיון של הבלוג שלי), כדי לפרסם מחדש את הטקסט במלואו, עם המלצה להעביר את זה הלאה. אם יש לכם תגובות, נראה לי שעדיף לרכז אותן בפוסט המקורי.

—

בעקבות המאמר ב'הארץ' על חשיפת המעשים שהיו בעזה בתקופת מבצע עופרת יצוקה.

קראתי לא מזמן את הספר רוסיה של  פוטין מאת אנה פוליטקובסקיה. ספר מחליא למדי. כלומר, ספר מצוין, אבל גורם לך לתחושה לא נעימה בבטן. כל התהליכים המתוארים בספר מוכרים למי שחי פה בשנים האחרונות עד זרא, אבל מוקצנים מאד. במהלך הספר נאלצתי לומר לעצמי מספר גדול מאד של פעמים: אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם. וכל הזמן הדגש על ה”עוד לא” התחזק. הספר הוא מצויין, ולא כאן המקום לפרט את כולו, אבל אחד המאפיינים הבולטים של רוסיה של פוטין הוא האלימות המיידית והבלתי מתפשרת כלפי חושפי שחיתויות, או אפילו סתם אנשים שנשארה בהם איזו אמת מידה בסיסית של יושרה כלשהי ולא מוכנים להתיישר עם הסטנדרטים הרקובים והעקומים של המערכת. גנרל שלא מוכן לחיות מכספי שחיתות, ורעב ללחם, שופט שלא מוכן לחתום על צווים עקומים בהתאם לגחמותיהם של גנגסטרים בעלי הון, קצין שלא מוכן להשלים עם רצח ואונס של נערה, וכדומה. כל אלה הופכים מהר מאד להיות קורבנות ומושאים לאלימות איומה וגינוי חברתי. דרך אגב, פוליטקובסקיה עצמה נרצחה ביום ההולדת של פוטין.

למה אני מספר לכם את כל זה?

היום שוב שמעתי על איזה פרשת אלימות מינית מכוערת שהתפוצצה במקום עבודה כלשהו. זה נסגר בוועדת משמעת פנימית, שהטילה עונש קל על הפוגע, והשאירה אותו בתפקידו. כעת הוא מסתובב מצויד ברשימת חיסול, ולאט לאט מתנקם בכל מי שהתלונן נגדו, וגם את אלו שגינו אותו. עיקר המאמץ לנקמה מתרכז כמובן בחושף הפרשה.

ולמה אני מספר לכם את כל זה?

בעקבות הכתבה בהארץ, על החיילים שחשפו את המעשים האיומים שנעשו בעופרת יצוקה. אז כמובן ברק, שר הטיוח וההשתקה, אמר “יש לנו את הצבא המוסרי בעולם”. הטוקבקיסטים חגגו, ומצ”ח ביקשו את השמות של החיילים שדיברו, כדי לקיים אתם שיחה ידידותית. עכשיו כל מי שהיה בצה”ל איזה רבע שעה, יודע שלא כדאי להפגש עם מצ”ח.

לכן אני רוצה לספר לכם על החבר הדמיוני שלי, שיצא בצו 8 לשירות מילואים בעזה. הוא לא השתתף בלחימה, החבר הדמיוני שלי. אבל ביום האחרון של המילואים, הוא ישב עם כמה צנחנים דמיוניים, שחזרו ממבצע היפותטי בעזה. והצנחנים הדמיוניים סיפרו לו סיפורי זוועה מפרי דמיונם הקודח, שכמובן מעולם לא היו ולא נבראו, שקרים שאפילו החמאס לא היה מעז לטפול על הצבא המוסרי בעולם. החבר הדמיוני שלי הסתובב במצב רוח זיפת שבועיים, כי אלו לא היו סיפורים נעימים, אפילו שהם היו מומצאים לחלוטין. נניח שהוא אולי אפילו הדליף את הסיפורים לאנשהו, שכמה אנשים קראו אותם שם באנשהו הזה, והגיבו בזעם: מה זה השקרים האיומים האלו? למה האנשים האלו לא מספרים את זה בשמם? למה אתם עוכרי ישראל?

אכן שאלות נוקבות. אז החבר הדימיוני שלי רוצה להסביר לכם למה האנשים האלו לא הזדהו בשמם. כל מי שהגיע לאמצע שנות השלושים שלו, ועדיין עושה מילואים ביחידה קרבית, הוא כנראה סוג של פטריוט ישראלי או סוג של מטומטם, וקרוב לוודאי עירבוב של שניהם. עכשיו האנשים האלו לא רוצים ללכלך על המדינה, לא רוצים שיקראו להם עוכרי ישראל וסכין בגב האומה. הם פשוט רצו לפרוק את הזוועות (הדמיוניות, הדמיוניות) שהם ראו בעזה. ולכן סיפרו את זה לכמה אנשים. וגם אם היה שם שמאלן עוכר ישראל עם מצפון (דמיוני) הוא לא היה מספר כלום. כי מה רוצה חייל מילואים, אחרי חודש שהוא לא היה בבית? רק לסדר את חורבות החיים שלו, ולחזור לשגרה. הוא בטח לא צריך את כל הבלאגן הזה, שיכול גם להגמר באיזו תקופונת במחבוש על הפרת אנא עראף ביטחון שדה או משהו (היום קוראים לזה ב”מ). אז הוא חוזר לחיים (האמיתיים ) שלו, ומשתדל לשכוח את כל הזוועות שהוא ראה, שבמילא היו רק בדמיונו הקודח.

ושר הביטחון? הוא יכול להמשיך לספר לטוקבקיסטים שיש לנו את הצבא המוסרי בעולם. הם אוהבים שמשקרים להם. כמו העם הרוסי, שבחר בפוטין ברוב של 80% למרות שהחיים שלהם בזבל.

#אהוד ברק #אופוזיציה #אלימות #בלי מילים #דמוקרטיה #חברה #ישראליאנה #לא פופולרי #מציאות #פוליטיקה #שכנים

הפוסט הקודם: פילו-בלוף: על מכניזמים ואמפיריציזם

הפוסט הבא: הבעיה היא לא העשבים השוטים, הבעיה היא האחו

תגובה בבלוג של מישהו אחר עוררה את חמתו של מושא התגובה, שאם אינני טועה הוא עורך דין במקצועו, והאיש שלח דוא”ל נזעם לבעלי הבלוג, תבע להסיר את התגובה הסוררת ודרש במפגיע את מספר ה-IP של שולח התגובה, זאת, למרות שכתובת האתר שלי נכללה בתגובה (כפי שאני עושה תמיד), ואני לא בדיוק מסתיר את הזהות שלי פה. לא משנה, טמבליזם זה לא נושא הפוסט. בעל הבלוג השעה את התגובה ופנה אלי כדי להסדיר את העניין. אמרתי לו שהוא יכול למחוק את התגובה, כי אין לי זמן וכסף להכנס לענייני תביעות דיבה, גם אם הן משוללות יסוד ועומדת לי הגנת “אמת דיברתי”. קוראים לזה “אפקט הצינון”: בלי קשר לשאלה לצד מי עומד החוק, כדי להוכיח שהחוק עומד לצידי אני צריך ללכת לבית משפט, וזה עולה כסף, וזה דורש זמן. לאחרים יש כסף, ולעורכי דין במיוחד אין שום בעיה לגרור את מי שבא להם לבית המשפט בהוצאה מינימלית. יש סיכוי לא קטן שמדובר על שיטת מצליח: הוא לא היה תובע אותי גם אם הייתי מתעקש, כי אין לו עניין להעלות את הנושאים עליהם דיברתי במשפט פומבי. מצד שני, יכול להיות שמשעמם לו, ואין לי חשק להיות הקורבן שלו. עוד פלסטר קטן מכסה את חופש הביטוי של האדם הפשוט.

—

גם באייל הקורא היו לנו מספר מקרים של איומים בתביעות דיבה. גם שם, בדרך כלל, התקפלנו די מהר. עקרונות זה יופי, אבל משפט זה טרטור גדול מדי בשביל זכות שהמדינה לא כל כך רוצה שתהיה לנו.

—

שלשום קיבלתי דוא”ל מקצין אבטחת המידע של אתר הכנסת. הוא ביקש שאני אצור קשר. זה נראה לי קצת מטופש לבקש ממני ליצור קשר כשכבר יש לו את כתובת הדוא”ל, אבל חשבתי שאולי זה סוג של נימוס. אז עניתי ושאלתי במה אפשר לעזור. “אני רוצה לברר משהו לגבי הבלוג שלך”, הוא כתב לי. מכיוון שהוא השאיר לי גם תגובה ב”משמר הכנסת”, שגם בה הוא ביקש ש”אצור קשר”, ידעתי על איזה בלוג הוא מדבר.

“ברר”, עניתי לו. הסברתי שאני מתגורר בקנדה ולא ממש בא לי להרים טלפונים לישראל בעלות של שיחה בינלאומית.

למחרת בבוקר המתינה לי התשובה שלו – אנשים הגיעו לבלוג וחשבו שהוא קשור למשמר הכנסת האמיתי. הוא ביקש (בנימוס, יש לציין) שאסיר את סמל משמר הכנסת מהאתר, מה שלגיטימי לגמרי, וגם שאשנה את שם הבלוג, מה שקצת פחות לגיטימי בעיני. אבל הבלוג לא פעיל כבר שנים, ואין לי כוח להתעמת עם המדינה. אז משמר הכנסת הוא עכשיו “שלטון החוק” – אם מישהו רוצה להחיות אותו מחדש, אגב, אני אשמח.

—

מעולם לא תבעתי איש. פעם אחת הופעתי בבית משפט לענייני תעבורה כאשר איזה חלאה שהתנגש בי החליט שהוא יכול לסחוט ממני כסף. אני לא יכול להגיד שהתרשמתי יותר מדי מהחוויה: למרות שעדותו של התובע סתרה את עדותו של העד שהוא עצמו הביא, ולמרות שהנזק שנגרם למכוניות לא יכול, מבחינה פיזיקלית, להיות תוצאה של פעולה שלי (אלא אם אני מסוגל לסובב את כל ארבעת הגלגלים ולנסוע הצידה), השופטת הכריעה בסוף שמכיוון שהיא לא הייתה במקום התאונה, היא לא יכולה להכריע מי מהגרסאות היא המדויקת, והחליטה לפסוק אשמה משותפת ולחלק את עלות הנזק בינינו. שזה מבריק בעיני, מכיוון שאת זה היא יכולה הייתה להגיד גם בלי לשמוע את העדויות שלנו. למעשה, אפשר לשלוח מכתב קבוע לכל מי שמגיש תביעה לבית המשפט וליידע אותו שאלא אם במקרה השופט היה באזור בזמן הארוע, בית המשפט פוסט אחריות משותפת לשני הצדדים וזהו. בהחלט יקצר את התהליך.

בכל מקרה, מעולם לא תבעתי איש. אין לי שום רצון להגיע לבית משפט, לא כתובע ולא כנתבע. אבל אין בנמצא שום מנגנון שיגן עלי מפני ניצול של המערכת המשפטית על ידי אנשים שזמנם וממונם בידם, אנשים שלא אכפת להם לבזבז את זמנו של בית המשפט ואת זמני שלי, למטרותיהם שלהם. התוצאה היא אפקט צינון – אנשים מעדיפים לא להגיד דברים, גם אם הם נכונים, מחשש שמא יגררו אותם לבית המשפט. התוצאה היא שאנשים סותמים את הפה, שבעלי ממון זוכים להגנה על-ידי החוק שלא בצדק, שהחוק הופך לאויב שלי במקום למגן שלי.

כל עוד לא תקבענה בחוק סנקציות כנגד מי שמגיש תביעות שווא, כל עוד לא יופעל אפקט צינון נגדי כנגד מי שמאיים בתביעות כדי להביא ל”התקפלות” מהירה של אנשים מן הישוב, חופש הדיבור לעולם לא יחרוג מהחופש ללחוש בשקט, במקום שאיש אינו שומע אותך, פן הדברים יתגלגלו לפתחו של בית המשפט.

#אינטרנט #אלימות #ארס בלוגאיקה #ישראליאנה #משמר הכנסת #משפט

הפוסט הקודם: טכנולוגיה קולינרית

הפוסט הבא: עשרה מיליארד דפים ואין מה לראות באינטרנט