טל שניידר, עיתונאית ובעלת הפלוג המצויין, כתבה פוסט על חביבת הקהילה ההומו-לסבית והטרולית הפוליטית הראשית של ישראל, חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. מוסר ההשכל של הפוסט הוא כדלקמן:
הבעיה כמובן אינה במיכאלי עצמה, אלא במפלגה שמאפשרת לאדם אחד להחזיק בידיו את הסמכות לבחור את הנציגים. בתוך ישראל ביתנו, זה משליך על כל חברי המפלגה. סגן שר החוץ דני איילון, שר בטחון הפנים יצחק אהרונוביץ', ח”כ משה מוץ- מטלון, ח”כ אורלי לוי-אבקסיס – ירצו בסוף הקדנציה להציג עשייה ציבורית, אחריות, רצינות? ובכן, התנהגותה של מיכאלי משליכה על כולם...
את הבעיה הזו ניתן לנטרל באמצעות בחירת מועמדים על ידי ציבור רחב (פריימריז).
יש היום בשוק הדעות הישראלי מספר רב של ארגונים המטיפים לשינוי שיטת ממשל: ישראלים להצלת הדמוקרטיה, יש סיכוי, עורו, המחנה המשותף. אף אחד מהם לא מציע שינוי חוק המפלגות כך שההחלטה על מינוי נציגים לכנסת לא תרוכז בידיו של אדם אחד. דרך ההתמודות היחידה כיום עם המצב, היא פשוט לא להצביע למפלגות-שלטון-האדם-האחד. לא להצביע ליש עתיד, לא להצביע לישראל ביתנו, לא להצביע לש”ס וגם לא לעצמאות (במידה וברק יהיה זה שירכיב את הרשימה) וכולי.
הרעיון הזה, לשנות את חוק המפלגות כך שמפלגות תחוייבנה לקיים פריימריס (או, למצער, לתת תמריצים שליליים או חיוביים למפלגות כדי שתקיימנה פריימריס — הצעה אחת ששמעתי, למשל, הייתה להוסיף את הכיתוב “מפלגה לא דמוקרטית” על פתקי ההצבעה בבחירות לכנסת של מפלגות שלא תערוכנה פריימריס) עולה שוב ושוב בכל מיני פורומים שאני מעורב בהם. הוא עלה גם, למשל, בועידה האידאולוגית של מפלגת העבודה.
יש שתי סיבות בגינן אני מתנגד לרעיון הזה. הראשונה היא שהוא קצת פרדוקסלי. הרעיון של לעוות את תוצאות הבחירות (או לפחות לנסות לשנות אותן) כביכול כדי לקדם את הדמוקרטיה טומן בחובו סתירה עצמית לא קטנה.
אבל הסיבה השניה היא המהותית יותר, ובניגוד לסיבה הראשונה, היא פוסלת לא רק את הפתרון הראשון שמציעה שניידר, אלא גם את השני, ובכלל את כל הטענה שהחוסר בפריימריס הוא בעיה. מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני לא אוהב את רעיון הפריימריס, ושלדעתי (ולדעת גדולים ממני) יש בו חסרונות משמעותיים. אבל מה שכתבתי בעבר נגע לבעיות הפרקטיות של השיטה. היום אני רוצה לטעון שיש משהו בסיסי, תיאורטי, שלקוי ברעיון הפריימריס.
דמוקרטיה היא שיטת שלטון המבוססת על הרעיון ששליט צריך לזכות ללגיטימציה מתמשכת מצד הנשלטים שלו. היא נולדה מתוך המחשבה ששליט שאינו אחראי כלפי ציבור הנשלטים עלול בסבירות גבוהה לפעול בצורה שלא תשרת את אותו הציבור. לכן גובשה שיטת הבחירות שמאפשרת החלפת השליט אחת לזמן מה, ולא רק זאת אלא החלפתו על סמך שיקול הדעת של הנשלטים ולא על סמך נוסחת ירושה כזו או אחרת, או החלטה של אליטה אוליגרכית מצומצמת. כלומר, השיטה הדמוקרטית נתפסת כטובה לא משום שהיא מגלמת ערך נעלה כלשהו, אלא משום שהיא מכילה בתוכה מנגנונים פרקטיים שנמצאו כיעילים ביותר לצמצם את הסכנות מעריצות, מחד, מבלי לוותר על יותר מדי מהיתרונות של שלטון מרכזי חזק, מאידך. וזהו.
השיטה הזו שודכה עד מהרה גם לסדרה של ערכים ליברליים כגון זכויות אדם ואזרח וחירות, שגם נחשבים כבעלי ערך נורמטיבי חיובי בפני עצמם – כלומר, הם “ערכים” בפני עצמם – וגם הם משתלבים בצורה מיטבית עם השיטה הדמוקרטית, שיתרונותיה רק מרוויחים מאימוצם על-ידי החברה ועל-ידי המדינה. 1 כשאנחנו חושבים על דמוקרטיה כערך, אנחנו מתכוונים לא לפרוצדורה של מינוי השליטים וקבלת ההחלטות באמצעות הצבעה והכרעת הרוב, אלא על הדמוקרטיה הליברלית כמכלול.
אך בעוד שהערכים הליברליים, מעצם היותם ערכים, אמורים להיות נכונים וטובים בכל מצב, הרי שהדמוקרטיה הפרוצדורלית מעולם לא הייתה מיועדת לכל סיטואציה חברתית. דמוקרטיה לא הולכת עם כל דבר. כדי להבין את הסיטואציות בהן אנו נדרשים לפרוצדורה הדמוקרטית אנחנו צריכים, שוב, ללכת לאלברט הירשמן. הירשמן, בספרו Exit, Voice, and Loyalty
, תיאר שתי סיטואציות טיפוסיות שאנשים צריכים להתמודד איתן בחיי היום-יום שלהם. הסיטואציה הראשונה היא זו שבה האדם צריך להחליט האם לצרוך מוצר כלשהו. בסיטואציה הזו, לאדם יש אפשרות לבחור בין המוצר הספציפי, מוצר מתחרה כלשהו, או ויתור מוחלט על צריכת המוצר. למשל, אני יכול להחליט לנסוע מרחובות לתל-אביב ברכבת, באוטובוס, או לא לנסוע בכלל ולוותר על מה שהיה לי לעשות בתל-אביב. כל אפשרות, כמובן, מכילה יתרונות וחסרונות משלה, אבל זו בחירה שאני יכול לעשות. ההחלטה לעבור למוצר מתחרה או לוותר על צריכת המוצר כליל נקראת “יציאה” (exit).
הסיטואציה השניה היא זו שבה יש מוצר כלשהו שאני חייב לצרוך אותו, ואין מתחרים למוצר הזה. למשל, אם המעסיק שלי הפר חוזה איתי, אין לי ברירה אלא לפנות לבית המשפט לענייני עבודה. המשמעות של ויתור על צריכת המוצר, בהקשר הזה, משמעה ויתור על מערכת המשפט הישראלית – בחירה שלא ממש נתונה לי. מערכת המשפט תופסת לגבי בין אם ארצה ובין אם לא ארצה. הדרך היחידה שלי “לצאת” ממערכת המשפט הישראלית היא להגר לחו”ל – כלומר, יש חסמים משמעותיים על יציאה. בסיטואציה כזו, עומדות לי שתי אופציות: “הבעה” (voice) או “נאמנות” (loyalty). הבעה משמעה ניסיון להשפיע על התפקוד של המערכת באמצעות תלונות, פניות, דיבור, פרסום וכיו”ב. פוליטיקה, בקיצור. נאמנות, לעומת זאת, משמעה פשוט כניעה וקבלת המוצר כפי שהוא.
הכלי הכי קל עבור הצרכן הוא היציאה. זהו הכלי היחיד שבו לצרכן יש שליטה מלאה על התוחלת של הבחירה שלו: הוא יכול לשקול בעצמו מה היתרונות ומה החסרונות של כל אפשרות, ולבחור באפשרות הכי טובה עבורו. ההנחה המובלעת כאן היא של קיומו של שוק חופשי משוכלל: אם ניתן יהיה לספק את אותו שירות במחיר טוב יותר, יגיע בסופו של דבר מי שירצה להנות מנתח השוק הזה ויציע את המוצר במחיר תחרותי, ולכן לפחות בטווח הארוך, שווקים שבהם מתקיים כלי היציאה הם היעילים ביותר.
כלי ההבעה, לעומת זאת, הוא כלי מאוד לקוי: הוא דורש השקעה משמעותית מהצרכן, אבל קשה עד בלתי אפשרי להעריך את התועלת שתניב ההשקעה הזו בסופו של דבר, משום שהיא אינה תלויה בצרכן אלא בספק, מחד, ובצרכנים אחרים מאידך. הירשמן טוען שישנם ארגונים שאינם רגישים ליציאה – למשל ארגונים ממשלתיים שאינם מוכווני רווח – ולכן הם לא יגיבו נכון לכלי הזה, אבל מצד שני לא יהיה אינטרס לצרכנים להשתמש בכלי של הבעה משום שתהיינה להם חלופות סבירות למוצר. הדוגמא הקלאסית היא מערכת רכבות ציבורית, שהציבור מביע את חוסר האמון שלו בה ברגליים, ועובר לחלופות כמו אוטובוסים או כלי רכב פרטיים. הרכבת אינה רגישה ל”יציאה” הזו, ולכן במקום שקברניטיה יקבלו את המסר וישפרו את השירות, השירות ממשיך להתדרדר עד לקריסת מערכות טוטאלית.
מן העבר השני, מצב של מונופול פרטי הוא מצב שבו לצרכן אין אפשרות ריאלית ליציאה, מצד אחד, אבל הספק אינו רגיש כלל להבעה – כל עוד השורה התחתונה ממשיכה לעלות, המונופול מרוצה. התוצאה היא מחירים שממשיכים להאמיר בעוד שהצרכנים משוועים להוושע, אך מבעיהם נופלים על אוזניים ערלות.
כלומר, קיימות רק שתי סיטואציות שבהן גם הצרכן יבחר בהבעה, וגם הספק יהיה רגיש לכלי הזה: כאשר קיים איום פנימי באלימות, וכשקיים איום קיומי חיצוני באלימות. כאשר להחלפת הספק יש עלויות לא ריאליות, מצד אחד, ומצד שני המוצר כל כך חשוב שאם הוא לא יסופק באיכות מספקת, הדבר יצדיק שימוש באלימות. וכאן נכנסת הדמוקרטיה: כאשר צרכים יסודיים של בני אדם ושל החברה אינם מסופקים, החברה תתפרק וחבריה ינקטו באלימות כדי להבטיח לעצמם את הצרכים הבסיסיים שלהם. מכיוון שהצרכים הללו הם מונופולים טבעיים (לא יכולות להיות שתי משטרות מקבילות, או שתי מערכות משפט מקבילות וחופפות), הרי של”צרכנים” יש ארבע חלופות בלבד: להגר, לקבל הכל בהכנעה, להביע מחאה, או להשתמש באלימות. משטרים אוטוריטריים מתנדנדים כל הזמן בין שני הקצוות של “כניעה” ו”אלימות”. 2 דמוקרטיה פותרת את הבעיה הזו על-ידי יצירת מנגנון שרגיש באופן מובנה להבעה.
לחלופין, כאשר קיים איום קיומי חיצוני באלימות, החברה תסבול מרגישות-יתר ליציאה. במילים אחרות: אם אנשים יעזבו אותה, היא תחלש במידה כזו שהיא תפסיק להתקיים. זו הייתה הסיטואציה, למשל, בימי הישוב לפני קום המדינה. גם כאן, האפשרויות הן או כפיית נאמנות באמצעות אלימות, או שימוש בדמוקרטיה ככלי שיצמצם למינימום נטישה של חברים בקהילה. מכאן גם הפתיחות הניכרת של התנועה הציונית לזרמים שונים שכיום נחשבים מוקצים מחמת המיאוס, כמו הדו-לאומיים. האינטרס העליון של הישוב היה שימור האחדות של הישוב העברי. הרוב לא היה יכול לכפות את דעתו על המיעוט, כי המיעוט היה יכול פשוט לנטוש את התנועה בכל עת. אבל נטישת התנועה על-ידי המיעוט הייתה גורמת להחרבת מאמציו של הרוב גם כן, ומכאן שהוא נאלץ בלית ברירה להיות קשוב גם לרצון המיעוט.
ומכאן אנחנו חוזרים למפלגות. המפלגות פועלות בתוך שדה פוליטי שאפשר להתייחס אליו כשוק משוכלל. החסמים על כניסת מפלגות חדשות בשיטה היחסית בישראל הם נמוכים (להבדיל, כמובן, משיטות רובניות כמו בבריטניה וארה”ב). כלומר, האזרח שאינו מרוצה מהחלטותיה של מפלגה מסויימת, בין אם לאורך הקדנציה ובין אם בהרכבת הרשימה לקראת הבחירות, יכול לעבור למפלגה סמוכה. כמובן שכל מפלגה רוצה להגדיל את נתח השוק שלה בבחירות, ולכן היא תהיה קשובה לציבור הבוחרים שלה ותנסה להתאים את עצמה אליו, אבל המפלגה חייבת לשקלל מספר גדול של גורמים שאינו בהכרח נהיר או רלוונטי עבור המצביע הבודד, והיא בהחלט עשויה להסכים לוותר על מצביע מסוים כדי להרוויח שני מצביעים אחרים.
כלומר, יציאה היא הכלי הכי זמין עבור האזרח הממוצע. מה קורה כאשר זורקים דמוקרטיה לתוך הקלחת הזו? הופכים את המפלגות לרגישות מאוד להבעה, והרבה פחות רגישות ליציאה. אבל מכיוון שרוב האזרחים יעדיפו יציאה (או, אם אין להם לאן לצאת, נאמנות), המשמעות היא רגישות גבוהה לקבוצה בלתי מייצגת בעליל. למעשה, המצב בישראל, שמאפשר התפקדות למפלגה אחת והצבעה למפלגה אחרת, מאפשר לאזרחים לעשות גם וגם – גם יציאה וגם הבעה, באותו המחיר בדיוק.
ומכאן אנחנו מתחברים חזרה לביקורת הפרקטית שלי. דמוקרטיה פרוצדורלית פנימית הופכת את המפלגות לרגישות מדי לתת-קבוצה של הציבור שאינו משקף את ציבור הבוחרים האמיתי של המפלגה, וגם לא את האינטרסים של המפלגה כגוף שמטרתו למקסם קולות. התוספת שמתקבלת מהניתוח התיאורטי היא חוסר הסבירות הקיצוני של השגת הפתרון האופטימלי: שיותר אנשים יתפקדו. אנשים לא יתפקדו, כפי שאמרתי בעבר, כל עוד התועלת היחידה שתצמח להם מזה היא קבלת האפשרות להבעה. כי זה פשוט לא שווה את המאמץ.
אין זאת אומרת שמפלגות יכולות לוותר על שלל הערכים הליברלים שאנחנו קושרים בדרך-כלל ברעיון הדמוקרטי. שקיפות, חירות וזכויות עדיין צריכים להיות מגולמים בכל פעולותיה של המפלגה. אך מבחינה פרוצדורלית, הסיטואציה של מפלגה דומה יותר לסיטואציה של חברה פרטית בשוק, וההחלטות בה צריכות להתקבל על-ידי חבר המנהלים ובעלי האינטרסים בה, ולא על-ידי ציבור הצרכנים שיביע את העדפותיו. הציבור יכול וצריך, כמובן, לנסות לתקשר עם המפלגה ולשכנע אותה להחליט כך ולא אחרת, אבל ההחלטה כיצד לנהוג חייבת להשאר בידי הנהגת המפלגה שתפעיל את שיקוליה שלה. את מידת הסכמתו עם ההחלטות הללו יביע הציבור ביום הבחירות.
—
פוסט זה גם משמש הדגמה נאה של זה:
#בחירות #דמוקרטיה #לא פופולרי #מדע המדינה #פוליטיקה #שכנים
המשך התגובות: חלק 2
הפוסט הקודם: מה השתנה ביוון?
הפוסט הבא: קצרצר: לילה מטריד
תגובות
יאיר י · 2012-06-28 05:58:32
לא צריך שתבהירי לו שאת יודעת מה הוא עושה, תנבחי עליו לרדת ממך. מול נבלות שפולשות למרחב הפרטי שלך צריך לנקוט ביד קשה, בין אם זה פליטי הקורס לחיזור מתקדם, ובין אם זה מירי רגב.omerka · 2012-06-28 06:55:34
הוא מחק את הפוסטרותם · 2012-06-28 07:39:44
כשזה מרגיש בטוח מספיק, אני ממליץ על להוציא מהמטרידים שמות, פייסבוק וטלפונים ולארגן להם שיימינג שהם לא ישכחו. למשל פרסום הטלפונים שלהם כדי שכל יום יתקשרו אליהם לשאול מה הם לובשים וכאלה.דורה ק. · 2012-06-28 09:01:14
מעדיפה לפעול נגד הקורסים, לא נגד החניכים. אין לי מה לצרוח או לחפש להטריד באינטרנט מישהו שבא אליי ושאל מה השעה. נפנוף קל והם הולכים. אם הוא דוחף ידיים זה כמובן משהו אחר, אבל בזה לא נתקלתי.אמיר · 2012-06-28 09:59:31
לנבוח עליהם לא יעזור, הם רק ייגשו למישהי אחרת, שנראית להם פחות בטוחה בעצמה. זה רק יעלה את רף האלימות המינית. מה שחשוב לזכור הוא שכל מי שפועל לפי הוראות הפעלה לשימוש בגוף האישה, בלי להתייחס לנפשה ולכבד אותה כאדם עצמאי בעלת רצונות וזכויות – הם זכרים חסרי בטחון שהדרך היחידה שלהם ללטף את האגו, שהוא מה שמניע אותם, תהיה הכפפת רצונם לתכנית עבודה של מי שהם תופסים כזכר אלפא. המשמעות המעשית של כל החפירה הזו היא שמי שמרגישה בטוחה דיה יכולה וצריכה לחייך אל היצורים האלה ולהגיד בקול רם וברור שהיא זוכרת אותם ושיש להם ממש קטן. זה כבר יציף להם את תחושת הלוזר וישלח אותם חזרה למאורה.Meme · 2012-06-28 10:07:14
אמיר – לא חייבים ללכת כל כך רחוק, גם סתם “אה, אתה מהקורסים האלה? מצטערת, אני לא יוצאת עם מטרידים מינית” מעביר יפה את המסר. התלמידים הם הרבה פעמים סמי-קורבנות בעצמם. רק סמי-קורבנות, כי הם עושים את זה מרצונם, אבל הם הרבה פעמים לא מבינים שזה לא בסדר. אז אני מבהירה להם.וגברים שקוראים את זה, לקראת הלילה הלבן או בכל זמן אחר: אישה (או נערה, או חמוד מכל – ילדה) שנראית שהיא בסיטואציה רעה, לא תכעס ולא תיפגע אם תגשו ותשאלו בעדינות “את בסדר? הוא מטריד אותך?”. הגיבוי הזה שווה זהב.
בתי · 2012-06-28 11:01:44
קליפ קצר שמסכם את מה שמלמדים שם!http://www.youtube.com/watch?v=tLPZmPaHme0
דובי · 2012-06-28 11:25:31
עומר: תודה, הוספתי תמונת מסך של העמוד המקורי.רותם: אני לא חובב של הרעיון שהתשובה להטרדה היא הטרדה נגדית. חשוב אבל שנשים תהיינה מודעות לכך שתהיה קבוצה של אנשים שם בחוץ שיתחילו איתן לא כי הן באמת מצאו חן בעיניהם, אלא כי הן משמשות מטרות חיות בסימולצית קרב.
מים: צודקת לגמרי! לנו הגברים יכול להיות תפקיד מאוד חיובי בהפסקת ההטרדות הבלתי נסבלות הללו.
מיצבשת · 2012-06-28 13:00:41
דובי שלום, האנשים האומללים שנרשמים לקורסים האלו ואותם גאונים שלוקחים להם כסף כדי למכור להם את האשליה הם בסה”כ סוג של רעש רקע תמיד ימכרו תרופות פלא תמיד יהיו אנשים שרוטים ותמיד בנות יצטרכו לעמוד על שלהן ולא להיות נאיביות. בקיצור חבל שנתת במה לטימטום הזה...אני · 2012-06-28 13:16:56
אני חושבת שלגברים יש תפקיד גדול יותר. בתור גברים בוגרים שמעריכים נשים, יש לכם תפקיד לחנך את הדור הבא – את האחיינים שלכם, את הילדים שלכם – להתייחס בכבוד לנשים.ואם כבר דיברנו על מונחים צבאיים: במישור הטקטי חשוב לתת גב לבחורה in distress. במישור האסטרגטי: חשוב לכוון את הצעירים לתקשורת בין המינים, ולא להטרדה. תהיו “הדודים המגניבים” שמראים להם איך להתחיל עם נשים. ותעשו את זה בדרך שיוויונית שמכבדת את רצון האישה. תלמדו אותם שסקס עם בחורה שרוצה אותך בחזרה יכול להיות מדהים. וסקס שהשגת בדרך עקומה (אולי היא הייתה קצת שיכורה מדי?) מחוויר לעומתו, שלא לדבר על מה שהוא עושה למצפון שלך...
בקיצור תהיו אתם הדבר שהבחורים באמת מחפשים, כשהם הולכים לסנדאות המפוקפקות האלה!
אם כל אחד ידבר עם האחיינים שלו, עם הילדים שלו, על הדברים האלה – העולם יהיה מקום טוב יותר.
א.א · 2012-06-28 15:38:07
מחזק את מה שמישבצת ו”אני” אמרו לפני.אסטרטגיות יעילות: – התעלמות – לנפנף באסרטיביות (להראות לו שאת לא מעוניינת בתקשורת בכלל) – להגיד שאת יודעת שהוא בקורס פיתוי, ושהטריקים לא יעבדו לו. – להיות אסרטיבית במיוחד (להרים את הקול, לבקש עזרה מחברים\שומר ומה שרק צריך) אם הבן אדם לא עוזב אותך למרות בקשותיך, מטריד פיזית, מטריד מילולית (מדבר על הרגליך המיניים למשל) וכו' – אם הבן אדם מבין עניין (זיהית שיש עם מי לדבר) ובא לך להיכנס לשיחה איתו, אפשר להיכנס איתו לשיחה ולהסביר מה לא בסדר בטכניקות שלו ואיך צריך להתנהג עם בנות. אולי בסוף תגלי שהוא דווקא סבבה. טיפ זה יעיל גם לגברים שמבחינים ב”מתלמד מסכן” ורוצים להסביר לו מה באמת עובד.
אסטרטגיות לא יעילות – להיכנס לויכוח, ירידות, קללות וכו' (הוא רק יהנה מזה, כי הוא מבין שהוא גרם לך “להתרגש ממנו”) – לצעוק כמו משוגעת על מי ששאל אותך איזו שאלה (כי זה לא טוב לבריאות) – לאסוף פרטים ולהטריד בחזרה (את באמת רוצה להיכנס לזה? אין לך דברים טובים יותר לעשות בחיים?) – ללכת למשטרה עם פרטים של מישהו ששאל אותך מה השעה ונגע לך במרפק (השוטרים בתחנה גם לא יהיו האנשים הכי נחמדים שתפגשי, ולא יעשו עם תלונה כזו כלום) – להיכנס לשיחה עם בן אדם שלא שווה את הזמן \ שלא קולט
ailaG · 2012-06-28 17:36:47
לנבוח עליהם לא בהכרח עוזר, חלקם לוקחים את עצם התגובה כפוטנציאל לקשר, גם אם היא שלילית. היא תגובה. התעלמות פירושה אי-התנגדות והתנגדות פירושה אינטראקציה.זאת הבעיה, זה ושהם מפתיעים אותך – הלא אנחנו לא מסתובבות מוכנות לקרב כל הזמן. אז אם מישהו שואל שאלה כביכול תמימה וכעבור שניה אנחנו מבינות שהוא מנסה “לכתר” אותנו, “לכבוש” אותנו, זה אחרי שכבר ענינו, והוא כבר לא ירפה. בדיעבד תמיד באים עם תשובות טובות יותר, אבל הן תמיד מניחות שבשניה הראשונה אנחנו מניחות שכל מי שמנסה להגיד לנו משהו מנסה לתקוף. וזה לא נכון.
על פני השטח « האחות הגדולה · 2012-06-29 05:56:29
[...] קצרצר: לילה מטריד (דובי קננגיסר, לא שומעים!) [...]אילן · 2012-06-30 20:54:57
הכרצונך בעייתי באמת, אבל חוץ מזה נשמע כאילו הוא קורא להם ללכת להתחיל עם בחורות ברחוב ב”לילה לבן”. מה הבעיה בזה?ailaG · 2012-06-30 21:46:04
אילן, זו “סדנה” איך להתחיל עם בנות. הם לא מלמדים שם את הבנים להיות מי שהם ולהיות נחמדים, הם מלמדים טריקים איך להשכיב בחורות, איך לשקר להן, איך לגרום פסיכולוגית לרגשי נחיתות כדי להוריד עכבות וכו' וכו'.היה לפני כמה זמן בלגן סביב שרשור מאחד הפורומים האלו, כשחניך באחד הקורסים התפאר בכך שאנס בחורה (הזמין אותה הביתה אליו למרות שהבהירה שהיא לא בקטע, הבטיח לה שלא ישכב איתה, ואז בבית שלו הפשיט אותה ושכב איתה לפני שהספיקה להתנגד) תו”כ שימוש בז'רגון של הקורסים הללו, וגולשים אחרים (נדמה לי שגם מדריך) שמחו והיללו אותו.
חוץ מזה, גם כשיודעים להתמודד איתם (יש טריקים שלהם שאפשר “להריח” מרחוק) זה די מעצבן להיות קורבן לקורס שבו שיעורי הבית הם להתחיל עם 100 בחורות או להעליב 100 בחורות או לדבר במילים גסות ל100 בחורות. אחרי שאתה יושב ברוטשילד ובאים ושואלים אותך “תגידי, אם אני אתפשט כאן ועכשיו מולך מה תעשי?” – למרות שהוא לא התפשט, ושהוא הלך אחרי שעניתי (“אקרא למשטרה”) זה לא היה סתם מישהו ששאל מה השעה. המטרה שלהם היא לגרום להלם, כי זו שאלה מפתיעה, וכשהבחורה מנסה להבין אם באמת קרה מה שנדמה לה שקרה – שמישהו שאל אותה שאלה כזו באמצע הרחוב – לנצל את זה למגע או לשיחה שממשיכה את ההלם. כבר ראיתי סיפור ב”הכצעקתה” על מישהי שאחרי שאלה ממש כזו הבנאדם תפס לה את החזה ולא נעים לדעת שיש פוטנציאל לזה. מן הסתם על מי שמכירה את הטריק זה לא ממש עובד, אבל קרה לי לפני כמה זמן שתפסו אותי בסיטואציה לא רגילה עם שאלה ועד שקלטתי שהבנאדם עם היד לכיוון החזה שלי הוא כבר נגע.. אם כי עד עכשיו אני לא יודעת אם זה בתום לב או לא. הוא התעניין בהדפס על החולצה שלי, שהיה קשור לנושא עניין משותף שלנו. לא נראה כאילו הוא חניך בקורס כזה, אבל לא ברור למה שלח ידיים. אבל שלח והלך.)
וחוץ מזה, מעצבן להחשב כאובייקט. אנחנו קבוצת פוקימונים, הקורס יתן לך פוכדור, ויאללה לתפוס את כולם כי מקומנו בכדור הקטן בכיס שלו. זאת לא דרך להסתכל על אנשים.
יואב · 2012-07-02 13:20:03
בדיוק כמו שלא נעים שטלמרקטינג מתקשרים אליך הביתה, או שאנשי מכירות פונים לך ברחוב ומנסים למכור לך משהו, או שדוחפים לך דואר זבל לתיבת דואר.זו עוד הצקה אחת בחיי היום-יום, אבל אחת שמתכוונת על נשים באופן פרטני, ונוגעת לא בארנק אלא באיזורים רגישים יותר.