כמה ח”כים פתחו עמודים בפייסבוק. זה כדי “להיות נגישים לציבור גם באמצעות רשתות חברתיות מסוג זה”. אולי עדיף, אם הם כל כך רוצים להיות נגישים, שיענו יותר לדוא”ל ששולחים אליהם. מצד שני, בהחלט יתכן שהפרסום הזה מסמן את סופו של גל הפייסבוק בישראל.

נו, שוין, לפחות הם לא מספרים לנו שהם יצרו לעצמם אוואטר בסקונד לייף. אגב, שמתי לב שכבר אף אחד לא מדבר על סקונד לייף. נגמר ההייפ?

לקריאה נוספת:

פייס אוף

תודה, פייסבוק 

#אינטרנט #פוליטיקה

הפוסט הקודם: משטרת מדינה

הפוסט הבא: יצור ירקרק משונה מי יודע

עידו קינן כתב בבלוג (הזמני) שלו על שני מקרים של ניצול כלי התקשורת לרעה על ידי כוחות הבטחון. האחד היה גילוי של השנורר רפי איתן ששני עיתונאים, ישעיהו בן-פורת ואורי דן, היו בעברם סוכני מוסד, בעת ששימשו כעיתונאים. איתן, כנראה, מאמין שלאחר מותם, אין כל נזק בגילוי הזה. זה שהדבר פוגע בצורה משמעותית באמינות התקשורת בישראל – זה לא מפריע לו. (כלומר, מה שפוגע באמינות התקשורת זה עצם העובדה שעיתונאים עבדו בשירות המוסד. אבל אם כבר קרה הדבר, מוטב שאיש לא ידע על זה).

הארוע השני היא הגילוי ששוטרים ממשטרת ישראל התחזו לכתב הפלילים של חדשות ערוץ 2 ארז רותם, כדי לפתות עבריין להפגש איתם כדי לעוצרו. על פי הדיווח שעידו מצטט מהארץ, במשטרה אפילו לא הבינו מה הבעיה (ועל הדרך גם עשו את השימוש המקורי ביותר שנתקלתי בו במונח “גילוי נאות”).

פה המצב עוד יותר בעייתי: לא מדובר על עיתונאי שסרח (ואז, מה לעשות, התקשורת אשמה) – מדובר על מעשה שלאף אחד מהעיתונאים וגופי התקשורת הקשורים לא הייתה שליטה עליו, והפגיעה בשמם הטוב וביכולתם לבצע את תפקידם נאמנה נעשתה על לא עוול בכפם. אפילו אם המשטרה לא הייתה מספרת לעיתונאי על כך, הנזק היה נגרם: מן הסתם השמועה הייתה עושה כנפיים בעולם התחתון ששוטרים מתחזים לעיתונאים. וענף שלם של עיתונאות נגדע. לצורך העניין, אין הבדל בין התחזות של שוטר לעיתונאי לבין התחזות של חייל לעיתונאי או לנהג אמבולנס כדי לתפוס מבוקש: כדי להשיג מטרה נקודתית, חשובה ככל שתהיה, הם פוגעים ביכולתם של אנשי מקצוע לבצע את תפקידם להבא ובכך מונעים השגת הרבה מטרות עתידיות – ועל הדרך מסכנים את חייהם של אותם אנשי מקצוע שעכשיו יחָשדו אוטומטית כקשורים לכוחות הבטחון.

המעשה המטומטם הזה של המשטרה מתקשר ישירות לדרישה אחרת של המשטרה – אותה הצעת חוק שלמרבה הזוועה עושה את צעדיה לעבר אישור הכנסת בקריאה שניה ושלישית, המבקשת לאפשר למשטרה נגישות למאגר מידע שיכיל את כל מספרי הטלפון שחייגנו אליהם, כל מספרי הטלפון שחייגו אלינו, מיקומנו על פי איכון הרשת הסלולרית ולאיזה אתרים גלשנו באינטרנט הביתי שלנו – וכל זה, אפילו בלי צו שופט אם איזה קצין דמיקולו מרמת סגן-כלום ומעלה החליט שיש צורך בכך. וכל זאת בשביל מה? בשביל שהמשטרה תוכל להלחם בפשע המאורגן בלי ממש, אתם יודעים, לזוז מהכסא או משהו כזה. פגיעה כל כך משמעותית, רחבה וארוכת טווח בעקרונות יסוד של המשטר שלנו, בשביל מטרה נקודתית שאפשר היה להשיג באופן אחר.

המשטרה עיוורת לפואנטה של עצם קיומה: הגנה על האזרחים. אם הם לא יכולים למלא את תפקידם בלי להפוך לאח הצולע והקצת מפגר של השטאזי, עדיף שלא יעשו כלום (בסופו של דבר, הסתדרנו די טוב כבר כמה שנים טובות בלי משטרה מתפקדת). המגוחך הוא שבמקום לדרוש את הדרישות ההגיוניות – תוספת תקציב, תוספת תקנים, תוספת הכשרה לשוטרים, וכו', המשטרה פשוט מאמצת את הגישה הצה”לית: חישוף כללי של השטח. אבל מה שעובד (סוג של) כשמדובר בפלסטינים נטולי זכויות אסור שיעבוד כשמדובר באזרחים של המדינה*. אי אפשר להפוך את אזרחי המדינה לעבדים של מי שאמור להגן עליהם.

העצוב הוא שלא ממש נשאר מי שינענע את המשטרה שלנו כדי לגרום להם להבין שהם שם כדי להגן על הזכויות שלנו, לא כדי לחסל אותן בעצמם. הכנסת, שכבר רגילה לירות לעצמה במגוון איברים ולא להבין איך זה שהיא מדממת כוח וסמכויות, נכשלת גם הפעם בעמידה על המשמר להגנה על מי שהכניס אותה למשכן. כרגיל, היא שוכחת שתפקידה הראשון והעליון הוא לייצג את האינטרס של הציבור הישראלי.

• אסור שהוא יעבוד גם במקרה של הפלסטינים, אבל זה כבר סיפור אחר.

#חברה #טכנולוגיה #טלוויזיה ועיתונות #ישראליאנה #משטרה #משפט #עצבים #פוליטיקה

הפוסט הקודם: אוויר ברים צלול כיין

הפוסט הבא: וופטי-פאקינג-דו

אני אמור לכתוב עכשיו עבודה על המוסדתנות החדשה (New Institutionalism), אז במקום לכתוב טיוטות ולזרוק, אני הולך לקשקש קצת פה על משהו שנמצא קצת בסביבה, בתקווה שזה יעזור לי לארגן את המחשבות. בונוס למיטיבי לכת: כמה מילים על הבחירות שנערכו היום באונטריו ולמה הן מעניינות לכם את התחת.

המשנה למנכ”ל פלאפון הכריז היום הכרזה מעניינת: מי שלא היה לו טוב בחברת הסלולר שלו, כבר עבר, ולכן לא תהיה שום השפעה לחוק הניידות. נתעלם לרגע מהתגובה הצינית המתבקשת – רוב מי שרוצה לעבור תקוע בתוכניות לשלוש שנים עם קנסות מפה עד הודעה חדשה, ולכן ההשפעה בכל מקרה תתפרס על פני התקופה הזו. אבל יש כאן משהו מהותי יותר. ניר שטרן טוען שמדובר פה בשוק כל כך משוכלל, עד שכל פעולה שמישהו רצה לעשות (שאינה מנוגדת לחוזה קיים) נעשית כמעט מיידית. במונחים של כלכלה פוליטית זה מכונה “אפס עלויות פעולה” (zero transaction cost). הוא מאמין שהמגבלה הקיימת כיום (ה”מוסד” של מספרי טלפון יחודיים לכל רשת) אינו משפיע על התהליכים הכלכליים, ומכאן שגם ביטולו לא ישפיע עליהם.

מה שמעלה את השאלה אם שטרן מאמין שאנחנו חוזים ב”קץ ההיסטוריה” איפשהו בסביבה. במצב של אפס עלויות פעולה, כאשר גורמים חדשים אינם יכולים להכנס לשוק ובהנחה שאין התקדמות טכנולוגית (ואין כזו כרגע), אנחנו היינו צריכים להיות במצב של איזון (equilibrium). למעשה, זה בדיוק מה שהוא טוען שקורה: “שיעור הנטישה השנתי עומד על 15% בממוצע ובכל שנה עוברים מעל מיליון לקוחות בין החברות. אני לא רואה את המספר הזה גדל ל-3 מיליון”. כלומר, יש תזוזה מסויימת של לקוחות, אבל אפשר לראות את זה כטעויות סטטיסטיות שמבטלות את עצמן. “רעש סטטי”.

אבל האם המצב הזה הוא האיזון האופטימלי של השוק המשוכלל, או שמא זהו שיווי משקל מקומי שמוחזק במקומו על-ידי ההשפעות המוסדיות (עלויות הפעולה) הקיימות? כלומר, האם שינוי מהותי ב”עלות” ללקוח של מעבר לחברה אחרת (והעלות הזו כוללת את הטרחה שבעדכון כל העולם ואשתו לגבי המספר החדש, ולפעמים גם המשך אחזקת הקו הישן באופן זמני עם הודעה בתא הקולי לגבי המספר החדש), לדעת שטרן, לא צפוי להזיז את שיווי המשקל למקום אחר?

אם זוהי אכן דעתו, זה מעלה תהיות לגבי יכולותיו כמנהל להבין את השוק שבו הוא מתפקד. כמובן, ניתן לשער כי הדברים נאמרו כיח”ץ ולא כאמירה עסקית כנה. אחרי הכל – פלאפון מתכננת לצאת בקמפיין לשימור לקוחות, וזה מראה על חשש מסויים מפני השינוי.

מצד שני — קמפיין לשימור לקוחות? בעוד ששטרן מתגאה ב”חשיבה מחוץ לקופסא” של החברה שלו, המהלך הזה מצביע דווקא על שמרנות קיצונית. השוק הולך לקראת מהלך מהפכני. המהלך הזה צפוי, ככל הנראה, לפגוע בבסיס הלקוחות של חברת פלאפון. והתשובה של החברה הוא קמפיין לשימור לקוחות? כלומר, פלאפון מקווה לתקוע אצבע בסכר ולמנוע מהשינוי שמתחולל סביבה להשפיע עליה. זאת, במקום לנסות לעלות על הגל המתגבר ולנסות לבנות לעצמה שוק חדש באמצעות מינוף המבנה המוסדי החדש בשוק הסלולר.

אם התגובה היחידה של פלאפון למהלך של משרד התקשורת תהיה קמפיין לשימור לקוחות, היא עושה את החיים קלים למתחרות שלה. מצד שני, אין סימנים שהמתחרות שלה חושבות יותר מדי בגדול בכל מקרה. גם זו השפעה מוסדית: הסטגנציה הניהולית שמשרה שוק עם תחרותיות כל כך מוגבלת כמו שוק הסלולר בארץ מונעת מחברות שנמצאות בעמדה לקפוץ לכאן או לכאן – להפסד או לנצחון – לקחת סיכון כלשהו, ובסופו של דבר הן נשארות תקועות באותו המקום, כשה”מנצחת” היא מי שנרטבה הכי פחות מגלי ההיסטוריה.

—

נו, עזר? לא נראה לי... נו, שוין.

—

עד היום הייתה זו תקופה מאוד מרגשת, כמדען מדינה, להיות בקנדה. שני תהליכים מרתקים התרחשו כאן לאחרונה, והיום הסתיים השני שבהם בקול ענות חלושה (הראשון מחכה לקולות הימאים).שתי פרובינציות קנדיות, קולומביה הבריטית ואונטריו, הקימו “אסיפות אזרחים” שקיבלו, כל אחת בנפרד, סמכות נכבדה: לבחור ולתכנן שיטת בחירות חדשה עבור כל אחת מהפרובינציות, שתעמוד למבחן משאל עם של כלל המצביעים. ראשונה הייתה האסיפה בבי.סי.. אחרי דיונים מעמיקים לאורך שנה, הם הכריעו באופן שהפתיע רבים. השיטה שבחרו בה היא שיטה אזוטרית למדי הנקראת STV – שיטת הקול היחיד הניתן להעברה. השיטה קיימת במקומות בודדים בעולם, המרכזי שבהם הוא אירלנד. היא נחשבת מאוד בעיני מדעני מדינה, אבל יש לה מגרעה אחת בולטת: היא מורכבת מאוד. מרבית האזרחים והגופים שהביעו עמדה בפני האסיפה תמכו בשיטה אחרת – MMP (שיטה יחסית מעורבת) – שהיא נפוצה הרבה יותר (גרמניה היא הראשונה שהנהיגה אותה, וכיום היא פועלת במדינות רבות ברחבי העולם), וקלה יותר להסבר.אבל נציגי האסיפה הכריעו בעד השיטה שהם חשבו לטובה יותר, תוך שנטלו סיכון שהיא תדחה על-ידי הציבור בגלל שהאזרחים יתקשו להבין אותה. המימון המזערי שהוקצב לחינוך הציבור לקראת משאל העם לא תרם הרבה, והסף שנקבע לקבלת השיטה החדשה – 60% מהמצביעים – הוא גבוה במיוחד. למרבה ההפתעה, למרות כל הקשיים, ההצעה זכתה לרוב בציבור, אבל לא מספיק. 58 אחוז מאזרחי קולומביה הבריטית תמכו בשיטה שרובם לא הבינו, לפי עדותם.

באונטריו למדו את הלקח. גם פה התלבטו חברי האסיפה בין שתי שיטות – MMP ושיטה אחרת, גם היא מסובכת יותר ופחות נפוצה. לבסוף החליטו לא לקחת סיכון, ויצאו אל הציבור עם השיטה האהודה יותר. אלא שעכשיו מסתבר לנציגי הציבור באסיפה מה שכל פוליטיקאי לומד מוקדם בקריירה שלו: מה שהיה פופולארי כשהצעת אותו, עשוי להעיף אותך ממשרתך עד לבחירות. נכון לרגע זה ממש השיטה החדשה זוכה לתמיכה עלובה של פחות מ-37 אחוז. כדי להדגיש עד כמה זה גרוע, אם הסף היה הפוך, והיה נדרש רוב של 60 אחוז כדי לשמור על השיטה הקיימת – עדיין השיטה הקיימת הייתה זוכה. אל מול הכמעט ניצחון של השיטה שהוצעה בבי.סי., ולאור האמונה של חברי האסיפה באונטריו שהם משפרים את הסיכוי לשינוי הסטטוס קוו על ידי הבחירה בשיטה הפשוטה יותר, ההפסד הנוכחי הוא צורב ומעורר שאלות.

סקרים לקראת הבחירות הצביעו כבר על אובדן המומנטום הציבורי של השיטה המוצעת, במיוחד בקרב מצביעים מבוגרים. יותר מכך: עלה כי ככל שאנשים הבינו את השיטה המוצעת טוב יותר, הם העדיפו את השיטה הקיימת. כלומר, בניגוד למה שהאמינו בבי.סי., הבעיה לא הייתה בחוסר דיון ציבורי ובמימון לקוי להשכלת הציבור, אלא דווקא להפך: יותר מדי אנשים הבינו מה מציעים להם, ודחו את זה בשתי ידיים.

התיאור הזה גם פוסל פרשנויות נוסח “better the devil you know”: אזרחי אונטריו לא העדיפו את הסטטוס קוו כי הם פחדו ממשהו לא מוכר והעדיפו את החרא שהם כבר מכירים. הם שקלו לעומק את מה שהוצע להם והחליטו שזה לא מתאים להם.

אמרתי שרק עד היום הייתה תקופה מרגשת? עכשיו אנחנו למעשה רק מתחילים. עם שני מקרים כל כך שונים, המון שאלות עולות מעצמן. מדוע דחו אזרחי אונטריו את השיטה המוצעת, בעוד שאזרחי בי.סי. נטו להעדיף את השיטה החדשה? מה המשמעות של הנתון לגבי המצביעים באונטריו שהבינו את השיטה המוצעת ודחו אותה בשל כך, לגבי הרעיון של אסיפת האזרחים? האם האסיפה הייתה עד כדי כך לא מייצגת את רוב האזרחים שמשהו כאן התפספס מהיסוד? או שמא חרף ההבנה הפשוטה את השיטה המוצעת, היה חסר לאזרחים שלא השתתפו בדיוני האסיפה מימד דליברטיבי מסויים שיגבש תמיכה בשיטה המוצעת?

הסיפור עוד לא לגמרי הסתיים. לאור התוצאות הגבוליות בקולומביה הבריטית עלו טרוניות על כך שמן הראוי לערוך את המשאל מחדש, ולהקדיש יותר משאבים להסברה של השיטה המוצעת – אחרי הכל, הייתה תמיכה של רוב גדול מהציבור בשיטה, ורק מספר שרירותי שנקבע כסף תחתון מנע את קבלתה, ולכן ראוי לתת לה סיכוי נוסף. ההנחה מאחורי הקריאות הללו הייתה שאם יותר אזרחים יבינו את השיטה, ניתן יהיה לעבור את סף 60 האחוז. התוצאות של הבחירות היום באונטריו מעלות שאלות לגבי נכונותה של הנחה זו.

המשאל החוזר שיערך בבי.סי. ב-2009 יאפשר לנו לבחון מקרה שלישי, וכך יווצר רצף מרתק של ארועים שהוא אולי הדבר הכי קרוב לאידיאל של מבחן מעבדה של תאוריות בדמוקרטיה ומדע המדינה.

אז אם דאגתם לי שהפוליטיקה פה משעממת ואני מתגעגע לשטויות של כן שטחים לא שטחים שאתם חוגגים עליהן, שוב, בימינו – אתם יכולים להסיר לפחות את הדאגה הזו מלבכם.

#חברה #חינוך #כסף #מדע המדינה #פוליטיקה #קנדה

הפוסט הקודם: תודה, פייסבוק

הפוסט הבא: פייס אוף

אני תוהה, כשביבי אומר שהוא שותף בפרטי הפעולה בסוריה, הוא מתכוון לזה כמו שהוא ראה את החיילים הבריטים בפלשתינה בילדותו בשנות ה-50, או כמו השיחות שהיו לו עם השר זאבי בממשלתו?

#נתניהו #פוליטיקה #קצרצרים

הפוסט הקודם: בעית המספרים הקטנים, קווים אדומים מסולסלים

הפוסט הבא: פטריסייד

סנופס מספרים על פוליטיקאית ניו-זילנדית שנפלה קורבן למתיחה שבה היא שוכנעה לתמוך בחרם על “דיהידרוגן מונוקסייד” (איך מתרגמים את זה לעברית?), חומר כימי בעל השפעות שליליות רבות ומרחיקות לכת.

המשימה שלכם: לבחור חבר כנסת משעשע (ישראל חסון?) ולהעביר אליו תרגום של התאור של מוראות החומר הכימי המסוכן, ואז לראות עד כמה טמבלים חברי הכנסת שלנו באמת. בהצלחה.

#מדע #פוליטיקה

הפוסט הקודם: לא יודע אנגלית? גם אנחנו לא!

הפוסט הבא: בעית המספרים הקטנים, קווים אדומים מסולסלים

היום החל שבוע האוריינטציה שלי באוניברסיטה, מה שאומר מפגשים עם המון אנשים, רובם עמיתים לספסל הלימודים החל משבוע הבא, מקצתם מרצים שילמדו אותנו. אני, כחנאג' נטול כישורים חברתיים בגרוש, ישבתי רוב הזמן בפינה ולא דיברתי עם אף אחד בזמן שכולם קשקשו אלו עם אלו. בשלב כלשהו ראה אותי אחד המרצים – ראש המחלקה, למעשה – שלימד אותי כמרצה אורח בקורס שעברתי באוניברסיטה העברית. אני בדיוק כרסמתי סנדוויץ' עם נקניק שהוגש על תקן ארוחת צהריים. הוא התיישב לידי ושאל לשלומי, בירך אותי על כך שהחלטתי ללמוד בטורונטו והתעניין בתחומים שאני מתכוון ללמוד. המשכנו לשוחח – מדובר באדם שמעורב בפרוייקטים לקידום הדמוקרטיה והשלום ברחבי העולם, כולל בישראל ובמזרח התיכון באופן כללי. שנה שעברה, למשל, הוא היה בעיראק, בניסיון לקדם את הפרוייקט החוקתי של המדינה העיראקית. בקיצור, אדם מעניין מאוד, נעים דיבור ולבבי.

בשלב כלשהו הוא שאל אותי מה דעתי על תהליך השלום שהחל שוב ללבלב לו באזורנו. נאלצתי להודות שבין כל ההכנות למעבר וההתארגנות מחדש פה, לא ממש עקבתי אחרי החדשות כבר מספר חודשים, ואני לא באמת יודע מה קורה בארץ. ניסיתי למלמל כמה הפלצות חסרות משמעות על החמאס בעזה ומצב החסה בשטחים, ועל איך שמה שזה לא יהיה שקורה שם, אני סקפטי (מה שנכון), אבל לא שכנעתי אף אחד שיש לי מושג מה העניינים אצלכם.

בדרך הביתה הרצתי את השיחה הזו מחדש בראש, ועברה לי שורה שלא אמרתי ופתאום נראתה לי מעניינת להגיד — זה קורה לי לעיתים קרובות מדי, אם להודות על האמת — “למעשה, את השמירה על הקשר עם ענייני היום בישראל אני עושה באמצעות מקורות אלטרנטיביים, כמו בלוגים”. למה זה מעניין? כי אני באמת קורא הרבה בלוגים, לא מעט מהם בלוגים פוליטיים במובהק ואחרים שסתם נוטים לעסוק בענייני דיומא לעיתים קרובות. אתם יודעים על מה כתבו בהם בשבועות האחרונים? על המשתמטים. ברצינות – לפי הבלוגוספירה הישראלית (לפחות זו שמיוצגת בגוגל רידר שלי), סוגיית המשתמטים זה הדבר היחיד שקורה בארץ בימינו. ולא כך הוא: בדיקה זריזה בוויינט העלתה שיש שיחות בין אולמרט לאבו-מאזן, יש נייר עמדה מתגבש, ועידות פסגה מתארגנות וליברמן שפיו קוצף בזעם.

איפה כל זה בבלוגוספירה הישראלית? לא קיים. האם זה משום שהתייאשנו מכל סיכוי להסדר עם הפלסטינים? האם זה משום שאנחנו די ציניים לגבי הכוח האמיתי בשטח של שני המנהיגים הללו שמנסים להגיע להסדר?

אז תגידו לי אתם – זה מורגש? יש תחושה שהולך לקרות משהו? שמשהו זז? או שכולם באמת מתעלמים מהתהליך המדיני שהחל לו מחדש כאילו במחשכים?

ביום רביעי הבא אני נפגש עם המרצה הזה שוב. אשמח לדווח לו על התגובות שלכם.

#אולמרט #פוליטיקה #שכנים

הפוסט הקודם: שירקבו

הפוסט הבא: מי?

קצת קשה לי לעקוב בעניין אחרי הפוליטיקה בישראל מפה. אחרי שגיליתי עם איזה בעיות מתמודדים הקנדים*, קצת קשה לחשוב שיש אפילו טעם לדון בבעיות של ישראל: הן כל כך אדירות ובלתי נתפסות, ויש סיכוי כל כך קטן לשיפור, כמו שזה נראה כעת, שהייאוש אוחז בי כל פעם שאני מנסה לחשוב על זה.

מה שגרם לי לכתוב על זה הוא טור של גבי שפר שהתפרסם בYנט. לא סביר להניח שהייתי קורא את הטור הזה אלמלא ההיכרות האישית שלי עם פרופ' שפר – אחד המרצים החביבים והמעניינים ביותר שהיו לי באוניברסיטה. קראתי את הדברים, בעיקר בעניין הפגיעה הצפויה במדינת הרווחה הישראלית (מה שנותר ממנה) אם ביבי יעלה לשלטון שוב, ועלתה בי תהייה: ידוע, הרי, שעיקר המצביעים של הליכוד וש”ס הם מהשכבות הנחשלות, בעוד שעיקר מצביעי השמאל הם דווקא מהעשירונים העליונים (שאלה למתקדמים: למי מצביעים רוסים עניים? לליברמן, לליכוד?). אז האם אין כאן מצב נפלא שבו הדמוקרטיה מענישה בדיוק את מי שמגיע לו שיענש על הטמטום שלו? האם לא הגיע הזמן להרים ידיים בפני האיוולת המתמשכת של רוב עניי הארץ ולהגיד להם: אתם יודעים מה? שתרקבו. לכו לעזאזל אתם והזנופוביה המרופטת שלכם שגורמת לכם שוב ושוב ושוב להצביע לימין כדי לדפוק את הערבים, כשבינתיים מי שהכי נדפק זה אתם.

רוצים ביבי? קבלו אותו. בגדול, מכל הלב. תבלו. ואנחנו אפילו נתמוך בכל הגזרות שהוא יבקש להטיל עליכם, כי מגיע לכם. כל סעיפי חוק ההסדרים הבא של ביבי, כולל כל העיזים, יעברו חלק ובלי ויכוחים. למה? כי אתם רציתם אותו, ומי אנחנו שנגזול מכם את ליטרת הביבי שלכם.

תנו לי סיבה אחת טובה למה, בהפוך על הפוך על כל התומכים הכי גדולים של ביבי, לא צריך לתמוך באיש הזה ולקדם אותו ולתת לו לעשות כל מה שהוא חפץ.

• כרגע, למשל, עיריית טורונטו מנהלת קרב כנגד הממשל של אונטריו בדרישה לתוספת תקציב של עשרות מיליוני דולרים, כי אם לא, לא יהיה מנוס מפגיעה בשרותים הבסיסיים ביותר שניתנים לאזרח. למשל, קיצוץ אחד מרכזי שמאיים על תושבי טורונטו התמימים הוא שהספריות הציבוריות(!) תסגרנה(!!) אחרי הצהריים בימי שני(!!!).

כן.

#כסף #לא פופולרי #נתניהו #עצבים #פוליטיקה

הפוסט הקודם: למה אני כן אוהב את גוגל

הפוסט הבא: הלו? שומעים אותי?

או, זהו. מצאתי את יעודי בחיים.

אם אתה סופר שחי במדינה המנוהלת על ידי אדם שאינו מתעניין באמנות, ובהחלט לא מתקצב אותה (לא, לא מדובר בישראל), איך תוכל לשנות את המצב ואת דעתו של המנהיג? [...] יאן מרטל, מחבר “חיי פיי” (בהוצאת כנרת זמורה ביתן) חשב על רעיון מקורי ביותר – מדי שבוע הוא שולח לראש הממשלה הקנדי, סטיבן הארפר, ספר חדש. אם ראש הממשלה לא בא אל הספרים – הספרים יגיעו אליו בדואר.

לא מדובר בסתם ספרים. שכן, מר הארפר הוא אדם עסוק, ולכן הוא מקבל ספרים “קצרים ותכליתיים”: טולסטוי ודומיו. לדעת מרטל, הספרים יכולים לסייע לראש הממשלה להירגע והם בדיוק מה שמנהיג פוליטי צריך אחרי יום עמוס.

אני תוהה אם אני אקבל דיסקים חינם אם אני אשכנע מוזיקאים שאני לא סובל מוזיקה...

(דרך כינבלוג)

עדכון ותיקון: טמבל שכמותי, סמכתי על הבלוג של כנרת שלא יעשו טעויות בתרגום. כמובן שהם עושים! הספרים נשלחים מדי שבועיים (כל יום שני שני, למעשה). יש קישור לידיעה המקורית בציטוט שהבאתי. דלגו ישירות לשם.

אגב, אם אני כבר פה, רציתי לדווח בסודיות שהמודיעין הקנדי עשה היום כברת דרך משמעותית, כאשר הצלחנו לשתול חפרפרת במכון פתח-תקווה להיתוך קר – מוסד כל כך סודי וחשוב שהוא ממוקם בעיר שכלל לא קיימת. בקרוב, אינשאללה, עוד נפיל את משטר העריצות הישראלי.

#ספרות ואמנות #פוליטיקה #קנדה #שכנים

הפוסט הקודם: המדריך לדובי ברשת

הפוסט הבא: למה אני כן אוהב את גוגל

‫חשבתם שאני נודד עד קנדה הרחוקה רק כדי לעשות לביתי? מה פתאום! אני אלטרואיסט! אני פה, בקנדה, בשבילכם. הנה, הסבר: ‬

In Saudi Arabia, net users can't get access to websites of opposition groups. Jordan and Bahrain both briefly banned Google Earth, citing security concerns. The Chinese government doesn't let netizens get to the BBC site in any language.

So what's a curious Web surfer to do in these Net-filtering countries?

They should get to know a kind-hearted soul using Psiphon (http://psiphon.civisec.org/), a software tool created by researchers at the University of Toronto's Citizen Lab. By downloading this piece of software, someone in a free-thinking country like Canada can let a person in a restrictive society gain safe access to a portal to the uncensored Web.

‫#אינטרנט #חברה #טכנולוגיה #פוליטיקה #קנדה‬

הפוסט הקודם: הנני

הפוסט הבא: משטרע?

ספר שאני קורא בימינו (”The Hand: How its use shapes the brain, language and human culture”) החזיר אותי לעבודה סמינריונית שכתבתי בזמנו תחת הכותרת “הומו פוליטיקוס: האבולוציה של הפוליטיקה”. זו הייתה עבודה שאפתנית – אולי, בעצם, יומרנית – שנכתבה במסגרת סמינר לסטודנטים מצטיינים (שכלל לא הייתי זכאי להשתתף בו על סמך הציונים שלי בשנים הרלוונטיות, אבל לא משנה). במסגרת העבודה ניסיתי לתת סקירה קצרה של מופעים של התנהגות “פוליטית” בקרב קופי אדם, ובעקבות זאת לטעון טענה לגבי היסודות האבולוציוניים של הפוליטיקה האנושית, כולל המעבר של חלקים גדולים מהחברה האנושית לשיטות דמוקרטיות אחרי אינספור שנים של שלטון אוטוקראטי על פני רוב החברה האנושית. אחד הממצאים המפתיעים שנתקלתי בהם במהלך המחקר לקראת העבודה היה שבחברות אנושיות קטנות ששימרו צורת קיום פרה-היסטורית (ללא כתב, ללא חקלאות, ללא מגורי קבע) קיימת העדפה ברורה לצורות שלטון שיוויוניות יותר (לפחות בקרב הזכרים של השבט), שכללו מנגנונים למניעת השתלטות של יחידים על השבט.

כמו הרבה עבודות אחרות שלי, מדובר היה בחיבור שמנותק כמעט לגמרי ממה שלומדים במחלקה למדע המדינה (או תקשורת), והסתמכתי הרבה יותר על טקסטים מתחומי הביולוגיה, אתולוגיה, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה מאשר טקסטים של התחום שלי. המשמעות, בין השאר, הייתה שהייתי צריך לכתוב טקסט כמו שכותבים מאמר לכתב עת כללי (כמו האייל), ולא כמו שכותבים למרצה, עם הסברת מונחים בסיסיים והפשטה של רעיונות מורכבים כדי שהכל יצליח להכנס לתוך המקום המוגבל והזמן המוגבל שיש לי להקדיש לזה.

התוצאה הייתה טקסט בעייתי מאוד (המרצה כתב לי הערה על השער: “ראה הערה חשובה בעמוד 27”. בעמוד 27, ליד השורה שבה היה כתוב “כפי שהראיתי...” ואז פורטה מחדש הטענה המרכזית של העבודה שלי, הוא שרבט “לא הבנתי איפה הראית את זה”), אבל כזה שכולל, לדעתי, יסוד טוב לטקסט רחב הרבה יותר, עם ביסוס טוב יותר והקדשת המשאבים הראויים לו.

בימים הקרובים אני אנסה לפרסם מספר פוסטים שנוגעים לכמה עקרונות מרכזיים שהעליתי בעבודה ההיא ושהתגלגלו לי בראש מאז, בשאיפה שיצא מזה משהו קוהרנטי ואולי גם דיון מעניין. היום אני אתחיל דווקא עם טקסט שמוכר לרבים בתחומי מדעי החברה: ספרו המופתי של הירשמן “Voice, Exit and Loyalty”.

הירשמן ביקש לעסוק בסיבות לכך שארגונים מסויימים מצליחים להתאים את עצמם לצרכי הלקוחות שלהם, בעוד שארגונים אחרים כושלים בכך שוב ושוב. הוא מתייחס לשני סוגים של ארגונים: מסחריים וממשלתיים, ומייחס ללקוחות/אזרחים שתי אפשרויות פעולה עיקריות כדי להביע עמדה: הבעה או יציאה. הבעה היא פשוט מבע מילולי (או פיזי) שמביע אי שביעות רצון מהארגון. אדם ששולח מכתב תלונה לשרות הלקוחות של ספק שירות עוסק בהבעה. גם הצבעה בבחירות היא סוג של הבעה עבור האזרח, כמו גם מכתב למערכת העיתון. יציאה היא הפעולה הקלאסית של הלקוח בשוק החופשי: לא נהנית? אל תקנה שוב. אם אני מפסיק להשתמש בשירות מסויים, ביצעתי פעולת “יציאה”. “להצביע ברגליים”, אפשר לקרוא לזה. אזרח יכול להצביע ברגליים על-ידי עזיבת המדינה (אהם), אבל מובן שמדובר בפעולה הרבה יותר מורכבת מאשר יציאה מול שירות מסחרי כלשהו.

הירשמן טען שגופים שונים מוכוונים למבעים מסוגים שונים. חברה מסחרית תגיב הרבה יותר טוב ליציאה מאשר להבעה – כל עוד אין משמעות כלכלית לחוסר שביעות הרצון של הלקוחות, לחברה לא ממש אכפת. לעומת זאת, חברה ממשלתית שהשורה התחתונה שלה לא מעניינת את קברניטיה עשויה להיות עיוורת למסר שבעזיבת הלקוחות, בעוד שאמצעים של הבעה יהיו אפקטיביים יותר. הירשמן נותן דוגמא של מערכת רכבות ממשלתית במדינה מסויימת שהפכה לבלתי אמינה בעליל, אך בו בזמן צצה לה חלופה בדמות שירותי אוטובוס מסחריים. הלקוחות של הרכבת עזבו אותה לאנחות, אבל אף אחד לא הביעה מחאה אל מול הגורמים הפוליטיים, משום שהחלופה הייתה מספקת. מכיוון שחברת הרכבות לא התעניינה בשורה התחתונה אלא רק בקיומה כארגון, השירות שהיא הציעה המשיך להתדרדר בלי שמישהו יטרח לעצור את התהליך.

המונח השלישי של הירשמן הוא בעייתי יותר בסכימה שלו. במקרה של מונופול, או של בעיה משמעותית לעזיבה כמו גם להבעה (למשל, במקרה של משטר דספוטי ואלים), עשויים הלקוחות/אזרחים לבחור פשוט באופציה של “נאמנות” – כלומר, הם ימשיכו לקנות את המוצר או לחיות במדינה פשוט משום שאין להם שום אופציה אחרת, ועדיף לא להעיר אריות ישנים מריבצם.  המונח הזה הוא בעייתי משום שבניגוד לשני הקודמים הוא לא כל כך מרגיש כמו פעולה של הפרט, אלא יותר של הארגון – הארגון כופה נאמנות על הלקוחות/אזרחים באמצעים שונים (הגנה על המונופול או שימוש באלימות, למשל), כדי למנוע פגיעה כתוצאה מחוסר שביעות רצון. אבל אם צורת ההתנהגות השלישית היא של הארגון, אז חסרה לנו צורת התנהגות רביעית, שתשלים את הסימטריה.

הצורה הרביעית, שהצעתי בעבודה שלי על סמך מאמר של Masters, היא הנידוי: הארגון, או החברה או המדינה מוציאים מתוכם את הגורמים הבעייתיים. נידוי יכול לקבל צורה של כלא, גירוש או הוצאה להורג. למרבה הפלא, נידוי יכול להתקיים גם במערכת יחסים של לקוח ונותן שירות, כאשר נותן השירות מנתק את יחסיו עם לקוחות בעייתיים. רק לאחרונה צצה דוגמא למצב כזה, עליה דיווח עידן מהבלוג אנקדוטות: ספקית סלולר אמריקאית הודיעה על החלטה “לפטר” לקוחות שמתקשרים יותר מדי לשירות הלקוחות שלה.

אם כן, יש לנו ארבע צורות פעולה, שתיים של הלקוח/אזרח, ושתיים של הארגון, שביחד מרכיבות את מערכת היחסים בין הפרט לארגון ומבנות את ההתפתחות ההדדית שלהם. האזרח יכול לדבר או לעזוב, והארגון יכול להשתיק או לנדות.

עד כאן, כאמור, מדובר בטקסט קלאסי של מדעי החברה. בפוסטים הבאים אקשור את מערכת המושגים של הירשמן (המורחב) להתפתחות האבולוציונית של האדם כיצור חברתי, וכיצד המושגים הללו באו לידי ביטוי בצורות החברתיות השונות שהאדם הקים לעצמו לאורך ה(פרה)היסטוריה. אני מקווה שלאורך הדרך הדברים יסבירו כיצד, לדעתי, הטבע הגנטי שלנו, בשילוב עם התרבות הממטית (מלשון meme) שלנו גרמו להיווצרות צורות שונות בתכלית של ארגון חברתי, וכיצד ההתפתחויות הנוכחיות בתקשורת בין-אישית עשויות להשפיע על המשך התפתחותה של צורת ההתארגנות הפוליטית האנושית.

#אבולוציה #הביולוגיה של הפוליטיקה #חברה #מדע #פוליטיקה

הפוסט הקודם: הגנבות הראשית

הפוסט הבא: עשרה ימים עד לטיסה לקנדה