לא שומעים!

גוגל השיקו שדרוג לעמוד החיפוש שלהם: גוגל אינסטנט. מה החידוש הגדול שמצריך עמידת דום מצד כל עיתון עם חצי מדור טכנולוגיה בעולם? ובכן, מעכשיו, כשתחפשו משהו בגוגל, תוצאות החיפוש תופענה תוך כדי ההקלדה, ולא רק אחרי שתלחצו על אנטר.

אני לא רוצה לזלזל בכך שגוגל חוסכים לנו עשירית השניה – אני דווקא מאוד מעריך כל פעולה שנחסכת לי בדרך למציאת מה שאני מחפש. יתר על כן, אנשים שמקלידים לאט, ויש כאלו עוד למכביר, צריכים בכלל לשמוח על כל קיצור דרך שכזה (אם כי, כמובן, מי שמקליד לאט בד”כ גם מסתכל על המקלדת בזמן שהוא מקליד, אז הוא לא ישים לב לתוצאות שצצו על המסך).

אבל כמו קפה אינסטנט, מרק אינסטנט או ג'לי אינסטנט, גם לגוגל אינסטנט קצת חסר טעם. או, אולי, מה שאני רוצה להתלונן עליו הוא דווקא על חוסר במעוף בתכנון השדרוג הזה. הרי מה עושה בסך הכל הטריק החדש? לוקח את התוצאה הראשונה של ה”גוגל סג'סט” הותיק, ומציג אותה מיד על המסך. זהו. זהו? אם גוגל היו רוצים להדהים אותי באמת, הם היו בונים אלגוריתם שמערבב תוצאות פופולריות של מספר השלמות פופולריות של מה שאני כותב. הרי כל הפואנטה היא לחסוך לי הקלדה, לא? אז למה כשאני מתחיל לכתוב “האמת”, אני מקבל עמוד שלם של תוצאות על “האמת של רביבו”, בלי לשלב פנימה תוצאות מתוך “האמת העירומה” ו”האמת המכוערת”, שלא לדבר על סתם “האמת”?

טיפה יותר השקעה הייתה הופכת את השדרוג הקטן הזה משטות חביבה למשהו שימושי באמת עבור הגולשים.

#אינטרנט #גוגל #טכנולוגיה

הפוסט הקודם: זכותי וזהו (ההבדל בין רצוי לדרוש)

הפוסט הבא: מי צריך השתתפות אזרחית?

בעקבות הדיון סביב “זכויות התלמיד” קישרה אפרת ¹ לפוסט ישן שלה על מה שהיא הגדירה כ”זכויות המגעילות של הילד במשפחה”. זה הזכיר לי משהו שרציתי לכתוב עליו כבר מזמן ² – מה, בעצם, הבעיה שלי עם “שיח הזכויות”? מפעם לפעם אני מעיר שאני מתנגד לנטייה של רבים לנסח כל דבר שאנחנו רוצים לקבל כ”זכות”. יש כאלו שמתנגדים גם הם לנטייה הזו, ומדברים על “משפוט” של החברה כתוצאה מכך. במיוחד בולט הדבר, כמובן, כאשר ישנה גם חקיקה, כמו חוק זכויות התלמיד, שמגבה את הטענה לזכות.

הטיעון שלי, עם זאת, הגם שאינו שולל את הטרוניה כנגד משפוט החברה, שונה. הטענה שלי היא שהשימוש הזה במילה “זכות” מעוות את משמעותה מן היסוד. “זכות” היא דבר-מה בסיסי. מינימום שבמינימום, שהירידה ממנו מביאה לפגיעה בלתי נסבלת במהות עקרונית של הפרט או החברה כולה. כך הזכות לחיים ולבטחון, הזכות לכבוד אנושי (במובן של dignity, לא של honor), הזכות למשפט הוגן – אבל גם הזכות לחופש הדיבור, לחופש הדת ולחופש ההתארגנות. וכדי להבהיר – כשאני אומר “מינימום”, אין הכוונה שאי אפשר לשלול את הזכויות הללו מבני אדם (בניגוד למה שטוענת החוקה האמריקאית, הן בהחלט ניתנות להזרה). ברור שאפשר. הזכויות הללו ניתנו לבני אדם על-ידי החברות בהן הם חיים. פעם לאף אחד לא היו זכויות, ואפילו המושג לא היה קיים. לכל היותר היו פריבילגיות. הכוונה שלי ב”מינימום” היא שחברה ליברלית כפי שחברות מערביות שואפות להיות חייבת להקנות את הזכויות הללו לאזרחיהן. ³

אז אין לי בעיה עם כך שהמינימום הזה יכונה “זכויות”. ⁴ הבעיה היא שהרבה דברים שהם ממש לא מינימום זוכים גם הם לכינוי הזה אצל הרבה אנשים. להפך – במקום להגדיר את הזכויות כמינימום, אנשים מגדירים את המצב המיטבי כזכות. הקישור שאפרת נתנה לחיבור על “זכויות הילד במשפחה” נותן הדגמה מצויינת של הערבוב הזה, בין הרצוי לדרוש. כך, למשל, הזכות לחיים (“לחיות”, בניסוח העילג של כותבת המאמר) נאמרת באותה נשימה עם ה”זכות” “להרגיש רצויים ואהובים” (שלא לדבר על הזכות המעניינת “לא לצאת להילחם עד להיותם בני שמונה עשרה” שאלוהים יודע מאיפה היא הופלצה, ואיש לא מסביר מדוע בגיל 18 מוות במלחמה הופך להיות לגיטימי).

קל לראות איפה עובר הגבול – חרף שימוש היתר במושג הזכות, איכשהו המושג “הפרת זכויות אדם” עדיין נשאר נהיר לאדם הממוצע. אם פגיעה במשהו נשמעת לכם כמו “הפרת זכויות אדם”, אז המשהו הוא כנראה זכות. אם לא, אז כנראה שלא – כנראה שזה משהו שראוי שיתקיים, אבל לא הכרחי. הוא לא מינימום לתפיסת החיים שלנו.

פרט אחד אחרון נותר כדי להשלים את התמונה. חקיקה אינה בהכרח מקנה זכויות. העובדה שנקבע בחוק, למשל, שכר מינימום מסויים, אין משמעו שלעובד עומדת “זכות” לשכר מינימום. לכן, ביטולו של שכר המינימום אין משמעו פגיעה בזכות. עם זאת, מכיוון שלעובד, כמו לכל אדם, עומדת הזכות לשיוויון בפני החוק, הרי שכל עוד החוק בתוקף, אי עמידה בדרישות החוק (למשל, תשלום שכר נמוך משכר המינימום) מהווה פגיעה בזכויותיו. זהו, אם כן, המצוי, שנמצא בדרך-כלל בין הדרוש (המינימום המוחלט) לבין הרצוי (האידאל).

#דמוקרטיה #זכויות #משפט #שכנים

הפוסט הקודם: הגנה על תזה (לא שלי)

הפוסט הבא: אינסטנט כלום

תזות מ”א הן יצור מוזר. הן לכאורה תוצר מחקרי אקדמי שווה ערך לכל פרסום אקדמי אחר, אך למעשה הן יותר מחקר צעצוע – הדרישות מתזת מ”א נמוכות בהרבה מאשר הדרישות ממחקר שמתפרסם בכתב עת. במידה לא קטנה, מטרת כתיבת התזה אינה אלא אימון והכשרה לקראת כתיבת מחקר “אמיתי” – הדוקטורט. אין המשמעות שלא יכולות להכתב עבודות מ”א מצויינות. ללא ספק, נתקלתי כבר בכמה כאלו. ¹ יש כאלו שלוקחים את תזת המ”א שלהם, מרחיבים אותה קצת, ויש להם דוקטורט פחות או יותר מוכן. אבל בסך הכל, מדובר בעבודה שמעצם הגדרתה היא בוסרית. על כן, כאשר תזת מ”א מקבלת תשומת לב ציבורית, יש בכך מידה של חוסר הוגנות. כל אחד צריך להגן על התזה שלו, אבל מעטים נדרשים להגן עליה בפני המון זועם שמחפש לו שה לעולה.

כזו היא עבודת המ”א של טל ניצן, “גבולות הכיבוש: נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי-פלשתיני”, שנכתבה בשנת 2006 במסגרת לימודיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באונ' העברית. איתרע מזלה והיא זכתה לציון לשבח מטעם האגודה הישראלית לסוציולוגיה, ותוך זמן קצר התנפלו עליה מכל הכיוונים בתיוגים מ”פסיכית” דרומה. לפני מספר חודשים, במסגרת פסטיבל רדיפת הפוסט-ציונים באקדמיה, הועלה החיבור הזה באוב והוזכר שוב במספר מקומות, וכך אני הגעתי אליו. שמרתי לעצמי עותק שלו והחלטתי לעיין בו בהזדמנות.

לא קראתי את המחקר במלואו – יחסית לתזת מ”א מדובר בטקסט ארוך במיוחד – אך אין לי ספק שקראתי יותר ממנו מאשר רוב, אם לא כל, המבקרים. הכוונה שלי ברשומה הזו אינה להגן על מסקנות המחקר, שכן יש לי ביקורת הן על הדרך בה נערך והן על אופן הסקת המסקנות שבו, אלא על עצם הלגיטימיות של המחקר הזה, על העניין שבשאלה הנשאלת, ועל היותו ראוי, על פניו, לציון לשבח לו זכה.

השאלה שמציגה ניצן היא מעניינת, והיא מסוג השאלות שלא נשאלות לעיתים קרובות: ידוע, כך היא טוענת, כי בסכסוכים אתניים ממושכים קיימת תופעה נפוצה של אינוס על-ידי חיילי צד אחד את נשות הצד השני. התופעה מתועדת היטב ונפוצה להפליא. כל כך נפוצה, למעשה, עד כי ניתן להתייחס אליה כאל נורמה בתנאים כאלו. מכיוון שזוהי הנורמה, ומכיוון שזוהי נורמה שלילית, מאליה עולה השאלה כיצד מונעים מצבים כאלו. מעניין, לפיכך, לבדוק מקרים בהם חרף תנאים דומים אין תופעה של אינוס על ידי חיילים. ישראל היא דוגמא למקרה נדיר שכזה. השאלה ששואלת ניצן, אם כן, היא כיצד ניתן להסביר את העדרו של האינוס הצבאי בסכסוך הישראלי-פלסטיני? השאלה הזו, יש להבהיר, היא חשובה ובעלת השלכות מעניינות ומשמעותיות גם על הבנת תופעת האינוס הצבאי וגם על האפשרות למנוע אותו בעתיד. רק על עצם שאלת השאלה הזו הייתי מציין לשבח מחקר שכזה.

בהמשך המחקר מציגה ניצן מספר סוגי גבולות שטשטושם במצבים רגילים של מלחמה אתנית מגדיל את הסיכוי לנקיטת טקטיקה של אינוס צבאי ככלי לחידוד הגבולות הללו, וטוענת כי בישראל הגבולות הללו חדים גם בלי הצורך בפרקטיקה כזו. כמו כן, מציינת ניצן, ישראל מתוקף היותה מדינה דמוקרטית שפניה מערבה, אינה מסוגלת כלל לנקוט בפרקטיקה של אינוס צבאי כאמצעי לוחמה. באמצעות טיעונים אלו היא מסבירה מדוע בישראל אין זה סביר כלל שיתרחש אינוס צבאי מכוון, היינו כזה שמונחה מלמעלה, באופן מערכתי.

אך כפי שהיא מראה, אין בהסברים הללו כדי להסביר את העדרו של מה שהיא מגדירה כאינוס סימפטומטי: אונס “סטנדרטי” שמנצל את עמדת הכוח של החייל מול האשה כדי לספק צרכים אישיים ולא “לאומיים” או “צבאיים”. כל צבא, כמובן, מנסה לצמצם את מספר המקרים של אינוס סימפטומטי. המקרה הישראלי מעניין משום שצה”ל מצליח בצורה יוצאת דופן למנוע מקרים כאלו. שוב, השאלה כיצד זה קורה היא חשובה ורלוונטית הרבה מעבר למקרה הישראלי גרידא.

על חלק זה של המחקר יצא עיקר קצפם של המבקרים. יש להודות על האמת – הוא רווי ניסוחים בעיתיים שמוטב היה אם היו עוברים עריכה אינטנסיבית. זהו טבען של תזות מ”א. אולי אם ניצן הייתה יודעת לאיזו תשומת לב תזכה עבודתה הייתה מקפידה יותר על ניסוחיה ומבהירה אותם יותר. אך חרף המגבלות הללו, מחקרה של ניצן חשף טפח מעניין שדורש עיון מעמיק.

ההגיון אומר שכששואלים חייל או חייל לשעבר מדוע הוא לא אנס אף אחת, או (מוטב) כיצד זה שאף אחד מחבריו ליחידה לא אנס אף אחת, התשובה תהיה פשוט “זה לא מוסרי”, “זה לא תואם את רוח צה”ל”, או “זה לא משהו שעושים”. ואכן, החיילים שרואיינו העלו מיד את עניין מוסריותו של צה”ל. חלקם ריפדו את הטיעון גם בכמה טיעונים פרקטיים לגבי התגובות השליליות שתתקבלנה מהעולם אם יחשף מקרה כזה, ואני חושב שהביקורת של ניצן על טיעונים תוספתיים כאלו אינה הוגנת. אך בכל אופן, ניתן לצפות שגם אם ילחצו עליהם עוד, הם ימשיכו להסביר שפשוט לא עושים את זה וזהו. אבל ניצן הצליחה להראות פן מעניין כששאלה את מרואייניה לגבי משיכה מינית פוטנציאלית לנשים הפלסטיניות. קו ההגיון שלעיל היה אומר שאותם החיילים היו אומרים “כן, היו שם גם נשים יפות, אבל זה לא מוסרי”. המעניין בממצאיה של ניצן הוא שהחיילים, לפחות אלו המצוטטים בתזה, לא ענו כך. במקום זאת, הם פנו לתיאורים של הנשים הפלסטיניות כא-מיניות במובהק. “איכסה”, “מגעיל”, “לא נוגע בפלסטינית עם מקל”, אלו חלק מהביטויים בהם השתמשו החיילים. חייל אחד שאמר שזה משהו שלא עושים עם אוייב שינה את דעתו כשנשאל מה היה קורה אם היה נלחם בגרמנים – אז, אולי, זה היה משהו ש”עולה בראש”. המונח בו משתמשת ניצן כאן הוא דה-וומניזציה. זהו המנגנון אותו מתארת ניצן כדי להסביר את ההצלחה החריגה של הצבא במניעת תופעה של אינוס סימפטומטי.

אינני לגמרי מסכים עם הביקורת המובעת במהלך תיאור המצב הזה, לפחות לגבי חלק מהחיילים המצוטטים. העלמת הנשיות של הצד השני היא כלי מקובל ונפוץ כדי ליצור יחסים מקצועיים בין בעלי שררה לבין מי שנתון למרותם. אין בטענה ש”בסיטואציה הזו היא לא אשה עבורי” כל דבר בעייתי, אם במקום להיות אשה היא פשוט “אדם”. כמובן, כאשר היא מוגדרת כ”איכסה” כבר אפשר לדבר על בעיה. מצד שני, לא ברורה בהקשר זה ההבדלה שעושה ניצן בין “דה-הומניזציה” ל”דמוניזציה”. לטענתה הראשון ללא השני מאפשר מניעת אונס סימפטומטי מבלי לעודד אונס מכוון. אבל כדוגמא היא מביאה את אונס בנות הטוטסי על-ידי ההוטו ברואנדה, שם הוגדרו הטוטסי כ”ג'וקים” ו”מלוכלכים”. קשה לי לראות כיצד הכינויים הללו הם יותר “דמוניזציה” מהכינויים בהם עושים שימוש חלק מהחיילים המרואיינים במחקר.

בעיה מרכזית, לדידי, במחקר (ושוב, קראתי רק את חלקו, כך שהביקורת הזו היא בערבון מוגבל) היא בכך שהוא טוען כי “אי אונס סימפטומאטי מהווה צעד נוסף בהכפפת היחיד לצורכי החברה”. הטענה הזו אינה נובעת, למיטב הבנתי, מהממצאים המובאים במחקר. העדרו של אונס סימפטומאטי הוא אינדיקציה לכך שהיחיד הוכפף לצורכי החברה. מכאן אין להסיק (כפי שהרבו המבקרים להסיק) שהחיילים אינם אונסים משום שהם גזענים, אלא שמעבר להבנייה הסטנדרטית של המוסר כגורם המעכב ומונע אינוס סימפטומאטי – דבר שקיים בכל צבא מערבי – כדי להסביר את ההעדרות הכמעט מוחלטת של אינוס סימפטומאטי בישראל צריך להסביר כיצד אפילו אותם מעטים שבצבאות אחרים אונסים בכל מקרה, לא עושים כן בישראל, וזאת ניתן, אולי, לעשות באמצעות הצבעה על מנגנון נוסף, זה של ה”דה-וומניזציה” ו”דה-הומניזציה”, שמבטל את אותם “דחפים” או “צרכים” שעשויים להוביל חיילים מסויימים לאונס.

כאמור, אינני מסכים עם המסקנות של ניצן. המחקר הזה אינו אלא מחקר מ”א, והוא זכה לציון לשבח, דומני, משום שהוא מעלה שאלה מאוד מעניינת שראויה לעיון מעמיק (יש להזכיר שהמחקר לא זכה באחד משני הפרסים הראשיים באותה שנה, אלא רק בציון לשבח). אינני חושב שהכרחי לחשוב כי מעניקי הפרס, או אפילו המנחים החתומים על התזה, סומכים את ידיהם במאה אחוז על מסקנות המחקר. הם ראו בו מה שהוא – מחקר מקורי, שהעלה שאלה מרתקת ועסק בה בצורה מרחיבת דעת וברמה גבוהה יחסית עבור טקסטים מסוגו.

המתקפות כנגד המחקר והאגודה שציינה אותו לשבח, תחת זאת, התאפיינו ברדידות — רובן, עושה רושם, לא קראו יותר מאשר תקציר בן כמה שורות של המחקר — ומבלי לנסות אפילו להבין את הרציונל שבבסיסו. תגובות אינפנטיליות כגון “אז אני בטח הומופוב כי לא אנסתי אף גבר” רק מדגישות עד כמה חלק מהאנשים שנחשפו למחקר בדרכים עקלקלות כלל לא ניסו אפילו להבין במה הוא עוסק ומה הטענות שהוא מעלה. אחת המסקנות הלא כל כך מפתיעות מכל העסק היא שטקסט שנכתב לקריאתם של שניים וחצי מרצים, רוב הזמן, לא צריך להחשף לציבור הכללי לפני שעבר עריכה אינטנסיבית. אפילו טקסטים שמיועדים לצריכה פומבית של אנשים בתחום, לעיתים קרובות, עוברים לא מעט תהפוכות ועיוותים כשהם מגיעים לידיעת הציבור הכללי.

בסך הכל, אם ניתן לנסח כלל אצבע בנושא, מי שמבסס את הביקורת שלו על האקדמיה הישראלית על עבודות מ”א, אפשר להתעלם ממנו.

#אלימות #אקדמיה #ישראליאנה #צבא

הפוסט הקודם: הידעת? התלמיד הוא אדם

הפוסט הבא: זכותי וזהו (ההבדל בין רצוי לדרוש)

שלום בוגוסלבסקי ¹ כותב בגנות המתקפה על זכויות התלמיד, וטוען שהבעיה היא לא שלתלמידים יש יותר מדי זכויות, אלא שאין מספיק זכויות – הרעיון שהציב את ה”ילד במרכז” השאיר יותר מדי גורמים אחרים נטולי זכויות – למשל המורה, או הילדים האחרים בכיתה. במילים אחרות, בוגוסלבסקי מזכיר לנו שזכויות אינן מתקיימות היכן שאין אינטראקציה, ולכן לא יכולות להיות זכויות אלא בהקשר של מפגש בין שני צדדים (ילד/מורה, או ילד/ילד), שלשניהם יש זכויות.

והוא בהחלט צודק בניתוח הבעיה, אבל אני חושב שהוא שוגה בהצעה שהוא מציע לתיקונה.

במקום לבטל את חוק זכויות התלמיד, כמו שגורסת למשל ח”כ עינת ווילף, צריך להוסיף לו את חוק זכויות המורה.

אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שחוק זכויות התלמיד נובע מתפיסה מעוותת של רעיון הזכות, או לכל הפחות מתוך נסיון נואל לחפות על פגמיה של החוקה הישראלית הבלתי שלמה. לתלמידים אין זכויות מעצם היותם תלמידים. לבני אדם יש זכויות, והזכויות הללו חלות גם על תלמידים – שהרי, לפחות עד כמה שידיעתי משגת, גם הם נופלים תחת ההגדרה של “בני אדם”, חרף עדויות מפריכות למכביר. חוק זכויות התלמיד, לפיכך, היה מיותר לגמרי במדינה שבה זכויות האדם מוגנות ומעוגנות בחוק. אלא שפתרון הלקונה הזו בדרך של טלאי על טלאי, היינו הוספת זכויות פרטניות לכל מגזר ומגזר, הוא פתרון שמייצר דרגות שונות של זכויות בין אזרחים שאמורים להיות שווים. שהרי אחרי “חוק זכויות התלמיד” ו”חוק זכויות המורה” נזדקק גם ל”חוק זכויות המנהל” מחד ול”חוק זכויות ההורה” מאידך, ומדוע לא “חוק זכויות הסטודנט”? ומה עם “חוק זכויות בן-הנוער”? ²

אין ספק שישנן אוכלוסיות חלשות שזכאיות להגנות מוגברות מאת ומפני המדינה. ילדים הם אוכלוסיה כזו. אבל הגנה אין משמעה זכות, ובוודאי שלא זכות יתר, אלא בדיוק זאת – הגנה מפני שרירות לב ופגיעה שמנצלת את חולשתו של הילד. במילים אחרות, לילדים אין זכויות מיוחדות, אלא שלמבוגרים שבאים במגע עם ילדים יש חובות מיוחדות שאינן חלות על המפגש בין שני מבוגרים שווי מעמד.

את חוק זכויות התלמיד יש לבטל לאלתר ולהחליפו במסמך שנובע מתוך המערכת עצמה – אמנה חברתית של מערכת החינוך. אמנה שכזו תעגן את המחויבות ההדדית של מורים ותלמידים לא בשיח תלוש של זכויות כאילו אוניברסליות, אלא בתוך ההקשר הקונקרטי של מטרות המוסד החינוכי. לאמנה כזו לא יהיה תוקף של חוק שמחייב את מערכת המשפט – זו תמשיך ותשפוט במקרים הרלוונטיים על פי עקרונות אוניברסליים באמת שמוגדרים בחלקי החוקה שכן יש לנו. אבל האמנה כן תנחה גופים כמו-שיפוטיים בתוך מערכת החינוך פנימה, כמו ועדות שימוע וערעורים. במצב כזה, עבודת הועדה לא תתרכז עוד בשאלה “האם נפגעה זכותו של התלמיד” באופן אבסולוטי, אלא האם הפגיעה היא מידתית ביחס להשפעה של מעשי הילד עצמו על יכולתו של המוסד לקיים את מטרותיו המרכזיות. אמנה כזו, ולא “חוקי זכויות”, תבסס בדיוק את מה שבוגוסלבסקי ביקש לבסס – את הזכויות ההדדיות של האנשים העושים את ימיהם במערכת החינוך, בהקשר של האינטראקציה ביניהם.

—

לא לגמרי קשור: לימור לבנת תקפה היום את השחקנים שמבקשים להחרים את היכל התרבות באריאל (ודוק – הם מחרימים את המקום, לא את יושביו. אלו מוזמנים תמיד לחזות בהצגות בתאטראות בישראל פנימה, בניגוד למה שלבנת עצמה טוענת):

העובדה שאתם מערבים שיקולים פוליטיים יכולה להוביל לכך שגם אנחנו נכניס שיקולים פוליטיים ונתערב בתכנים.

תגידו – אבל לבנת יוצאת כנגד פעולה שנעשתה על-ידי האמנים לא בעומדם על במה אלא כבני אדם רגילים ותוך ניצול היותם מקבלי משכורת מהמדינה ³. ועל כך אענה שמדינה שדורשת מהאמן להגביל את ביקורתו הפוליטית למטאפורות עמומות בתוך יצירתו האמנותית היא מדינה שאינה רוצה אמנים בקרבה. היו אמנים כאלו בהיסטוריה – בולגאקוב הוא הדוגמא החביבה עלי אישית – שיצרו יצירות אמנות נפלאות בתוך הסד הזה (פחות או יותר). אבל אלו הם יוצאי הדופן. אם המדינה רואה ערך באמנות, היא חייבת להתיר לאמנים את החרות להביע את עצמם בכל אופן שהם מוצאים לנכון, בדיוק כמו כל אדם אחר – על במות, על דפי ספרים או עמודי העיתונים, וגם על ידי סירוב להשתתף בארועי אמנות שסותרים את ערכיהם. ואם המדינה לא רואה כל ערך באמנות... נו, אז שתגיד את זה במפורש וזהו.

—

אני רוצה להודות לאנשים שהשיאו תרומה לבלוג בשבוע-שבועיים האחרונים, אפילו כשאני תרמתי לבלוג קצת פחות בתקופה הזו.

#אלימות #דמוקרטיה #זכויות #חברה #חופש דיבור #חינוך #ילדים #ישראליאנה #ספרות ואמנות

הפוסט הקודם: כיצד הפיכתה של ישראל לחברה דו-לאומית דה פקטו אבל לא דה יורה תשפיע על עתידה (1989)

הפוסט הבא: הגנה על תזה (לא שלי)

‫חזרתי מטיול עם המשפחה וההורים לחופיו הדרומיים של הג'ורג'יאן ביי (המפרץ הג'ורג'יאני?), חלק מאגם הורון. פרט מתמונה אחת מתוך אינספור תמונות מרהיבות שצולמו במהלך הטיול אפשר לראות עכשיו בראש הבלוג (כמו גם את השינוי הבלתי נמנע של הטאגליין של הבלוג). אם מישהו צריך המלצות על מסעדות מצויינות (ובית קפה זוועתי אחד) באזור אוון סאונד ו/או מיפורד, שיבקש.

בלי קשר, הנה קטע מתוך ספר שקראתי היום. הספר נקרא The Emergence of Binational Israel, בעריכת אילן פלג ואופירה סליקטר. הקטע הוא מתוך המאמר המסכם, מאת אילן פלג, Epilogue: The Future of Binational Israel – Beyond the Winter of Discontent. ‬

If Israel remains a binational society without becoming a binational polity its future could be put in jeopardy. Inevitably there will be growing tension between a fastly shrinking Jewish majority and an equally fastly growing Arab minority, tension accompanied by ocassional terrorist attacks, flare-ups along the borders, and severe criticism of Israel from the world public opinion. The binational reality would likely turn Israel into an increasingly conflict-ridden society, less liberal, tolerant and democratic.

Above all, binationalism could strengthen Israeli psychological complexes – along with Arab complexes – making a peaceful resolution of the conflict even less likely. Since continued Israeli control over the territories will necessarily result in harsh criticism from the rest of the world, it will reinforce the sense of many Israelis that Israel is once again alone in a hostile world... The particularist camp in Israel would be strengthened if the occupation continues. Coercive binationalism is a Gordian knot which ought to be cut in a painful operation; if the knot is not severed, it will become increasingly tight until it may choke everyone involved.

A future, Israeli binationalist state will probably be characterized by increasingly severe waves of internally generated violence, a protracted civil war of a sort with lows and ebbs ... a low-intensity conflict where the front is nowhere and everywhere... On the one side of the uncertain fence in this internal conflict will be a popular army, the IDF ... now with an increasingly controversial role. In a future, protracted conflict with the civilian population on the West Bank and Gaza Strip soldiers and officers of the IDF will have more intense moral doubts, feelings that must filter into the Israeli society as a whole...

If the Israeli political leadership will be determined to keep the control over the territories at any cost, it will have to adopt Draconian means. The [Shin Bet]... will have to intensify its actions... it may be decided to use heavily the Border Police... Yet, even [this] is unlikely, in the long run, to shield the Israeli population from the events in the territories.

...

Many Israelis and Israel's supporters will tend to deny the internal nature of the evolving conflict; as a psychological mechanism, the term “civil war” will remain unacceptable. In frustration, accusations will be aimed at the PLO, the internal and international media, and above all the “world” who refuses to understand the security imperatives imposed on Israel. These accusations would be accompanied by harsher measures, mostly measures designed to impose collective punishment on the restive Palestinian population.

...those in Israel determined to maintain control over the territories at any price are likely to find numerous explanations, excuses, and rationales in order to convince others that the conflict is easily treatable. The growing violence would be described as “passing wave” ... committed by masses who have been incited by religious preachers or outside manipulators ... assisted or even manufactured by internal traitors (the press, the “leftists”, PLOnicks or Ashafists), and made possible by the incompetence of the leadership...

הספר יצא לאור ב-1989.

‬

‫#דו-לאומיות #דמוקרטיה #חברה #יאוש #ישראליאנה #מציאות #פוליטיקה #צבא #קנדה #תמונות‬

הפוסט הקודם: מסע ההפחדה כנגד עינת וילף והמאבק לצמצום הריכוזיות במשק

הפוסט הבא: הידעת? התלמיד הוא אדם

חה”כ עינת וילף ביקשה להפיץ את המכתב שלהלן, ואני מסכים שחשוב. אז הנה.

שלום חברים,

בימים אלה הצוות ואני שוקדים על העדכון לשנה החדשה, אך התפתחויות מעניינות הביאו אותי לשלוח אליכם עדכון מיוחד זה. לאחרונה נעשה נסיון שקוף ועלוב להפחיד אותי ולגרום לי לסגת מהמאבק לצמצום הריכוזיות במשק. אין בכוונתי להיכנע לנסיונות אלה ואמשיך להלחם. כדי לשתף אתכם בכוחות הפועלים מאחורי הקלעים בתחום זה, אגולל בפניכם את סיפור המעשה:

מזה כמה חודשים אני עובדת בשיתוף פעולה עם עו”ד דרור שטרום, הממונה לשעבר על ההגבלים העסקיים ופרופסור אבי בן-בסט, לשעבר מנכ”ל משרד האוצר, על הצעת חוק להגברת התחרותיות במשק (לעיון בהצעת החוק). הפנייה אלי לניסוח וקידום החוק נעשתה על רקע הניסיון שלי בעולם העסקי והיכרותי עם תחום הפירמידות העסקיות. לאחר כמה חודשי עבודה התגבשה הצעת החוק. לשמחתי זכיתי לתמיכה רבה בהצעת החוק ויחד איתי הצטרפו כיוזמים וחותמים כמחצית מחברי הכנסת שאינם בממשלה.

בעקבות הצלחת ההחתמה, ביקש עיתון דה מרקר לערוך ראיון איתי בנושא זה. בעקבות הראיון שעסק כולו בהצעת החוק ובתפישת עולמי הכלכלית היתה פנייה לעשות ראיון נרחב יותר שישמש את “דה מרקר וויק”. הראיון הנרחב שהיה מקצועי מאוד (כל הציטוטים וכל העובדות במאמר מדוייקים) זכה לתגובות חמות.

אך כפי שהזהירו אותי רבים בעקבות הראיון, הנסיונות לקעקע אותי לא איחרו לבוא:

לפני כמה ימים התקבלה בקשה תמימה להתראיין לגל”צ בנושא הריכוזיות. הראיון התקיים עם דודי תדמור, שלמרות עברו המפואר כממונה על ההגבלים עסקיים, משרת היום את משפחת עופר, ששולטת על כמה ממשאבי הציבור החשובים ביותר באמצעות מבנה הפירמידה. אין ספק שהייתי צריכה להמנע מלהתראיין אצל מי שמפת האינטרסים שלו מנוגדת למאבק בריכוזיות. ואכן, הראיון היה מגמתי וניכר היה שלמראיין אין עניין לקיים דיון ענייני ואינטלגנטי בנושא הריכוזיות והצעת החוק. כל אמירה שלי נתקלה בהמהום ספקני וברור היה שהראיון נערך במטרה לגרום לי לחשוש לעסוק בנושא ולהתבטא לגביו.

אך בכך לא היה די. היום בצהריים קיבל הדובר שלי טלפון מכתבת בגלובס שפתחה את השיחה כך: “גילוי נאות: מאז שהתפרסמה הכתבה על עינת בדה מרקר העורך שלי מחפש אותה. בדקנו וניסינו למצוא כמה דברים. מצאנו שהיא לא היתה בכנסת בזמן ההצבעה על חוק שכר מינימום. ביררנו והסתבר שהיא היתה במשלחת רשמית מטעם הכנסת וגם בדקנו במזכירות הכנסת והיא היתה מקוזזת. ביררנו במשרד של עמיר פרץ (יוזם ההצעה) והם אמרו שהכל היה בסדר ומקוזז, אבל העורך שלי מתעקש לתאר אותה כמי שנמלטה מההצבעה. האם תוכלו למסור לי תגובה?”

לגלובס נמסרה התגובה הבאה: “ח”כ וילף נענתה לבקשתו של יו”ר הכנסת, ח”כ רובי ריבלין, להשתתף במשלחת אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-גרמניה לברלין, ולתרום למאמץ ההסברה הלאומי ולמלאכת ייצוג הכנסת בפני עמיתיה בגרמניה. ההשתתפות במשלחת נקבעה שבועות רבים מראש ותואמה על ידי מחלקת קשרי החוץ של הכנסת, עוד בטרם פורסם סדר היום של מליאת הכנסת לשבוע זה. בהתאם לנהוג, ח”כ וילף דאגה מראש לקיזוז עם אחד מחברי האופוזיציה בשעת ההצבעות על חקיקה פרטית”.

בנוסף גם נמסרה התגובה הבאה מטעם יו”ר הכנסת, שלא הוכנסה לכתבה: “ח”כ עינת וילף היא נכס יוצא מן הכלל לכנסת, היא הפכה לשליחה חשובה של הכנסת והיא עושה עבודה בלתי רגילה”.

אמרנו גם לכתבת שאיננו מבינים מדוע הם מתעקשים לעסוק במשהו שאין בו דבר, במיוחד לאור העובדה שידוע שמשלחות רשמיות מטעם הכנסת נקבעות חודשים ושבועות מראש, וסדר היום של החקיקה הפרטית נקבע רק באותו שבוע. הכתבת הסבירה שאין לה מרחב תמרון והעורך שלה מתעקש על כך שנמלטתי מההצבעה. קשה להגיד שהופתענו – גלובס הוא בבעלות 100 אחוזים של איש העסקים אליעזר פישמן, שיש לו נתח בידיעות אחרונות ומספר חברות נדל”ן (קישור לרשימת האחזקות). מזה זמן רב הוא משתמש בעיתון שלו כדי להיאבק את מאבקם של בעלי הפירמידות כנגד מה שהוא מכנה “פופוליזם הריכוזיות”.

היום בערב כשראיתי את העיתון הסתבר לי שגלובס החליטו לצאת מולי למסע הפחדה ולהבהיר לי שהם אינם חוסכים באמצעים לעשות זאת (קישור לכתבה). את העמוד הראשון (!) הם פתחו את הכתבה במלים הארסיות הבאות: “אחרי כהונה של בערך שתי דקות בכנסת, אחרי רקורד ציבורי שמסתכם, פחות או יותר, בכלום.” מכאן ואילך הם המשיכו בשטף מלים שכל מטרתן אחת – לגרום לי להיראות כאדם שאין מה להקשיב לדבריו או להתייחס אליהם ברצינות.

בעמודה כפולה בהמשך הם פרשו חלקים מהראיון המגמתי עם דודי תדמור. כדי לגרום לי להשמע לא קוהרנטית נמנעו מעריכת דברי, למרות שאין דין שיחה כדין כתבה. העורך והכתב לא הסתפקו בהערות המגמתיות של דודי תדמור מהראיון ושילבו הערות מזלזלות נוספות משלהם כגון “לא ממש הבנו”, “ראשנו סחרחר”, “וילף פשוט מדברת שטויות”, כדי להבטיח שחס וחלילה הקוראים לא יוכלו לחשוב בעצמם.

גרוע מכך, בכעסם על כך שלא נמצא דבר כנגדי, הם פשוט עשו שימוש בשלל שקרים 'קטנים'. במקום לציין שהנסיעה לגרמניה נעשתה מטעם הכנסת כנציגה של הפרלמנט הישראלי לפרלמנט הגרמני, נאמר שהיא הייתה של “אגודת ידידות ישראל-גרמניה” (משום מה המילה 'פרלמנטרית' הושמטה) ובסוגריים הוסיפו “במימון הכנסת כמובן, במימון העשוקים, כמובן”. הם התעקשו לייצר שלל ספקולציות ולדבר על “מנעמי השלטון”, מתוך ידיעה שאין קל מלזרוק אמירות כאלה כדי לגרום לציבור הבוחרים לפנות כנגד חברי הכנסת שלו.

הכתבה בדה מרקר הבהירה לכל החוששים מהמאבק כנגד הריכוזיות שלא ניתן ללחוץ עלי באמצעים המקובלים של הבטחת תפקידים לאחר החיים הפוליטים ותרומה לבחירות מקדימות. על כן לא נותרה להם ברירה אלא לנסות לגרום לאנשים לחשוב שלא כדאי להקשיב למה שאני אומרת. ברור לי שהעורך והעיתונאים נאלצו לשתף פעולה עם כתבה שכל מטרתה להפחיד אותי לידי שתיקה. אין לי אלא להצטער שעיתונאים בעלי יכולת נאלצים להתכופף בפני מתי מעט בעלי הון ולשרת את מטרותיהם, מתוך ידיעה שאין להם אפשרויות רבות לעבוד בעיתונות עצמאית ואמיצה. הדבר מצביע על סכנת הריכוזיות לשיח הציבורי ולמקצוע העיתונות.

בעיית הריכוזיות יותר משהיא בעיה כלכלית, היא בעיה לדמוקרטיה. הפעולה של עיתון גלובס היום מוכיחה בדיוק איזה סוג של נבחרי ציבור מבקשים בעלי ההון לראות לפניהם: מפוחדים, מבוהלים, שותקים ושאינם יכולים למלא את תפקידם למען הציבור בנאמנות. כחברה גאה במפלגת העבודה אין בכוונתי להיות אף אחד מאלה.

כדי שלא נאפשר למתי מעט אנשים לעוות את הדמוקרטיה ורצון הציבור אתם מוזמנים לנקוט את הפעולות הבאות: 1) כתבו לחברי הכנסת החתומים על החוק, ברכו אותם על תמיכתם בו, וחזקו אותם אל מול הלחצים המופעלים עליהם (קישור לחוק ולרשימת החותמים). 2) כתבו למשרד ראש הממשלה ולשר האוצר בדרישה לממש את הבטחתם להקים ועדה לבחינת נושא הריכוזיות (ראו את הכתבה על הנושא עם חיים אורון).

3) הפיצו מכתב זה למי שעשוי להיות מעוניין.

ובעיקר – בכל פעם שאתם קוראים עיתונים, שאלו את עצמכם – מה מבנה הבעלות שלהם, מי עומד מאחוריהם, ומה האינטרסים שלהם והאם הבעלים מבטיחים את עצמאות העורכים והעיתונאים לטובת הציבור כולו.

ועד לעדכון לשנה החדשה, אני מברכת את כולכם בברכת שנה טובה ואמיצה,

שלכם,

עינת.

#אופוזיציה #אלימות #דמוקרטיה #טלוויזיה ועיתונות #יאוש #ישראליאנה #כסף #מציאות #עינת וילף #פוליטיקה

הפוסט הקודם: איך לחיות טוב מהכנסה ממוצעת (אם אתם בעשירון העליון)

הפוסט הבא: כיצד הפיכתה של ישראל לחברה דו-לאומית דה פקטו אבל לא דה יורה תשפיע על עתידה (1989)

שלומית יהב, מנכ”לית חברת “החלק המשלים” (שנראית באופן חשוד כמו חברה של “קואצ'רים”, כפי שהם מכנים את עצמם ¹), החליטה להסביר להמונים הנדכאים בישראל שלמעשה, אפשר לחיות יופי ממשכורת ממוצעת בישראל. לא טרחתי לקרוא את מירב הטור, כי אחרי הפסקה השישית הייתי צריך להתפנות לבית חולים עקב נזק קריטי לגולגולת, ולהזמין מישהו שיתקן את הקיר.

יהב מסבירה בטור שלה איך הכנסה ממוצעת יכולה להספיק לחיים טובים ואפילו לקצת חסכון. עכשיו, כולנו יודעים שהמונח “הכנסה ממוצעת” קצת מטעה, כי 70 אחוז מהאנשים מרוויחים פחות מההכנסה הממוצעת. אבל המקרה הזה הרבה יותר גרוע, כי יהב מדברת על משקי בית בהם שני בני הזוג מרוויחים משכורת ממוצעת, כל אחד. כך היא מצליחה להגיע למשכורת ממוצעת שנתית של לא פחות מ-173,000 ש”ח, או כמעט 14,500 ש”ח לחודש.

#ישראליאנה #כסף #מספרים

הפוסט הקודם: הא הא! טינאייג'רז אמריקאים מטומטמים!

הפוסט הבא: מסע ההפחדה כנגד עינת וילף והמאבק לצמצום הריכוזיות במשק

טמקא דיווחו היום בחדווה שילדים אמריקאים הם מטומטמים לאללה.

מחזור 10' בארה”ב: בטוחים שבטהובן זה כלב ¹

אה, רגע, לא. רשימת ה”מיינדסט” (“תפיסת עולם”?) של מכללת בלויט בסך הכל מספרת לנו איך העולם נראה מבעד לעיניהם של בני דור מסויים. אף בן-נוער לא נשאל האם הוא יודע מי זה בטהובן וענה “כלב” – הם פשוט נולדו בשנה בה יצא הסרט הראשון בסדרה המטופשת הזו. אף ילד במחזור 2002 לא חשב שהיה רק אפיפיור אחד בהיסטוריה, אלא הם השתייכו לדור שחי כל חייו בלי שיתחלף האפיפיור. הרשימה כלל אינה מתבססת על סקר, אלא על סקירת הארועים שהתרחשו בשנות חייהם המוקדמות (או לפני הולדתם) של בני המחזור החדש, בתוספת שיחות כלליות עם מספר בני נוער.

למעשה, הרשימה לא כל כך נועדה לספר לנו על בני הנוער, ויותר עלינו, המבוגרים. המטרה שלה היא לא לספר לנו שבני הנוער אהבלים, אלא שהרבה מהדברים שנראים לנו מובנים מאליהם, אינם כאלו; שהרבה דברים שבעינינו הם תרבות פופ שכולם מכירים הם היסטוריה עתיקה עבור בני הנוער הללו. באופן הכי ספציפי, המטרה של הרשימה היא להתריע בפנינו שכדאי שנחשוב כמה שניות לפני שאנחנו משתמשים באיזו אנקדוטה כדי להבהיר נקודה מסוימת – כי יתכן שהאנקדוטה הזו פשוט לא רלוונטית לניסיון החיים של בני הנוער.

ולא, המשמעות של הרשימה אינה שבני נוער לא יודעים על שום דבר שקרה לפני שהם נולדו ². אבל עולם ההקשרים שלהם – ומכאן גם עולם המושגים שלהם – עשוי להיות שונה בעליל. כשמרצה זורק איזה רפרנס על קלינט איסטווד, יש סיכוי שהאסוציאציה הראשונה של הסטודנטים שלו לא תהיה הארי המזוהם אלא מיליון דולר בייבי. זה לא אומר שהסטודנטים לא שמעו על הארי המזוהם, אלא שהאסוציאציות המיידיות שלהם עשויות להיות שונות, ומה שמעורר באנשים בגילי תגובה אינסטינקטיבית עשוי להצריך מאמץ קוגניטיבי מאנשים צעירים ממני בעשור – ומכאן שזה לא ישיג את אותו האפקט.

והרי, בסופו של דבר, זה משהו שכולנו יודעים. כשלימדתי את הסטודנטים שלי על מרקס, היה לי ברור שחלק מהמושגים שמופיעים בכתביו שינו את משמעותם, וצריך להבהיר למה בדיוק מרקס התכוון בקונטקסט שלו. זה לא הופך אותם לסתומים – זה פשוט אומר שהם בני אדם נורמליים לחלוטין, שמייחסים לשפה את המשמעות המקובלת שלה, ולא בהכרח מכירים את התהפוכות שעברו מושגים שונים במאות, או אפילו בעשרות השנים האחרונות. בשביל זה, הרי, הם הולכים לאוניברסיטה.

#אמריקה #אקדמיה #דברים אדיוטיים #חינוך #ילדים #מציאות

הפוסט הקודם: פוסט-ציונות באקדמיה הישראלית: מכל סילבוסי השכלתי

הפוסט הבא: איך לחיות טוב מהכנסה ממוצעת (אם אתם בעשירון העליון)

הדיון על פוסט-ציונות באקדמיה הישראלית התפרץ מחדש לרגל פרסומו של דו”ח מאת המכון לאסטרטגיה ציונית (פרסומים קודמים של המכון לאסטרטגיה ציונית: לימודי האזרחות בישראל: אינדוקטרינציה חד-כיוונית, פוסט ציונות במערכת החינוך הממלכתית, שנאת ישראל בגני הילדים. טוב, האחרון לא, אבל תודו שכמעט האמנתם!) ש(שימו לב למקוריות המבריקה והיצירתית!)בחן סילבוסים של קורסים במדעי החברה והרוח וגילה שסוציולוגים הם שמאלנים. ריכזתי כמה קישורים רלוונטיים ברשומה באתר מדעי החברה בישראל (אם כי, מנסיון העבר, לא הייתי בונה על דיון מרתק במיוחד שם. אבל אי אפשר לדעת).

אני שמח לבשר לכם, אגב, שעל פי הקריטריונים של המכון לאסטרטגיה ציונית, גם אונ' טורונטו היא פוסט-ציונית, כי גם הם מלמדים את אותם הטקסטים נגדם יוצא המכון. המוזר הוא שהם מלמדים אותם גם בקורסים על פוליטיקה קנדית. אנטישמים!

בפוסט קודם שלי כבר דיברתי על הבעיתיות שבטענות הללו מהכיוון של התוכן הרלוונטי לסילבוסים במדעי החברה (נושא שגם יובל דרור נדרש אליו). היום אני רוצה לעסוק בנושא מכיוון שונה קצת.

אחרי שאם תרצו לבשו את החליפה של האיומים ¹, הם דרשו מנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון לתקן את “ההטיה בהרכב הסגל במחלקה”. לראשונה אנחנו חורגים מהשיח המכובס של “הטייה בסילבוסים” ועוברים למה שבאמת מעניין את הנאו-ציונים. הרי לא באמת אכפת להם מה מלמדים בכיתות ברמת רשימת הקריאה. הם יודעים טוב מאוד שמה שחשוב זה לא מה קוראים אלא איך קוראים. אני יכול להרכיב קורס שלם מטקסטים ציוניים טובים ולהוציא את הסטודנטים מהקורס עם ידיעה מוחלטת שהציונות היא גזענות. מה שאכפת לנאו-ציונים זה שהאנשים הללו מלמדים באוניברסיטה. הם רוצים שיותר מאנשי שלומם, ופחות מאנשי הצד השני, ילמדו באוניברסיטה.

אבל שימו לב שלמרות שלמעשה הם תוקפים את המנגנון של גיוס חברי סגל, הם בכלל לא מדברים על המנגנון הזה. הם מדברים על משהו שונה לגמרי – על תוכנית הלימודים שחברי סגל בונים. ולמה הם לא תוקפים את המנגנון? אולי כי הם יודעים שאין להם מה לתקוף. כי מחקר שבאמת ירעיד את אמות הסיפים של האקדמיה הישראלית, מחקר שיתמקד בשינוי עוולות באקדמיה, אם יש כאלו, ולא בהסתה כנגד המוסד האקדמי בכללותו, יהיה מחקר שיבחן את איכותם של המועמדים השונים למשרות אקדמיות וישווה בין אלו שנידחו לבין אלו שהתקבלו, ויוכיח כי בסטדנרטים אקדמיים  בלתי-מוטים, הדחויים היו עדיפים על המתקבלים.

הניסוי האחרון שנערך בתחום היה כשלון חרוץ. ד”ר רן ברץ, שהיו שניסו להריץ אותו כנער הפוסטר של ההטייה השמאלנית כנגד גיוס אנשי ימין לסגל האקדמי, התברר כמשענת קנה רצוץ, לאור רקורד הפרסומים הדל שלו (ואין בכוונתי כאן לבקר את איכותו של ד”ר ברץ כמרצה או אפילו כחוקר – אינני יודע דבר עליו – אלא רק לציין, שוב, שבקריטריונים הכי אובייקטיביים של הערכה אקדמית, ברץ פשוט אינו מועמד מוצלח למשרה אקדמית בשלב זה של הקריירה שלו).

וזה לא שאין בעיות בהליך קבלת חברי סגל חדשים לאוניברסיטאות. דיוני ועדות הקבלה חסויים לחלוטין ואין הן נדרשות לתת הסברים לקבלתו של פלוני או דחייתו של אלמוני. בדרך-כלל אין כללים ברורים להערכת המתמודדים, מה שמשאיר אקדמאים צעירים בעמדה מבולבלת בלי לדעת כיצד עליהם לנהוג כדי לעמוד בתנאים.

יש מקום לתיקון ולרפורמה. אבל טרם הוכחה הטייה שמאלנית. ודוק: תוצאה מוטה אינה הוכחה להטייה בתהליך הבחירה. אולי מי שמוטה הם כל כתבי העת והמוציאים לאור המובילים שנותנים עדיפות לפרסומים מסוג מסויים. ייתכן שזה המצב – אלא שאז לא ברור מה התועלת בתקיפת האוניברסיטאות בישראל, כאשר היעד הנכון הוא הממסד האקדמי הגלובלי — בהצלחה.

#אקדמיה #דמוקרטיה #חופש דיבור #ישראליאנה #לאומיות #מתודולוגיה #ציונות

הפוסט הקודם: שיטת דובי לפריימריז

הפוסט הבא: הא הא! טינאייג'רז אמריקאים מטומטמים!

יש כל מיני יוזמות בשמאל, שאני צריך עוד לדבר עליהן – בין אם הנסיון של מרצ לרענון מחדש, או המפלגה שאברום בורג אומר שהוא רוצה להקים, ובין אם דברים אחרים שאין להם עדיין שמות או פרצופים. היום אני לא רוצה לדבר על זה, אלא על המנגנון לבחירת מועמדים של איזו מפלגה שזו לא תהיה. ¹

אם יש לכם זמן, אפשר לקרוא את תיאור הבעיה בשני פוסטים קודמים שכתבתי בנושא – נגד הפריימריז ודי כבר עם הדמוקרטיה הזאת. הצעתי הצעות שונות בפוסטים הללו – משינוי שיטת הבחירות בישראל כדי לאפשר שליטה לבוחרים עצמם במראה הרשימה, ועד חזרה לועדה המסדרת. היום אני רוצה להציע משהו שונה, שמפלגה יכולה להחיל בתוך מוסדותיה שלה (כלומר, לא מצריך שינוי מוסדי רחב במדינה), ולא יציג אותה כבלתי דמוקרטית (למרות שאני חושב שזו שטות להתנגד ל”חוסר דמוקרטיה” בבחירת מועמדי המפלגה, אבל שוין).

תקציר הבעיה: בחירות מקדימות יוצרות תחרות עודפת על המקומות הראשונים בין המועמדים הבולטים ביותר (מה שגורם לאנשים לא להצביע למועמד טוב כי הם רוצים שהמועמד “שלהם” יצליח יותר, כלומר, תופסים את ההצבעה כמשחק סכום אפס), וללא מספיק תחרות על המקומות הנמוכים יותר (מה שנותן יתרון למועמדים שנתמכים על ידי התארגנויות, גם אם אלו קטנות יחסית, דוגמת פייגלין). ההצעה שלי מכירה בבעיה הראשונה ורותמת אותה לטובת המפלגה, ופותרת את הבעיה השניה.

הנה ההצעה: בהתאם לגודל הצפוי של המפלגה, מחליטים על מספר המקומות ה”בולטים”. מפלגה בת פחות מעשרה מנדטים תכיל שניים או שלושה מקומות בולטים. מפלגה גדולה יותר יכולה להגיע גם לחמישה מקומות בולטים. ההמלצה שלי היא להשתדל שמספר המקומות הבולטים לא יעלה על שליש ממספר המנדטים הצפוי, בתנאי שהוא גדול מאחד. עוד נראה לי סביר להגביל את מספר המקומות הבולטים לכחמישה, אבל אני פחות סגור על זה.

כל מועמד למקומות הבולטים ירכיב רשימה משלו. מועמדים גבוליים יצטרכו להחליט אם הם רוצים להתמודד בעצמם, או להצטרף למועמד אחר. על הרשימה לעמוד במספר תנאים: א. מתמודד זכר יציב במקום השני אשה ולהפך, ובהמשך הרשימה, כל זוג מועמדים חייב לכלול גבר אחד ואשה אחת. לתנאי זה יש כמה תופעות לוואי ברוכות – ראשית, כמובן, השגת כ-50% ייצוג לנשים מרגע שמגיעים ל-2n (כש-n הוא מספר המקומות ה”בולטים”). שנית, מועמדים גבוליים זכרים עשויים להעדיף לתת את תמיכתם לנשים על פני התמודדות בפני עצמם, או שידחקו למקום הרביעי (והפחות ריאלי) ברשימה.

ב. למה למקום הרביעי? כי הכלל השני קובע שאחד משלושת המקומות הראשונים (כולל, כמובן, המועמד עצמו) חייב להיות ערבי. כלומר, מועמד יהודי יוכל למנות כסגניתו אשה ערביה, או שיציב גבר ערבי במקום השלישי. מועמד ערבי, כמובן, לא חייב להציב מועמד ערבי נוסף בין שני הסגנים שלו, אך מותר לו לעשות כן. תוצאה – שליש ערבים ברשימה כשמגיעים ל-3n מנדטים.

ג. בעיקר רלוונטי למפלגות בעלות צפי מנדטים גבוה ² – מועמד ערבי שני ימוקם במקום כלשהו בחמישיה הבאה. משמעות: מפלגה עם 40 מנדטים וחמישה מקומות “בולטים” תשיג 25% ייצוג לערבים ברשימתה. פיזור רנדומלי של המועמדים הערבים בקרב השמיניות השונות ישיג אחוז שינוע בין 20-30 אחוז בכל מספר אקראי של מנדטים שתקבל המפלגה.

ד. המועמדים למקומות הבולטים חייבים להציג את הרשימות שלהם (עד למקום העשירי) בפני המצביעים בפריימריז לפחות חודש לפני יום ההצבעה. אף מועמד ברשימה אינו יכול להופיע ביותר מרשימה אחת.

לכל חבר מפלגה יש קול אחד אותו ייתן לאחת הרשימות המוצעות. הרשימה לכנסת תורכב על ידי שילוב הרשימות של המתמודדים המנצחים, כך שהחמישיה הראשונה (אם יש חמישה מקומות “בולטים”) תורכב מהמנצחים לפי סדר יורד של מספר הקולות שקיבל כל אחד, החמישיה השניה תורכב מסגניהם לפי אותו סדר וכן הלאה.

מעבר להבטחת ייצוג לקבוצות מסויימות באוכלוסיה (שאפשר, כמובן, לתפלל עוד, אם רוצים), השיטה הזו מחייבת את המועמדים לספסלים האחוריים להצהיר על תמיכתם באחד המועמדים המובילים ברשימה. לכאורה, הדבר נותן כח עודף ל”ראשי הגושים”, אך כמובן שאף מועמד אינו קשור בטבורו לפטרון שלו, והוא יכול לעבור לגוש של מישהו אחר, או אפילו להתמודד בכוחות עצמו. חשוב מכך, המועמדים הבולטים נותנים את תמיכתם למועמדים פחות מוכרים. בכך הם קושרים במידה מסויימת את גורלם שלהם בגורל חברי הרשימה שלהם. מה שמועמד זוטר בפריימריז רגילים יכול להרשות לעצמו – להתחנף לקהל קטן אבל מאורגן גם תוך הסתכנות באובדן מצביעים אחרים – מועמד בולט לא יכול לעשות.

הרבה יותר קל להכיר 5-8 מועמדים בולטים ולבחור על פיהם. הרבה יותר קל לבחון 8-18 חברי רשימות בין שני מועמדים שאני מתלבט ביניהם כדי להכריע איזו רשימה נראית לי יותר. הרבה יותר קל למקד תשומת לב ציבורית ברשימה בעייתית של מועמד בולט מאשר באיזה מועמד אזוטרי שלאף אחד לא אכפת ממנו חוץ מהארגון שבנה לעצמו לצרכי הפריימריז.

מכיוון שהמועמדים הבולטים הם היחידים שנבחרו בצורה ישירה, יש לגיטימציה מסויימת לתת להם כוח עודף בהרכבת המצע ואף בהתמודדות על משרות השרים בעת הרכבת קואליציה. המצב הקיים כיום, בו באופן שגרתי זוכה מועמד “פרווה” במקום הראשון בפריימריז כי הוא לא היווה איום על אף אחד מהמועמדים הבולטים, וכך כולם הצביעו לו, לא יחזור על עצמו, והרכב צמרת הרשימה ישקף באמת את העדפות המצביעים.

השיטה המוצעת מאזנת בצורה המקסימלית בין הרצון לשליטה של חברי המפלגה בהרכבה, לבין היכולות המוגבלות של חבר המפלגה הסביר להיכרות עם המועמדים השונים ולהצבעה מושכלת עבורם. היא מייצרת היררכיה בעלת משמעות בין המנצחים (ככל שמועמד זכה ביותר קולות, כך גדל הסיכוי שלו להשפיע על חלק גדול יותר מהרכב הרשימה, אך לא בצורה דיספרופורציונלית), ומחייבת את המועמדים השונים לתכנן היטב את האסטרטגיה שלהם לקראת הפריימריז (משום שמתמודד על המקומות הבולטים שיפסיד, לא יכלל כלל ברשימה לכנסת). הדחף של הפוליטיקאים הבכירים שלא לסכן את עצמם יצמצם את מספר המועמדים הבולטים למינימום, מה שיאפשר למתמודדים פריפריאליים יותר לקחת סיכון מחושב ולהתמודד על מקום בולט. התוצאה תהיה רשימה מגוונת יותר, מייצגת יותר ואיכותית יותר.

ראשי מפלגות יקרים: הכפתור לתרומות כהוקרה על תרומתי נמצא מצד שמאל למעלה.

הערות, תלונות והצבעות על כשלים חמורים בהצעה שלי תתקבלנה בברכה.

—

למי שמתעניין: בפוג-בלוג, הבלוג שלי באנגלית, פרסמתי לאחרונה רשומה שמסבירה מדוע אני מתנגד לתנועת החרם כנגד ישראל. ³ טקסט מעניין נוסף שהתפרסם בעניין לאחרונה אפשר למצוא בארץ האמורי תחת הכותרת “התנחלויות רמת הנגב, או: חרם סלקטיבי במציאות דו לאומית”. ממליץ לקרוא.

#בחירות #דמוקרטיה #מדע המדינה #מספרים #מרצ #פוליטיקה

הפוסט הקודם: תפוח אדמה מדבר

הפוסט הבא: פוסט-ציונות באקדמיה הישראלית: מכל סילבוסי השכלתי