נפל דבר היום בישראל (ופלסטין). יאסר עבד רבו, מזכ”ל הוועד הפועל של אש”ף, הצהיר כי מבחינת הפלסטינים, אין להם בעיה להכיר בישראל כמדינה יהודית בתנאי ש”לא תכלול את אדמתנו וביתנו ובכלל זה מזרח ירושלים”, כלומר, בתנאי שתוקם מדינה פלסטינית בגבולות 67’. יוסי גורביץ רואה באמירה הזו מהלך טקטי מחוכם של הפלסטינים שלכאורה יחשפו את פרצופה של ממשלת ישראל, אבל הוא מתעלם מההשלכות ארוכות הטווח של הצהרה זו, שמהווה ניצחון חשוב של נתניהו.

חשוב לשים לב שהצהרתו של עבד רבו אינה מוגבלת בזמן – לא נאמר שאם ישראל תיסוג עכשיו מהשטחים במלואם, יסכימו הפלסטינים להכיר בה כמדינה יהודית, אלא שמדובר על הסכמה כללית: אם וכאשר תיסוג ישראל מכל השטחים הכבושים, היא תוכר על ידי העם הפלסטיני כמדינה יהודית.

לכאורה, כאשר מסתכלים על הטווח המיידי ודרך המשקפיים של “פרס יחלק את ירושלים”, נראה כאילו נתניהו הכניס עצמו למלכוד, ואולי זה נכון עבור נתניהו באופן ספציפי. אבל עבור מי שמתסכל על היום שאחרי הסדר עם הפלסטינים – אנשים כמו ליברמן מחד וציפי לבני מאידך, ואולי גם נתניהו עצמו – יש כאן הכרזה רבת משמעות שמנטרלת את אחד האיומים המרכזיים על הפרוייקט הציוני בעת האחרונה: התגברות כוחם של ערביי ישראל והמוביליזציה שלהם לקבלת זכויות קבוצתיות. יאסר עבד רבו, למעשה, הכריז שהם אינם מעניינים אותו, ומצטרף לליברמן וללבני (וגדי טאוב, ו”השמאל הלאומי” – לא מדובר כאן בגישה ימנית בהכרח) שאומרים לפלסטינים בישראל שאת הזכויות הקבוצתיות שלהם הם יכולים לקבל מעבר לגבול (ולצורך העניין, לא כל כך משנה אם הגבול יעבור ממערב או ממזרח לאום אל פאחם). הפלסטינים רוצים להיות עם ככל העמים, ולצורך זה הם מוכנים להגדיר מחדש את הטריטוריה שלהם ולהודיע לבני העם שנמצאים מחוץ לטריטוריה הזו שהם מוזמנים להצטרף אליהם, אבל מדינת הלאום החדשה שלהם אינה אחראית לגורלם. אני בטוח שלא תתקשו לחשוב את מי זה מזכיר לכם בצד שלנו.

תגובתו הקוצפת של ח”כ ג’מאל זחאלקה, לפיכך, אינה מפתיעה כלל. עבד רבו חותר תחת הפרוייקט שהובילה בל”ד והתפשט בכל רחבי המגזר הערבי (למעט הקבוצות האיסלאמיסטיות), לכינונה של ישראל כמדינה שיוויונית ודו-לאומית. אם דבריו של עבד רבו לא ידחו על ידי נציגי הרשות הפלסטינית, יסתמן כאן קו שבר חשוב בין שני חלקי העם הפלסטיני. בין כה וכה ערביי ישראל החלו בשנים האחרונות להעלות סימני שאלה באשר למחויבות רבת השנים שלהם לקידום פתרון שתי המדינות וסיוע לאחיהם בשטחים הכבושים, ולתהות האם המאבק הזה, כפי שמוסגר עד כה, אינו בעצם חותר תחת האינטרסים שלהם עצמם.

הימין רשם לעצמו היום הישג חשוב במלחמה עבור מדינה יהודית. השמאל, לעומת זאת, קיבל חיזוק לאשליה כאילו פתרון שתי המדינות יוביל לנורמליזציה של ישראל – כאילו אכן יווצר מצב של שתי מדינות לאום החיות זו לצד זו; כאילו ישראל יכולה להיות מדינה דמוקרטית ליברלית גם בלי לדאוג לזכויותיהם של הפלסטינים בתוכה. הנה – אפילו הפלסטינים אומרים.

כדאי לעקוב בתקופה הקרובה אחרי התגובות בשני הצדדים של העם הפלסטיני לאמירה הזו. ההתפתחויות הללו בהכרח תהיינה בעלות השפעה מכרעת על האפשרויות הפתוחות בפני ישראל להשגת הסדר שלום ולהסדרת יחסיה עם המיעוט הערבי בתוככה.

#דו-לאומיות #דמוקרטיה #ישראליאנה #לאומיות #ליברמן #נתניהו #פוליטיקה #פלסטין #ציונות #ציפי לבני

הפוסט הקודם: גוד סייב ת'ה יהודית ודמוקרטית

הפוסט הבא: נפקדים נוכחים: על הטיות בחירה בחשיבה רציונלית

באמת שאני לא מנסה להיות פרקליט השטן כאן, אבל אני פשוט לא מצליח להבין את המהומה סביב תיקון שבועת האזרחות של ישראל. להזכירכם, הדרישה המקורית של ליברמן הייתה שכל אזרח ישראלי יחוייב בשבועת נאמנות, תחת איום בשלילת אזרחותו. משמעות חוק שכזה היא דרישה מכל אזרח ישראלי ערבי להשבע אמונים למדינה יהודית. אם חוק כזה היה עובר, הייתי ממהר להצהיר על אי-נאמנותי למדינה ומבקש ממר ליברמן לשלול ממני את אזרחותי.

אבל זה לא התיקון המוצע כיום. התיקון המוצע כיום הוא למנוע מאדם שאינו אזרח המדינה את האפשרות להתאזרח באם יסרב להשבע אמונים למדינה. למעשה – כבר היום נדרשים אזרחים חדשים להשבע אמונים למדינה, כמו בכל מדינה אחרת שאני מכיר. חלק מהמדינות דורשת הרבה יותר ממה שדורש החוק הישראלי. קנדה, למשל, רוצה שאשבע אמונים למלכה, פעולה שעשויה להיות בעייתית מבחינה דתית עבור אנשים מסוימים (ובכל זאת לא חסרים יהודים ומוסלמים בקנדה). למעשה, למדינות יש וראוי ליהיה חופש מוחלט בקביעת התנאים להתאזרחות בהן. יכולה המדינה לקבוע שמי שרוצה להתאזרח בה צריך לקפוץ שלוש פעמים על רגל אחת ולקרוא קוקוריקו – ועדיין יהיה הדבר לגיטימי לחלוטין.

התיקון, אם כן, רק מבקש לשנות את נוסח השבועה כך שהמדינה תוגדר כ”יהודית ודמוקרטית”. קשה לי לראות מה רבותא בכך. חוקי מדינת ישראל, ובמיוחד חוקי היסוד של המדינה, שמהווים מעין חוקה עבורה, כבר קובעים כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, כך ששבועה למדינת ישראל היא שבועה להגדרתה כיהודית ודמוקרטית. גם מגילת העצמאות, על אף שאינה מחייבת מבחינה חוקית, מגדירה את ישראל כמדינה יהודית.

עוד יש לזכור שהמדינה עצמה עדיין לא ממש החליטה מה המשמעות של הביטוי הזה, “מדינה יהודית”, או איך הוא מסתדר עם הרעיון של “מדינה דמוקרטית”, כך שקשה לייחס משמעות ברורה לשבועה למדינה ככזו. לבסוף, צריך לזכור על מי תשפיע החקיקה הזו: על לא-יהודים שמתאזרחים בישראל. מדובר על לא יותר מכמה מאות בשנה, רובם ככולם בני זוג לא-יהודים של יהודים שמהגרים לארץ, או של אזרחים יהודים שמצאו בן או בת זוג שאינם יהודים. במילים אחרות, מצביעים של ליברמן.

כן, אני מניח שיש כמה בני ובנות זוג של אזרחי ישראל הלא-יהודים שמתאזרחים בישראל מדי שנה. קשה לי להבין מה הביג דיל בכך שמזכירים להם שהם החליטו להגר למדינה שמגדירה עצמה כמדינה יהודית. זו, הרי, האמת.

אז האם כל הסיפור הגדול הוא שאנחנו חוששים שהערבים בישראל ירגישו לא בנוח שהמדינה שלהם – זו שמפלה אותם חדשות לבקרים, זו שבחוקתה-המתגבשת-לעד מגדירה את עצמה כמדינה יהודית? כי אני לא רואה את כל אותם מתנגדי החוק יפי הנפש פועלים למחיקת המילה “יהודית” מחוק יסוד הכנסת, או חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. איכשהו, רק החוק הזה, חסר המשמעות החוקתית, שהוא כל כולו מכותרת ועד הערת שוליים סמלי לחלוטין, רק הוא מפריע להם. לכל היותר, אני יכול להסכים עם השר מיכאל איתן שיש טעם לפגם בכך שרק מתאזרחים שאינם יהודים ידרשו להשבע אמונים – האם אזרחיה היהודים של ישראל אינם נדרשים לשמור אמונים לאופיה הדמוקרטי? ¹

מעניין לבחון את תגובתו של השר ברוורמן להצעה: “הצעה זו חסרת כל תועלת למדינת ישראל, מעבירה מסר בעייתי כלפי אוכלוסיית המיעוטים ומוציאה את דיבתה של ישראל רעה בעולם”. כלומר, אם זו הייתה הצעה שמועילה לישראל – כלומר, כזו שממש מהווה פגיעה ממשית במיעוטים, ולא סתם פגיעה סימבולית – כנראה דווקא כן אפשר היה לתמוך בה. אבל מכיוון שבין כה וכה היא לא באמת מועילה לנו, אז בשביל מה לנו הכאב ראש הזה? זה ההסבר היחיד שאני יכול למצוא להתנגדות הנחרצת, לעומת דממת האלחוט אל מול השימוש באותו ביטוי בדיוק בחוקי היסוד של המדינה.

—

באותו הקשר, כדאי להסתכל על הצעתו של ח”כ זבולון אורלב מהזמן האחרון, לפיה ישראל תשנה את שמה ל”מדינת ישראל – מדינת העם היהודי”, ובכך ישראל תהיה המדינה הראשונה בעולם שכוללת בשם שלה סלוגן (סמיילי כתב על הפן המשעשע של ההצעה). אפשר לצחוק על השטות הזאת מכל מיני כיוונים, אבל אצלי עלתה תהיה קצת יותר רצינית. מכיוון שישראל היא אחד המדינות הבודדות בעולם שמגדירות את עצמן סתם ככה כ”מדינה”, למה לא הציע אורלב לעשות את הדבר המתבקש, ולהגדיר את המשטר בישראל כמו שעושה כל מדינה אחרת (חוץ מקנדה, כמובן) – על ידי הצבתו לפני שם המדינה בנוסח המלא: הרפובליקה היהודית של ישראל. (אולי בגלל שכך תצטרף ישראל לרפובליקה העממית או לרפובליקה האיסלמית כמדינות שלא כל כך ברור על מי הן עובדות.)

עדכון: באיחור גיליתי שנעמה כרמי כתבה פוסט הרבה יותר מלומד ממה שאני יכול להציע, ושאומר פחות או יותר מה שאני רציתי להגיד אבל יותר טוב, וגם שהיא כתבה אותו כבר לפני מספר ימים. אז הנה כפרתי.

#אני קרציה #ברוורמן #דמוקרטיה #ישראליאנה #לאומיות #ליברמן #מיכאל איתן #פוליטיקה #ציונות

הפוסט הקודם: Does the internet run on stupid?

הפוסט הבא: הליברמן הפלסטיני

בפוסט זה אני אזרוק עליכם רעיונות חצי אפויים שישרתו אותי, או שלא, בפרק המתודולוגיה של הדוקטורט שלי, ביום מן הימים. סתם שתדעו.

הקדמה: למה להגדיר?

הבעיה היא שהמילים שאנחנו משתמשים בהן באות עם משמעות בילט-אין, מטען רגשי, היסטורי ולשוני שמקשה עלינו להשתמש במילה כשהיא מוגדרת בצורה מסוימת, כאשר אנחנו מבינים אותה, באופן אינטואיטיבי, במשמעות אחרת. מצד שני, כאשר כמה אנשים מדברים ביניהם וכל אחד מייחס משמעות שונה למילים שהם משתמשים בהן, קשה מאוד להתקדם מעבר לשלבים ראשונים של הדיון.

יש מספר דרכים להתמודד עם הקושי הזה. הדרך הראשונה היא להמציא מילים חדשות. כשרוברט דאהל, אחד מחשובי ההוגים הפוליטיים במאה ה-20, רצה לדבר על דמוקרטיות, הוא הגיע למסקנה שלמילה דמוקרטיה יש משמעות נורמטיבית – כלומר, דמוקרטיה נתפסת כאידאל שיש לשאוף אליו. כל ניסיון לדבר על מדינות קיימות ממש כדמוקרטיות נתקל בבעיה שהן אינן מושלמות, והדבר די מחסל את הדיון. לכן הוא בחר להגדיר מושג חלופי, שאינו נושא עימו מעמסה נורמטיבית: פוליארכיות. פוליארכיה היא משטר שעונה על מספר תנאים בסיסיים שיכולים להתקיים במציאות (ואף מתקיימים לעיתים קרובות). פוליארכיה היא מצד אחד משהו שאוטוקרטיות צריכות לשאוף אליו, ומצד שני משהו ריאלי שאפשר לקוות שיושג במציאות. מצד שני, הדמוקרטיה עדיין נשארת כאידאל, ואפשר לדבר על מדינות שקרובות יותר או רחוקות יותר מהאידאל הזה, גם בקרב הקבוצה של הפוליארכיות.

אפשרות אחרת היא לנסות לנטרל את המשמעות הנורמטיבית של המילה על ידי העברתה לתת-קבוצה של המילה. כך, למשל, אפשר להגיד שיש הרבה דמוקרטיות, אבל הדמוקרטיה האידאלית היא דמוקרטיה ליברלית, כלומר סוג מסויים של דמוקרטיה, שכולל מספר תכונות שאינן דרושות כדי לכנות משטר “דמוקרטיה” באופן כללי.

לבסוף, אפשר פשוט להתעלם מהבעיה ולהכריז שהמשמעות המקובלת של המילה דמוקרטיה אינה קוהרנטית (כלומר, אנחנו מגדירים דמוקרטיה בצורות שונות), ולכן לצרכי דיון מושכל חייבים לבחור בהגדרה אחת כלשהי, וזהו. בגישה הזו, ההגדרה של המילה נקבעת לפי המטרות שלנו, וכל עוד הגדרנו את המילה כראוי בראשית דברינו, היא יכולה לשמש באיזו משמעות שנקבע לה (תוך התחשבות בעובדה שהגדרות מרוחקות מדי מהמשמעות המקובלת פשוט לא תזכינה להתייחסות רצינית. אם אני אגדיר דמוקרטיה כסלט שמכיל עגבניות, סביר להניח שהטקסט שלי לא יזכה להתייחסות, לא במדע המדינה ולא בבתי ספר לבישול).

אבל אף אחת מהשיטות אינה אופטימלית בבואנו לקדם שיח פורה. הדרך שלי לנסות ולהתיר את הפלונטר הזה היא על ידי ניסיון לבצע פורמליזציה של המשמעות היומיומית של המושג. או, ליתר דיוק, ליצור הגדרה פורמלית שמשמרת עד כמה שאפשר את המשמעות המיוחסת למילה בלשון ההדיוטות, אך מאפשרת דיון מעמיק יותר בהשלכות של המושג, משום שאפשר לפתח אותו באמצעים לוגיים. עם זאת, בסופו של דבר אני מקבל את הטענה הפרגמטית מהסוג השלישי – ההגדרה של המילה צריכה להקבע על פי השימוש שאנחנו רוצים לעשות בה. ההבדל היחיד הוא שאני שם דגש על הקרבה למשמעות המקובלת של המושג, והניסיון להכליל כמה שיותר מתוכו בתוך ההגדרה הפורמלית.

דמוקרטיה ככח

לעומתו, שומפטר נתן לדמוקרטיה הגדרה מינימליסטית: דמוקרטיה היא משטר בו אנשים יכולים לבחור את המנהיגים שלהם מבין כמה אפשרויות. ישנו ויכוח לגבי עד כמה מינימליסטית ההגדרה הזו – האם דמוקרטיה מינימלית דורשת בחירות חופשיות שכל אחד יכול להתמודד בהן, או שגם בחירות בסגנון האיראני, שם כל המועמדים חייבים לקבל אישור מוקדם של האייטולות, מספיקות כדי להגדיר משטר כדמוקרטי, כל עוד ספירת הקולות היא הוגנת? אני מסכים יותר עם אלו שנוטים לפרשנות הכי מינימליסטית. גם אם האזרחים מתבקשים לבחור בין טווידלדי לטווידלדם ¹, זו עדיין דמוקרטיה.

בין שתי ההגדרות הללו הסתדרו רוב מגדירי הדמוקרטיה למיניהם בשתי קבוצות, שאותן אני אגדיר בשמות הקריפטיים “ההיררכיים” ו”הראדיאליים”. ההיררכיים התחילו מנקודת המוצא של שומפטר: יש קבוצה גדולה מאוד של מדינות, כולן דמוקרטיות, אבל חלקן מאופיינות בעוד כמה תכונות טובות שהופכות אותן למוצלחות יותר מבחינה נורמטיבית מאשר אחרות. את הדמוקרטיות הללו הם הגדירו כתתי-קבוצות של קבוצת הדמוקרטיות הגדולה. כך, עבור מולר וסקאאנינג (לדוגמא), ישנן “דמוקרטיות אקסקלוסיביות”, בהן רק לחלק מהציבור יש זכות בחירה בבחירות הדמוקרטיות; “דמוקרטיות אלקטורליות” בהן לכל האוכלוסיה יש זכות בחירה, אבל אין הגנה על זכויות אדם, “פוליארכיות” בהן יש הגנה על זכויות אדם אבל אין שיוויון בפני החוק; ודמוקרטיות ליברליות בהן יש גם בחירות חופשיות וכלליות, גם הגנה על זכויות אדם וגם שיוויון בפני החוק.

מולם עומדת קבוצת הראדיאליים. אלו רואים בדמוקרטיה קטגוריה רדיאלית, כלומר במרכז עומדת הקבוצה “דמוקרטיות”, שהן מדינות שמכילות את כל הדברים הטובים שאנחנו מייחסים לדמוקרטיה (אבל בלי להפוך את הקבוצה לקבוצה ריקה), ואילו מסביב לקבוצה הזו יש “קטגוריות פחותות” (diminished categories), או בשמן המלבב “דמוקרטיות דפקטיביות”. כל דמוקרטיה דפקטיבית מתאפיינת בכך שהיא מכילה את כל המאפיינים של דמוקרטיה מלאה, מינוס מאפיין אחד או יותר. כך, למשל, יכולה להיות “דיקטטורה נאורה” שהיא מדינה בה יש זכויות אדם ושיוויון בפני החוק, אבל אין בחירות. קטגוריות קצת יותר ריאליות הן דמוקרטיות אקסקלוסיביות, שהן דמוקרטיות מלאות אבל זכות הבחירה נתונה רק לחלק מהציבור; דמוקרטיות בלתי-ליברליות שהן דמוקרטיות מלאות, אבל בלי יכולת של בית המשפט להגן על זכויות בפני הרשות המבצעת והמחוקקת; דמוקרטיות תחומות, בהן תחומים מסויימים הועברו מידי השלטון הנבחר לאליטה לא-נבחרת כלשהי (צבא, אליטה דתית); ועוד ועוד.

לכאורה, הקבוצה ההיררכית תואמת יותר לגישתו של שומפטר, ואילו הראדיאלית קרובה יותר לשיטתו של דאהל. אך לדעתי, ההגדרה הטובה ביותר תשלב בין גישתו של דאהל לבין הקטגוריזציה ההיררכית. הסיבה לכך היא שדמוקרטיה נתפסת באופן אינטואיטיבי כמשהו שאפשר להיות יותר ממנו או פחות ממנו – מדינה אחת יכולה להיות יותר או פחות דמוקרטית ממדינה אחרת, ומדיניות מסוימת יכולה להפוך מדינה ליותר או פחות דמוקרטית. המימד הזה חסר לחלוטין בגישה הרדיאלית לפיה או שאתה דמוקרטיה מלאה (ואז אין לאיפה להשתפר) או שאתה דמוקרטיה דפקטיבית, ואז אתה יכול להפוך לדמוקרטיה מלאה (שיפור) או לדמוקרטיה דפקטיבית אחרת (שינוי, אבל לא ברור לאיזה כיוון). דוגמא טובה לבעיתיות הזו אפשר למצוא, למשל, בנייר העמדה של סמי סמוחה שבו פירט את מודל הדמוקרטיה האתנית שלו, והסתבך כשהראה שמצד אחד, דמוקרטיה ליברלית יותר טובה מדמוקרטיה אתנית בנושאים מסויימים, אבל פחות טובה ממנה (כדמוקרטיה!) בנושאים אחרים. מאידך, הגישה ההיררכית מנוגדת לתפיסה שלנו את הדמוקרטיה כמושג נורמטיבי, בנוסף להיותו הגדרה של צורת משטר קיימת.

כיצד ניתן ליישב את שתי אופני ההגדרה? ההצעה שלי בונה על התחושה הזו שדמוקרטיה היא דבר מה מדיד שאפשר שיהיה יותר או פחות ממנו, ולכן מנסה להגדיר ממד אחיד, שבקצהו האחד נמצאת הדמוקרטיה המושלמת, ובקצהו האחר אי-דמוקרטיה מוחלטת, ושניתן לחלק אותו למרחקים מהקצה המושלם שמגדירים קבוצות שונות. ההגדרה הזו, בעצם, מקבלת את הגישה ההיררכית במלואה, אך במקום לדבר על הוספת עוד ועוד תכונות שונות, מדובר על שינוי בתכונה אחת בלבד.

כדי לגלות מהי התכונה האחת הזו, חזרתי לדאהל, ולהגדרה שלו של הדמוקרטיה האידאלית: שיוויון פוליטי. מה משמעות המושג הזה, וכיצד ניתן לתאר אותו כממד שאפשר לנוע בו? אפשר לנסות לחשוב על הרעיון באמצעות אנלוגיות. האנלוגיה המתבקשת היא למושג השיוויון הכלכלי. שיוויון כלכלי מודדים באמצעות מדד ג'יני. מדד זה נע בין אפס לאחד, כאשר אפס הוא מצב של אי שיוויון מוחלט ואחד הוא מצב של שיוויון מוחלט. שיוויון מוחלט מוגדר כמצב שבו לכל פרט בחברה יש אותה כמות של רכוש כמו כל פרט אחר, ואי שיוויון מוחלט הוא מצב בו כל הרכוש בחברה נתון בידיו של פרט אחד. ככל שהרכוש מחולק בין יותר פרטים, וככל שההפרשים ביניהם קטנים יותר, כך גדל מדד ג'יני. האם ניתן ליישם את מדד ג'יני גם לדמוקרטיה? מה המקבילה הפוליטית של כסף עבור הכלכלה?

כח. דמוקרטיה מתאפיינת בחלוקה שיוויונית של הכח בחברה. ככל שהכח מפוזר באופן שיוויוני יותר, כך המדינה דמוקרטית יותר. הדמוקרטיה המושלמת היא זו שבה לכל אזרח ישנה בדיוק אותה מידה של כח כמו כל אזרח אחר. מאידך, ההפך המוחלט של הדמוקרטיה הוא המשטר בו כל הכח הפוליטי מרוכז בידיו של אדם אחד – הדיקטטורה המושלמת. על פני הממד הזה, השאיפה הנורמטיבית צריכה להיות לפיזור אחיד יותר של הכח בחברה. לכן, נטילת הכח מקבוצה אחת והעברתו לקבוצה אחרת אינו יכול להיות דמוקרטיזציה, משום שהוא אינו משנה את מדד הכח בחברה.

דמוקרטיזציה וקונסולידציה: מה קורה אחרי זכות הבחירה?

עריצות הרוב, עבורי, משמעה שימוש של הרוב בכח השניתן לו מפאת היותו רוב כדי לשלול מהמיעוט את הכח הפוליטי שלו. איונו של כחו הפוליטי של המיעוט מביאה, כמובן, לפיזור פחות שיוויוני של הכח בחברה, ומכאן שחברה בה הרוב עריץ על פני המיעוט היא חברה פחות דמוקרטית מאשר חברה שבה הרוב אינו נוהג בעריצות. הכלי העיקרי למניעת עריצות הרוב אינו יכול להיות כלי מוסדי, משום שכל כלי מוסדי שכזה יכחד אל מול כחו של הרוב. הכלי חייב להיות כלי רעיוני: העמקת המחויבות הדמוקרטית של האוכלוסיה. רק באמצעות פעולה זו ניתן יהיה למנוע מצבים של עריצות הרוב. מחויבות דמוקרטית היא אותה רתיעה מהשימוש בכחך שלך כדי להגביל את כחו של האחר.

מהו כח?

יש אינספור הגדרות שונות לכח, ולא אלאה אתכם באופן בו הגעתי להגדרה שלי, אלא רק אסביר את הרציונל מאחוריה. באופן פורמלי, אני מגדיר כח כך:

• א' מפעיל כח על ב' כאשר ב' מבצע פעולה שהוא אינו מעוניין לבצע, אך ורק משום ש-א' שינה את הסיטואציה באופן שהופך זאת לבלתי כדאי ל-ב' שלא לבצע את הפעולה.
• ב' אינו רוצה לבצע פעולה כאשר העלות של ביצוע הפעולה גבוהה יותר מהתועלת שבה. (c>u)
• א' יכול להשפיע על הסיטואציה באמצעים הבאים:
  • כח כלכלי: הוספת תמריצים נוספים לתועלת ® כך ש- c<u+r
  • כח כפיה: הטלת סנקציות (s) על אי ביצוע הפעולה כך שהעלות נטו של ביצוע הפעולה נמוכה יותר מהעלות של הסנקציות וגם מהעלות של התנגדות לסנקציות (t) כך ש- c-(u+r)<s  AND t (וזאת בתנאי שהעלות להטלת הסנקציות אינה עולה על התועלת של א' מהטלתן. מקרים של אי ודאות, בהם א' חושב שהוא יכול לכפות את הסנקציות ו-ב' חושב שהוא יכול להתנגד להן גורמים למשחק “שפן”).
  • כח חברתי: שינוי תפיסת התועלת של ב' כך שתהיה גדולה יותר מהעלות (למשל, על-ידי הוספת משמעות ערכית לביצוע הפעולה).
  • כח מיקוח: הקטנת העלות (או תפיסת העלות) של ב'.

שנית, הפעולה ש-א' רוצה ש-ב' יעשה יכולה להיות גם אי-פעולה. הפעלת כח יכולה להיות, לפיכך, גם מניעת האפשרות לבצע את הפעולה. במקרה זה מתהפכים הסימנים: האמצעי למניעת פעולה הוא באמצעות הגדלת העלות לביצוע הפעולה הלא רצויה. מדובר על מקרה פרטי של כח מיקוח, אבל חשוב לציין אותו משום שהוא אינו מהווה מיקוח. לשם דוגמא, אם ב' רוצה להדליק את הטלוויזיה ו-א' רוצה למנוע זו ממנו, א' יכול לשבור את הטלוויזיה, וכך להפוך את העלות של הדלקת הטלוויזיה לבלתי סבירה (או, אם תרצו, אינסופית), כך שהתועלת ממנה בהכרח קטנה יותר. צריך להבדיל בין פעולה הזו שמשנה את העלויות לבין איום בפעולה כזו, שמהווה סוג של סנקציה.

מההגדרה הזו נובע שיש מידה של סימטריות או דו-כיווניות בכח. הבחירה של א' בסוג הכח שכדאי לו להפעיל קשורה בכח הנגדי שיכול להפעיל ב'. כך, למשל, אם חתמתי על חוזה עם מישהו, אבל אני יודע שאין לו המשאבים הכלכליים הדרושים כדי לתבוע אותי על הפרתו, אני יכול להתעלם מכח הכפייה שלו (להטיל עלי סנקציות) באמצעות כח המיקוח שלי (להגדיל את העלות שלו להטלת הסנקציות עלי).

כח ודמוקרטיה: מה הלאה?

עד כאן הגעתי בינתיים. ביקורת, הצעות והפניות רלוונטיות יתקבלו בשמחה.

#דמוקרטיה #מדע המדינה #מתודולוגיה #רעיונות לתזה

הפוסט הקודם: רק ליברמן דוגל בפתרון שתי המדינות

הפוסט הבא: Does the internet run on stupid?

אני רוצה להודות לאריה עמיחי ששלח אותי, לראשונה, לקרוא את הטקסט המלא של נאום ליברמן באו”ם. קודם לקריאת הדברים שמעתי עליהם רק מכלים שניים שונים, וחשבתי שהבנתי פחות או יותר מה הוא אמר. אבל קריאה של הטקסט המלא בקונטקסט הנכון הוכיחה לי שטעיתי. גם זו תזכורת חשובה.

במאמר שכתבתי בשנה שעברה (ועושה את דרכו האיטית בצינורות האקדמיים לקראת מה שיום אחד אני מקווה שיהפוך לפרסום) חילקתי את הטיעונים למען מדינה דו-לאומית לשלושה סוגים: אלו שטוענים שמדינה דו-לאומית היא בלתי-נמנעת, אלו שטוענים שהיא רצויה ¹ ואלו שטוענים שהיא בלתי נסבלת. הסוג האחרון, כמובן, דורש הסבר. אלו שטוענים למען מדינה דו-לאומית כי הם חושבים שהיא בלתי נסבלת למעשה רוצים בפתרון שתי המדינות, אבל הם מאמינים שהדרך היחידה להגיע למטרה הזו היא על-ידי הפחדתם של היהודים בישראל, והדבר המפחיד ביותר עבור יהודי ישראלי הוא המדינה הדו-לאומית. ואכן, האיום במדינה דו-לאומית הוא הצלחה אדירה, ויותר ויותר אנשי שמאל ומרכז מנפנפים באיום הזה כדי לדחוק את הממשלה לויתורים.

כדוגמא אקראית לשימוש הכמעט אגבי שנעשה באיום הזה אפשר להביא את הפוסט האחרון של שלום בוגוסלבסקי:

תיק 1967 עוד לא נפתח מחדש. השלכות המלחמה אמנם מעולם לא היו חיות יותר בדיון הציבורי, אבל גם הם יצאו מגבולות השמאל לכלל הציבור רק ב-1987, ורק בשנה האחרונה הדיבור עליהן הגיע, סוף סוף, לעיקר: בחירה הכרחית בין שתי מדינות לאומיות למדינה אחת דו לאומית.

“רוב יהודי” הוא ביטוי המפתח, וסביבו נסוב הדיון. האם אפשר לקיים רוב יהודי בישראל או לא. ויש לזכור: למעט קבוצה מאוד קטנה בשולי השמאל הראדיקלי, קבוצה עליה אני נמנה, הדיון הזה הוא נחלתו של כלל הציבור היהודי בישראל, כולל תומכי המדינה הדו-לאומית מימין ומשמאל שנסמכים על המשך קיומו של רוב יהודי במדינה המשותפת (או, לחלופין, על ההנחה שאפשר לדכא שאיפות לאומיות אפילו של “מיעוט” בן יותר מחמישים אחוז) כבסיס להתכנותה של מדינה כזו. הנחת היסוד היא תמיד אותה “מסקנת השואה” – שאם היהודים לא ישלטו באופן בלעדי בגורלם של היהודים, הגורל הזה יהיה מר. ומה שמבטיח שליטה שכזו הוא רוב יהודי במדינת ישראל, באיזה גבולות שלא יהיו.

הימין הליברמני (ואני מרשה לעצמי להניח שגם נתניהו נמצא באותו ימין) מוצא עצמו פתאום דחוק בין שתי אלטרנטיבות עם אותה תוצאה בדיוק, מבחינתו: השארת מדינת ישראל עם מיעוט, קטן או גדול, של ערבים. טיעון הנגד שלהם מוצג בצורת השאלה שהעמיד אבי טרנגו (“עיתונאי”) בטמקא:

האם נבון יהיה להתעלם מהאפשרות שערביי ישראל יהוו מיעוט משמעותי התובע את זכויותיו הלאומיות והתרבותיות? ²

כי החלופה היחידה במסגרת הפתרון שמציע השמאל-מרכז היא פתרון של שתי מדינות: מדינה פלסטינית, ומדינה דו-לאומית. שכן, יש לזכור, הפלסטינים אזרחי ישראל אמנם רוצים להשאר אזרחי ישראל ולא להפוך לאזרחי מדינה פלסטינית נחשלת ובלתי-יציבה, אבל הם אינם רוצים, ובין כה אינם יכולים, להפוך לבני הלאום של מדינת ישראל, הוא הלאום היהודי. הדרך היחידה להפוך את ישראל למדינת לאום דמוקרטית היא על-ידי הפיכתה למדינת הלאום הישראלי – לאום שיכלול הן את היהודים והן את הפלסטינים בישראל. ואם אפשר לקיים מדינה כזו, למה לעזאזל צריך מדינה פלסטינית? ושוב הטיעון הימני חוזר ועולה: אלו שדורשים זכות להגדרה עצמית לפלסטינים שוללים אותה מהיהודים.

הפתרון ההגון וההוגן היחיד הוא זה שאומר שהגדרה עצמית אינה חייבת להתבצע במדינה בריבונות בלעדית של הלאום שמגדיר את עצמו, אלא יכולה להתקיים גם במסגרת משותפת עם לאומים אחרים, ובתנאי שכל אחד מהלאומים מקבל הגנות מסויימות.

אינני בטוח אם ליברמן רוצה באמת ובתמים בהקמת מדינה פלסטינית אחרי חילופי אזרחים, או שהוא מעדיף את הסטטוס קוו. בכל מקרה, מה שהוא מצליח לעשות זה להראות שהברירה כפי שמציג אותה המרכז-שמאל כיום היא פיקטיבית. היא אינה ברירה כלל, פרט, אולי, מנקודת מבטם של הפלסטינים בשטחים. אם אנחנו מוכנים לדכא מיעוט, גודלו של המיעוט הזה לא צריך לשנות לנו. אם איננו מוכנים לדכא מיעוט – גם אז גודלו לא צריך לשנות כלל. הברירה אינה בין מדינה פלסטינית ללא מדינה פלסטינית. בסופו של דבר, המדינה הפלסטינית היא שולית לדיון. הברירה חייבת להיות בין מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, לבין מדינת ישראל כמדינה ששייכת באופן שיוויוני לשני הלאומים שחיים בה.

באופן אירוני, אולי, הפתרון של ליברמן והפתרון שלי (ושל אחרים כמוני) כולל נקודת דמיון משמעותית בנוגע לתחילתו של התהליך: בתקופה לא קצרה של בניית אמון בין שני העמים. אצל ליברמן התקופה הזו מתאפיינת בהפרדה מקסימלית, שתאפשר לשנאות הישנות לדעוך. אצלי התקופה הזו מתאפיינת דווקא בהגברת המגע באופן שייצור תלות הדדית ותייצר יותר סיטואציות של מגע חיובי בין בני שני הלאומים. בשאלה הזו צריך הדיון הציבורי בישראל להתמקד: איתם, או בלעדיהם?

#דו-לאומיות #דמוקרטיה #ליברמן #פוליטיקה #פלסטין #ציונות

הפוסט הקודם: פוסט אורח: דבשות

הפוסט הבא: דמוקרטיה: הגדרה מחדש

פרוייקט יום כיפור של “לא נסתום”, אני חייב להודות, גורם לי למידה לא מועטה של אי נוחות. יש משהו לא נאות בכך שאדם יאמר לאדם אחר על מה הוא צריך להתנצל, במיוחד כשהאווירה הכללית היא תוקפנית ומאוד לא מתנצלת.

תביעות כאלו להתנצלות גורמות לצד השני להכנס למגננה, ואינן תורמות בשום צורה לקידום השיח בין הצדדים, גם עם יש מקום להתקדמות שכזו (ולפחות במקרה של בן-דרור ימיני, להבדיל, למשל, מאלי ישי, אני מאמין שיש מקום להתקדמות שכזו). גם האינסטינקט הראשון שהיה לי כשנחשפתי לרעיון – לכתוב פוסט שמתנצל בסרקסטיות על כל הדברים שגרמתי לאנשים כמו החבר'ה של אם תרצו לעשות – גם זה לא מועיל באותה מידה. זה אולי יקנה לי מעט הנאה מההתחכמות המוצלחת (אם היא אכן תהיה מוצלחת), וכמה אנשים שבכל מקרה מסכימים איתי אולי יטפחו לי על השכם, אבל אם הטקסט אי פעם יגיע למי מיעדיו, הוא לא ישיג את המטרה המיועדת.

מצד שני, גם האלטרנטיבה ההפוכה לא ממש מוצלחת. מאז רצח רבין נתרקמה מסורת של “אוהלי הדברות” בין ימין לשמאל בתקופת הימים הנוראים. המטרה היא לגשר על הפערים כדי למנוע אלימות להבא. הבעיה היא שכשצד אחד מאמין לחלוטין בצדקת דרכו והצד השני רוצה להגיע להקשבה הדדית והדברות, אזי התוצאה, אם תהיה, לעד תהיה התקרבות של הצד השני לצד הראשון ולא להפך. הידברות היא רעיון יפה, אבל אני לא בטוח שבתנאים הללו היא מועילה. אם תנאי היסוד להדברות בין הדתיים לחילונים, למשל, הוא קבלת ריבונותו של האל, אזי אין אפשרות אמיתית להדברות.

אז אם לא מתקפה ולא הדברות, מה כן אפשר לעשות? אפשר לפנות לאנשים שפגעו בנו ולהסביר מדוע נפגענו. להסביר מה ציפינו שיעשו ואיך היינו רוצים שינהגו להבא. לבוא אליהם לא מנקודת מוצא של תביעות והאשמות, אלא בהסברים. לא מה לא בסדר בהם, אלא מה אנחנו חשים, איך אנחנו רואים את הדברים. מכאן הם יכולים להחליט אם הם מקבלים את הלגיטימיות של התחושות שלנו, ורוצים להתנצל, או אולי הם רוצים להתווכח עם הנחות היסוד שלנו, או אולי הם חושבים שאנחנו הבנו את הפעולות שלהם לא נכון, או אולי הם פשוט לא שמים עלינו. אבל המרכז של הדיון צריך להיות הפגיעה עצמה, ולא הפוגע. לא צריך להיות לנו עניין לפגוע בבן-דרור ימיני, להעליב את אלי ישי או להאשים את “אם תרצו”. יש לנו עניין שהפגיעה בנו תפסק. ואת זה אפשר להשיג, אם אפשר, רק עם שיתוף הפעולה של ימיני, ישי ו”אם תרצו”. אז זה אפשר להשיג, אם אפשר, רק אם נסביר להם מדוע אנו תופסים את מעשיהם כפוגעים.

וגם, כמובן, רק אם הם יסכימו להקשיב. אבל זה כבר מעבר להישג ידינו. הפרוייקט של לא נסתום מקבל כהנחת מוצא שהם לא יקשיבו בכל מקרה, אז לפחות שנהנה על הדרך. אני לא חושב שזו דרך פרודוקטיבית במיוחד להשיג את המטרות שלהם, ושלנו.

#אני קרציה #דמוקרטיה #חברה #חופש דיבור #ישראליאנה #לא פופולרי #פוליטיקה

הפוסט הקודם: ספרי לימוד(?)

הפוסט הבא: התדרדרותה המתמשכת של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל

בן-דרור ימיני כותב, כהרגלו, בשבחי מדינת ישראל והרעיון הציוני (הציונות היא היא לוז ההומניות!) ¹:

שכחנו את העיקר. היהודי הוא האחר. הרעיון הציוני יצא לדרך משום שהיהודי היה האחר. והגשמת הרעיון הציוני היא שלא עוד. לא עוד תלוי ברצונם של אחרים. לא עוד חסדים וטובות. לא עוד פרעות. לא עוד מיעוט. לא עוד אחר. הרעיון הציוני נועד להעניק ליהודים את השליטה בגורלם, במדינה משלהם. לא מדינה גזענית ולא מדינה המתנכרת לאחר ולזר ולגוי, אלא מדינה שבה היהודים הם הרוב והם הריבון. זכויות אדם לכל גר וזר וגוי  בתוך המדינה היהודית – בוודאי שכן. זה ציווי יהודי ודמוקרטי. גם וגם. אך תהליך שבו היהודי יהפוך שוב למיעוט ולאחר – לא ולא.

התשובה האוטומטית, לכאורה, היא שזה קשור בסכסוך, שהערבים נחשבים גיס חמישי, שהם מזדהים עם אויבינו וכן הלאה. הבעיה עם התשובה הזו היא שישראל מעולם לא ניסתה לקרב את אזרחיה הערבים אליה. להפך – כשהם ניסו להשתלב בתוכה מתוך קבלה אמיתית, גם אם לא ברצון רב, של אופיה כמדינת היהודים, ישראל שוב ושוב דחקה אותם החוצה.

אפשרות אחרת לתשובה שאני מבקש להציע, עוברת דרך הניסיון להבין לא מהי דמוקרטיה, אלא בשביל מה הדמוקרטיה. מדוע אנו מעדיפים משטרים דמוקרטיים על פני חלופות אחרות? נהוג לומר שדמוקרטיה היא משטר גרוע, אבל כל המשטרים האחרים גרועים ממנה. גם אריסטו, בבואו לחלק את המשטרים לסוגים, קבע כי המלוכה היא המשטר הטוב ביותר, אבל הדמוקרטיה היא המשטר המועדף, מכיוון שכאשר היא מושחתת היא הרבה פחות גרועה מאשר העריצות – הגרסא המושחתת של המלוכה.

הדמוקרטיה, אם כן, מגנה עלינו, ולכן אנחנו מעדיפים אותה. אנחנו מוכנים לוותר על מידה מסויימת של שליטה, ולו בתנאי שאף אחד אחר לא מקבל את השליטה הזו במקומנו. דברים שאנחנו לא מוכנים לוותר עליהם בשום פנים ואופן, אנחנו קובעים בחוקה (אך גם אז, חוקות אפשר לשנות).

אבל ימיני, ורבים אחרים בישראל, לא חושבים שהדמוקרטיה מגנה עליהם. הדמוקרטיה היא רק דרך נוחה לנהל את המדינה. אבל מה שמגן עלינו, מה שבאמת שומר עלינו מפני פגיעה, זו עצם קיומה של מדינה בריבונות יהודית. “לא עוד פרעות, לא עוד מיעוט” – שימו לב לסדר הדברים, אין זאת שהיותנו מיעוט גורמת לפרעות, אלא שהדברים נובעים שניהם מגורם אחד משותף, חסרונה של מדינת לאום יהודית – רק כך נוכל לשמור על בטחוננו, אליבא דימיני. “חסדים וטובות”, כך מכנה ימיני את ההגנות שמקנות מדינות דמוקרטיות למיעוטים יהודיים בתוכן, חסדים וטובות, לא עקרונות יסוד של השיטה.

התפיסה הזו היא כמעט אוניברסלית בקרב ישראלים יהודים. לדידם, הסיבה שיהודים אינם נטבחים מדי שני וחמישי באירופה ובצפון אמריקה אינה בגלל שאלו הן מדינות דמוקרטיות מבוססות שמגינות על מיעוטיהן, אלא משום שליהודים יש גב בדמות מדינה עצמאית וריבונית משלהם. זה, אולי, גם חלק מהדחף שלנו להנציח את התפיסה של האנטישמיות הגואה-תמיד ברחבי העולם. ²

הדמוקרטיה עבור הישראלים, לפיכך, לעד תבוא במקום השני. דמוקרטיה זה יופי של דבר, אבל הקיום הפיזי קודם לה, ואת הקיום, כך טוענת הציונות, מבטיחה רק המדינה הריבונית. יש מידה של אירוניה בכך שהמדינה הוקמה בד בבד עם התגבשותו של “משטר זכויות האדם העולמי” (שמוטב להגדירו כ”מערבי”), ובכך נמנעה מאיתנו האפשרות להוכיח כי לא מדינת ישראל מגינה על יהודי העולם, אלא התפשטותה של הדמוקרטיה והתחזקותה.

ישראלים אוהבים לספר לעצמם שגם בגרמניה הייתה דמוקרטיה, ותראו מה קרה. אבל הדמוקרטיה לא היכתה שורשים בגרמניה עד אחרי מלחמת העולם השניה. רפובליקת ווימאר הרי נכפתה על הגרמנים בניגוד לרצונם, ולאורך כל שנותיה הקצרות חלקים גדולים בציבור הגרמני התנגד לה ולו משום שהיא הייתה סממן נוסף להשפלתם לאחר מלחמת העולם הראשונה. אין דין ווימאר כדין דמוקרטיות מבוססות וותיקות כגון ארה”ב וקנדה – או אפילו גרמניה של ימינו.

ישראל אינה דרושה ליהודי העולם הדמוקרטי להגנתם. חשוב מכך – ישראל היהודית אינה דרושה ליהודי ישראל להגנתם. הרבה יותר חשוב שישראל תפעל לדמוקרטיזציה – דמוקרטיזציה של ערביי השטחים, דמוקרטיזציה של הערבים אזרחי ישראל ³, ודמוקרטיזציה של עצמה. רק אם נבין שהדבר שישמור עלינו יותר מכל היא הדמוקרטיה, נוכל לכונן לעצמנו חיים בטוחים, מוגנים וחופשיים מפחד.

#אירופה #אלימות #אמריקה #דמוקרטיה #ישראליאנה #לא פופולרי #לאומיות

הפוסט הקודם: מי צריך השתתפות אזרחית?

הפוסט הבא: שלושה בני אדם וערבי נהרגו

אולי זה לא רעיון טוב לחשוף את זה, אבל חרף כל שנות הלימוד שלי במדע המדינה, אני עדיין לא ממש מבין איך השתתפות אזרחית אמורה להשפיע על משהו במדינה דמוקרטית. כלומר – אני מבין איך מעורבות בארגון שמפעיל בית תמחוי, או מסייע לנוער במצוקה, או מארגן פעילויות חינוכיות, יכולה להשפיע על החברה. אבל אני לא מבין איך הפגנה, או חתימה על עצומה אמורות להשפיע. הרי אנחנו מניחים שמחליטי ההחלטות פועלים על סמך איזשהו קו מנחה כלשהו, שבנוי על בסיס אידאולוגיה ו/או אינטרסים ¹ שהם מעוניינים לקדם, בתוספת היכרות משמעותית עם מה שיתכן פוליטית – היכרות שנסמכת, לפחות חלקית, על סקרים וניתוחים מעמיקים של דעת הקהל. איך השתתפות בהפגנה אמורה לתרום אינפורמציה לתהליך קבלת ההחלטות הזה? אני בספק אם יש פוליטיקאי שמופתע לגלות שיש קבוצה שתומכת באופציה מסויימת – תמיד יש קבוצה כזו. למה שזה ישפיע על ההחלטות שלו?

אני יכול לדמיין מצב שבו דיון בפרלמנט מוביל אי אלו נציגים לשנות את עמדותיהם בנושאים שאינם בלב המצע של המפלגה בה הם חברים. אני יכול אפילו, בדוחק, לדמיין מצב בו סדרה ארוכה של דיונים כאלו מובילה ח”כ אחד או שניים לשנות באופן משמעותי עמדה באחד מנושאי הליבה של הפוליטיקה הישראלית. מה שאני מתקשה לדמיין זה ראש ממשלה שמסתכל מהחלון, רואה הפגנה בהשתתפות כמה אלפי אנשים, ובעקבות זאת משנה את ניתוח המציאות שלו במידה כזו שסדר העדיפויות שלו ישתנה. למעשה, כשיש ראש ממשלה שאנחנו חושבים שזה יכול לקרות לו, אנחנו קוראים לו “לחיץ” ומתחילים להיות מודאגים.

זה קצת כמו הרעיון המוזר שתפילה יכולה לשנות את ההחלטה של אלוהים בנוגע למשהו (להבדיל, כמובן) – אם אלוהים יודע הכל, ויש לו תוכנית מפורטת עבור כל היקום, למה שהבקשה הבלתי מושכלת שלי לשנות משהו בתוכנית תשפיע עליו? אבל יש הבדל בין דת, שהיא מטבעה בלתי רציונלית, לבין השתתפות פוליטית.

מה שיותר מוזר בכל העסק הזה הוא שהשתתפות פוליטית “בלתי-קונבנציונלית” (כלומר, כל מה שחורג מהצבעה בבחירות, חברות במפלגה וכיו”ב) מהוללת על פי רוב על ידי חוקרים ותאורטיקנים כסממן לדמוקרטיה מפותחת ומבוססת. אבל טרם ראיתי מישהו שמסביר איך בדיוק זה אמור לעבוד, ומראה שאכן יש קשר בין הדברים. מסתבר, עם זאת, שיש מי שמראה שאין קשר.

במחקר שהתפרסם לאחרונה ב-Social Science Journal, בדקו החוקרים סטוקמר וקרבונטי האם מדדים של השתתפות פוליטית בלתי-קונבנציונלית מהווים גורם מתווך לקשר שבין תמ”ג לבין שני מדדים של דמוקרטיה – משך קיומה כדמוקרטיה יציבה, ומדדי המשילות הבינלאומיים (WGI – Worldwide Governance Indicators) של הבנק העולמי ב-39 דמוקרטיות. התמ”ג, יש לציין, נמצא באופן עקבי בקורלציה גבוהה מאוד עם מדדים שונים של דמוקרטיות (למרות שיש חריגים, כמו הודו). השתתפות פוליטית בלתי-קונבנציונלית הוצעה במספר מקרים כהסבר לקשר הזה (משהו בסגנון – כשלאנשים יש הכנסה גבוהה יותר, יש להם יותר פנאי להשתתף בפעולות אזרחיות, דבר שמחזק את הדמוקרטיה. יש לשים לב שההנחה כאן היא שכיוון ההשפעה הוא מהתמ”ג לכיוון הדמוקרטיה ולא להפך, למרות שאפשר בקלות לבנות מודל שמסביר כיוון השפעה הפוך).

כצפוי, המודל מצא שמדדים של השתתפות נמצאים במתאם גבוה למדי עם דמוקרטיה. אבל כאשר ניסו לבחון את השפעת שני המשתנים ביחד במודל רקורסיבי ², הסתבר שלמשתנה של השתתפות פוליטית כמעט שאין השפעה על איכות הדמוקרטיה מעבר להשפעת התמ”ג.

אז מה אפשר ללמוד מזה? האם אפשר להפסיק להגיע להפגנות? האם אפשר להפסיק לחתום על עצומות? ראשית, כן. בהחלט אפשר להפסיק לחתום על עצומות. בעיקר באינטרנט. אין פעילות פחות משמעותית מזה לצורך השפעה פוליטית. לעזאזל, הצטרפות לקבוצה בפייסבוק היא פעולה יותר משמעותית מאשר חתימה על כמעט כל עצומה שניתן להעלות על הדעת. מבחינת ההתנהגות שלנו כאזרחים, המחקר הזה צריך להזכיר לנו שעצם ההשתתפות הפוליטית בהפגנה אינה בעלת משמעות אם ההשתתפות הזו לא משמשת כמקפצה למוביליזציה משמעותית יותר.

האינפורמציה היחידה שהפגנה יכולה להוסיף למקבלי ההחלטות מעבר למה שהם כבר יודעים היא, אולי, האינטנסיביות של העמדות בציבור – לא סתם שהרבה אנשים מעדיפים את אופציה א' על אופציה ב' בשאלת מדיניות כזו או אחרת, אלא שאכפת להם מאוד, שיפריע להם אם הממשלה תעדיף את אופציה ב', ושהם יפעילו את כוחם הפוליטי כנגד מקבלי ההחלטות אם תתקבל ההחלטה הלא נכונה. כלומר, ההשתתפות הפוליטית הבלתי קונבנציונלית אינה נשק יום הדין של ההשתתפות האזרחית. להפך – היא בסך הכל איום בשימוש בנשק הזה. הנשק הוא ההצבעה בקלפי. כל עוד הפוליטיקאים יודעים שהם מוגנים, שהאנשים בהפגנות לא ישנו את דפוס ההצבעה שלהם בלי קשר להתנהגות הממשלה (וזה כולל, כמובן, גם מפגינים שבכל מקרה לא יצביעו למפלגה המכהנת), אין להם שום סיבה לשנות את סדר העדיפויות שלהם, ומכאן שהם לא ישנו את ההחלטה שלהם. השתתפות אזרחית בלתי קונבנציונלית שאינה מגובה בהשתתפות אזרחית קונבנציונלית היא חסרת ערך.

למרבה האירוניה, הדגש שמושם בעשורים האחרונים דווקא על סוג זה של השתתפות בתור הסממן של אזרחות דמוקרטית, הביא לירידה בחשיבות שמייחסים רבים דווקא להשתתפות הקונבנציונלית. בכך, האזרחים מעקרים את פעולותיהם מכך משמעות פוליטית. פוליטיקאי שיודע שהמפגינים שמולו לא יצביעו בבחירות בכל מקרה, לא יראה שום סיבה לנסות לרצות אותם.

‪Stockemer, Daniel, and Benjamin Carbonetti. 2010. “Why do richer democracies survive?—The non-effect of unconventional political participation”. The Social Science Journal 47, no. 2: 237-251.‬

#בחירות #דמוקרטיה #מדע המדינה #מספרים #מציאות #פוליטיקה

הפוסט הקודם: אינסטנט כלום

הפוסט הבא: יהודי, אוהב דמוקרטיה?

בעקבות הדיון סביב “זכויות התלמיד” קישרה אפרת ¹ לפוסט ישן שלה על מה שהיא הגדירה כ”זכויות המגעילות של הילד במשפחה”. זה הזכיר לי משהו שרציתי לכתוב עליו כבר מזמן ² – מה, בעצם, הבעיה שלי עם “שיח הזכויות”? מפעם לפעם אני מעיר שאני מתנגד לנטייה של רבים לנסח כל דבר שאנחנו רוצים לקבל כ”זכות”. יש כאלו שמתנגדים גם הם לנטייה הזו, ומדברים על “משפוט” של החברה כתוצאה מכך. במיוחד בולט הדבר, כמובן, כאשר ישנה גם חקיקה, כמו חוק זכויות התלמיד, שמגבה את הטענה לזכות.

הטיעון שלי, עם זאת, הגם שאינו שולל את הטרוניה כנגד משפוט החברה, שונה. הטענה שלי היא שהשימוש הזה במילה “זכות” מעוות את משמעותה מן היסוד. “זכות” היא דבר-מה בסיסי. מינימום שבמינימום, שהירידה ממנו מביאה לפגיעה בלתי נסבלת במהות עקרונית של הפרט או החברה כולה. כך הזכות לחיים ולבטחון, הזכות לכבוד אנושי (במובן של dignity, לא של honor), הזכות למשפט הוגן – אבל גם הזכות לחופש הדיבור, לחופש הדת ולחופש ההתארגנות. וכדי להבהיר – כשאני אומר “מינימום”, אין הכוונה שאי אפשר לשלול את הזכויות הללו מבני אדם (בניגוד למה שטוענת החוקה האמריקאית, הן בהחלט ניתנות להזרה). ברור שאפשר. הזכויות הללו ניתנו לבני אדם על-ידי החברות בהן הם חיים. פעם לאף אחד לא היו זכויות, ואפילו המושג לא היה קיים. לכל היותר היו פריבילגיות. הכוונה שלי ב”מינימום” היא שחברה ליברלית כפי שחברות מערביות שואפות להיות חייבת להקנות את הזכויות הללו לאזרחיהן. ³

אז אין לי בעיה עם כך שהמינימום הזה יכונה “זכויות”. ⁴ הבעיה היא שהרבה דברים שהם ממש לא מינימום זוכים גם הם לכינוי הזה אצל הרבה אנשים. להפך – במקום להגדיר את הזכויות כמינימום, אנשים מגדירים את המצב המיטבי כזכות. הקישור שאפרת נתנה לחיבור על “זכויות הילד במשפחה” נותן הדגמה מצויינת של הערבוב הזה, בין הרצוי לדרוש. כך, למשל, הזכות לחיים (“לחיות”, בניסוח העילג של כותבת המאמר) נאמרת באותה נשימה עם ה”זכות” “להרגיש רצויים ואהובים” (שלא לדבר על הזכות המעניינת “לא לצאת להילחם עד להיותם בני שמונה עשרה” שאלוהים יודע מאיפה היא הופלצה, ואיש לא מסביר מדוע בגיל 18 מוות במלחמה הופך להיות לגיטימי).

קל לראות איפה עובר הגבול – חרף שימוש היתר במושג הזכות, איכשהו המושג “הפרת זכויות אדם” עדיין נשאר נהיר לאדם הממוצע. אם פגיעה במשהו נשמעת לכם כמו “הפרת זכויות אדם”, אז המשהו הוא כנראה זכות. אם לא, אז כנראה שלא – כנראה שזה משהו שראוי שיתקיים, אבל לא הכרחי. הוא לא מינימום לתפיסת החיים שלנו.

פרט אחד אחרון נותר כדי להשלים את התמונה. חקיקה אינה בהכרח מקנה זכויות. העובדה שנקבע בחוק, למשל, שכר מינימום מסויים, אין משמעו שלעובד עומדת “זכות” לשכר מינימום. לכן, ביטולו של שכר המינימום אין משמעו פגיעה בזכות. עם זאת, מכיוון שלעובד, כמו לכל אדם, עומדת הזכות לשיוויון בפני החוק, הרי שכל עוד החוק בתוקף, אי עמידה בדרישות החוק (למשל, תשלום שכר נמוך משכר המינימום) מהווה פגיעה בזכויותיו. זהו, אם כן, המצוי, שנמצא בדרך-כלל בין הדרוש (המינימום המוחלט) לבין הרצוי (האידאל).

#דמוקרטיה #זכויות #משפט #שכנים

הפוסט הקודם: הגנה על תזה (לא שלי)

הפוסט הבא: אינסטנט כלום

שלום בוגוסלבסקי ¹ כותב בגנות המתקפה על זכויות התלמיד, וטוען שהבעיה היא לא שלתלמידים יש יותר מדי זכויות, אלא שאין מספיק זכויות – הרעיון שהציב את ה”ילד במרכז” השאיר יותר מדי גורמים אחרים נטולי זכויות – למשל המורה, או הילדים האחרים בכיתה. במילים אחרות, בוגוסלבסקי מזכיר לנו שזכויות אינן מתקיימות היכן שאין אינטראקציה, ולכן לא יכולות להיות זכויות אלא בהקשר של מפגש בין שני צדדים (ילד/מורה, או ילד/ילד), שלשניהם יש זכויות.

והוא בהחלט צודק בניתוח הבעיה, אבל אני חושב שהוא שוגה בהצעה שהוא מציע לתיקונה.

במקום לבטל את חוק זכויות התלמיד, כמו שגורסת למשל ח”כ עינת ווילף, צריך להוסיף לו את חוק זכויות המורה.

אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שחוק זכויות התלמיד נובע מתפיסה מעוותת של רעיון הזכות, או לכל הפחות מתוך נסיון נואל לחפות על פגמיה של החוקה הישראלית הבלתי שלמה. לתלמידים אין זכויות מעצם היותם תלמידים. לבני אדם יש זכויות, והזכויות הללו חלות גם על תלמידים – שהרי, לפחות עד כמה שידיעתי משגת, גם הם נופלים תחת ההגדרה של “בני אדם”, חרף עדויות מפריכות למכביר. חוק זכויות התלמיד, לפיכך, היה מיותר לגמרי במדינה שבה זכויות האדם מוגנות ומעוגנות בחוק. אלא שפתרון הלקונה הזו בדרך של טלאי על טלאי, היינו הוספת זכויות פרטניות לכל מגזר ומגזר, הוא פתרון שמייצר דרגות שונות של זכויות בין אזרחים שאמורים להיות שווים. שהרי אחרי “חוק זכויות התלמיד” ו”חוק זכויות המורה” נזדקק גם ל”חוק זכויות המנהל” מחד ול”חוק זכויות ההורה” מאידך, ומדוע לא “חוק זכויות הסטודנט”? ומה עם “חוק זכויות בן-הנוער”? ²

אין ספק שישנן אוכלוסיות חלשות שזכאיות להגנות מוגברות מאת ומפני המדינה. ילדים הם אוכלוסיה כזו. אבל הגנה אין משמעה זכות, ובוודאי שלא זכות יתר, אלא בדיוק זאת – הגנה מפני שרירות לב ופגיעה שמנצלת את חולשתו של הילד. במילים אחרות, לילדים אין זכויות מיוחדות, אלא שלמבוגרים שבאים במגע עם ילדים יש חובות מיוחדות שאינן חלות על המפגש בין שני מבוגרים שווי מעמד.

את חוק זכויות התלמיד יש לבטל לאלתר ולהחליפו במסמך שנובע מתוך המערכת עצמה – אמנה חברתית של מערכת החינוך. אמנה שכזו תעגן את המחויבות ההדדית של מורים ותלמידים לא בשיח תלוש של זכויות כאילו אוניברסליות, אלא בתוך ההקשר הקונקרטי של מטרות המוסד החינוכי. לאמנה כזו לא יהיה תוקף של חוק שמחייב את מערכת המשפט – זו תמשיך ותשפוט במקרים הרלוונטיים על פי עקרונות אוניברסליים באמת שמוגדרים בחלקי החוקה שכן יש לנו. אבל האמנה כן תנחה גופים כמו-שיפוטיים בתוך מערכת החינוך פנימה, כמו ועדות שימוע וערעורים. במצב כזה, עבודת הועדה לא תתרכז עוד בשאלה “האם נפגעה זכותו של התלמיד” באופן אבסולוטי, אלא האם הפגיעה היא מידתית ביחס להשפעה של מעשי הילד עצמו על יכולתו של המוסד לקיים את מטרותיו המרכזיות. אמנה כזו, ולא “חוקי זכויות”, תבסס בדיוק את מה שבוגוסלבסקי ביקש לבסס – את הזכויות ההדדיות של האנשים העושים את ימיהם במערכת החינוך, בהקשר של האינטראקציה ביניהם.

—

לא לגמרי קשור: לימור לבנת תקפה היום את השחקנים שמבקשים להחרים את היכל התרבות באריאל (ודוק – הם מחרימים את המקום, לא את יושביו. אלו מוזמנים תמיד לחזות בהצגות בתאטראות בישראל פנימה, בניגוד למה שלבנת עצמה טוענת):

העובדה שאתם מערבים שיקולים פוליטיים יכולה להוביל לכך שגם אנחנו נכניס שיקולים פוליטיים ונתערב בתכנים.

תגידו – אבל לבנת יוצאת כנגד פעולה שנעשתה על-ידי האמנים לא בעומדם על במה אלא כבני אדם רגילים ותוך ניצול היותם מקבלי משכורת מהמדינה ³. ועל כך אענה שמדינה שדורשת מהאמן להגביל את ביקורתו הפוליטית למטאפורות עמומות בתוך יצירתו האמנותית היא מדינה שאינה רוצה אמנים בקרבה. היו אמנים כאלו בהיסטוריה – בולגאקוב הוא הדוגמא החביבה עלי אישית – שיצרו יצירות אמנות נפלאות בתוך הסד הזה (פחות או יותר). אבל אלו הם יוצאי הדופן. אם המדינה רואה ערך באמנות, היא חייבת להתיר לאמנים את החרות להביע את עצמם בכל אופן שהם מוצאים לנכון, בדיוק כמו כל אדם אחר – על במות, על דפי ספרים או עמודי העיתונים, וגם על ידי סירוב להשתתף בארועי אמנות שסותרים את ערכיהם. ואם המדינה לא רואה כל ערך באמנות... נו, אז שתגיד את זה במפורש וזהו.

—

אני רוצה להודות לאנשים שהשיאו תרומה לבלוג בשבוע-שבועיים האחרונים, אפילו כשאני תרמתי לבלוג קצת פחות בתקופה הזו.

#אלימות #דמוקרטיה #זכויות #חברה #חופש דיבור #חינוך #ילדים #ישראליאנה #ספרות ואמנות

הפוסט הקודם: כיצד הפיכתה של ישראל לחברה דו-לאומית דה פקטו אבל לא דה יורה תשפיע על עתידה (1989)

הפוסט הבא: הגנה על תזה (לא שלי)

‫חזרתי מטיול עם המשפחה וההורים לחופיו הדרומיים של הג'ורג'יאן ביי (המפרץ הג'ורג'יאני?), חלק מאגם הורון. פרט מתמונה אחת מתוך אינספור תמונות מרהיבות שצולמו במהלך הטיול אפשר לראות עכשיו בראש הבלוג (כמו גם את השינוי הבלתי נמנע של הטאגליין של הבלוג). אם מישהו צריך המלצות על מסעדות מצויינות (ובית קפה זוועתי אחד) באזור אוון סאונד ו/או מיפורד, שיבקש.

בלי קשר, הנה קטע מתוך ספר שקראתי היום. הספר נקרא The Emergence of Binational Israel, בעריכת אילן פלג ואופירה סליקטר. הקטע הוא מתוך המאמר המסכם, מאת אילן פלג, Epilogue: The Future of Binational Israel – Beyond the Winter of Discontent. ‬

If Israel remains a binational society without becoming a binational polity its future could be put in jeopardy. Inevitably there will be growing tension between a fastly shrinking Jewish majority and an equally fastly growing Arab minority, tension accompanied by ocassional terrorist attacks, flare-ups along the borders, and severe criticism of Israel from the world public opinion. The binational reality would likely turn Israel into an increasingly conflict-ridden society, less liberal, tolerant and democratic.

Above all, binationalism could strengthen Israeli psychological complexes – along with Arab complexes – making a peaceful resolution of the conflict even less likely. Since continued Israeli control over the territories will necessarily result in harsh criticism from the rest of the world, it will reinforce the sense of many Israelis that Israel is once again alone in a hostile world... The particularist camp in Israel would be strengthened if the occupation continues. Coercive binationalism is a Gordian knot which ought to be cut in a painful operation; if the knot is not severed, it will become increasingly tight until it may choke everyone involved.

A future, Israeli binationalist state will probably be characterized by increasingly severe waves of internally generated violence, a protracted civil war of a sort with lows and ebbs ... a low-intensity conflict where the front is nowhere and everywhere... On the one side of the uncertain fence in this internal conflict will be a popular army, the IDF ... now with an increasingly controversial role. In a future, protracted conflict with the civilian population on the West Bank and Gaza Strip soldiers and officers of the IDF will have more intense moral doubts, feelings that must filter into the Israeli society as a whole...

If the Israeli political leadership will be determined to keep the control over the territories at any cost, it will have to adopt Draconian means. The [Shin Bet]... will have to intensify its actions... it may be decided to use heavily the Border Police... Yet, even [this] is unlikely, in the long run, to shield the Israeli population from the events in the territories.

...

Many Israelis and Israel's supporters will tend to deny the internal nature of the evolving conflict; as a psychological mechanism, the term “civil war” will remain unacceptable. In frustration, accusations will be aimed at the PLO, the internal and international media, and above all the “world” who refuses to understand the security imperatives imposed on Israel. These accusations would be accompanied by harsher measures, mostly measures designed to impose collective punishment on the restive Palestinian population.

...those in Israel determined to maintain control over the territories at any price are likely to find numerous explanations, excuses, and rationales in order to convince others that the conflict is easily treatable. The growing violence would be described as “passing wave” ... committed by masses who have been incited by religious preachers or outside manipulators ... assisted or even manufactured by internal traitors (the press, the “leftists”, PLOnicks or Ashafists), and made possible by the incompetence of the leadership...

הספר יצא לאור ב-1989.

‬

‫#דו-לאומיות #דמוקרטיה #חברה #יאוש #ישראליאנה #מציאות #פוליטיקה #צבא #קנדה #תמונות‬

הפוסט הקודם: מסע ההפחדה כנגד עינת וילף והמאבק לצמצום הריכוזיות במשק

הפוסט הבא: הידעת? התלמיד הוא אדם