לא שומעים!

חברה

קודם לדברים החשובים באמת: פתחתי בלוג חדש.

The pogg blog הוא בלוג באנגלית שיכיל תרגומים של פוסטים שלי מכאן שאני חושב שיכולים לעניין גם קוראים מחוץ לקבוצת קוראי העברית, ועם הזמן יכיל גם פוסטים מקוריים משלו בנושאי קנדה והדוקטורט שלי. חלק מהרציונל שלי לפתיחת בלוג באנגלית היא שבלוג כזה ייתן לי, בשאיפה, חשיפה רחבה יותר שעשויה לקדם אותי מבחינה מקצועית. כמה סיבות למה סטודנטים לתארים מתקדמים צריכים לפתוח בלוג נמצאות כאן. נראה לי שהן נכונות יותר לבלוגים באנגלית מאשר בלוגים כמו הבלוג בו אתם קוראים עכשיו.

אז אם במקרה אתם מכירים אנשים שאינם דוברי עברית ושתמיד רציתם לשלוח אותם לבלוג שלי ולא יכולתם (ואני בטוח שכולכם חיכיתם רק לרגע שבו תוכלו לשלוח את המוני מכריכם מחו”ל לבלוג שלי!), עכשיו אתם יכולים לעשות זאת.

—

כפי שסיפרתי בעבר, אני נהנה לפעמים לענות את עצמי באמצעות קריאה בעיתון הישראלי המקומי, שלום טורונטו. היום בעת שעיינתי בעיתון נתקלתי בכתבה על משלחת שנור שהגיעה לקנדה מטעם הארגון בעל השם האירוני “הקרן לעצמאות ישראל” (עצמאות כלכלית כנראה לא על סדר היום שלהם). הארגון, מעין “אם תרצו” עם פחות יחסי ציבור, דואג מאוד לעתיד הציונות ומבקש לקדם ולממן ארגונים ציוניים טובים. מי בין מקבלי התשורות של הארגון הציוני הנפלא? המכינה הקדם-צבאים ארזי הלבנון, שיושבת במעלה אפרים ובראשה עומד האיש הטוב הזה (תקציר מנהלים: “חייל שהורג אזרחים במלחמה לא צריך לעמוד לדין, אזרחי אויב הם אויב”; אגב, המכינה נמצאת גם בסכסוך משפטי בן מספר שנים עם החברה להגנת הטבע ועושה רושם שאין לה ממש את הרשיונות הדרושים כדי לפעול איפה שהיא פועלת כיום); “בית מבראשית”, בראשות הרב מרדכי אלון; כמו גם ארגונים שנראים קצת יותר שפירים, כמו עמותת מורשת הגליל העליון. וגם עוד שני ארגונים, שאחד מהם הוא מה שהקפיץ אותי, והשני, נו, אותו דבר.

הארגון שהקפיץ אותי, שנציגו התלווה לנציג הקרן בביקורו בקנדה, הוא “השומר החדש”. השני הוא “משמרת יש”ע” (באתר של הקרן כתוב “Yesh”, אבל הלוגו בפירוש כולל גם את ה-ע' של עזה). בשני המקרים, מדובר בארגוני וויג'ילנטים: אזרחים שמנדבים עצמם למשימות שמירה. בשני המקרים הארגונים גם מייחסים לעצמם סדר יום ערכי – השומר החדש מדבר על חיזוק ערכים ציוניים, בעוד משמרת יש”ע, מהקטע הקצר שמופיע עליה באתר הקרן, עוסקת גם בפעולות חינוכיות, ב”גאולת קרקעות”, ואף מתחזקת קרן לסיוע משפטי — מעניין בשביל מה. אני לא יודע מספיק על ה”משמרת”, אז בואו נדבר על השומר החדש במקום.

‪

‪Modern Zionism appeared on the world scene approximately 150 years ago in order to restore the Jewish people to their ancient homeland—Israel. Threatened with physical extinction whether through persecution, physical annihilation or cultural assimilation, the Zionist mission then and now continues to be the preservation of the Jewish people and the State of Israel.‬

‬
הרבה יש בפסקה הקצרה הזו, שמופיעה באתר הקרן לתיאור הארגון. קשה להבין מתוכה מה עושה הארגון – אפשר לראות כאן מידה לא קטנה של היסטריה: רדיפה, השמדה, הטמעות תרבותית, שימור העם היהודי. וכל זה בשביל מה? בשביל ארגון שקם כדי לשמור על שטחים חקלאיים בנגב ובגליל מפני האיום הבדואי. גם באתר הבית של הארגון וגם בידיעה בשלום טורונטו מצויין כי הארגון פועל בשיתוף פעולה עם המשרד לבטחון פנים, ואני רק יכול לתהות איך בדיוק ריבונותה של המדינה מתחזקת (בהתאם לאחת המטרות שמציינים לעצמם חברי הארגון על פי אותו אתר) כאשר במקום שרשויות החוק תגנה על בעלי קרקעות מפני פשיעה, מועבר המונופול על שימוש באלימות לידי ארגונים אזרחיים. גם הארגון הזה, כמו משמרת יש”ע, פועל גם במישור החינוכי והערכי, לקידום “ערכים המרכיבים את זהותנו: ציונים, יהודיים, דמוקרטים.”

—

יש איזושהי תנועה בציבוריות הישראלית כיום לכיוון רומנטיציזם של התקופה החלוצית. ארגונים כמו הקרן לעצמאות ישראל והשומר החדש, כמו גם “אם תרצו”, מתאפיינים באיזו ערגה לחזרה לימים הפשוטים יותר של טרום קום המדינה, כשהיהודים היו מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים, טובים מול רעים. כמו כל רומנטיציזם, יש פה כמיהה לעבר שלא באמת התקיים, לטוהר שהוא מדומיין ומשווק יותר משהוא היסטורי ועובדתי. הייתי רוצה להגיד שמדובר בשירת הברבור של הלאומנות היהודית, שהפרץ הזה הוא ריאקציה לשינוי שמתרגש ובא, ושהניאו-ציונות הזו לא תוכל לגלי ההיסטוריה. אבל אני לא אדם מספיק אופטימי. כן, זו ריאקציה, אבל זו ריאקציה של תפיסה הגמונית כנגד אויב חלש, שולי, שהאיום שהוא מהווה על ההגמוניה הוא בעיקרו מדומה. גרוע מכך – זו ריאקציה שמנצלת את פחדיו וחולשתו של המיינסטרים כדי למשוך אותו חזק ימינה, וזו ריאקציה שמצליחה להשיג את מטרותיה.

הבלוג החדש שלי קרוי על שם ראשי התבות של הגדרת מטרת השלטון ע”פ החוקה הקנדית: שלום, סדר וממשל טוב. הניאו-ציונות, אף כי היא מגדירה את עצמה כתומכת במדינה, למעשה חותרת תחת השלטון בהגדרתו הזו. היא דורשת מהמדינה לוותר על כל שאיפה לשלום או לסדר או לממשל תקין, ולהתמסר כליל ללאום, אותו יציר אמוציות – היא דורשת לשחרר את גלעד שליט בכל מחיר, כולל שחרור מחבלים, ובד בבד קוראת לריסוק האוכלוסיה האזרחית בעזה; היא קוראת למתן יד חופשית לכוחות הבטחון מחד, ולשחרורן של מיליציות אזרחיות לשם “הגנה” על האזרחים (בני הלאום הנכון) מאידך; היא מתהדרת בנוצות הדמוקרטיה, אבל קוראת לסתום פיות, לפטר מרצים בעלי הדעות הלא נכונות ולשלול אזרחות ממי שאינו עומד בהגדרות שלה ל”נאמנות” מספקת למדינה.

אני רואה הרבה ביקורות שמדברות על התפוררותה של הדמוקרטיה הישראלית. אפשר להיות אופטימיים ולקוות לגאולה דרך הביבים, אבל כרגע נראה הרבה יותר סביר שהלאומנות היהודית החדשה פשוט הולכת להטביע את ישראל בחרא.

#אדמיניסטרציה #אלימות #חברה #יאוש #ישראליאנה #לאומנות #ציונות

תגובות

‪

‪dubikan · 2010-06-25 02:59:56‬

[New Post] פוג (וגם: וויג'ילנטים ישראלים) – via #twitoaster http://dubikan.com/archives/1420 ‬

נמרוד · 2010-06-25 13:35:49

אני כהרגלי עם המלצות קריאה, הפעם בקשר לרומנטיזציה של החלוצים. “תשוקת החלוצים” של בועז נוימן הוא ניסיון לקרוא מחדש את חלוצי העלייה השנייה והשלישית (וראוי להזכיר שהם היוו חלק זעיר מעולי התקופה) קריאה דלזיאנית. עד היום רוב מי שהתעסקו בחלוצים היו היסטורינים ציונים-פוזיטיביסטים (אניטה שפירא, יעקב שביט, יוסף גורני), מסוג האנשים שמאמינים שפוסט-מודרניזם הוא מות ההיסטוריוגרפיה. והנה בא נוימן ומתעקש לתאר את בן-צבי ובן-גוריון במונחים של “מכונת תשוקה” ו”היות-שם”; ממש צלם בהיכל. אבל הטוויסט האמיתי הוא שלמרות שספרו מהווה את אחת הביקורות הנוקבות ביותר על הציונות החלוצית ועל העיוורון האקזיסטנציאליסטי (אבל לא הפוליטי) שלה כלפי הפלסטינים, נוימן עושה מעשה בני מוריס ומאמץ מחדש את הציונות על כל המורכבות והבעייתיות שבה.

כדאי מאד לקרוא את הספר. הוא קריא מאד, מעניין וחשוב לא רק כעבודה היסטוריוגרפית אלא כציון דרך בהגות הניאו-ציונית (מן הצד השמאלי של המפה). גם הראיונות שהעניק נוימן לרגל יציאת הספר מרתקים.

ליאור וכטל · 2010-06-25 13:56:05

תודה על הבלוג הנפלא! אני נוטה לחשוב שדוקא האבסורדים אליהם הגיעה הריאקציה מבשרים את תחילת בוא השינוי מעבר לאופק. אני רוצה לסמוך על דעת הקהל העולמית וכוחה. כל זמן שיש לנו “הסברה” זה מעיד שלשלטון חשוב איך אנו נראים. מה שמדאיג אותי ביותר בהתפוררותה של הדמוקרטיה הישראלית הוא היעדרה המוחלט של עיתונות. אפילו “הארץ “כבר אינו עיתון. כיום העיתונות מתקיימת רק ברשת ומכאן החשיבות הרבה שאני רואה בבלוג שלך ובדומיו. יישר כוח!

עוז · 2010-06-25 20:19:01

העיתונות מתרסקת בכל העולם, גם הטלוויזיה.
‪

‪Israeli Vigilantes | Dubi Kanengisser's the pogg blog · 2010-06-26 17:26:28‬

[...] posted on my Hebrew blog on June 24, 2010.) Israel, Zionism, nationalism, society, translations « There Are No [...] ‬

הפוסט הקודם: פשעים וסטטיסטיקות קלות

הפוסט הבא: ולחדשות חוץ: בחו"ל יש קופים

גל מור שאל בחורימבה מה היינו עושים אם האינטרנט היה מת. לא הספקתי לענות כשעלתה השאלה (מאז גם התפרסם פוסט עם תשובות של קוראים), והסיבה לכך היא שאין לי מושג, וזה קצת מוזר שאין לי מושג. לאינטרנט ממש נכנסתי, אם זכרוני אינו מטעני, לקראת סוף שנות ה-90, מה שאומר שעדיין רוב החיים שלי היו נטולי אינטרנט. לכאורה, אני אמור לזכור ימים בהם לא היה אינטרנט, ולהסיק מכך מה אני אעשה בלי אינטרנט. כן, זה לא יהיה כיף כי אני אאבד הרבה דברים שהאינטרנט סיפק לי ולא היו שם לפני כן (למשל, קבוצה גדולה למדי של אנשים שמוכנים להקשיב לקשקושים שלי), אבל את הדברים הבסיסיים – אותם נוכל פשוט לחזור לעשות כמו פעם. נכון?

אז זהו, שאין לי מושג מה עשינו פעם – כנראה כי אני סנילי – אז אני זקוק לעזרתכם. איך ידענו דברים לפני האינטרנט? למשל, אם נתקלנו במודעה ברחוב למוצר חדש, איך יכולנו לדעת פרטים נוספים על המוצר הזה? האם היינו רושמים לעצמנו מספר טלפון שבו אפשר לקבל פרטים נוספים, ואז גם מתקשרים אליו וממש משוחחים עם נציג על יתרונותיו של המוצר? נשמע לי מופרך לחלוטין. האם היינו הולכים לחנות לבדוק אם במקרה המוצר נמצא אצלם ושואלים את המוכר?

ואיך ידענו על ספרים חדשים? האם מה שלא הופיע בעיתון או בתצוגה של חנות הספרים לא היה קיים עבורנו כלל? ומה עם ספרים ישנים שפתאום הפכו לרלוונטיים לתחומי העניין שלנו או לטעם שלנו? האם היינו צריכים לשוחח עם הספרנית כדי לגלות אותם?

אולי מה שבאמת מחריד עבורי בעולם שלפני האינטרנט, מה שגורם לי להודות לאילומינטי שנתנו לנו את רשת האינטרנט, הוא כל האינטראקציות הבין-אישיות הישירות הללו שאנשים נאלצו לקיים בעולם שבו לא יכולנו לגשת לטקסט קבוע, או לפחות לתקשר דרך הדוא”ל. חישבו על עולם שבו אם הייתם צריכים לשאול את המרצה שלכם שאלה, הייתם ממש צריכים ללכת לשעות הקבלה, במקום סתם לשגר אימייל. או שהייתם צריכים להתקשר לחנות ולשוחח עם מישהו כדי לגלות מה שעות הפתיחה (או להגיע כשסגור) במקום לבדוק באינטרנט לפני שיוצאים. או שהייתם צריכים ממש ללכת לסוכן נסיעות כדי להזמין כרטיס טיסה לאיפשהו. כל העולם היה מלא באינטראקציות ישירות עם היצורים הדביקים והמגעילים האלה – אנשים זרים. אלוהים אדירים, כמה עגום ומגעיל היה להיות בן-אדם עד להמצאת האינטרנט!

—

הבהרה: אני לא לגמרי בטוח אם הפסקה האחרונה הזו היא סרקסטית או לא.

#אינטרנט #אני ואפסי עוד #חברה #טכנולוגיה #מציאות #סוציומטיות

תגובות

‪

‪dubikan · 2010-01-22 16:18:29‬

New post: איך לעזאזל ידענו דברים לפני האינטרנט? http://dubikan.com/archives/1149 ‬
‪

‪HZack · 2010-01-22 17:00:38 · בתגובה ל־dubikan‬

@dubikan well, luckily we dont need 2 face ths question... (gr8 post btw) ‬

זו ש · 2010-01-22 17:39:42

לול על הפסקה האחרונה ועל התהייה לגבי סרקסטיותה. החיים גם נעשו נוחים בהרבה, אבל אני כאן כדי לתהות איך ייתכן שגם כשיש בידינו את כל הכלים האלה כיום, רוב האנשים פשוט מתעצלים להשתמש בהם. יותר מדי אנשים שואלים אותי בעודם מקוונים ובמרחק לחיצה מגוגל, שאלות ידע מסוגים שונים שברור שהיו יכולים לקבל תשובות להן בחיפוש קצרצר. חלקם בהחלט שייכים לדור שכבר נולד לתוך המהפכה. המסקנה שלי היא שעצלות היא תמיד יחסית לאמצעים, ולא מוחלטת.

ערןב · 2010-01-22 18:41:43

אני מניח שרוב האנשים פשוט ידעו פחות, וזה מתקשר לשתי הפסקאות האחרונות: כיתתו את רגליהם הרבה יותר, כדי להשוות מחירים, כדי להתייעץ עם חברים ומשפחה, אבל מלכתחילה גם צרכו פחות. כנראה שהיום מספיקים יותר, כי קיצור הזמן לבירור מידע באמת מפנה לאנשים הרבה זמן. השאלה, לטוב ולרגע, היא מה הם עושים עם הזמן הזה. אני מניח שרוב האנשים בעיקר עובדים שעות ממושכות יותר, וצורכים יותר – הן מוצרים ברי קיימא והן מדיה, אבל לא רק.

‪MuyaMan · 2010-01-22 19:54:52‬

זה כמו טלפונים סלולריים: איך אנשים הצליחו להפגש זה עם זה מחוץ לבית בכלל?

ולנסיה · 2010-01-22 21:08:48

אני הייתי ילדה לפני האינטרנט, אז אני לא יודעת איך הזמינו כרטיסי טיסה או השוו חומרי ניקוי, אבל על ספרים למדתי מהספרנית, על משחקי מחשב ממה שאחי הביא הביתה ואחר כך קצת מ- Wiz (גם על משחקי תפקידים, שעל קיומם למדתי בחוג). חברים היו מי שישב לידי בכיתה.

כשחושבים על זה, החיים נהיו הרבה הרבה יותר מעניינים וחברתיים מהיום שבו גיליתי את הפורומים הכחולים (של העמותה לקידות מ”ת, החברה הוירטואלית הראשונה שנכנסתי אליה). החסרון היחיד הוא שעכשיו יש לי פחות זמן לקרא את כל הספרים המעניינים שגיליתי בזכות החברים מהאינטרנט (וכנראה גם פחות יכולת ריכוז) :–).

מודי תולשששש · 2010-01-24 02:36:57

אין לי בעיה עם האינטרקציות הבין-אישיות. להתקשר לחנות ולשאול מתי פתוח? לשאול את הספרנית מה מומלץ? ללכת למרצה בשעות הקבלה? זה אולי טיפה פחות נוח, אבל לא משנה את החיים.

גם חברים – אז קל לי לשמור על קשר עם אנשים שגרים בחו”ל, ומצד שני יותר קשה לשמור על קשר עם השכנים. לא נורא.

הדבר הבעיתי הוא שהעולם היה קטן יותר, מוגבל יותר, ולעתים קרובות בלי שידעת מזה בכלל. המוסיקה אכן היתה מה שהיה ברדיו ומה שחברים שלי מכירים, וזהו. לא ידעתי בכלל שיש מוסיקה אחרת. זה די דומה למי שיודע רק עברית, וכל חומר הקריאה שלו מוגבל – לוקח הרבה זמן להבין שיש ספרים ראויים שכלל לא תורגמו. אבל אני עדיין תלוי בחברים

מה ידענו על המוצר? או שקנית ע”ס המלצה של המוכר, או שהיה לך חבר או דוד ש”מבין”, או שלא קנית. כמו שקנינו מניות לפי המלצת הבנק. אני קצת מתגעגע לימים האלה – כיום לכל רכישה קודמות כמה שעות (במקרה הטוב) של חיפושים באינטרנט על המלצות ומפרטים טכניים, וזה די מתיש.

הדבר שיהיה לי הכי חסר בלי אינטרנט הוא הפורומים (מה שפעם היה usenet) הוא היכולת לשאול שאלה וכמעט תמיד לקבל תשובה, על כל נושא שאתה רוצה. מישהו ידע את זה, והוא לא חייב להיות חבר או מכר, והתשובה לא נמצאת באנציקלופדיה, ואפילו לא בספריה. היינו בורים.

הפוסט הקודם: לראות את המטריקס

הפוסט הבא: פרורוגינג (לא פירוגי)

מכיוון שאני עוסק בימינו הרבה במתודולוגיה ובניית שיטת המחקר עבור הצעת התזה שלי, אני אציק לכם בשבועות הקרובים עם הגיגים מיותרים לגמרי שלי על מתודולוגיה. 1

מכיוון שכיוון המחקר שבחרתי לעצמי הוא איכותני, אני משתתף בימינו בקורס על שיטות איכותניות, ונתקל מחדש בכל אותם חוליים שגרמו לי לא לאהוב את השיטות הללו מלכתחילה. זה לא כל כך שיש לי משהו כנגד השיטות עצמן, כשהן מיושמות היטב, אלא נגד זה שהרבה אנשים פונים לשיטות הללו מתוך הנחה שלא צריך שום שיטה כדי לחקור את המציאות, ותחת המטריה של שיטות איכותניות הם יכולים להתעלם ממתודות שיטתיות ולהחליפן ב”מה שבא לי”.

למקרה שאין לכם השכלה במדעי החברה, שיטות מחקר בתחומים הללו מתחלקות לכמותניות ואיכותניות. השיטות הכמותניות מנסות עד כמה שאפשר לדבוק בשיטה המדעית כפי שהיא מוגדרת על-ידי מדעי הטבע: לבחור משתנים שניתנים לכימות, ניסיון ליצור תיאוריות “חסכוניות” בהן מספר קטן של משתנים מסביר מספר גדול של תצפיות, מחקרים עם מספר מקרי מחקר (n) גבוה וכן הלאה. הבעיה היא שהמציאות החברתית אינה בהכרח ניתנת לספירה. לא כל תחום של החוויה האנושית ניתן לכימות, ובין כה וכה רבים מנושאי המחקר שאנחנו מעוניינים בהם במדעי החברה אינם בנמצא בכמות כזו שמאפשרת לנו מחקרים עם n גדול. יתר על כן, המציאות האנושית היא מורכבת מאוד: אין שום סיבה להניח שמספר קטן של משתנים יכול בכלל להסביר תופעות מורכבות כמו “מלחמה”, “פערי שכר” או “לאומנות”. יותר הגיוני שהמציאות מאופיינת לא רק בהסברים מורכבים בפני עצמם, אלא שלכל אחד מהמקרים של התופעות הללו יש מספר נתיבים שיכולים להוביל אליהם – אין שום סיבה להניח שיש רק הסבר אחד ויחיד שיכול להסביר את כל המלחמות בהיסטוריה. לבסוף, וגרוע מכל, פרוטונים וגרביטונים לא יכולים לקרוא מה שפיזיקאים כותבים עליהם ולשנות את ההתנהגות שלהם בהתאם. בני אדם יכולים ואף לעיתים קרובות קוראים את מה שמדעני חברה כותבים (או גלגול של דברים שכתבו מדעני חברה), ומשנים את ההתנהגות שלהם בהתאם. למשל, אנשים עשויים לשנות צורת התנהגות מסוימת אם יספרו להם שהיא מובילה לתוצאות שליליות; או שהם עשויים לסגל לעצמם צורת חשיבה ספציפית אם אם יאמינו שזו צורת החשיבה האופטימלית. 2

המשמעות של כל זה היא שהכלים הכמותניים פשוט אינם רלוונטיים עבור חלקים נכבדים מתחומי המחקר של מדעי החברה. לשם כך פותחו שיטות מחקר איכותניות, שמנסות להפיק את אותו סוג של מסקנות והיסקים מתוך כמות מקרים קטנה יותר, וזאת באמצעות איסוף מידע מעמיק הרבה יותר על מספר מקרים קטן (לעיתים קרובות, מדובר במקרה בודד). הקיצוניים שבהם, שנציגם הבולט הוא קליפורד גירץ, ויתרו לגמרי על הניסיון לפתח הכללות מתוך המחקר שלהם, ומצהירים שמטרתם היא פרשנית: הם רוצים להבין את המקרה שהם חוקרים כמטרה בפני עצמה, לא ככלי ליצירת הכללות וניבויים על מקרים אחרים.

אך, כאמור, לעיתים קרובות מדי חוקרים צעירים שעומדים בפני הבחירה בין שיטות כמותניות לאיכותניות בוחרים באחרונות לא בגלל שהן רלוונטיות יותר לנושא המחקר המועדף עליהם, אלא מתוך דחייה פוסטמודרנית של העקרון המדעי בכללותו. מבלי לדעת, הם דוחים גם את העקרונות שבבסיס השיטות האיכותניות, בו בזמן שהם מאמצים אותן לליבם כשיטות שלכאורה אינן נטועות ב”שיח המדעי-מערבי הדכאני”. המציאות היא ששיטות איכותניות הן חלק מהמערך הכללי של המחקר המדעי במדעי החברה, שהן היו שם מאז ומתמיד, גם אם באופן פחות פורמלי מאשר השיטות הכמותניות; ושמי שרוצה לערוך “מחקרים” בלי להתייחס לעקרונות הבסיסיים של חשיבה מדעית אינו יכול לקרוא לעצמו מדען חברה. חוקרת שכזו יכולה לקרוא לעצמה “תיאורטיקנית של החברה”, או “מספרת סיפורים של החברה”, אבל לא “מדענית חברה”.

אחד הספרים החשובים בנושא מתודולוגיה איכותנית, לפחות במדע המדינה, הוא ספרם של קינג, כהן ו-ורבה (King, Keohane and Verba, להלן KKV), תחת הכותרת Designing Social Inquiry. אחת הביקורות החוזרות והנשנות על הספר הזה היא שבעוד שהכותבים טוענים שהם אינם מבדילים בין שיטות איכותניות לכמותניות מבחינה ערכית, הרי שלמעשה הם מכפיפים את השיטות האיכותניות לרציונל של שיטות כמותניות. הביקורת הזו יכולה לבוא רק ממי שמבקש להוציא את השיטות האיכותניות אל מחוץ למעגל המחקר המדעי – והרי זה בדיוק מה ש-KKV מנסים למנוע. השלושה אינם מכפיפים את השיטות האיכותניות לרציונל של שיטות כמותניות, אלא לרציונל של מחקר מדעי. בה במידה, יש בספר ביקורת (אם כי עקיפה, שכן אין זה נושא הספר) גם על כמה משיטות המחקר הכמותניות שנעשו נפוצות עם הזמן, ואינן עומדות בסטנדרטים מדעיים.

הבעיה המרכזית של מחקר מדעי, מבחינת KKV, היא שאי אפשר לבחון תאוריה באמצעות אותו המידע שבאמצעותו פיתחנו אותה. כלומר, כדי לפתח תיאוריה כלשהו, נדרש לנו איזשהו ידע על העולם. איננו יכולים לשער השערות לגבי מה גורם למה אם אין לנו לפחות איזושהי דוגמא אנקדוטלית כדי להתחיל לחשוב מתוכה. אם איננו יודעים שום דבר על מלחמות או אפילו קונפליקטים פעוטים יותר בין בני אדם, נתקשה לחשוב על הסבר כלשהו לתופעה הזו. זו הסיבה ששיטות איכותניות היו חלק ממדעי החברה מאז ומתמיד, גם אם לא באופן פורמלי: ה”מחקר” האיכותני היה הניסיון האישי של אותם חוקרים עם העולם, המידע שהם אספו בצורה לא שיטתית, ואפילו לא מכוונת, על אותם נושאים. אילולא המידע הזה, לא היו יכולים אותם מדעים לנסח שאלות מחקר רלוונטיות ולשער תאוריות בעלות משמעות. בהקשר זה טוב לזכור את אותה אמירה של המתמטיקאי ג'ון פון-ניומן שמעטרת את הבלוג של גדי אלכסנדרוביץ': אין שום טעם לדייק אם אין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. ההתפתחות של שיטות איכותניות שיטתיות יותר, לפיכך, יכולה להעשיר את המחקר במדעי החברה, והן אף עושות זאת לעיתים קרובות.

אבל אם המחקר האיכותני שערכנו שימש אותנו כדי לנסח תיאוריה שמציעה הסבר סיבתי לאירועים שתיארנו, אי אפשר לחזור ולהשתמש במידע שאספנו כדי להוכיח את התיאוריה שלנו. הסיבה היא שקל מאוד לפתח תיאוריה שתסביר את מה שכבר ידוע לנו – לכל רצף אירועים שנתאר אפשר לבנות עשרות תיאוריות שתסברנה במלואן את כל העובדות הידועות. הדרך היחידה לברור בין התיאוריות היא באמצעות גזירת היפותזות מתוך התיאוריות, וחיפוש מידע נוסף שיאשש או יפריך אותן. בדרך כלל כשאנו חושבים על היפותזות, אנחנו חושבים על ניבויים לגבי העתיד. אם חקרנו את הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה, אנחנו יכולים לפתח תיאוריה שתנבא באיזה נסיבות תפרוץ מלחמת עולם נוספת. ברור, עם זאת, שניבוי עתידי שכזה הוא דרך די מחורבנת לבחון תיאוריה לגבי הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה, גם בגלל שאם יתמזל מזלנו לעולם לא נוכל לבחון את התיאוריה באמצעי הזה, וגם, אם לא יתמזל מזלנו, בגלל שחלק מהפואנטה של מחקר על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה היא שאנחנו רוצים לחשוב על דרכים למנוע את פרוץ מלחמת העולם השלישית. 3

אבל היפותזות יכולות לדבר גם על העבר. רק משום שכבר ערכנו מחקר איכותני על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה לא אומר שגילינו כל מה שיש לדעת על המלחמה. לכן, אפשר לנסות ולגזור מהתיאוריה שלנו היפותזות הנוגעות לדברים שלא בחנו עדיין לגבי אותה המלחמה, ואז לבחון האם הם אכן התקיימו או לא. אם הצלחנו לנבא נכונה את קיומו של פריט מידע שלא היו בידינו בעת גזירת הניבוי, הרי שחיזקנו את התאוריה שלנו. הכלל הוא פשוט: כל אימת שאנחנו משנים את התאוריה שלנו על סמך המידע הקיים בידינו, חובה עלינו לנסות ולחפש מידע חדש – בין אם באמצעות איתור משתנים נוספים של המקרה הנוכחי או חיפוש אותם משתנים במקרים מקבילים – כדי לאשש אותה. אחרת אנחנו לא בונים תיאוריה מדעית ובוחנים אותה, אלא סתם מספרים סיפור, וכל הסיפורים שווים בערכם זה לזה.

ההחלטה לבחור בשיטה איכותנית, לפיכך, צריכה לנבוע לא מתפיסה אפיסטמולוגית, או מתוך ביקורת על השיטה המדעית – השיטות האיכותניות הן עדיין בתוך גדרי המסורת המדעית – היא צריכה לנבוע מתוך אופיו של נושא המחקר וההנחות הסבירות ביותר לגבי אופי הקשרים בין הגורמים השונים לבין התופעה שאנו מנסים להסביר. אין מדובר כאן בהתכופפות או בתסביך נחיתות אל מול מדעי הטבע: מדובר בשיטה אחת קוהרנטית שנכונה לגבי כל תחום לגביו אנו מאמינים שאפשר לדבר במונחים של עובדות והוכחות. וכל מה שמחוץ לגדר הזה, אינו אלא דת.

(*) פוסט זה מוקדש לנדב, שבטח תכף יקרע לי את הצורה בתגובות.

#אקדמיה #חברה #חינוך #לא פופולרי #מדע #מדע המדינה #מספרים #מציאות #מתודולוגיה

הערות שוליים

  1. למעשה, ההיסטוריה מראה שאין דרך טובה יותר להבטיח שאני לא אשוב לעסוק בנושא מסויים, מאשר שאני אבטיח לדבר עליו הרבה, כך שהאמירה הזו היא לא הבטחה, אלא יותר תעודת ביטוח מפני חזרה לנושא המשמים הזה. ↩
  2. סטודנטים לכלכלה נוטים לסגל לעצמם חשיבה שתואמת את הרציונל של תורת הבחירה הרציונלית, אף כי אנשים רגילים אינם נוטים לפעול בצורה כזו בתנאים נורמליים. ↩
  3. כידוע, אנחנו לא יודעים באילו כלים נלחם במלחמת העולם השלישית, אבל אפשר להיות די בטוחים שאת הרביעים נלחם במקלות ואבנים... ↩

תגובות

איילת · 2010-01-15 03:40:27

אני מסכימה מאוד עם מה שאתה כותב. דווקא בתור מישהי שבאה עם רקע חזק יחסית בפוסטמודרניזם, אני מנסה להתרחק מזה כמו מאש כרגע. כי ברור לי שהנטייה הכי קלה מבחינתי היא לכתוב ניתוח פוקויאני של x, להסביר איך בכל מקום יש כוח, והנה הסברנו את y. זה אולי יהיה מאוד מעניין, אבל לא יותר מזה. התחושה שלי היא שדווקא בתור מי שמגיעה מדיסציפלינה מאוד מאוד פלואידית, אני זקוקה לגבולות מתודולוגיים קשיחים יחסית כדי להצליח לייצר תוצאות שהן קשיחות יותר מאשר “המחשבות הרנדומליות שעברו לי בראש כשקראתי את זה”. ומכיוון שבחרנו בשיטות מחקר איכותניות, אני כל הזמן צריכה להסביר מדוע זה לא אותו דבר כמו לבחור בדרך שאינה מוגבלת כלל במגבלות מתודולוגיות, ולמה ביישום נכון של מחקר איכותני יש הגבלות משמעותיות (למשל, שמחקר איכותני הוא מצוין כדי להעלות היפותזות, אבל רק לעיתים רחוקות הוא יוכל גם להוכיח אותן). לשמחתי, אחת המנחים שלי מאוד קשוחה בעניין המתודולוגי, כך שהיא מחזירה אותי לדרך הישר כשאני סוטה לתיאוריות יצירתיות מדי.

אלי · 2010-01-15 11:52:37

נושא מאוד חשוב שגם מעסיק אותי לא מעט. יש לי כמובן המון מה להגיד על נושא כזה רחב, אבל אני אשתדל להצטמצם במידת האפשר. רוב העוסקים בתחום המחקר שלי, כלומר ההתנהגות החברתית ברשת ובעיקר בקהילות וירטואליות, אכן נוטים לבחור בשיטת מחקר כמותנית ולא איכותנית, אבל אני העדפתי את השיטה האיכותנית מפני שיש לי הרבה בעיות עם המחקר הכמותני.

כמובן שהדיון על הנושא הזה תמיד בעייתי כי יש פאנבויז לכל מחנה שמסרבים בתוקף לקבל כל ביקורת על השיטה שבה הם משתמשים. לכן הרבה פעמים קשה לנהג דיאלוג רציני ופורה עם מי שחושב אחרת ממך. בדרך כלל הכמותניים רואים באיכותניים כמי שחורגים מהמתודה המדעית, בעוד שהאיכותנים רואים בכמותניים כמי שנוקטים בהבנה שטחית של המציאות החברתית.

חשוב לי להדגיש שאני משתדל מאוד לא לראות את שתי השיטות כמתחרות זו בזו. אני לא טוען ששיטת המחקר האיכותנית “נכונה” יותר, אלא אני רוצה יותר לציין את הבעייתיות שאני רואה בשיטה הכמותנית והיתרון שאני מוצא על פניה בשיטה האיכותנית.

אני מאוד לא אוהב את הטענה הרווחת שמחקר איכותני הוא פחות מדעי ממחקר כמותני. טענה שבגללה חוקרים איכותניים לפעמים נאלצים לנקוט באפולוגטיקה מתרפסת ולנמק את המדעיות של המחקר שלהם, בעוד שחוקר כמותני לעולם לא נדרש לעשות דבר דומה בגלל אותה תפיסה לפיה מחקר כמותני של מדעי החברה הוא מדעי לכל דבר – כלומר שהחוקר הכמותני מקביל לחוקר מדעי הטבע וחוקר את החברה האנושית בדיוק כמו שלמשל הביולוג חוקר את גוף האדם.

הבעיה העיקרית בטענה הזאת היא הנחת היסוד שניתן באמת לעסוק במדעי החברה באופן מדעי וטהור ממש כמו במדעי הטבע (בלי בכלל להיכנס לכל המלל הפוסטמודרניסטי לגבי הבעייתיות במדעי הטבע). אני מבין את הרצון להפוך את תחום המחקר הזה לאובייקטיבי, טהור ונקי מפניות או מדעות סובייקטיביות – אבל אני פשוט לא מאמין שזה בכלל אפשרי.

אני אקח כדוגמה נושא שהרבה חוקרי קהילות וירטואליות עוסקים בו, והוא הניסיון לחקור את המוטיבציה של חברי קהילות לתרום מרצונם החופשי לקהילה, כמו למשל בתנועת הקוד הפתוח או בויקיפדיה.

בין המחקרים הכמותניים הרבים שעסקו בכך ישנו מחקר של שיזף רפאלי שערך השוואה בין-תרבותית בין הויקיפדיה העברית לאנגלית. משתתפים משתי הויקיפדיות התבקשו לענות על שאלון ולדרג מאחת עד עשר כל סיבות אפשריות שונות שבגללן הם תורמים לויקיפדיה.

לדעתי הנחות היסוד של המחקר הזה, ובעצם של כל מחקר דומה, הן מאוד בעייתיות. האם מה שאנשים עונים בשאלון מסוג זה הוא באמת מה שהם חושבים? והאם מה שהם באמת חושבים בינם לבין עצמם הוא אכן הסיבה האמיתית להתנהגות שלהם?

אם אדם עונה לשאלון וטוען שהוא תורם לויקיפדיה כדי “להרבות ידע בעולם” – האם זה אומר שבהכרח זה מה שהוא מאמין בו? ואפילו אם זה מה שהוא מאמין בו בתום לבו, האם זאת הסיבה האמיתית שבגללה הוא תורם או שאולי יש סיבות אחרות שהוא בכלל לא מודע אליהן?

באופן “מפתיע” רוב המשתתפים במחקר הזה העניקו דירוג גבוה יותר לסיבות אלטרואיסטיות כמו תרומה לקהילה מאשר סיבות אגואיסטיות. מחקר כמותני מהסוג הזה מתייחס ברצינות לתוצאות האלו, אבל לי כחוקר איכותני שנוקט במתודה שמתבססת בעיקר על תיאוריות ביקורתיות קשה מאוד להתייחס ברצינות לתוצאות מהסוג הזה.

בנוסף לכך, האם אפשר להשוות תוצאות של סקרים אצל ישראלים ואצל אמריקאים כאילו היה מדובר בנתונים מדעיים יבשים? האם לא יכול להיות למשל שהישראלים נוטים יותר להתלהב ולהעניק ציון גבוה יותר מאשר האמריקאים, או להפך? אם הממוצע של תשובה מסוימת אצל הישראלים הוא 7.6 ואצל האמריקאים הוא 7.3 האם באמת אפשר להעניק משקל כלשהו להפרש כזה ולדבר על “פער תרבותי”, ממש כאילו היה מדובר במספר האטומים שנמצאים בתרכובת A לעומת תרכובת B?

ובכלל, האם קבוצה של נניח 30 אנשים יכולה באמת לייצג את כל ויקיפדיה האנגלית? זה אולי נחשב ליותר “מדעי” מאשר ללמשל לנתח את ויקיפדיה על פי התיאוריות של פוקו ובורדיה בלי לערוך שאלונים, אבל האם באמת הגישה הזאת מדויקת יותר וקרובה יותר למציאות או אולי רק מקנה תחושה מדומיינת כזאת?

כמובן שבגלל הביקורת הזאת מחקרים איכותניים (ובעיקר מחקרים בסגנון של ניתוח השיח הביקורתי) נתפסים לפעמים כבעלי גישה מתנשאת ויהירה שכביכול יודעת יותר טוב מהנחקרים מה הם חושבים – אבל האם אפשר בכלל לחקור באופן רציני את החברה בלי להיות מתנשא ויהיר? האם זה לא נכון לומר שכל מחקר חברתי הוא בעצם יהיר ומתנשא בדרכו שלו?

בקיצור, אני לא מתנגד למחקר הכמותני, אבל אני מתנגד לגישה שרואה במחקר האיכותני שיטה פחות מדעית, פחות אמיתית או פחות רצינית. אני חושב שבהרבה מאוד מקרים דווקא המחקר האיכותני הוא פורה יותר ומעניק תובנות יותר מעניינות, ובעיקר שהרבה מאוד פעמים מחקר כמותני אולי נראה יותר מדעי בגלל הנפנוף במספרים וב”עובדות יבשות”, אבל בפועל הוא עלול להיות לא פחות מדויק, ואפילו מוטה לרעה באופן סובייקטיבי בדיוק כמו מחקר איכותני מקביל.

אסף · 2010-01-15 17:29:50

תודה. לראשונה אני מבין כיצד מחקר איכותני יכול גם להיות מדעי.

פלוני · 2010-01-15 17:59:47

תודה על פוסט מרתק.

אני לא מבין כמעט כלום במדעי החברה. כל הידע שלי בתחום מגיע משיחות מקוונות עם חוקרים צעירים או מפרופסרים שמתראיינים ב”לונדון וקירשנבאום” ובמוסף הארץ על המחקר שלהם.

בכל זאת יצא לי לשמוע על מחקר אכותני, ואני חייב להודות שהעסק תמיד נשמע לי קצת מפוקפק. התמונה שיש לי בראש היא של חוקר בעל דעה חזקה בנושא מסויים שמראיין שלושה אנשים שמסכימים איתו, מגיע למסקנה שהוא צדק מלכתחילה וקורא לזה “מחקר מדעי”. כמובן שלקחתי את הרושם הזה בערבון מאוד מוגבל, כי אני לא מבין כלום בנושא. אני גם שמח וגם עצוב לשמוע שלפחות במידה חלקית גם אנשים שמעורים בתחום מסכימים עם הביקורת שלי.

אשמח מאוד אם תוכל לתת דוגמא אמיתית למחקר איכותני טוב, בשפה שתהיה ברורה גם להדיוטות כמוני. כמו כן, אשמח לשמוע את דעתך בשאלה הבאה – איזה אחוז מהמחקרים האיכותניים המתפרסמים בכתבי העת עונים לעקרונות שהצגת בפוסט, ויכולים להיחשב תקפים מדעית?

כשאני חושב על זה, אני מפנה את השאלות לכלל המגיבים. אלי לדוגמא, הצליח לשכנע אותי רק בטענה הטריוויאלית שניתן לבצע מחקר כמותני רע (אם כי אני לא מכיר את הפרטים ולא יודע האם המחקר הספציפי שהוא מתאר הוא אכן רע). האם תוכל לתאר סקיצה של מחקר איכותני טוב יותר שמנסה לענות על אותה השאלה?

דובי · 2010-01-15 18:25:49

פלוני, אני צריך לחשוב על זה. לא עולה לי אוטומטית שום דוגמא טובה ונהירה במיוחד, אבל זה יותר כי אני סנילי מאשר בגלל שאין כאלו. יש כאלו. אולי בהמשך הקורס אני אתקל בצורה יותר מודעת באחת כזו ואדווח. לגבי אחוז המחקר האיכותני הטוב – ובכן, בשביל לבדוק זאת תדרש למחקר משולב, איכותני וכמותני (איכותני, כי צריך לעשות ניתוח תוכן מעמיק של כל טקסט איכותני ולבדוק עד כמה הוא טוב, וכמותני, כדי לנתח את הממצאים באופן סטטיסטי). אני לא נחשף למספיק מחקר כדי להתחיל אפילו לחוות את דעתי בנושא. בכל אופן, התמונה שיש לך בראש היא שגויה בתכלית. מחקר איכותני הוא מחקר שדורש כמות בל תתואר של זמן והשקעה בהכרה אינטימית עם מושא המחקר – ראיונות עומק שדורשים שעות כל אחד, אתנוגרפיות שכוללות שהות מרובת חודשים ואף שנים בתוך קהילה או קבוצה מסויימת, ניתוח מעמיק של חומר ארכיוני. אין דבר כזה, מחקר שמתבסס על שיחה קצרה עם שלושה אנשים.

פלוני · 2010-01-16 14:18:34

תודה דובי. אם תזכר בהמשך בדוגמא כזאת, אשמח אם תפרסם אותה. לגבי השאלה השנייה – לא התכוונתי כמובן לתשובה כמו “83%”. בעיקר רציתי לדעת עם הכשלים שאתה מתאר הם בעיקר נחלת חלקם של מסטרנטים צעירים שעוד לא מבינים איך אמור להתנהל מחקר, או שהתופעה נפוצה גם במאמרים אקדמיים שנכתבו על ידי חוקרים מנוסים ועברו שיפוט עמיתים.

לגבי התמונה, נראה לי שהתמקדתי בנקודה הפחות מהותית. מה שמטריד אותי הוא לא היקף העבודה, אלא התחושה (הלא מבוססת בעליל כמובן. זוכרים שאני לא מבין בזה כלום?) שלעתים מדובר במשחק מכור. במילים אחרות, נראה לי שבמחקר איכותני יש סיכון גבוה מאוד (למעשה, גובל בוודאות) לא להעמיד את התיאוריה שלך במבחן אמיתי.

קצת קשה לי להסביר למה אני חושב שזה נכון – הידע המצומצם שלי ומגבלות הפורמט קצת מקשות עלי לסדר את המחשבות שלי. כיוון שהנושא די מעניין אותי, וכיוון שנראה לי שאתה מגלה נכונות לדון בו ברצינות גם עם הדיוט (ואידיוט?) כמוני, אולי אשתדל לעשות זאת בקרוב.

נ.ב. בסוף הפיסקה הרביעית שלך יש שינוי מין מפתיע. זה כמעט ויוצר את הרושם שאתה משייך את רוב הבעיות מתדולוגיות למין הנשי...

איילת · 2010-01-16 14:34:05

פלוני – אם אתה מחפש דוגמא לעבודה איכותנית רצינית, הנה שני סוגים שעולים לי לראש כרגע: הראשון הוא כמובן אתנוגרפיות, שהן בדר”כ נחלתם של אנתרופולוגים. האנתרופולוג מבלה כמה חודשים במחיצת הקבוצה שאותה הוא חוקר, צופה בהתנהלות שלה (ומתעד אותה), מראיין אנשים, וכו'. התוצר בסופו של דבר מתבסס על מגוון החומרים שהוא אסף, ומנסה לתאר את הדרך שבה הקבוצה מנהלת את עצמה, היחסים בין האנשים וכו'. זה מחקר איכותני שהקריטריון העיקרי בו הוא עושר הפרטים והמידע – לכן, אתנוגרפיה שתתבסס על מחקר בן שבוע, או לחלופין על שיחה עם שלושה אנשים, תיתפס מיד כלא רצינית, כי ברור שהיא לא כוללת מספיק הצלבות (כדי להתמודד עם מקרים של שקרים, שכחה וכו' של אדם אחד או שניים), ולא כוללת עושר מספיק של פרטים. המטרה במקרה הזה היא לאפשר תיאור מספק של הקבוצה, שבהמשך יכול לשמש להשוואה עם קבוצות אחרות – בדרך איכותנית או כמותית. דוגמא למחקר כמותני השוואתי כזה הוא ניתוח כמותי של תופעות בין קבוצות שונות, שמאפשר לנו לדעת האם, למשל, יש “אבולוציה” שחוזרת על עצמה בקבוצות שונות. מגלים את זה על ידי ניתוח כמותי של כל המרכיבים, ובהמשך ניתוח האם יש מרכיב x שמופיע רק אחרי מרכיב y, ומרכיב z שמופיע רק בחברות שבהן יש כבר x ו-y.

סוג אחר של מחקר איכותני ריגורוזי נובע מראיונות עומק עם מספר רב של אנשים. למשל, באחד המחקרים של המנחה שלי, היא ראיינה 100+ אנשים מניו-ג'רזי (שנבחרו בהתאם לחלוקה באוכלוסייה מבחינת גזע, מין, מצב סוציואקונומי וכו') בראיונות פתוחים שקשורים לתפיסתם את המשפט. בהמשך, היא קודדה את כל הראיונות בהתאם לנושאים שעלו בהם והעמדות שהם הביעו (כאשר, כמובן, הנושאים הללו לא חופפים את הנושאים שלגביהם היא שאלה במפורש. דבר כזה היה חותר באופן מוחלט תחת האמינות של המחקר). הקידוד של הראיונות מאפשר, כמו בדוגמא הקודמת, לראות קשרים שאי אפשר היה לנחש אותם (ולכן גם לא לבדוק אותם כמותית) מראש. וכך היא הצליחה ליצור טיפולוגיה של נרטיבים שונים שאנשים כוללים בהתייחסות שלהם למשפט.

הערך של מחקרים איכותניים הוא בעיקר במקום שבו עדיין אין תיאוריה חזקה או מושגים ברורים שאותם רוצים לבחון. במקרה כזה, לעשות מחקר כמותי יכול להיות חסר תוכן (ויעיד על זה, למשל, מחקר שקראתי שבו שאלו אנשים “האם הם מוסריים?” ואח”כ השתמשו בתשובות כדי לנתח את המוסריות בחברה. זה פשוט גיבוב של ממבו-ג'מבו). לכן, יש הרבה פעמים צורך במחקר איכותי – שבוחן לעומק מספר קטן-יחסית של מקרים, ונוקט בגישה פתוחה-יחסית מצד החוקר – כדי לגבש את התיאוריה ואת המושגים. אז, נפתח מקום למחקר כמותני שיבחן את התיאוריה וינסה לאשש אותה במקרים רבים יותר (וכך יענה על השאלה האם התיאוריה נכונה רק לסיטואציה הספציפית שבו היא נבחנה, או שהיא נכונה גם במקרים אחרים ובנסיבות רחבות יותר).

גלעד סרי לוי · 2010-01-16 16:17:30

למדתי שיטות מחקר כמותניות, ועברתי לאיכותניות. כי במקרים רבים כל כך, המחקר הכמותני מנסה לתפוס קרן שמש בכפית.

דובי · 2010-01-17 00:15:17

הוכחה מחקרית לכך שהערת שוליים מס' 2 היא שגויה: http://www.calcalist.co.il/articles/0,7340,L-3386189,00.html#

נדב פרץ · 2010-01-17 09:11:28

טוב, קצת קשה לי להתייחס לזה בתגובות, ואני עוד צריך לדגור על תגובה ציונית הולמת. יש סיכוי שבקרוב יתפנה לי קצת זמן, וזה מועמד טוב לפוסט בבלוג. אז אולי בקרוב..

שתי הערות, בינתיים: הראשונה היא סוציולוגית-צינית: רוב המאסטרנטים הצעירים שבוחרים שיטת מחקר מסיבות לא טובות, לא בוחרים בשיטות מחקר איכותניות מתוך ביקורת פוסט מודרניסטית. הם בוחרים בשיטות איכותניות כי הם מפחדים מסטטיסטיקה. וזה חבל, מבחינתם, כי אם הם לא היו מפחדים מסטטיסטיקה הם היו מגלים שהרבה יותר קל לחנטרש מחקר כמותני מאשר מחקר איכותני (וכאן אני עונה, במידה מסויימת, לאלי). לפחות בדיסציפלינה שאני מכיר טוב – סוציולוגיה – דווקא בגלל שהמחקר האיכותני זוכה לכל-כך הרבה ביקורת בסגנון 'זה מה שעבר לחוקר בראש באותו רגע', הדרישות המחקריות ממחקרים איכותיים הן הרבה יותר גבוהות. הרבה יותר קל לקחת 50 איש במדגם-כדור-שלג, להעביר שאלון מחורטט, למצוא את התוצאה המובהקת ולפתח עליה תיאוריה, מאשר לשכנע שניתוח השיח שעשית עומד בסטנדרטים המקצועיים.

ההערה השנייה – כמו שאמרתי, עוד לא התעמקתי מספיק בהשלכות של מה שאתה אומר, אבל אני לא בטוח שאני חולק עליך – ומה שיותר חשוב, אני לא בטוח שהפוסטמודרניסטים היותר רציניים ממני חולקים עלייך. כשלמדתי שיטות מחקר איכותניות – שהיה שיעור בפוסטמודרניזם יותר מאשר בשיטות מחקר – הלקח הכי חשוב היה שהעבודה שלנו צריכה לעניין לא רק ישראלים, אלא גם חוקרים בזמביה. כלומר, אנחנו צריכים להגיד משהו מעניין על המציאות ועל אופייה של החברה, ולא רק משהו שרלוונטי לחברה הישראלית. וזו עמדה שאני מאמץ.

אורן · 2010-01-19 09:57:50

אני קופץ כאן למים עמוקים בלי לדעת לשחות אבל כמה קטנות: 1. כמו שאמר נדב, הרושם שלי (שלי, כן?) הוא שהעדפה לאיכותני באה בגלל פחד מסטטיסטיקה. הפחד הזה הוא בד”כ מלווה בפחד משיטות ניתוח מסודרות, כלומר גם לא מאפשר לעשות מחקר איכותני רציני. אבל אפשר להסתתר מאחורי אידיאולוגיה פוסטמודרנית אז לא צריך להתבייש.
2. אחת הבעיות עם המחקר האיכותני הוא שלא מוגדרת מתודולוגיה קשיחה (תטען – והרי אי אפשר כי אנחנו חוקרים תופעות רבות פנים וגוונים ואנחנו לא יודעים אותם מראש). אבל אם אין מתודולוגיה קשיחה וברורה יוצא שאת המחקר אפשר להעריך רק בסופו (אם בכלל) ואם כך, למה שינתנו תקציבים למחקרים בעלי סיכוי מופרכות גבוהה. (כמובן שגם מחקרים כמותיים אפשר להפריך, אבל אפשר להצביע מראש על בעיות מתודולוגיות ולשנות/לבטל את המחקר). 3. יצא לי לקרוא כמה מאמרים תאורטיים על מחקר איכותני. הבנתי מהם שהחוקרים האיכותניים הגיעו לשלב בו הם דווקא מנסים להגדיר מתודולוגיה קשוחה. בחומר שקראתי הם מדברים על ראיונות עומק עם מספר גדול יחסית של אנשים (בשום פנים לא אחד או שניים) אבל מאוד הפריע לי שבשום מקום לא ראיתי אף התייחסות למספרים, זאת למרות שנטען במפורש שהמחקר האיכותני נועד למעשה (בגלל הסיבות שדובי ציין – מורכבות התופעה האנושית וכו') לאסוף נתונים שירוכזו בטבלה ובשאיפה יהיה אפשר לבחון אותה במשקפיים סטטיסטיות (או שאולי זה תת-זרם קיצוני במחקר האיכותני?).

אני לא זוכר את המאמרים שקראתי (רפרפתי) אבל הספר (עברית) הוא 'מילים המנסות לגעת – מחקר איכותני – תאוריה ויישום' של אשר שקדי. ולפחות מאמר אנגלי אחד שלו. אולי זה יאמר כאן משהו למישהו, אין לי מושג איפה למפות אותו. אני, כאמור, בכלל מסיפור אחר (מדעי המחשב-בלשנות חישובית), ואני אכן מוצא בעיות גם בסוג המחקר הכמותי שאנחנו עושים, פשוט לא מצאתי, עדיין, אלטרנטיבה איכותנית ראויה.

תחי ההיברידיות. נראה לי.

אורח · 2010-01-21 23:28:00

הבעיה היא שהמציאות הפיסיקלית אינה בהכרח ניתנת לספירה. לא כל תחום של הטבע ניתן לכימות, ובין כה וכה רבים מנושאי המחקר שאנחנו מעוניינים בהם במדעי הטבע אינם בנמצא בכמות כזו שמאפשרת לנו מחקרים עם n גדול. יתר על כן, המציאות הפיסיקלית היא מורכבת מאוד: אין שום סיבה להניח שמספר קטן של משתנים יכול בכלל להסביר תופעות מורכבות כמו “היווצרות היקום”, “הופעת החיים” או “חורים שחורים”.

אסף רזון · 2010-01-23 09:33:45

תודה על הרשימה, זה היה מעניין ומאלף.

אלעד-וו · 2010-01-25 16:50:20

דובי, יש לי סוג של תיקון או הצעה לתיקון או משהו. אף פעם לא למדתי שיטות מחקר במדעי החברה (גם אני, כמו אורן, מסיפור אחר) אבל עדיין יש לי רושם שזו הערה מעניינת לפחות מבחינה תיאורטית.

כתבת: “אבל אם המחקר האיכותני שערכנו שימש אותנו כדי לנסח תיאוריה שמציעה הסבר סיבתי לאירועים שתיארנו, אי אפשר לחזור ולהשתמש במידע שאספנו כדי להוכיח את התיאוריה שלנו.”

אני טוען שזה לא נכון. למעשה, זה בדיוק מנוגד להתער של אוקהם, שאומר: אם מצאת “הסבר פשוט” שמסביר מספר “גדול” של תצפיות שהן מספיק “מייצגות”, אז הוא כנראה ההסבר הנכון. אין צורך לבדוק את ההסבר על מידע נוסף. זו הגדולה של התער של אוקהם, לפחות בניסוחו הריגורוזי שמוצאים בתורת-הלמידה. למה הקפתי את המילים “הסבר פשוט” ו”גדול” ו”מייצגות” בגרשיים? כי צריך להגדיר אותם באופן מספק כדי שיהיה לתער של אוקהם משמעות פורמלית, ניתנת-להוכחה. עם זאת, אני מאמין שאפשר לגזור מהתער “הוכחות” משכנעות למדי גם בקונטקסט איכותני.

זה מצחיק שדוקא סטטיסטיקאים ואנשי תורת הלמידה יצקו לתער של אוקהם משמעות קונקרטית ומאד מאד מעניינת (לדעתי) ששופכת אור נוסף על התער המקורי, הפילוסופי יותר. יש פורמליזציות מעניינות של התער, אבל בגיגול מהיר לא מצאתי אחת שהיא גם לא טכנית מדי וגם מספקת הסבר ראוי (הערך על התער בוויקיפדיה ממש גרוע בעניין הזה). מה שכן, יש כאן פוסט פנומנלי על התער של אוקהם. הוא דוקא לא נותן את המידע שרציתי, אבל הוא פשוט מעולה: http://lesswrong.com/lw/jp/occams_razor

בקיצור, אני טוען שמה שאמרת לא נכון. אין בעיה להשתמש רק במידע שאספת כדי להוכיח את התיאוריה שלך, כל עוד היא “פשוטה” מספיק (במובן שצריך להיות משכנע) ושהסברת מספיק תצפיות, שהן מספיק “מייצגות”. בנוסף, קשה “לזייף” הוכחות כאלה. אם קודם אספת מידע X, אחר כך בנית בהתבסס עליו תיאוריה T, ואז אספת מידע Y ובדקת עליו את T, שהתבררה כנכונה, אז כשתפרסם את זה הקורה יוכל לתהות אם רימית ושינית את T אחרי שראית את Y. אי אפשר להוכיח לקורא שלא רימית. אבל אם T היא תיאוריה פשוטה מאד ו-X הוא אוסף גדול מספיק ומגוון מספיק של מידע, אז אין סכנה שרימית בצורה כזאת. (יכול להיות שרימית בכך שכללת ב-X רק מידע שמסכים עם T, אבל זה עניין אחר, וכמובן תמיד אפשר לרמות כך).

בכל מקרה, בגלל ההסבר לעיל, בעיניי הרבה מהפוסט שלך בעייתי. למשל המשפט “הדרך היחידה לברור בין התיאוריות היא באמצעות גזירת היפותזות מתוך התיאוריות, וחיפוש מידע נוסף שיאשש או יפריך אותן”, המשפט “רק משום שכבר ערכנו מחקר איכותני על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה לא אומר שגילינו כל מה שיש לדעת על המלחמה. לכן, אפשר לנסות ולגזור מהתיאוריה שלנו היפותזות הנוגעות לדברים שלא בחנו עדיין לגבי אותה המלחמה, ואז לבחון האם הם אכן התקיימו או לא”, המשפא “כל אימת שאנחנו משנים את התאוריה שלנו על סמך המידע הקיים בידינו, חובה עלינו לנסות ולחפש מידע חדש”, ואחרים.

דובי · 2010-01-25 17:51:00

אלעד, יש כמה בעיות עם מה שאתה אומר: א. הסברים במדעי החברה, מסיבות מובנות, לעולם אינם פשוטים במיוחד, ובין כה וכה אף פעם אינם מתיימרים להסביר את רוב השונות (שונות מוסברת של 25% תחשב לתוצאה טובה). אינני רואה איך אפשר ליישם את מה שאתה מציע שם בלי הרבה נפנופי ידיים פסאודו-מדעיים. ב. התער של אוקהם מניח שהעולם פשוט. אין סיבה להניח הנחה כזו כשמדברים עם התנהגות של בני אדם. למעשה, אם מישהו יבוא אלי עם הסבר פשוט מדי, אני מיד אהיה חשדן. ג. על כל סט של תצפיות בעולם האנושי אפשר לחשוב על מספר הסברים סבירים יותר או פחות, ברמות סיבוך דומות למדי (כלומר, התער של אוקהם אינו יכול לשפוט ביניהן). אפשר להגיד שהחוסר בפרדיגמה אחידה במדעי החברה מונע מאיתנו להשתמש בתער של אוקהם – הנחות יסוד שונות לגבי אופן הפעולה של העולם החברתי לא מאפשרות השוואה רצינית של ה”פשטות” של כל תיאוריה.

בקיצור, אני חושב שמה שאתה מתאר כאן לא ממש תורם למי שרוצה לחקור את החברה האנושית.

אורן · 2010-01-25 19:18:39

רגע, התער של אוקהם זו לא פשוט הקביעה שאם יש שתי דרכים להסביר את אותן תצפיות אזי נעדיף את הדרך הקומפקטית יותר? כלומר אין כאן הנחה שהעולם פשוט או שיש הסבר פשוט אלא כלל אצבע לבחירת אלטרנטיבות (= ההסבר היותר פשוט).

אורן · 2010-01-25 19:21:44

ועשתי סנד מהר מדי.

נדמה לי שמוסכם על כולם שהתער של אוקהם זה רק עיקרון מנחה שלא ממש ניתן לכימות שהרי מה זה ההסבר ה”פשוט”? פשוט באיזה מובן?. הייתי שמח (אלעד) לראות פירמול של הטענה הזו (אולי סיבוכיות קולמוגרוב? אם כי זה נשמע לי יותר כמו טריק מחשבתי ולא מדד מתאים לפשטות).

דובי · 2010-01-25 19:41:58

אני מכיר את התער במשמעות של “אין להוסיף גורמים נוספים כל עוד אין צורך בכך”. מכאן, ברורה הבעיתיות של מחקר במספר מקרים קטן: התער של אוקהם במפורש מתייחס לגורמים מספיקים, לא לגורמים הכרחיים. כאשר אנחנו בוחנים מקרה אחד בלבד, יש יותר מדי סכנה של “הנחות יסוד” שגויות שאנחנו לעולם לא חושפים בפני עצמנו ובפני הקורא, משום שאין לנו שום סיבה להטיל בהן ספק. יותר מדי משתנים שבכלל לא חשבנו עליהם נשארים קבועים כשמסתכלים רק על מקרה אחד, או על מקרים בודדים דומים. אם אנחנו לא מפיקים היפותזות ובודקים אותן על מידע נוסף, לא נוכל לחשוף את המשתנים הנסתרים הללו.

אלעד-וו · 2010-01-25 21:21:56

קודם תשובה לדובי, אחרי זה תשובה לאורן.

ראשית, אם להיות מעצבן: אתה זה שניסית לשכנע ששיטות איכותניות משתמשות בכלים מדעיים כמו שיטות כמותניות. יופי, עכשיו תוכיח את זה.

אבל באמת, מי אמר שאי אפשר למצוא טיעון משכנע שדומה לתער של אוקהם גם במחקר איכותני? בשביל זה יש מחקר — אפשר לנסות לבנות טיעון משכנע כזה. אני לא יודע באיזה הקשר, אבל זה דווקא נשמע מעניין. כן, אני מבין למה אתה אומר שזה לא נשמע רלוונטי. אבל לך תדע. לפני שהיתה קיימת תורת המשחקים אפשר היה לנסות לשכנע אותי שעולם העסקים “, מסיבות מובנות, לעולם אינו פשוט במיוחד”. (הכנס כאן הסתייגויות לגבי כך שתורת המשחקים היא מודל חסר ובעייתי מאד). לפני גילוי הגנום אפשר היה לטעון על אספקטים מסויימים שהם מסובכים מאד וקשים למידול, כאלה שעכשיו הם פשוטים ומובנים יחסית. אותו דבר עבור חקר המוח (במיוחד בהיבטים הפיזיולוגיים שלו). כלומר, הבעיה היא בדיוק זו שאתה מצביע עליה: אין פרדיגמה אחידה. ולא רק שאין פרדיגמה אחידה, אלא שגם אין “מודל צעצוע” (כמו תורת המשחקים). (האם זה נכון?)

כמובן, כמעט בוודאות אני מקשקש, אבל זה הכל באשמתך: אתה זה שבחרת לדון במתודולוגיה של מחקר במדעי החברה בבלוג שלך, עכשיו תסבול.

אגב, אתה כותב “התער של אוקהם מניח שהעולם פשוט”. זה לא מדויק. בגרסאות שלו שעליהן אני מדבר, הטענה היא “אם מצאת הסבר פשוט, אז סביר מאד שהוא נכון. אחרת, אני לא יכול להבטיח כלום”. אם לתקן את מה שאמרת, אפשר לראות שאם העולם מסובך, אז לא יהיה הסבר פשוט, ואז התער של אוקהם אף פעם לא יוכל לשכנע אותנו בכלום, כלומר הוא יהיה חסר תועלת. אתה אומר שהשדה של מדעי החברה הוא כזה. אני באמת לא יודע, אבל מוכן לקבל את זה אם אתה אומר. (אפשר היה לומר את זה גם על עולם המסחר אם לא היתה קיימת תורת המשחקים; אבל תורת המשחקים, ומדע הכלכלה באופן כללי, מאפשרים למדל ברמות כאלה או אחרות את העולם המורכב הזה באופן מאד מדעי ו”פשוט”).

עכשיו, אורן, התער של אוקהם, בגרסת תורת-הלמידה שלו, הוא לא רק עיקרון מנחה, ובהחלט ניתן לכימות (על אף שגרסאות אלה לא בהכרח מכסות את כל השימושים של התער בצורתו המופשטת). הפניות לגבי התער של אוקהם: אם להפנות למקור מהיר ואינטרנטי, הנה notes מקורס על תורת הלמידה. זה לא בהכרח המקור הכי טוב אבל הוא כנראה מקור טוב ודי קריא (לאנשים בעלי הכשרה מתמטית): הרצאה 1 כאן: (מצגת) http://www.machinelearning.com/ או הרצאה 5 כאן: (טקסט, אבל יותר מוצלח מהמצגת) http://www.cs.cmu.edu/~avrim/ML04/

אין לי גישה כרגע לספריה אבל אני יכול ללכת לחטט אם מישהו רוצה הפניה למקור יותר מסודר. עם זאת, ספרים בלמידה בדרך כלל נכתבים ע”י אנשי למידה שהם פחות או יותר סטטיסטיקאים, מה שהופך את ההצגה למעצבנת לטעמי. ההצגה של אנשי מדעי המחשב (כמו זו שנתתי אליה לינקים) מוצאת חן בעיני יותר. אולי הספר של Kearns and Vazirani יכיל הצגה טובה.

בקצרה: כן, אפשר להשתמש בסיבוכיות קולמוגורוב (למרות שזה לא מוצג בשפה הזאת בלינקים שנתתי). אפשר לכמת את ה”סיבוכיות” של תיאוריה T על-ידי סיבוכיות קולמוגורוב שלה וכך מקבלים פורמליזציה של מה זה הסבר “פשוט”. למען האמת, אתה יכול לבחור כל מידת סיבוכיות אחרת, כל עוד אתה בוחר אותה מראש. כל מה שחשוב זה לחסום את העוצמה, כלומר שלא יהיו יותר מדי “תיאוריות” מסיבוכיות c. (מספרן צריך להיות פחות או יותר 2^{poly©} כדי שהחסם יהיה מהצורה שטבעית לנו).

המשך התגובות: חלק 2

הפוסט הקודם: רגנרט

הפוסט הבא: חדשות ועדכונים

פוסט אורח של שלום בוגוסלבסקי בחברים של ג'ורג' החזיר אותי למאמר ישן (2004!) שפרסמתי פעם באייל הקורא (שבעצמו מבוסס על עבודה שכתבתי לקורס באוניברסיטה). המאמר משקף די במדוייק את העמדות שאני עדיין אוחז בהן באשר לסרבנות ומרי אזרחי. אני מביא אותו כאן לפניכם, כפי שהתפרסם במקור (למעט תיקוני עריכה קלים), כי אני לא חושב שיש טעם לכתוב את הדברים הללו מחדש, אבל ראוי שיאמרו שוב:

—

שאלת הסרבנות והמרי האזרחי מעסיקה את הפילוסופים של המדינה כבר אלפי שנים. סוקרטס נאלץ להסביר לתלמידו קריטון מדוע עליו לקבל את הדין ולא לנסות להתחמק מעונש המוות שהושת עליו. מיל, ובעקבותיו אבות האומה האמריקאית, עסק במסכת השניה על הממשל המדיני בשאלת המרד כנגד שלטון עריץ. אפילו הובס נתן בידי נתיני ה''לווייתן'' את הזכות למרוד בשלטון בתנאים מסוימים. אך דומה כי ככל שהמשטר המדובר הופך יותר ויותר מתקדם, יותר ויותר דמוקרטי, כך הולכת בעיית אי-הציות ומסתבכת: שהרי ברור ומובן (מתוך השקפת העולם הליברלית) מדוע תחת שלטון עריץ יש לפרט סמכות מוסרית למרוד בשלטון ולפעול כנגדו. אך כאשר המדובר בשלטון דמוקרטי, המעניק לכל אזרח את הזכות והיכולת להשתתפות פוליטית ולהשפעה על מהלך העניינים במדינה – מי נותן בידו של האזרח את הסמכות להחליט איזו החלטה דמוקרטית ראויה לציות ואיזו לא?

כדי לחדד את הדילמה, כדאי להגדיר מהו אי-ציות אזרחי ומהם גבולותיו. אי-ציות אזרחי מוגדר בראש ובראשונה כעבירה על החוק. הגדרה זו משותפת לכל סוגי אי-הציות האזרחי, והיא מהווה תנאי הכרחי (אך לא מספיק) כדי שמעשה יהווה אי-ציות אזרחי. מכאן ואילך ההגדרות מתפצלות למספר כיוונים.

ראשית, ניתן לסווג אי-ציות לפי מטרת הסירוב: הפרת חוק ממניעים פוליטיים, שתכליתה לשנות או לגרום במישרין לשינוי המשטר, היא מרי מהפכני; הפרת חוק ממניעים פוליטיים, שתכליתה לתרום במישרין לשינוי חוק או לשינוי במדיניות הציבורית, היא מרי אזרחי; ומעשה הפרת חוק ממניעים מוסריים, היא הסרבנות המצפונית. כן ניתן לסווג את אי-הציות על-פי מידת האקטיביות שלו: סרבנות, המתאפיינת בהימנעות מקיום פקודות החוק (אי-קיום פקודה, אי-תשלום מיסים); מרי בלתי-אלים, הכולל פעילויות בלתי-חוקיות כגון חסימת כבישים או מניעת מעברם של כלי מלחמה; ומרי אלים, הכולל פגיעה מכוונת בנציגי המדינה (שוטרים, חיילים) או ברכושה (כלי רכב, מבנים).

השאלה שעומדת על הפרק בימינו, זו של סרבנות סלקטיבית לשירות בשטחים, מתאימה לאחת משתי ההגדרות האחרונות בסיווג הראשון (מרי אזרחי וסרבנות מצפונית), ולהגדרה הראשונה בסיווג השני (סרבנות). מדובר, אם כן, בהפרת חוק בדרך של אי-קיום פסיבי של הוראות, בין אם למטרת שינוי המדיניות הפוליטית במדינה, ובין אם ממניעים מוסריים גרידא. ראוי לציין כי במקרים מסוימים של סרבנות שירות ניתן להצביע גם על רכיבים של מרי בלתי-אלים: ''מכתב הטייסים'', למשל, כלל יציאה לתקשורת שהפכה את הסירוב לאקטיבי יותר.

השיח הסובב את סוגיית האי-ציות האזרחי רווי במילים בעיתיות: החובה לא לציית, הזכות למרי, אי ציות אזרחי לגיטימי, ההצדקה של אי-ציות אזרחי – כל אלו מילים הסובבות סביב העולם המשפטי-נורמטיבי. החובה מוגדרת אך ורק בחוק או בנורמות המקובלות בחברה. הזכות מוענקת לפרט אך ורק בחוק או דרך הנורמות הנהוגות. גם לגיטימיות, במדינה דמוקרטית, היא פועל יוצא של החוק או הנורמה, והצדק, עד כמה שניתן לשפוט אותו באופן אובייקטיבי, הוא נחלתו של בית המשפט או של הדיון הפוליטי. אי-ציות אזרחי, מטבע הגדרתו, אינו יכול להיות חלק מעולם המושגים הזה. משום שהוא עבירה על החוק, הוא אינו יכול להשתייך לעולם החוקים, ומשום שהוא בהכרח אינו נורמטיבי (שאחרת לא היה בו כל עניין – חוק שאיש אינו מקיים הוא אות מתה), אינו יכול להשתייך לעולם המושגים הזה.

לפיכך, לאזרח לא יכולה לעמוד הזכות לסרבנות, שכן גם החוק וגם החברה אינם מעניקים לו את הזכות הזו. כאשר לאזרח עומדת הזכות לסרב, כפי שקורה במדינות מסוימות באירופה, כמו גם במקרה של פקודה בלתי חוקית בעליל בישראל, הרי שהפעולה מאבדת את הגדרתה כאי-ציות אזרחי, אשר הוגדר, כזכור, כעבירה על החוק. 1 אף לגיטימיות לסרבנות אינה יכולה להתקיים, מאותו הטעם.

נכון הדבר כי ניתן לטעון שלמילים ''חובה'', ''זכות'' ו''הצדקה'' ישנה גם משמעות שאינה חוקית ונורמטיבית. חובה מוסרית, או זכות מוסרית, למשל. אך עצם השימוש במילים הללו, בעלות כפל המשמעות הזו, לטעמי, מביא לבלבול רבתי. מוטב, אם כן, לזנוח אותן. לאזרח, לפיכך, ישנה היכולת או האפשרות (הפיזית) לסרבנות, ממניעים פוליטיים או מוסריים – בדיוק באותו האופן שיש לו היכולת לעבור על החוק ממניעים פליליים – וזאת מתוך נכונות לקבל אחריות על מעשיו ולשלם את המחיר הקבוע בחוק. מכיוון שאין לאזרח זכות, חובה, לגיטימציה או הצדקה (חוקית או נורמטיבית) לאי-ציות, הרי שעל המדינה לנהוג בסרבן כשם שתנהג בכל עבריין, בלי קשר למניעיו.

מובן שאין בדברים הללו כדי לשלול את הבסיס המוסרי של הסרבנות (גם כאשר היא באה ממניעים פוליטיים – הרי שעצם הנכונות של הסרבנים לעמוד לדין על סרבנותם מראה על אמונה מוסרית העומדת מאחורי העמדות הפוליטיות), אך מוסר אינו מספיק כדי להצדיק פעולה. במקרים רבים, נסיונות לטעון כי רק ''נושאים ראויים'' זכאים להיכנס תחת הלגיטימציה של אי-ציות אזרחי, אינם אלא נסיונות של גורמים שמאלניים להציל את אי-הציות האזרחי משימוש בידי אנשי הימין, אף כי המטרות, האמצעים והסיבות זהים בשני המקרים, עבור כל אחת מהמערכות המוסריות הללו. הנסיונות הללו חושפים את הבעייתיות שבטענה על הסמכות המוסרית לסרבנות: המוסר בישראל נתון לדיון פוליטי נוקב כבר עשרות שנים. הסרבנות, במקרה זה, היא משום ''שבירת הכלים'' במשחק הדמוקרטי.

שתי שאלות עולות מתוך העיסוק בסרבנות: ראשית – כיצד על המדינה לנהוג כלפי אותם סרבנים סלקטיביים? ושנית – כיצד על האזרח ששוקל לסרב לנהוג?

כמו בפשיעה אחרת, גם כאן יש לתת לבית המשפט מרחב תנועה גדול. בעת שהסרבנות היא ספורדית, בלתי-מאורגנת ושקטה, וכל עוד פעולת הסרבנות אינה מסכנת אחרים או את המדינה יתר על המידה (''השתמטות שקטה''), ניתן להקל ראש באותם הסרבנים שכוונותיהם כנות, וכך אכן היה בעבר. אך מרגע שהסרבנות נעשית מאורגנת, בוטה ומוחצנת, יש להחמיר עם הסרבנים. לכך מספר סיבות. כאשר הוגש בג''צ נגד המדינה שסרבה לפטור אזרח משירות בשטחים, הציגה המדינה סיבה אחת: היא טענה כי הסרבנות המאורגנת הופכת למחאה קבוצתית בתוך צה''ל עצמו, ''הבאה להפוך את צה''ל – צבא העם כולו, המנותק ממאבק פוליטי-רעיוני – לשדה מערכה לוויכוחים ולמחלוקות שמקומם לא יכירם בצבא''. סיבה נוספת מורכבת משני שלבים: ראשית, ישנה סכנה ש''טרמפיסטים'' ינצלו את הסרבנות המאורגנת כדי להתחמק משירות מסיבות תועלתניות גרידא, ושנית, מרגע שה''טרמפיסטים'' הללו יעלו על הגל, ישנה סכנה משמעותית לפגיעה במוראל של אותם החיילים שממשיכים לשרת, למרמור גואה בקרב השורות ולפגיעה ממשית ביכולת המבצעית של הצבא. ענישה מחמירה על סרבנות במהלך ''גאות'' שכזו תנטרל את הפגיעה במוראל בשתי דרכים: האחת היא צמצום מספר החיילים שיעדיפו לסרב לשרת, והשניה היא צמצום הרגשת ה''פראייריות'' של החיילים שממשיכים לשרת בעוד חבריהם חופשיים לכלכל את ענייניהם כתמול-שלשום. כך יש לנהוג לא רק בהתארגנות של חיילים לסרבנות לשירות בשטחים, אלא גם בהתארגנות מקבילה לסרבנות לפינוי ישובים, בבוא יום פקודה.

מנגד, כאשר אדם שוקל לסרב פקודה מסיבות מצפוניות או אידיאולוגיות, עליו לשקול כראוי את כל משמעויות סירובו – החל מהעונש שיקבל בעקבות סירובו, עבור בהשפעה של סירובו על חייהם של חבריו לשירות, שידרשו למלא את מקומו, וכלה בהשפעתו על אותם תושבים שבקרבם היה צריך למלא את תפקידו, וכיצד אדם מצפוני כמוהו דווקא יכול לשפר את חייהם אם הוא יוכל להיות במקום ולפקח על הנעשה בו. לבסוף, עליו להחליט האם בסך הכל, הסרבנות היא עדיין האפשרות העדיפה. אם כן – עליו לסרב. אך האם לא טענתי כי אין לפרט זכות או לגיטימציה (חוקית או נורמטיבית) לאי-ציות? כן, זו טענתי. אך גם אמרתי כי לאזרח ישנה היכולת לאי-ציות, ולכן לא אוכל לפסול על הסף את הסרבנות. מדובר כאן בהכרח בחריגה מכללי המשחק הדמוקרטיים, אבל לכל אדם חייבים להיות קווים אדומים שמעבר להם הוא לא יסכים לקבל גם החלטה שהתקבלה באופן דמוקרטי. אם נוותר על הקווים האדומים הללו, הרי שאנו מוותרים לא רק על חירותנו, אלא גם על אנושיותנו.

האם הסרבנות מחלישה את המשטר הדמוקרטי או מחזקת אותו? לא זאת ולא זאת. או, אולי, גם וגם. כל עוד המדינה מקיימת עוולות – ורק מדינה אוטופית לא תקיים עוולות כלשהן – ישנו ערך לאותו זרזיף של מרי אזרחי שיעורר דיון בשאלות הנוקבות ויעלה את הנושאים הקשים על פני השטח. אך מרגע שהזרזיף הופך לזרם שוצף, נוצרת סכנה משמעותית לדמוקרטיה, ויש לסכור את הזרם הזה. לעיתים הסכר יבנה באמצעות ענישה מחמירה כלפי הסרבנים, ולעיתים, באמצעות שינוי חקיקה או מדיניות כך שתביעותיהם של הסרבנים תענינה. אך אם ימשיך הזרם לשטוף את המשטר הדמוקרטי לאורך זמן, עלולה המדינה להסחף למלחמת אזרחים – ולמצולות.

#אופוזיציה #אלימות #דמוקרטיה #חברה #חופש דיבור #ישראליאנה #לא פופולרי #משפט #פוליטיקה

הערות שוליים

  1. חשוב לזכור: הציות לפקודה בלתי חוקית בעליל הוא בעצמו עבירה על החוק, כפי שקבע בית המשפט. ↩

תגובות

דרומי · 2009-12-16 18:34:49

נכון הדבר כי ניתן לטעון שלמילים “חובה”, “זכות” ו”הצדקה” ישנה גם משמעות שאינה חוקית ונורמטיבית. חובה מוסרית, או זכות מוסרית, למשל. אך עצם השימוש במילים הללו, בעלות כפל המשמעות הזו, לטעמי, מביא לבלבול רבתי. מוטב, אם כן, לזנוח אותן.
הפסקה הזו מפילה את כל הטיעון שלך (ואם יורשה לי, מזכיר הרבה יותר את דובי של האייל מאשר את זה של 'לא שומעים'). נכון, ריבוי המשמעויות של זכויות בהחלט מביא לבלבול. השאלה היא האם הדרך הנכונה לטפל בבלבול כזה היא לזנוח את המשמעות הנוספת. אני בהחלט יכול לראות עמדה אפשרית שאומרת – מבחינה חוקית, ברור שסרבנות מצפונית או פוליטית היא אסורה בכל מצב, וברור שצריך להעניש עליה. מבחינה מוסרית, ברור לי שלאנשים משני קצוות הקשת הפוליטית יש קווים שהם לא מוכנים לעבור, ונראה לי לגיטימי שכשהם נדרשים לחצות אותם – הם יסרבו (בהתאם להגדרה המדוייקת שלך, קרי – לא ישתתפו במהלך). המשמעות הראשונה של זה היא בעיקר אתית, קרי – איך אני מרגיש כלפי הסרבנים מימין ומשמאל (סימפטיה מסויימת, גם אם אני ממש לא מזדהה עם מטרותיהם של הראשונים). המשמעות הפרקטית היא שאם מישהו אומר לי 'אני לא יכול לפנות', או 'אני לא יכול מחסומים', אני אשאיר אותו תורן מטבח ברגע האמת.

אלי · 2009-12-17 08:43:44

כדאי להוסיף שמכיוון שסרבנות לרוב נעשית בתור אקט של מחאה שמטרתו היא “לטלטל את המערכת”, הענישה על מעשה הסרבנות דווקא מחזקת את האקט הזה. לכן מבחינה עקרונית אין סתירה בין החובה המוסרית שיש לאדם לסרב לציית לחוק ובין העובדה שהחוק יעניש אותו על קיום חובתו המוסרית. אם אדם מרגיש מחויב מוסרית לא לציית לחוק הוא לא אמור להרתע מכך שהחוק יעניש אותו, אדרבה הענישה רק תעצים את מעשה הסרבנות ותעורר דיון ציבורי בנידון.

טל ירון · 2009-12-22 00:16:59

עשית לי חשק לכתוב פוסט :–)

אך כיוון שלכנראה לא יהיה לי זמן, הנה מספר הנחות ומסקנות שבהן אנו חלוקים:

  1. אנו חיים בדמוקרטיה – כנראה שלא – איננו חיים בדמוקרטיה. אנא בדוק, עד כמה באמת לך, לי ולציבור הרחב יש השפעה על המדינה (הרי אנו הדמוס). גם אם אנו בוחרים נציגים פעם בכמה שנים, מה ההשפעה שיש לבחירה שלנו על המערכת הפוליטית (ויעידו על כך מצביעי העבודה, ומצביעי הליכוד). משחקים פוליטיים פנימים של אוליגרכיות לא נבחרות (הון, תקשורת, הון-חו”ל, קבלני קולות, מרכזי מפלגות וכיוב'), הן ככל הנראה השחקן העיקרי במגרש הפוליטי.

  2. לשלטון יש נטיה לרכז את הכוח בידיו. אם לעם אין דרך לפעול בכיוון הנגדי, אזי תהליך הריכוזיות ילך ויגדל, והדמוקרטיה תאבד. אנסה להראות שאי תגייסות לצבא, הוא אחד הכוחות שיש בידי הציבור להשפיע על המשחק הפוליטי, ולהגביר את הדמוקרטיה:

ישנו מנגון המראה על קשר חיובי בין רמת דמוקרטיה לכמות המשרתים שירות צבאי וליכולת של המדינה לייצר כוח צבאי.

אם במאה ה-15, לחמו באירופה צבאות שגודלם נעה בין כמה אלפים לעד עשרים אלף, הרי שככל שיותר מעגלים נכנסו למערך הההשפעה, כך גדל גם הצבא. את ההבדל הגדול ניתן לראות בצורה דרסטית מיד לאחר המהפכה הצרפתית, כאשר הצרפתים יכלו לגייס שלושה מיליון חיילים, בעוד השכנות המלוכניות שלהם התקשו לגייס צבא העולה על 80 אלף חיילים. בשיאם, הצליחו השכנות לגייס צבא של 130 אלף חיילים. הסיבה לגיוס הצרפתי הנרחב, היתה כנראה שבפעם הראשונה, האזרחים הרגישו שהצבא שייך להם, והם נלחמים בעד עצמם ולא בעד השלטון.

ככל שהלכנו והתקרבנו למאה ה-20, הלכו והתפתחו הדמוקרטיות, ואיתן כמות החיילים המתגייסים. במהלך מלחמת העולם הראשונה התרחש גל נרחב מאד של שיפור תנאים דמוקרטי, כנראה כדי להגביר את תחושת השותפות של האזרחים, ואת מוכנותם להצטרף לצבא. גרמניה שלא שיפרה את הדמוקרטיה שלה, החל מ-1916 הלכה ואיבדה את אמון חייליה במטרת המלחמה. החיילים הרגישו שהם נלחמים את מלחמת הקיסר ולא את מלחמתם (על פי שיחות שערך לידל הארט עם הגנרלים הגרמנים לאחר מלה”ע-2).

במלחמת העולם השניה, הצליחו הנאצים והרוסים לגייס צבאות ענק. הם עשו זאת באמצעות תעמולה חזקה מאד, שנתנה לאזרחים ולחיילים תחושה שהם, כקהילה/חברה המרכז של המדינה. היטלר הציג עצמו כאדם פשוט הפועל למען העם, וכך גם החבר סטאלין (כלומר, שכל המפעל הנאצי הוא למען העם – גבלס ושות'). גם הבריטים, ולאחר מכן גם האמריקאים הצליחו לגייס צבא ענק, כיוון שהם הצליחו לשכנע את בני עמם שהרקע למאבק הוא שימור החרות והדמוקרטיה בעולם.

אלא שבריה”מ, יפן, איטליה וגרמניה הנאצית, השתמשו בתעמולה, שלא עמדה במבחן הזמן. הן לא היו דמוקרטיות, ואל פעלו למען העם באמת. זאת אולי אחת הסיבות לכך שהדמוקרטיות הן שניצחו, גם את מלחמת העולם השניה, וגם את המלחמה הקרה.

לכן ניתן ללמוד, שאם העם מרגיש שהוא משרת את עצמו, אזי הוא יתגייס. אך אם הוא מרגיש שהוא משרת אליטות ואוליגרכיות, תרד המוטיבציה להתגייס.

לגבי טענת החוק שהשתמשת בה: במידה רבה, ניתן לאמר, שמי שחוקק את החוקים, הם האוליגרכיות הבלתי נבחרות (הון, תקשורת, קבלני קולות וכיוב') והאוליגרכיות הנבחרות (קרי חברי הפרלמנט). בכך הן כופות על העם להתגייס, ובעקבות החוקים שלהן גם תענישנה את העם הסרבן בבית המשפט.

לכן, אם ציבור מרגיש שאין לו השפעה דמוקרטית (דבר שקורה לכולנו כמעט), אז יתכן מאד שכדאי שיסרב להתגייס. בכך יסמן הציבור לאליטות, שהן הותירו את הציבור מחוץ למשחק הדמוקרטיה.

ככל שהאליטות ירכזו יותר כוח בידיהן, כך יתגייסו פחות אנשים. אם לעומת זאת, יגדילו האליטות את תחומי המשחק הדמוקרטי, ויאפשרו לקבוצות נוספות להשפיע בצורה יעילה ויאפשרו השפעת דמוקרטית אמיתית, כך תגדל המוטיבציה להתגייס.

גם אם יראה המיעוט כי הרוב קיבל החלטה לא מוסרית, ידע המיעוט, כי בידיו כלים דמוקרטיים משמעותיים להשפיע על המדינה.

לגבי טיעון המשתמטים: כבר כיום יש השתמטות רחבה מאד. רק מעט אידאליסטים ימניים ושמאליים עוד ממלאים את שורות המילואים. כל השאר כנראה הבינו שזאת לא המדינה שלהם, אלא מדינה ששיכת לאוליגרכיות.

אם רק 6 מתוך מחזור של 140 סטודנטים גברים, באוניברסיטת ת”א, בחוג לביולוגיה עשו מילואים, בתקופה בה עשיתי תואר ראשון, מה זה אומר על רמת הדמוקרטיה במדינה? אם 134 מתוך 140, הם משתמטים, האם הם לא תנועה נרחבת מאד?

הרוצה לפתור את בעיית ההשתמטות והסרבנות יעשה כדי לחזק את הדמוקרטיה :–)

גילוי נאות: עד לפני שנתיים, עשיתי יותר ימי מילואים, מרוב משרתי המילואים. היו שנים שביצעתי 45- 60 ימי מילואים בשנה. סיכנתי את חיי. עד שיום אחד, הבנתי שאני וחבריי מסכנים את חיינו לשווא בגלל הפוליטקה הרקובה, והשפעתה על הצבא. הבנתי שאם אני רוצה לעזור למדינה שלי, עלי להפסיק להתנדב למילואים, ולהתרכז בשיפור הדמוקרטיה. אם יקראו לי, אבוא למילואים, אך כבר לא אתנדב כפי שעשיתי בעבר. את ההתנדבות שלי, והלהט שלי, העברתי לחיזוק הדמוקרטיה במדינת ישראל.

הפוסט הקודם: משוגעים, תרדו מהאינטרנט!

הפוסט הבא: איפה דובי?

אלי כתב פוסט על נושא מעניין במיוחד: איך זה שאנשים באינטרנט אדיבים יותר מאשר בחיים האמיתיים? ואכן, כולנו נתקלנו בנכונות המופלאה של יושבי פורומים או קוראי בלוגים אלמוניים לעזור לנו כמעט בכל בעיה אם רק נזרוק איזה מסר קצר איפשהו עם תיאורה. רבים מאיתנו ניצבו כבר בשתי העמדות – גם בזו של השואל וגם בזו של העונה – ובשני המצבים אנחנו מרשים לעצמנו הרבה יותר משהיינו מרשים עם אנשים פיזיים בעולם האמיתי. אנחנו נותנים תשובות הרבה יותר מפורטות ועל עניינים הרבה יותר מסובכים מאשר מה שהיינו עושים בחיים האמיתיים, ואנחנו גם מרשים לעצמנו לשאול זרים גמורים שאלות שלעולם לא היינו שואלים אנשים זרים, ואולי אפילו לא מכרים. לשאול “מה השעה” זה דבר אחד, אבל לשאול “איך אני מתקן תקלה כזו וכזו במחשב שלי” זה כבר משהו שונה לגמרי.

אלי מביא תשובות מכאן ומכאן – מצד האופטימיסטים חסרי התקנה ומצד הציניקנים חסרי הנשמה, אבל אני חושב ששני הצדדים צודקים ושני הצדדים טועים באותה מידה.

מה שצריך לזכור הוא שעודף האדיבות אינה התופעה האינטרנטית היחידה שרובנו חווינו. יש גם את החוויה ההפוכה: הטרולים, והפליימים. אנשים מרשים לעצמם אמירות והתנהגות שלעולם לא היו מעזים להפגין בחברת אנשים. וכשאני אומר “אנשים” אני כולל את עצמי. לעיתים קרובות ההתנהגות שלי בשיחות אינטרנטיות היא מתחת לכל ביקורת, ושונה בעליל מהצורה שאני מדבר או מתנהג בחברת אנשים. אני מאמין ששתי התופעות הללו הן שני צדדים של אותו גורם ממש: האנונימיות (או תחושת האנונימיות).

א. באינטרנט, כולם נראים כמוך. קרה לכם פעם שראיתם לראשונה מישהו שדיברתם איתו הרבה ברשת אבל מעולם לא פגשתם? או שבלוגר שאתם קוראים כבר הרבה זמן הוסיף פתאום תמונה שלו לאתר? נכון שהתגובה הראשונה שלכם תמיד הייתה “ממש לא ככה דמיינתי אותו”? באינטרנט אנשים שאנחנו מעריכים תמיד יראו כמונו, כי הם, הרי, בדיוק כמונו. לא הייתי קורא לזה גזענות סמויה, אלא יש לנו הטייה אוטומטית, מולדת, לטובת אנשים שנראים כמו האנשים שאנחנו רגילים אליהם, שזה בעיקר המשפחה. אני זוכר שבפעם הראשונה שקראתי את הפוסט של נתאי שסיפר איך שקראו לו בקיבוץ עליקמא, זה עשה לי דיסוננס קוגניטיבי קטן. כי לא יעזור שאני יודע שהוא אחיין של עמיר פרץ ושכנראה גוון העור שלהם דומה, ולא יעזור שאין לי שום דבר נגד עמיר פרץ או מזרחיים באופן כללי, כשאני קורא טקסט של מישהו התמונה שלו בראש שלי לעד תראה בערך כמוני, אולי עם קצת יותר שיער. כי ככה נראים אנשים “רגילים”, מבחינתי. כל שינוי מהפורמט הבסיסי הזה מצריך סיבה ספציפית. כך גם טקסט שיתחיל בלא זיהוי מין הדוברת יקרא על-ידי כאילו נכתב על-ידי גבר. אם וכאשר יתגלה כי הטקסט נכתב על-ידי אישה, הדבר יצריך שינוי מנטלי בתמונה המנטלית שיצרתי של כותב הטקסט. 1

אז מה אם כולם נראים כמוני? אז לאנשים שנראים כמוני (בהנחה שאני לא מכיר אותם) קל לי יותר להיות נחמד ואדיב, וקל לי יותר לתת בהם אמון. עצוב, אבל אני חושב שעבור רוב האנשים, זה גם נכון.

מאידך, ברגע שהאידיליה של הזהות הטוטאלית נשברת כי מישהו לא מסכים עם מישהו אחר, הדבר גורם לתסכול, שמוביל למלחמות פליימינג.

ב. באינטרנט, אני לא יודע למי אני פונה, והם לא יודעים מי פנה אליהם. כשאני פונה ברחוב למישהו בבקשה לעזרה, אני גורם להם אי-נוחות מסויימת, ובשל כך אני מרגיש אי-נעימות מסויימת. באינטרנט, אני משלח את הבקשה שלי, בדרך-כלל, לציבור אנונימי – אני לא יודע מי קרא את הבקשה שלי, ואף אחד לא מרגיש מחוייב להשיב לה. כך נמנעת גם אי-הנוחות של המשיב הפוטנציאלי, שיכול להתעלם (אפילו יש לגיטימציה מתוך כך שרבים אחרים ראו את הבקשה, ובוודאי מישהו אחר ישיב למבקש), וגם אי-הנעימות מצד המבקש, שכן הוא אינו מכביד על איש שאינו מעוניין לסייע. על כן, אנשים ירשו לעצמם לבקש הרבה יותר באינטרנט מאשר מחוצה לה. (כשמישהו לא מצליח להבין את חשיבות האנונימיות של הקורא לבקשות שכאלו, למשל כשמישהו שולח דוא”ל למישהו אחר עם בקשה משמעותית, התוצאה היא לעיתים קרובות מפח נפש לשני הצדדים). 2

ג. האינטרנט הוא (עדיין) בעיקרו אסינכרוני. למרות המיידיות של הכל, ואפילו בטוויטר, האינטרנט הוא עדיין אסינכרוני, כלומר, יש לגיטימציה מלאה להתמהמהות במתן תשובה (במידה רבה בגלל סעיף בי”ת). אם אני אשאל מישהו מה השעה בתחנת אוטובוס, הוא צריך לענות לי מיד. אם אני מתקשר לחבר שלי ומבקש ממנו עזרה בפתרון בעיה במחשב, הוא צריך לתת לי תשובה באותו הרגע, ולו תהיה זו “אני אחזור אליך עוד שעה”. אבל אם שילחתי ציוץ לאוויר העולם, או שאלה בפורום, הם יחכו שם, ולכולם יהיה ברור שזה לגיטימי לגמרי לענות על זה גם עוד שעה או יום, אם אין להם זמן כרגע.

ברגע שאני יכול לענות מתי שנוח לי, ולא מתי שנוח לשואל, הסיכוי שאני אשיב עולה פלאים, כי כמעט תמיד יש איזשהו זמן במהלך היממה שהוא זמן מת, שאין לי משהו מיידי לעשות בו, ואז אני יכול להשיב על השאלות שנשאלו.

—

לשלושת הגורמים הללו צריך להוסיף גם דברים שאלי כבר ציין: העלות האפסית של יצירת טובין ציבוריים (כלומר כאלו שנגישים לכולם באותה מידה). למעשה, עבור מתכנת בודד זה כנראה יותר פשוט לשחרר תוכנות שהוא יצר לשימוש עצמי באופן חופשי מאשר להקים את כל המערך הדרוש כדי לגבות תשלום על אותה תוכנה ממש, והרווח הפוטנציאלי לא מצדיק את ההשקעה; ומאידך, צבירת מוניטין בקרב הקהילה, על כל טובות ההנאה המשתמעות מכך (אבל זה נראה לי קטנוני להפוך את זה לסוג של אנוכיות, מכיוון שזו תועלת אורגנית. קשה לי להאמין שמישהו עוזר לאחרים כדי שבעתיד יוכל לקבל יותר עזרה מהקהילה. השכר בדמות מוניטין ויותר סיוע בעתיד הוא תופעת לוואי מבורכת, לא תמריץ).

אבל אלו נכונים בעיקר בפרוייקטים כמו תוכנות בקוד פתוח או וויקיפדיה. את האינטראקציות האדיבות הנפוצות ביותר ברשת, אלו של הסיוע ההדדי בפורומים למיניהם, אפשר להסביר, לדעתי, רק באמצעות התייחסות לאנונימיות של הרשת. אותה אנונימיות שמאפשרת לאנשים לקלל, לחרף ולגדף, לרדוף אנשים עד חורמה ולעצבן את כולנו עד השמיים, היא זו שמאפשרת “מעשים אקראיים של טוב-לב”, כפי שאינם מתאפשרים בעולם המנוכר בו אנו חיים. למרבה הפרדוקס, את התפקיד של הכפר הקטן שבו כולם מכירים את כולם החליף הכפר הגלובלי שבו אף אחד לא יודע שאתה כלב.

#אהבה #אינטרנט #חברה #שכנים

הערות שוליים

  1. יהיה זה בלתי נכון להגיד שהכותב הנייטרלי הוא אנדרוגיני - שום שינוי לא ידרש אם יתגלה במובהק שהכותב הוא גבר. ביקורת אפשרית על הטענה הזו היא שבאינטרנט, כולם נראים כמו ההגמון, שבמקרה הישראלי זה גבר אשכנזי, שבמקרה זה אני. אם זה נכון, אני אציין רק שבאזורים "מוגדרים", למשל פורומים נשיים, או אתר של מוזיקה מזרחית, אפשר לשער שהגולשים יתקנו את הדמות ההגמונית כדי להתאים לאופי הפורום. ↩
  2. אני זוכר כמה פוסטים בבלוגים שונים לגמרי מקרים כאלו, אבל לא הצלחתי לאתר אותם כרגע. אם יש לכם כאלו, תגיבו למטה ואני אוסיף קישורים לדוגמא. ↩

תגובות

אסף · 2009-12-13 03:15:38

“...המשיב הפוטנציאלי, שיכול להתעלם (אפילו יש לגיטימציה מתוך כך שרבים אחרים ראו את הבקשה, ובוודאי מישהו אחר ישיב למבקש)...” ה-Bystander Effect תקף גם באינטרנט. וזה אושש במחקרים אמפיריים.

נמרוד אבישר · 2009-12-13 04:58:44

ד. באינטרנט, אנשים מקדמים את האג'נדה שלהם. הם מצטרפים לפורום מסוים – בסיסי נתונים, וורדפרס, לינוקס, לעיסת גזרים, הריון ולידה, מעריצי הראל סקעת, חובבי גניקולוגיה וכיו”ב – מפני שזה מה שמעניין אותם וזה מה שהם חזקים בו, זה מה שהם אוהבים וזה מה שהם רוצים לקדם, גם על ידי עזרה לניוביז.

יחזקאל · 2009-12-13 06:00:54

לפי סעיף א' שלך היית צריך לסיים עם: “שבו אתה בטוח שכולם כלבים, כמוך”.

מסכים לגמרי עם ב' ו-ג', אבל אצלי אישית א' לא נכון. נתחיל עם זה שאם אני לא ב”בחדרי חרדים” אני לא חושב שכולם כמוני... (וגם שם זה לא כך, רק ששם מדובר על הבדלים שאולי קטנים יותר, אבל משמעותיים לא פחות), ונמשיך עם זה שהניק מביא איתו הרבה רמיזות ואסוציאציות לזהות הכותב.

אלי · 2009-12-13 08:31:15

מה שאתה מתאר כאן בתור אנונימיות/תחושה של אנונימיות נראה לי יותר קרוב לתופעת הדיסאינהיביציה שקיימת ברשת, כלומר האופן שבו אנחנו מסירים מעלינו ברשת חלק גדול מהעכבות שמאפיינות את האינטרקציה האנושית בעולם האמיתי.

הסרת העכבות ברשת כמובן פועלת לשני הכיוונים ומאפשרת לנו להתנהג בצורה יותר בוטה וגסה מצד אחד, אבל מצד שני גם להרגיש יותר קרבה אינטימית לאנשים שאיתם אנחנו באים במגע. כתבתי על זה פעם בפוסט אחר אבל בפוסט הנוכחי התמקדתי יותר בסיבות הספציפיות לעזרה ההדדית ברשת מעבר להסרת העכבות שמאפיינת באופן כללי את הדינמיקה החברתית באינטרנט.

אני לא יודע אם אנחנו בהכרח עוזרים לאנשים מתוך התחושה המדומיינת שהם זהים לנו. למרות שכמובן שהרבה פעמים אנחנו חושבים כך בטעות בעולם האמיתי וקל וחומר בעולם הוירטואלי, אני לא בטוח שזאת הסיבה העיקרית לרוב העזרה שקיימת ברשת. על עצמי לפחות אני יכול להעיד שהרבה פעמים עזרתי באינטרנט לאנשים שבאו מרקע תרבותי שונה לגמרי משלי ולא הרגשתי שום דמיון אמיתי ביני לבינם או האמנתי שדמיון כזה קיים בינינו. אני מניח שכנ”ל גם לגבי רוב האנשים שעזרו לי ברשת.

מה שכן, אפשר אולי להסביר זאת באופן קצת שונה (ויכול להיות שבעצם התכוונת לזה) על פי תפיסת הקהילה המדומיינת של אנדרסון, כלומר לא שאנחנו באמת מאמינים בדמיון וזהות אמיתית בינינו לבין גולשים אחרים, אלא שיש לנו תודעה (מדומיינת כמובן) של אחווה וגורל משותף בינינו ובין גולשים אחרים, למרות שבפועל אין שום דמיון פיזי, חברתי או תרבותי בינינו. נראה לי שהתודעה הזאת מאפיינת בעיקר אנשים שאכן משתייכים לקבוצה מסוימת, למשל “אחוות בלוגרים” (ובתוך אחווה זו אחווה יותר אליטיסטית של “בלוגרי וורדפרס”), “אחוות משתמשי לינוקס” וכדומה, אבל ככל הנראה היא מאפיינת גם את כל “אזרחי הרשת” (במרכאות כפולות ומכופלות כמובן).

סמילי · 2009-12-13 09:58:15

בקשת עזרה בפורום אינטרנטי היא בדרך כלל בקשת עזרה כללית (מכל הנוכחים בפורום). זה לא כל כך דומה ללשאול מישהו ברחוב איך לתקן את המחשב שלך, אלא יותר ללכת לרחוב עם שלט: “זקוק עזרה בתיקון המחשב” ולחכות שאחד העוברים והשבים יעצור ויעזור. תיקוני מחשב כנראה לא עובדים ככה, אבל בקשת כסף (קיבוץ נדבות) או הסעות (טרמפים) עובדים די טוב בלי אלמוניות.

ולנסיה · 2009-12-13 12:18:46

לדעתי דווקא לצבירת מוניטין יש חלק משמעותי בנכונות לענות. בעיקר בפורומים, בהם הקהל פחות או יותר קבוע ונוכחותה של פרסונה נמדדת על פי כמות ההשתתפות הפעילה שלה. במענה לשאלות ולבקשות אתה ממצב את עצמך כדמות מבינה ופעילה בקהילה.

אבל זו סתם תחושה אישית שלי, לא בדקתי אותה מעולם.

דרומי · 2009-12-13 13:22:05

מה שלא מסתדר לי בפוסט הזה הוא שהאינטרנט הוא כבר מזמן לא אנונימי. הייתי פעיל בויקיפדיה כבר ב-2004. כבר אז, עשיתי שלוש עריכות תחת ניק, והבנתי שבסביבה הזו מעריכים עבודה בשמות גלויים. אני לא פעיל כבר די הרבה זמן, אבל למיטב ידיעתי היום כל הפעילים המרכזיים מזוהים בשם.

דובי · 2009-12-13 14:05:03

דרומי, אני התייחסתי לפנים אחרים של אנונימיות: א. אני יודע איך קוראים לך, למשל, אבל מעולם לא ראיתי אותך. למראה חיצוני יש השפעות, גם אם לא מודעות, על היחס שלנו לבני אדם. ב. גם אם אני מכיר את האנשים בפורום מסויים, אני לא יודע מתי מישהו ספציפי קרא את המסר. אם הוא יתעלם ממנו, לא אוכל לדעת זאת.

סמילי: קבצנים נוטים ליצור קשר עין ולבקש באופן ספציפי מאנשים סיוע. גם טרמפיסטים, בגבולות האפשר, מנסים להפוך את הבקשה ל”אישית” יותר על ידי יצירת קשר עין עם נהגים חולפים. ובכל מקרה, הטענה היא לא שאנשים לא יכולים לעזור לאנשים בעולם האמיתי. הם עוזרים, אבל הרבה פחות ובאופן הרבה פחות מחייב מאשר באינטרנט.

נמרוד: צודק. הם נכנסים לפורומים בהם “כולם נראים אותו דבר כמותם”.

יחזקאל: ראה הערת השוליים הראשונה בפוסט.

מודי תולשששש · 2009-12-14 01:46:24

סחתן על הכנות.

גם עם אנונימיות, עדיין יש אישיות – יכול להיות שמי שמכנה עצמו “דרומי” וטוען שהוא אחיין של עמיר פרץ הוא בכלל סבתא תל-אביבית, אבל זה לא משנה: יש לו דמות אינטרנטית, וככזאת הוא רוצה שנאהב אותו. באינטרנט קל לעזור, וקל לקבל קרדיט על כך, אז למה לא?

לא שומעים! » משוגעים, תרדו מהאינטרנט! · 2009-12-14 16:00:44

[...] זה שאני מכיר את פועלו (ולא רק), ואנחנו בבלוגוספירה אוהבים לעזור, במיוחד אחד לשני, במיוחד כשה"אוייב" הם אנשים [...]

ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר | ספר חברה תרבות · 2009-12-14 22:10:18

[...] זה שאני מכיר את פועלו (ולא רק), ואנחנו בבלוגוספירה אוהבים לעזור, במיוחד אחד לשני, במיוחד כשה"אוייב" הם אנשים [...]

אורן · 2010-01-03 13:46:06

(תגובה מאוחרת:) יש בחור (סוציולוג) בשם עודד נב שעוסק (בין היתר) בדיוק בשאלות האלה: http://faculty.poly.edu/~onov/odednov.php

הפוסט הקודם: הזדמנות עסקית בקנדה!

הפוסט הבא: משוגעים, תרדו מהאינטרנט!

כבוד ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו,

קראתי בעיתון שאתה מודאג מבריחת המוחות מישראל. לא, רגע, זה לא מדויק, אתה מודאג מכך שהרבה מרצים “כוכבים” באוניברסיטאות בחו”ל הם בכלל ישראלים. בין ההצעות שהעלית לפתרון הבעיה, הצעת שכר דיפרנציאלי למרצים כוכבים שכאלו. כן קבעת כי צריך להקים גופים שיהוו “שואב אבק” לחוקרים ישראלים שחיים ועובדים בחו”ל.

אני די בטוח שאתה לא כולל אנשים כמוני בתור חלק מאותו “אבק” שאתה מעוניין לשאוב חזרה לוואקום האינטלקטואלי שנוצר בישראל בשנים האחרונות, לא במעט בזכות הקיצוצים שהשתת על מערכת החינוך הישראלית. בסופו של דבר, הרי, אני בסך הכל איש מדעי החברה, שמאלן עם רעיונות פוסט-ציוניים. לא אני אביא את פרס הנובל הישראלי הבא, וגם לא את הבסיס לסטארט-אפ הגדול הבא. אני מרשה לעצמי להניח שהאנשים שאתה מעוניין למשוך חזרה לישראל הם אנשי מדעי המחשב, פיזיקאים, כימאים, אולי אפילו מתמטיקאים יכולים להכנס לרשימה שלך. אולי אני סתם לא נותן לך להנות מהספק, אבל יש לי חשד סביר שכשאתה אומר “אקדמיה” אתה חושב “תעשיה”.

אז אני לא אכביד עליך בכל מיני ניתוחים של הסביבה האנטי-אינטלקטואלית שמטופחת בציבוריות הישראלית, ובטח שאני לא אגיד שום דבר על אי הנוחות שנגרמת לאנשים כמוני כשהאקדמיה הישראלית מבטלת בשמחה את החופש האקדמי של בניה עצמה בשם השמירה על הלאום. אני יודע שלא מעניינים אותך דברים כאלה, אז אין טעם לדבר עליהם. במקום זאת, הייתי שמח לתת לך כמה רעיונות שלא יהיו מנוגדים בעליל להשקפת עולמך הלאומית, אך אני חושש שאולי מבחינה כלכלית גם כן לא תאהב אותם במיוחד.

אנסח את דברי כאלגוריה בהמשך לעולם הדימויים שעשית בו שימוש: הרבה יותר קשה לשאוב את האבק אם מחכים עשר שנים בין שאיבה לשאיבה. אוניברסיטה שאינה מסוגלת לספק לתלמידיה חווית השכלה טובה, שמתקיימת באווירה שבה המדינה מבהירה לכל שהיא לא מעוניינת להשקיע במחקר, לא תגרום לאנשים לרצות להמשיך ללמוד בישראל, ואם אני כבר עוזב את המדינה שלי למינימום של חמש שנים וחושף את עצמי לכל הטוב שבאקדמיה האמריקאית (בדרך כלל זו האקדמיה האמריקאית), ויוצר קשרים ופותח דלתות, למה לעזאזל שאני אחזור למדינה שפלטה אותי החוצה?

הדבר בא לידי ביטוי בשני אופנים בדבריך שלך: הרמיזה שלך לתעדוף של “כוכבים” מצביעה על כך שאתה מתכנן אולי לתת לאקדמיה בחו”ל לטפח ולפתח חוקרים, ואז ישראל תפתה אותם לחזור לארץ. זה לא עובד ככה, מר נתניהו. לא רק שישראל תתקשה להתחרות בסוג המימון שמציעות האוניברסיטאות הטובות בעולם – כמו גם באיכות המתקנים, המעבדות, הספריות וכו' – ישראל כפי שאתה מקווה ליצור גם לא תוכל להתחרות באיכות הסטודנטים, ובעיקר באיכות הסטודנטים לתארים מתקדמים, ובאיכות המרצים הזוטרים, שמהווים נדבך חשוב בעבודתם של חוקרים רבים. זה נכון שכוכבים מושכים סטודנטים, אבל גם ההפך הוא הנכון. חוקרים בכירים יעדיפו מקום שבו יוכלו לעבוד עם הטובים שבטובים, וזה לא נמצא בתוכנית שלך. לחשוב שאתה יכול ליצור “פירמידה הפוכה” של חוקרים – מערכת אוניברסיטאית שתתקיים על הרבה חוקרים בכירים ומינימום חוקרים זוטרים, זו טעות שצריכה להיות נהירה לכל בר דעת. אין לך ברירה. אם אתה רוצה אקדמיה משגשגת, אתה צריך לתמוך בכל הרמות שלה, מהתואר הראשון ועד בכירי המרצים. אז כשמרצים בחוג שלי נאלצו להודות בפני שהספריה המרכזית של מדעי החברה באוניברסיטה העברית פשוט אינה יכול לשמש כספריה רצינית עבור חוקר בתחום, איך אפשר לצפות מחוקרים צעירים להשאר בארץ? וכשדוקטורנט צעיר יודע שעתידו האקדמי צופן לו שנים של עבודה נטולת תנאים כמרצה מן החוץ וסיכוי אפסי לזכות מסלול קביעות, למה שלא יחפש את עתידו בחו”ל? ולפני שתגיד שלא מעניינים אותך מדעי החברה – לפחות ממה ששמעתי מחברי במדעי החיים ובמדעים המדוייקים, גם שם המצב לא איי-איי-איי.

המקום השני שבו ראיתי ביטוי לזלזול שלך בחשיבות האקדמיה הוא במקור המימון שהצעת לתוכנית הלא-כל-כך גרנדיוזית שלך: “העולם היהודי”. אין אמירה שמשדרת יותר מכך את החשיבות המזערית שאתה, אדוני ראש הממשלה, מייחס לאקדמיה. אתה אינך מוכן להשקיע אגורה שחוקה אחת מכספי המדינה במה שאתה טוען, לכאורה, שהוא בעיה חמורה שמצריכה פתרון. ולא אמרתי דבר על עצם העליבות שבכך שמדינה מתקדמת כמו ישראל ממשיכה להסתמך על תרבות השנור אל תוך העשור השביעי לקיומה. מדוע, אדוני, אתה חושב שתוכל לשכנע יהודים טובים בחו”ל לתרום לקרנות למען חוקרים ישראלים, אבל אינך חושב שאפשר וראוי לשכנע את הציבור הישראלי שזוהי השקעה טובה לכספי המיסים שלו? השקעה שתחזיר את עצמה הן ביוקרה שתזכה לה ישראל כמובילה בתחומי חקר שונים, והן בכסף ממש, כתוצאה מפיתוחים וגילויים שישולמו על הפיתוח שלהם מיסים ישראליים. וזאת צריך לזכור, באקדמיה כמו במקומות אחרים: כסף מושך כסף. אקדמיה מפותחת, ממומנת ובנויה היטב היא אקדמיה שיכולה להשיג מענקי מחקר מקרנות המחקר המובילות בעולם. השקעה משמעותית בטווח הקצר והבינוני לביסוס מחדש של האקדמיה הישראלית תאפשר בעתיד לצמצם את ההשקעה בלי לפגוע באיכות המחקר בישראל, בזכות הפיכתה לאבן שואבת לכספי מענקי מחקר מכל העולם.

כולי תקווה שתמצא לנכון להשקיע בטיפוח החוקרים של מחר ולא רק בחוקרים של אתמול. כי עד שהאבק ישקע על התוכנית הנוכחית שלך, ישראל תספיק לאבד עוד דור של אנשי אקדמיה, שאוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם תשמחנה לקבל.

שלך, חלקיק אבק

#אקדמיה #הגירה #חברה #חינוך #ישראליאנה #כסף #מדע #נתניהו #פוליטיקה

תגובות

‪hilanoga · 2009-10-20 23:29:13‬

ואיך אפשר בלי להגיד מילה על הפערים בין המגזרים השונים בארץ...

אין מה לעשות. כשבאופן עקבי משתמשים בכספי המיסים של הציבור שמחזיק על גבו את התעשייה שכל כך יקרה למר נתניהו, אותה תעשייה שבתורה תומכת בכלכלת המדינה הזאת, כדי לחזק ציבורים הולכים וגדלים שאינם תורמים חזרה, בדרכים שאינן מקדמות את התעשיה, וכל זאת על חשבון החינוך שכל כך נחוץ כדי לקיים אותה, וכדי להוסיף חטא על פשע עושים זאת בניגוד לרצונו ולמורת רוחו של רוב העם צריך סוג מאד מיוחד של אטימות כדי לקום יום אחד בבוקר ולגלות שהתעשייה שלך ברחה ולהיות מופתע מזה.

אני תמיד אמרתי שבקצב הנוכחי אני אקח את עצמי, עם קטעי הקוד שלי (מה לעשות, אין תואר, רק תעשייה) ואת כספי המיסים שלי לחו”ל, ומשם אני אצפה במדינה הזאת צועדת בדרך שבחרה לה ומתמוטטת על יושביה.

טל · 2009-10-21 00:06:54

האמת שגם מבחינה כלכלית אני לא ממש מבין איך זה יעבוד. בואו ניקח את המרצים הכוכבים, כן כן אותם אלה שיכולים לקבל משכורות ענק ותקציבי מחקר מעולים וננסה לשכנע אותם להתחנן ליהודים טובים שיתנו להם כסף. במשכורת שנצליח לגרד לכוכבים שכאלה היה אפשר לממן עשרות דוקטורנטים אבל מה זה חשוב. הכלכלה של ביבי היא לכוכבים לא לאנשים רגילים שבסה”כ רוצים משרה עם משכורת שאי אפשר להתעשר ממנה אבל גם לא צריך להתבייש בה.
האמת שאני בטוח שאין בכלל תוכנית כזו, לדעתי זו סתם שליפה. לתוכנית אמיתית צריך מקורות מימון מפורטים יותר מ”יהודים טובים”

יוני לזרסון · 2009-10-21 02:52:30

לגבי השנור, תרומות הן מרכיב חשוב בתקציבה של כל אוניברסיטה, ובמיוחד באוניברסיטאות העילית. אני לא רואה בעייה פה. (כן, כמובן שגם הממשלה צריכה להגדיל את תקציב האוניברסיטאות).

גורו יאיא · 2009-10-21 07:52:26

אם להודות על האמת, אני לא בטוח שכדאי להשקיע היום באקדמיה הישראלית. מי שנכנס לאקדמיה היום, הוזנח כבר בתיכון. אולי אפילו כבר ביסודי. מי שכישורי הבנת הנקרא שלו לוקים בחסר, אין לו מה לעשות בספריה.

נברא · 2009-10-21 08:23:21

אכן, אתה באמת גרגר אבק ולאו דווקא בהיבט המטפורי אליו כיוונת.

אתה 'גרגר-אבק' כיוון שאיכות הביקורת שלך נמצא ביחס הפוך למידת השחצנות שאתה מפגין. טוב יעשה ראש ממשלתנו אם לא יבזבז שנייה אחת כדי לקרוא את הגיגיך.

אני לא יודע היכן להתחיל עם הביקורת על תוכן דבריך משום שהגיגים כך כך שטחיים שמגיעים ממקום של כל כך הרבה נפיחות עצמית זקוקים למענה שעוקר הרים ממקומם. לא רק שעתותיי אינן בידי אלא גם שאני בספק גדול אם אכשר למשימה. (בעצם אני יודע כמעט בודאות – לא אכשר.)

ובכל זאת אני קורא את רשימותיך הפתוחות לעין כל מתוך תקווה לקרוא אי פה אי שם ביקורת של טעם. התיכזב תוחלתי?

‪hilanoga · 2009-10-21 08:41:18‬

נברא – טול קורה וגו'

יובל · 2009-10-21 11:56:18

נברא – לול.

דובי – טור מצוין. עם זאת, ברשימת המקצועות הנדרשים אצל נתניהו ואנשיו נשמטו הכלכלנים והמומחים למימון – שהם באמת מי שאנשי “מרכז שלם” מבכים את עזיבתם. אני לא חושב שראיתי דו”ח אחד על “בריחת המוחות” שמקורו ימין-כלכלי ולא כלל התייחסות מיוחדת לתחומים אלו.

‪mio · 2009-10-21 15:17:06‬

כל מלה בסלע. באמת טור מצוין

דובי · 2009-10-21 23:39:14

נברא – אודה לך אם בכל זאת תוכל לתת לי דוגמא אחת לבעיתיות של הטיעון שלי? משהו?

לשאר: תודה.

‪The Daily Dolly 21/10/2009 at The Daily Dolly · 2009-10-22 00:47:54‬

[...] קננגיסר מפרסם מכתב לראש הממשלה, בשם האבק האינטלקטואלי בתפוצות. כתוב [...]

דובי · 2009-10-22 01:20:27

אה, יוני – כשאוניברסיטה מגייסת תרומות, זה לגיטימי ונפוץ. כשמדינה מגייסת תרומות כי הוא לא מוכנה להשקיע מכספה שלה במערכת האקדמית שלה, זה עלוב.

יוסי · 2009-10-23 13:04:58

זו באמת שאלה מעניינת, למה נתניהו חושב שעדיף למשוך כוכבים בעזרת משכורות גבוהות, במקום להוסיף משרות במשכורות בינוניות. הבעיה האקוטית במשיכת מוחות חזרה לארץ היא פשוט שאין תקנים. כמות המרצים מן החוץ היא דבר שלא ראיתי בארה”ב, עת עשיתי שם את הדוקטורט שלי. מה שמצחיק זה שהרבה יותר זול להוסיף תקנים למרצים ולהוסיף מלגות לדוקטורנטים, במקום לרדוף אחרי כמה מוחות שיבואו בשביל לקבל משכורת גבוהה יותר מעמיתיהם. המחשבה ששכר דפרנציאלי זה מה שיציל את האקדמיה מראה עד כמה ביבי (והימין הכלכלי בכלל), פשוט לא מבין שיש אנשים שלא מונעים מתאבת בצע. בעיקר אקדמאים, שהשקיעו את כל שנות העשרים שלהם בלמידה במשכורת רעב. אלו אנשים שיש להם ערכים חשובים יותר מממון ומכוח. תן לנו תקציב מחקר, תן לנו תקציב לדוקטורנטים, תן לנו עוד משרות. עזוב אותך מגודל המשכורת, אנחנו בסדר, תודה רבה.

איתי בנר · 2009-10-23 13:43:20

דובי – טור מצוין וחשוב. ביקורת ראויה ומאירת עיניים. שאפו

מודי תולשששש · 2009-10-26 21:14:57

מדויק ומושחז.

@יוסי “למה נתניהו חושב שעדיף למשוך כוכבים בעזרת משכורות גבוהות”? כי זה אורח החשיבה שלו. כי הוא מוקף באנשים שכסף חשוב להם יותר מכל דבר, והוא בטוח ש'כוכבים' יעשו הכל בשביל עוד חופן דולרים. ככה גם בנויה התכנית הכלכלית שלו.

@דובי “חוקרים בכירים יעדיפו מקום שבו יוכלו לעבוד עם הטובים שבטובים” – ויותר מכך, חוקרים זוטרים יעדיפו ללמוד מהטובים ביותר. בעקרון, יש הגיון בלהביא כוכבים כי איתם באים עמיתים וסטודנטים: אני בטוח שרבים בעולם יעדיפו לבוא למכון ויצמן וללמוד אצל כלת פרס נובל. העקרון רק לא עומד במציאות שבה באמת אין תקנים לאותם הדוקטורנטים, ומה יועיל חוקר בכיר בלי הזוטרים שלידו? אולי מתמטיקאים שכידוע מסתפקים בעפרון, נייר ומחק.

אורן · 2009-10-28 20:27:21

“אני מרשה לעצמי להניח שהאנשים שאתה מעוניין למשוך חזרה לישראל הם אנשי מדעי המחשב, פיזיקאים, כימאים, אולי אפילו מתמטיקאים יכולים להכנס לרשימה שלך.”

נתניהו הוא בן של היסטוריון ואני משוכנע שהוא לא מזלזל באנשי מדעי החברה (יותר משהוא מזלזל בשאר אנשי האקדמיה).

פלוני · 2009-10-28 20:55:01

יכול להיות שזה בגלל שאני שייך למדעים המדוייקים המשוקצים כל כך, אבל העולם האקדמי שאני מכיר מאוד שונה מהעולם האידיאלי שאתה מתאר שבו הדברים החשובים ביותר לחוקר הם סביבה אינטלקטואלית, חופש אקדמי ואיכות הסטודנטים לתארים מתקדמים.

בעולם שאני מכיר תהליך בריחת המוחות קורה באופן הבא: סטודנט מצטיין מסיים דוקטורט בארץ (לרוב), ונוסע לחו”ל לפוסט-דוק. במהלך הפוסט הוא מתחיל להתעניין במשרה במספר אוניברסיטאות בארץ ובחו”ל. בחו”ל הוא מוצא שלוש-ארבע אוניברסיטאות שמציעות לו משרה, כולל שכר נאה ואופציה סבירה לקביעות. בארץ הוא מוצא במקרה הטוב משרה לתשעה חודשים כמרצה מן החוץ, ובמקרה הרע משרה כמנקה רחובות. בלב כבד, ואחרי התלבטויות, מחליט אותו אדם לקבל את אחת ההצעות מחו”ל. אחרי מספר שנים האדם כבר נשוי עם ילדים לא קטנים, וגם אם רוצים לא קל להגר למדינה אחרת.

שים לב שבכל הסיפור הזה המניע המרכזי הוא רווחתו האישית של החוקר: האם הוא ימצא עבודה, מה תהיה המשכורת, האם תהיה לו קביעות, כמה קשה לו לעבור עכשיו באמצע החיים למדינה אחרת. שיקולים נאצלים של “איפה אני אוכל לעשות את המחקר הטוב ביותר” נמצאים במקום השני, אם בכלל.

יותר מזה, רוב הפוסט-דוקטורנטים בניכר באמת מתגעגעים לארץ. אתה כתבת פעם שאתה מרגיש בבית בקנדה הרבה יותר משהרגשת אי פעם בישראל (או משהו דומה). אצל רוב האנשים שאני מכיר זה לא נכון – לפחות בחמש-עשר שנים הראשונות בחו”ל הגעגועים למשפחה, לחברים, לתרבות ולשפה הם חזקים מאוד. תציע לאדם כזה משרה עם קביעות ו-15,000 שקל לחודש, ותראה איך הוא עולה על המטוס הראשון לישראל גם אם במקביל תשרוף את הספריה עד היסוד.

אני מסכים שלא כל כך קל להביא “כוכבים” מבחוץ. אבל גם פה הסיבה היא רווחה אישית (מדובר באנשים לא צעירים ש”שכחו” כבר את ישראל, חיים המון שנים באותו מקום ומשתכרים היטב. למה שהם ירצו עכשיו את הבלאגן של לעבור מדינה?). תכפיל להם את המשכורת ותתפלא לגלות כמה מהם מוכנים להתפשר על “איכות המרצים הזוטרים”.

אני לא אומר שזה יפה, או נאצל, אבל נראה לי שלתוכנית של ביבי יש יותר סיכוי ממה שאתה חושב.

דרומי · 2009-10-29 05:13:09

פלוני, נראה לי שפספסת את הכוונה של דובי, שבעצם מסכים איתך. כי ביבי לא מדבר על פוסט דוקטורנטים, הוא מדבר על מרצים כוכבים. הוא רוצה למשוך את המרצה הבכיר לכלכלה, שכבר יש לו tenure בהרווארד, על ידי משכורת ומענק מחקר.

נראה לי שדובי היה חותם בשתי ידיים על ההצעה לתת תקנים למי שסיים את הפוסט בחו”ל (ע”ע 'ובעיקר באיכות הסטודנטים לתארים מתקדמים, ובאיכות המרצים הזוטרים, שמהווים נדבך חשוב בעבודתם של חוקרים רבים').

דניאל · 2009-10-29 06:25:30

תמיד אני שוכח, אני רק למדתי מדעי המחשב. כשמישהו מציע שמדינת ישראל תשים הון עתק על מימון אנשים שישבו ויתפלספו לגבי האם למדינת ישראל יש זכות להתקיים בכלל, וכשמישהו טוען שהשיטה הכלכלית הכי טובה היא לאמץ את משנתו של קארל מארקס, ולחזור לימים הטובים של תקופת הצנע בארץ, ברית המועצות, או איזה לאוס/קובה/צפון קוריאה שכזה, מנין תגיע משכורתו?

האם יהיו אנשים שבוחרים, מרצון, לתרום להם את כספם? האם יהיו אנשים שיראו בהגיגיהם מוצר נצרך ונחשק – וישלמו הון עתק רק כדי לשמוע אותם?

או שהכותב מציע שביבי ישונרר את האזרח, ישלח את כוחות המשטרה ומס ההכנסה אל ביתו ואל מקום עבודתו, ויאמר להם: עבדתם קשה לפרנסתכם, מצאתם מוצר למכור, ומצאתם מי שיקנה אותו, אבל יש גם דוקטורנט למדעי הכלום, ואף אחד לא מעוניין במוצר שהוא מציע. אז אנחנו ניקח ממך כסף, וניתן לו. אל תדאג. אני יודע שזה נשמע לך כמו גניבה. אבל זה לא. גניבה נעשית בהחבא, בלי ידיעת הבעלים של הרכוש. מה שאנחנו עושים עונה להגדרה של “גזל” – לקיחת רכוש מבעליו בכוח הזרוע.

כמובן שאפשר להתפלסף על המונח “בעלות”. אתה מבין, בשביל זה אני משלם לדוקטורנט למדעי הכלום. הוא עוזר לי מחדש להגדיר “בעלות”. כך – אני יכול לספר לך, שכשאתה לא מעביר לידיי את הכסף – שאתה הרווחת ביושר ובעבודה קשה – אתה הוא גנב, שכן אני הבעלים של הרכוש שלך. למה? בעיקר כי אני חזק יותר. הנה, תוך כדי שדיברנו, כבר הקמתי יחידה חדשה של שוטרים מצוידים בנשק, שמטרתם הבלעדית לתפוס אנשים שלא מעבירים לידיי את הרכוש שלי. כן, שמעת נכון. מעכשיו, 60% מהמשכורת שלך? היא שלי. תשאל אפילו את הדוקטורנטים באוניברסיטה.

יובל · 2009-10-29 09:42:09

דניאל – רק שאני אבין, אתה רציני?

דניאל · 2009-10-29 11:42:10

איזה חלק לא נראה לך רציני?

דובי · 2009-10-29 12:28:42

דניאל, תסלח ליובל, לאנשים שפחות מכירים את השיח השוקחופשיסטי/ליברטריאני קצת קשה לפעמים להאמין שאנשים באמת יכולים לחשוב שהדעות שהדעות שלהם תואמות למשהו במציאות כשכל מדינה בעולם פועלת באותה דרך שאתם מכנים “גזל” ו”גניבה”.

וכפי שהעירו לפני, סביר להניח שדווקא נתניהו ירצה לקדם גם השקעה בכלכלנים (אם כי לא במרקסיסטים, אז אתה לא לגמרי טועה). מה שאני לא מבין זה למה אתה תוקף דווקא את “מדעי הכלום” – הרי עיקר הכסף המושקע באוניברסיטאות הולך דווקא ל”מדעי ההרבה כסף” (כמו מה שאתה למדת), שזה בכלל גזל – כי אז המדינה משקיעה במה שמניב לך אחר כך הכנסה נאה. אני מניח שאתה דחית מכל וכל את הכסף שהמדינה השקיעה בחינוך שלך מגן חובה והלאה, בהתאם לעמדותיך הכלכליות.

יובל · 2009-10-29 12:47:24

דובי – אה, לא. אני דווקא בעל קילומטרז' כלשהו בדיוני שוקחופשי (אם כי בעיקר כקורא פאסיבי[1]). ואפילו קראתי כבר מתדיינים בעלי דעות מוקצנות יותר מאלו שהפגין כאן דניאל. פשוט ההתנסחות של דניאל לא הצליחה להבהיר לי האם מדובר באמת בשוקחופשיסט או בפארודיה על כתיבה שוקחופשיסטית. מכיוון שלאחרונה שמתי לב שכמעט כל המשתתפים בדיוני האינטרנט הללו האוחזים בדעות כאלו הם מתכנתים/מהנדסי היי-טק מסוג זה או אחר רציתי לברר האם יש כאן עוד דוגמה לכלל הזה. אני תוהה מה הסיבה לכך.

דניאל – התשובה לדובי מכילה גם את התשובה לך. תודה על ההבהרה, בכל מקרה.

[1] הבה רק נגיד שהשמות גיל לדרמן ואורי רדלר אינם זרים לי.

דניאל · 2009-10-29 23:47:05

יובל, לגבי המקור ההייטקיסטי – אני חושב שזה די ברור. כשבחור בן 26, שכבר מתכנת בצורה מקצועית מגיל 16, עובד במקצוע בצבא, מסיים תואר תוך כדי שירות הקבע שלו, מגיע לחברת הייטק, מסתכל על תלוש המשכורת שלו ורואה שהוא משלם מעל 10 אלף שקל בחודש במיסים ישירים, לא כולל מיסים עקיפים כמו 16.5% על כל דבר שהוא קונה, או מס אינפלציה של כ4% בשנה מכל דבר שהוא מנסה לחסוך, כשהוא עדיין גר עם ההורים, כי בין לתמוך בהם כלכלית, להחזיק רכב, ולהשכיר דירה, הוא יכול לבחור רק שניים – הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות. כשבמקרה מדובר באיש הייטק עם אזרחות זרה, שגדל במדינה שבה החופש הכלכלי (היה לפחות) גדול הרבה יותר – במדינה שבה הוריו זכו לשגשוג והצלחה, בעוד שבארץ הם מתקשים להתפרנס – השאלות נשאלות הרבה יותר מהר.

אני מאמין גם שלאנשי הייטק, הרבה יותר קל לראות נושאים כלכליים כבעיות פרקטיות – ולהתעניין במדע שמאחוריהם. רוב הסוציאל דמוקרטים שפגשתי, או שהם עושים זאת מכוח המומנטום (כשם שאני הייתי, עד שהתעניינתי באמת בכלכלה), או שהם עושים זאת מבחינות טקטיות (רוצים שלום עם הפלסטינים, אז מצביעים מרץ), או שהם מגיעים מתחומים הומניים – היכן שהרגש פחות חשוב מאשר הבנת תהליכים ותאוריות כלכליות.

דובי - נתניהו יעדיף להשקיע בקיינסיאניסטים ובנאו קיינסיאניסטים. כאלה שמאפשרים לו מצד אחד לטעון שהוא דוגל בשוק חופשי, (ולאנשים כמוך לטעון שהוא איש שוק חופשי) ומצד שני, לתת לו יד רחבה בהתערבות ממשלתית בכלכלה. הכי אני אוהב לשמוע את הסוציאליסטים קוראים לארה”ב שוק חופשי. לרוב אני מפנה אותם לרשימת הרגולטורים האמריקאיים, ולכך שעל כל צירוף ראשי תיבות שאפשר לחשוב עליו, קיים גוף אמריקאי רגולטורי עצום. http://www.usa.gov/Agencies/Federal/All_Agencies/index.shtml וזה רק ברמה הפדרלית. ברמה של כל מדינה ומדינה, וברמה של כל רשות מקומית(כמו עייריה), יש עוד סדר גודל דומה של רגולטורים ובירוקרטים.

אחד הכלכלנים שביבי כל כך אוהב, סטנלי פישר, כתב לפני הרבה שנים מאמר בשם: “Seigniorage and Fixed Exchange Rates: An Optimal Inflation Tax Analysis,” או יותר נכון – “הדפסת כסף, והצמדת המטבע למטבע זר – חישוב אופטימלי של איך להרוויח ממס האינפלציה”. בקצרה – איך לגנוב כסף מהאזרחים, בצורה שבה הם אפילו לא מבינים שגנבתם מהם כסף.

כאן המקום לציין שאכן דחיתי את מרבית החינוך שמערכת החינוך הציבורית זרקה עליי. למעשה – דבר ממה שלמדתי במערכת החינוך הציבורית לא הביא אותי למקום שבו אני עומד כיום. מתמטיקה – למדתי בצורה עצמאית מספרים שההורים היו קונים לי, כדי שאני לא אשתעמם בשיעורים. תכנות ומדעי המחשב – למדתי ממקורות חינמיים, ספרים שרכשתי מאמזון, ובמשך הזמן גם מהאינטרנט, ומעבודה מעשית. אני מניח שאני חייב את חיי ואת כל הכנוסתיי העתידיות על כך שהמכס לא הכיר אז את השם “אמזון”, ולקח לו זמן עד שהוא החליט שהוא לוקח מע”מ על כל הספרים שאני קונה. התייאשתי מלימודי התואר במדעי המחשב, כשהבנתי כמה אני לא אלמד שם משהו שאני לא יודע כבר, ומשתמש ביום יום כבר מבחינה מעשית.

מה שכן: א. המדינה לא השקיעה בחינוך שלי. ההורים שלי השקיעו בחינוך שלי, והורים של אנשים אחרים השקיעו בחינוך שלי – המדינה פשוט לא נתנה להם בחירה איך להשקיע את הכסף הזה. ב. כבר מזמן החזרתי בעצמי, בכספי מיסים, כל סכום שהמדינה כביכול הוציאה על החינוך שלי ג. הגן חובה שלי דווקא היה גן פרטי יהודי – ואני חייב בעיקר לו את העובדה שיכולתי לקפוץ את כיתה א'. ד. אתה חושב שאני אוכל לקבל זיכוי מס על כל הספרים שקניתי אז, באלפי שקלים? ה. אילו הייתה לי האופציה, להפסיק לשלם מיסים, למעט על בטחון ומשטרה – ולהפסיק לקבל שירותים – למעט בטחון ומשטרה(כאן ראוי לציין שהתנדבתי הן במשמר האזרחי, והן לשירות קבע במשכורת 3500 שקל בחודש, בנוסף לשירות החובה) – הייתי עושה זאת היום – כל עוד המדינה הייתה מאפשרת לי לרכוש את שאר השירותים כרצוני. ו. בוא נודה בזה. כספי המיסים שלי לא הולכים לא לחינוך, ולא לבטחון. הם הולכים לכל דבר החל ממלונות יוקרה לשרים, דרך משכורות של 40 אלף שקל לנהג אוטובוס בחברת חשמל, קצבאות “תעשו עוד ילדים” לחרדים ולערבים, ודמי “זה בסדר, לא צריך לחפש עבודה”. אה, וכמובן – איך לא – ריבית על החובות של הממשלה, כי אחריות פיסקלית זה להומואים, אנחנו מעדיפים להכנס לחובות, העיקר לא לדאוג לתקציב מאוזן. ככה אפשר גם לחלק כספים כדי לקנות קולות, וגם לא להעלות מיסים – כדי לא להפסיד קולות.

יובל · 2009-10-30 00:57:13

דניאל – בהחלט, בחלק מההסברים שלך קלעת גם להסברים הכלליים שלי לגבי השיעור הבלתי-פרופורציונלי של אנשי מחשבים על סוגיהם השונים בקרב השוקחופשיסטים בויכוחי האינטרנט (לדוגמה – המחשבה הפשטנית שכל בעיה ניתנת לפירוק לתת-מרכיבים אשר בהם אפשר לטפל באופן “מדעי”, או הגישה השחצנית הכללית של “אני עושה הכל בשתי ידי ולא צריך אף אחד אחר” שמתעלמת מחלקים משמעותיים מהמציאות, ועוד). אבל אני חושב שיש משהו עמוק יותר מזה. לא מטריד אותך, לדוגמה, המיעוט של האנשים שממש למדו כלכלה שאוחזים בתפיסה השוקחופשיסטית? זה לא נראה לך מוזר? או שבמסגרת הזלזול הכללי בכל מי שלא למד מדעי המחשב גם הם נזרקים כלאחר יד?

דרומי · 2009-10-30 07:34:47

סקופ – התגלה האדם הזקן ביותר בעולם! דניאל, שגדל והתחנך בתקופת 'הברונים השודדים'!

(ממצא א' – שגדל במדינה שבה החופש הכלכלי (היה לפחות) גדול הרבה יותר' ממצא ב' – ארה”ב איננה שוק חופשי)

דניאל · 2009-10-30 07:45:04

לגבי הקולניות של אנשי ההייטק בקרב השוקחופשיסטים – אני חושב שיש לכך הרבה מאוד סיבות אחרות. מרבית האנשים שיש בכוחם להרים בלוג הם אנשי הייטק. מרבית האנשים האינטליגנטיים, נמשכים בצורה טבעית לתחומים הרווחים במדינת ישראל – הייטק. כך למשל, תחומי העניין שלי רבים ומגוונים. אני מאוד נהנה מפיסיקה, גאולוגיה, כלכלה, חקר תרבויות, לימודי שפות, והסטוריה. אבל אין מקצוע טוב יותר להתפרנס בו, מאשר תחום ההייטק. תחום ההייטק הוא גם אחד התחומים היחידים בארץ שאפשר לומר שהשוק בהם הוא כמעט חופשי לחלוטין (למעט מענקי המדען הראשי – שאני מאמין שצריך לבטל, וההתערבות הבוטה בשערי המט”ח, שמחזיקה כל מיני חברות היום בחיים, למרות שאין להן זכות קיום מבחינה כלכלית). מי ששואף יום אחד להצליח לא רק כמתכנת, אלא גם כסטארטאפיסט, חייב לרכוש לעצמו גם השכלה בכוחות השוק.

שים לב שמרבית האנשים שפעילים באינטרנט נגד השוק החופשי, מגיעים מהמגזר הציבורי. בשוק חופשי אמיתי, הם היו כרגע ללא עבודה. בעבודה שחורה למשל, זה ניכר בצורה קיצונית.

לשאלה האחרונה שלך, העלית שתי סוגיות שמטרידות אותי במיוחד. הסוגיה האחת – לימודי כלכלה בסיסית במערכת החינוך איך זה, שב12 שנות לימוד פלוס גן חובה, למדתי, בניגוד לרצונותיי, אך בכפיית המערכת, כל דבר החל מפירושים של קאסוטו לפסוקי תנ”ך, הדרך שבה נוצר המכתש הגדול, משוואות עם שני נעלמים ממעלה רביעית, שירים של אלתרמן, שירים של רוברט פרוסט, מחזות יוונים, מה זה אקרוסטיכון, ותהליך הסרת חסינות מחבר כנסת, ועדיין – אף לא שיעור אחד, ב13 שנים, לא הוקדש להבנה של דברים בסיסיים כמו: “היצע וביקוש”, “מה זה כסף”, “ריבית”, “אינפלציה”, “מיסים”, “מדד המחירים לצרכן” וכו'. אני מתאר לעצמי שאם תשאל היום בן 18 בוגר תיכון, את השאלה הבאה, רוב הסיכויים שלא תקבל תשובה: “יש לך משכורת של 4000 שקל, ו0 שקל בבנק. אתה ממש רוצה לקנות מחשב חדש, שעולה גם 4000 שקל. מה ההבדל בין לחכות עד שהמשכורת תכנס בעוד חודשיים, ואז לקנות את המחשב, לבין להכנס למינוס של 4000 שקל, ואז להכניס 4000 שקל בחזרה בעוד חודשיים”.

אני מאמין שברגע שלמרבית העם תהיה השכלה כלכלית בסיסית, מוסדות השלטון שלנו יתפוררו. מרבית הח”כים, מימין ומשמאל – חוגגים את הבורות הכלכלית שלנו. הטמטום הכפוי הזה ממשיך גם באמצעי התקשורת הגדולים. טרם ראיתי כתבה אחת על אינפלציה, שהציגה את הגורמים לו (רמז – הגדלת כמות הכסף). אין כתבה “כלכלית” אחת, שלא מציגה את האינפלציה כמשהו ש”קורה”, בזמן שהבנק המרכזי צריך “להלחם” בו.

שתי שאלות, שטרם מצאתי אדם אחד שידע לענות מבלי לבדוק באינטרנט: א. מהו תקציב הבטחון הישראלי, בשקלים, לא כולל סיוע אמריקאי ב. כמה כסף, מדי שנה, מדינת ישראל משלמת בריבית (לא כולל תשלומי קרן) על החובות שלה. אני ארשה לך לבדוק באינטרנט בכל זאת, ואז לשאול את השאלה המתבקשת: כמה כיסוי תקשורתי יש לתקציב הבטחון? כמה כיסוי תקשורתי יש לריבית שכל אחד ואחד מאיתנו משלם על החובות של הפוליטיקאים?

בסוגיה השניה – מדוע אין אנשי מיינסטרים שמאמינים בשוק החופשי החשיבה הכלכלית, שאיננה קומוניסטית, התפצלה ל3 אסכולות: הקיינסיאניסטים לסוגיהם – שהאמינו ב”שוק חופשי” עם התערבות ממשלתית חזקה המוניטריסטים – לפי התורה של מילטון פרידמן – שהאמינו ב”שוק חופשי” עם התערבות ממשלתית מינימלית בנושא הכלכלי – שמירה על אינפלציה קבועה והאסכולה האוסטרית – שהאמינה בכלכלה חופשית אמיתית, והקדישו את רוב המחקר שלהם לשני נושאים: אחת – שאלת החישוב במדינות סוציאליסטיות – ובהוכחה ששום מתכנן מרכזי, חכם ככל שיהיה, לא יוכל להביס את מנגנון המחירים וכוחות השוק, ושבהגדרה – כשיש מתכנן מרכזי, תמיד יווצרו מחסורים במוצרים מסוימים, לצד עודפים אבסורדיים במוצרים אחרים שתיים – השפעת הבנקים המרכזיים על הכסף שלנו, וכיצד הם הגורמים למחזורי הבועה-משבר-בועה-משבר. זוהי גם האסכולה הותיקה ביותר, והיא צמחה כמה עשרות שנים לפני קיינס ופרידמן (שבעיקר הצמיחו את התאוריות שלהם אחרי המשבר הגדול, כניסיון למצוא תאוריה איך למנוע את המשבר הבא). בין השמות הבולטים בכלכלנים האוסטרים נמצאים לודוויג פון מיסס, זוכה פרס הנובל פרידריך האייק, קארל מנגר, מורי רות'בארד, ישראל קירצנר, ועוד.

ראוי לציין, שאת שני המשברים הכלכליים האחרונים – בועת הדוט קומים, ומשבר הסאב פריים – האוסטרים חזו בדיוק מפחיד. סרטון ביוטוב בשם “Peter Schiff was right” מראה כיצד מרבית כלכלני המיינסטרים בזו לו וצחקו עליו, בזמן שהוא צופה בדיוק איך המשבר יתפתח.

אז למה כל המבוא הארוך הזה? ובכן, בבתי ספר לכלכלה, לא טורחים אפילו ללמד את עקרונות הכלכלה האוסטרית. שתי התאוריות היחידות שנלמדות הן התאוריות הקיינסיאניסטיות, והתאוריה המוניטריסטית (בעיקר כקונטרסט לתאוריה הקיינסיאניסטית). אפשר היה לצפות, ולו בשביל הגיוון האקמדאי, וכקונטרסט לתאוריות הרווחות, שגם התאוריה שגורסת שכל התערבות ממשלתית בכלכלה מובילה לכשלים, תקבל סקירה כלשהי. לא כך הדבר.

מאוד קל להבין איך מצב כזה קורה. התאוריות האוסטריות מאוד לא נוחות לממשלות – מימין או משמאל. שניהם חייבים להצדיק את הכסא שלהם, ושניהם חייבים אנשי אקדמיה שתומכים בהתערבות שלהם בכלכלה. מי שעובד באקדמיה – לא ינשוך את היד שממנה הוא אוכל. כמה פרופסורים יקומו ויפרסמו מחקרים שאומרים: “אסור למדינה לשלם לי משכורת, הן מסיבות מוסריות (המשכורת שלי נלקחת בכוח מאנשים אחרים) והן מסיבות כלכליות נטו”. מי שחושב על לימודי כלכלה כהמשך לעתיד, לא יכול לירוק לבאר שהוא הולך לשתות ממנה בקרוב. איך אפשר לחפש עבודה בבנק ישראל – כשאתה חושב שבנק ישראל לא צריך להתקיים בכלל? איך אפשר ללכת לעבוד בקרן פנסיה גדולה – כשאתה מתנגד בתוקף לחוקים שמכריחים אנשים להפריש לקרנות פנסיה, ורק לקרנות שמאושרות על ידי המדינה? איך אפשר ללכת לעבוד בבנק גדול בארץ, כשאתה מודע לכך שהבנקים מבצעים לא פחות מאשר תרמית פונזי, כמו שמאדוף עשה, רק שהם עושים זאת בחסות החוק?

כשפרידריך האייק קיבל פרס נובל לכלכלה, הוא נשא נאום שלם – מדוע הוא חושב שאסור להיות פרסי נובל בכלכלה. זוהי גדולה של אדם, שקשה לצפות ממנה לרבים אחרים. האם לדעתך סטנלי פישר או בן ברננקי אי פעם יאמרו שלדעתם – אסור להיות לממשלות מונופול על הכסף שלנו?

אפילו אם התאוריות האוסטריות הן זבל מוחלט (ואז נשאלת השאלה – איך האוסטרים, עם הזבל המוחלט שלהם, היו היחידים לחזות את משבר הסאב פריים) – לא ראוי שהן ילמדו? לא ראוי להוכיח מדוע הן זבל מוחלט?

איננו יודע איך הדברים בתחום המחקר שלך, אבל אתה ודאי כאקדמאי מודע מאוד לפוליטיקות הרבות שקשורות באקדמיה. מימון מחקר, פרופסורה, מלגות, השתתפות בכנסים – כולם כלים שבהם אפשר להשפיע על החופש האקדמי. וזה עוד לפני שדיברנו על צנזורה עצמית.

מאחר ויש המון המון כסף וכוח פוליטי בהתערבות בכלכלה, זה לא מפתיע שיהיו גורמים בעלי כוח והשפעה, שיזרקו הרבה מאוד כסף כדי לקדם את המחשבה שמתנגד לחופש. ג'ורג' סורוס למשל, מיליארדר אמריקאי שעשה הרבה מאוד כסף על הפרשים בשערי מטבע (שנגרמים בעיקר מהבנקים המרכזיים העולמיים) – שופך עכשיו 50 מיליון דולר, על הקמת גוף מחקר, שמטרתו אחת ויחידה – להתנגד לשוק החופשי: http://www.examiner.com/x-11748-Jefferson-County-Conservative-Examiner~y2009m10d28-Soros-attacks-capitalism-with-50-million

סורוס אגב, נאבק בשוק החופשי כבר מעל 12 שנה – מאז שנהיה עשיר מספיק כדי להשפיע על פוליטיקאים.

דניאל · 2009-10-30 07:57:40

דרומי, מוזר שאתה בוחר להזכיר את הברונים השודדים. ביניהם היו שמות כמו JP Morgan, ורוקפלר – הנהנים העיקריים מהקמת הבנק המרכזי האמריקאי, והדוחפים העיקריים להקמתו.

השם הראשון ודאי מוכר לך גם מתכנית החילוץ הממשלתית, אז זרקה ממשלת ארה”ב טריליונים מכספי משלם המיסים, כדי להציל תאגידי ענק כושלים. מוזר איך תוך מאה שנה, מטרת הממשלה מתהפכת מ”לפרק את הטרוסטים”, ל”להציל אותם בכספי מיסים – כי הם גדולים מדי מכדי להכשל – ובכך להשאיר אותם גדולים ומונופוליסטים”.

השם השני מתקשר להקמת הגוף הזה: http://en.wikipedia.org/wiki/Council_of_Foreign_Relations מעניין כמה השפעה יכולה להיות לבעל הון על גורמי שלטון, בייחוד כשזו רשימת החברים בעבר ובהווה: http://en.wikipedia.org/wiki/Members_of_the_Council_on_Foreign_Relations

הרגולציה הממשלתית פועלת יותר ויותר להקמת טייקונים, מאשר ל”שבירה שלהם”. זה לא מפתיע כמובן – זה סוד ידוע, שמכל ההשקעות הכלכליות שיכול בעל הון לעשות עם הכסף שלו, כנראה שתרומה קטנה לפוליטיקאי, תניב את התשואה הגבוהה ביותר.

יובל · 2009-10-30 09:00:40

דניאל -

אני לא מתכוון להכנס כרגע לויכוחי שוקחופשי מול סוציאל-דמוקרטיה, בעיקר כי אני חושב שזהו ניצול לרעה של בימת הבלוג של דובי (שאם זכור לי, לא מחבב במיוחד דיונים בנושא). כפי שכתבתי – יש לי קילומטרז' מה בפתילי אינטרנט כאלו, אז לא חידשת לי דברים רבים בהערצה לאסכולה האוסטרית (דרך אגב – למה שללת מפון האייק את קידומת ה-“פון” שלו? רק למיסס מגיע?) וכדומה. מה שמעניין אותי כרגע היא השאלה שהעליתי מקודם – אותה “קולניות של אנשי ההייטק בקרב השוקחופשיסטים” כניסוחך הקולע. לצערי, אני לא ממש מסכים עם הקביעה שלך ש-“מרבית האנשים האינטליגנטיים, נמשכים בצורה טבעית לתחומים הרווחים במדינת ישראל – הייטק” (הייתי אומר שזו אפילו קביעה שחצנית). אני חושב שתמצא אנשים אינטילגנטים לא פחות באקדמיה. חלקם, לדוגמה, אפילו חוקרים מערכות כלכליות. אפשר לזלזל בהם ולהסביר שהם רק משרתים של הממשלות (אגב, מי שהיה קורא כמה תגובות למעלה היה מגלה פתאום שבאקדמיה אפשר גם לשבת וממש לא “לשרת את הממשלה”, ושזה אפילו הפריע לך). אבל בכל זאת יש כאן גוף ידע לא קטן שהושקעו שנים רבות של מחשבה על ידי אנשים שחלקם בהחלט לא טפש. גם לי יש ביקורת רבה על הדרך בה מלמדים כלכלה בישראל (וכנראה שברוב העולם) – אם כי מהכיוון ההפוך – ועדיין אני לא מבטל לחלוטין את הידע והכלים התיאורטיים שהתפתחו שם באופן גורף כל כך.

אבל מעבר לכך – אני חושב ש-“הקולניות של אנשי ההייטק בקרב השוקחופשיסטים” מלמדת משהו לא רק על התומכים בסוציאל-דמוקרטיה ועל פרופסורים לכלכלה (שכמובן כולם מוטים מאינטרסים אישיים בלבד, בניגוד לתומכי השוקחופשי). אני מנסה לחשוב האם היא יכולה ללמד משהו על לימודי המחשבים והתכנות בישראל, ועל העוסקים בתחום. מעבר, כמובן, להבחנה שלך על כך שהם האנשים האינטילגנטיים ביותר בארץ.

דניאל · 2009-10-30 09:56:31

אם כבר, מדוע השמטתי את האאוגוסט.

אני אתקן את עצמי, לפני שתחוש יותר מדי רגשי נחיתות: מרבית האינטליגנטים בשוק הפרטי, למעט אלה שעובדים בתחומי הפיננסים – איתם יש לי בעיקר חילוקי דעות אידאולוגיים, ואני חושב שאלולא הממשלות היו מעניקות להם כל כך הרבה כוח – היו הרבה הרבה פחות רווחיים.

אני מתנגד בתוקף לסבסוד ממשלתי של האקדמיה, בייחוד בתחומים ה”רווחים” של מדע וטכנולוגיה. אם איש מדעי החברה עוד מסוגל להציג את עצמו כמסכן שאלולא סבסוד ממשלתי, יהיה חייב, חס ושלום, למצוא עבודה שרווחית למישהו, הרי שבחומי המדעים והטכנולוגיה, אין שום הצדקה לכך.

בבואנו לקחת מוח גדול, דוגמת אנשים כעדי שמיר, אלי ביהם, יעקב זיו ואברהם למפל, דרוש מנגנון כלשהו כדי שהחברה תוכל לנתב אותם לחקור תחומים שבהם הם יועילו הכי הרבה – ויקדמו את החברה האנושית הכי הרבה. מי מחליט אבל, מהו “תחום מועיל”? מי מחליט מה יהיה הדבר מספר אחת, שיקדם הכי הרבה את חייהם של אזרחים מן השורה? האם זה אלגוריתם הצפנה, כדי להגן על המידע הפרטי שלהם? האם זה אלגוריתם דחיסה, כדי לחסוך בעלויות אחסון? האם זה אלגוריתם תקשורת, כדי לקדם מערכות תקשורת זולות יותר? האם זה אלגוריתם עיבוד תמונה, כדי שמצלמות דיגיטליות יוכלו לצלם גם בלילה? האם זה אלגוריתם עיבוד וידאו, שיאפשר למכוניות לזהות סכנות מתקרבות? אולי בכלל אלגוריתם בינה מלאכותית, שיכול להוזיל בצורה דרסטית את עלויות יצור המזון? ומי אמר שטוב שלמפל וזיב יהיה אלגוריתמאים? יתכן והכי טוב היה אילו היו חוקרים ביולוגיה, ומוצאים דרך ליצור בשר פרה סינטטי זול.

המנגנון היחידי שמסוגל לנתב אנשים לתחומים בהם יהיו הכי מועילים , הוא מנגנון השוק. בעולם ישנה התנגשות של רצונות. יש אנשים שהכי חשוב להם הפרטיות, יש אנשים שהכי חשוב להם לחסוך בעלויות ביטוח חובה, על ידי צמצום הסיכוי שלהם להכנס לתאונה. יש אנשים שהכי חשוב להם לאכול בשר, אבל אינם יכולים להרשות זאת לעצמם. האגרגציה של הרצונות שלנו, מתורגמים להיצע וביקוש, ובסופו של דבר – למנגנון מחירים. מי שיודע למצוא פתרונות לבעיות אמיתיות של בני אדם – הרי שיש לו פוטנציאל רווח גדול. מי שחוקר תחומים שאינם מועילים, או אינם רצויים – ימצא את עצמו ללא לקוח וללא דרישה.

האם זה בהכרח אומר שרק מקצועות רווחים ישרדו בעולם? ודאי שלא. ישנם אנשים שעבורם התמריץ הכי גדול, הוא לחקור תחום שהם אוהבים. הם יהיו מוכנים לעבוד בשכר נמוך, במשרה חלקית, ולחיות בתנאים בסיסיים – והעיקר, שיוכלו לעסוק בתחומים שמעניינים אותם.

יובל · 2009-10-30 10:33:33

דניאל - כפי שציינתי, וחזרתי וציינתי, אני מכיר את שלל טיעוני השוקחופשי לגבי האקדמיה, התאמת מנגנון השוק (תורת המחירים והיצע-ביקוש) לפתרון כל בעיה בעולם באופן אופטימלי ומוסרי וכד'. באופן כללי אני חושב שאני מכיר לא רע את דת השוקחופשי. לא ביקשתי פירוט של העולם האקדמי האידיאלי לפיך וכיצד עליו להיות מנוהל. ביקשתי לדעת מאיפה הזלזול הזה בתחום ידע שלם, המלווה בהתבטאויות כה נחרצות לגביו. האם אתה מכיר, לדוגמה, את הדיונים האקדמיים לגבי תופעת האינפלציה, לגביה התבטאת כאן? את הכלים התאורטיים שנבנו כדי לחקור אותה? את ההיסטוריה של התופעה וההיסטוריה של המחקר שלה? לחילופין, השתמשת ממש כרגע במושג “אגרגציה” – אתה מכיר את המשמעויות הטכניות של המושג הזה בעולם הכלכלה? את “בעיית האגרגציה”, הפתרונות שהוצעו לה ונקודות הכשל בפתרונות הללו? אבל יותר מהכל – כי אני לא מעוניין כרגע, בוודאי שלא מעל במה זו, לפתח דיון טכני ואידיאולוגי בנושאים הללו – האם אתה חושב שבכלל כדאי לך להכיר את המחשבה האקדמית בנושאים הללו ושידיעה כזו רלבנטית אליך?

לגבי הסיבות לכך שעולם ההייטק מספק את עיקר תומכי השוקחופשי בדיוני האינטרנט אני מבין שאין לך משהו מעבר לכך שהם האינטילגנטים ביותר (וגם עוסקים, לדעתך, בתחום שבו יש “שוק כמעט חופשי”). זה בסדר, גם לי אין תשובות נחרצות לגבי התופעה המסקרנת הזו. חשבתי שאולי חלק מהמשתתפים האחרים בדיון (אם נותרו) יכולים להעלות הצעות נוספות (דובי? דרומי? מישהו?).

אחתום בהודעת הרגעה קצרה: אתה לא צריך לדאוג – לא היית אפילו קרוב לגרום לי רגשי נחיתות אינטלקטואלים.

המשך התגובות: חלק 2

הפוסט הקודם: על מה שישראל מוכנה לוותר עליו

הפוסט הבא: שלכת

אני עוקב בצער מהול בשמחה אחר הקמפיין המתמשך בנושא העובדים הזרים וילדיהם. שמחה, כי תמיד עושה לי טוב על הלב לראות קמפיין ציבורי שמיועד כל כולו להגנה על זכויות האדם של אנשים שהם, בסופו של דבר, “האחר” – קמפיין שלא נועד לסייע לתומכים בו, אלא לקבוצה מוחלשת שאין לה את הקול כדי למחות כנגד העוול שנעשה לה.

הצער הוא על הרצון העז של ישראלים רבים להפטר מהעובדים הזרים משום שהם רואים בהם נטע זר שיפגע בציבוריות הישראלית. זה חורג מסלידה סתם מהגזענות הלא-כל-כך סמויה שבבסיס הפעולות של עו”ז. עצוב לי שאותו ציבור בישראל אפילו לא מצליח להבין על איזו חוויה נפלאה הוא מוותר בכזו חדווה. חבל לי שהם לא מודעים למתנה המדהימה שמעניקים אותם ילדי עובדים זרים לישראלים שלומדים יחד איתם בכיתה.

אם לא הייתי מקבל שום דבר אחר מהשהות שלי בקנדה, זה עדיין היה שווה את זה כדי לזכות ללמוד בסביבה רב-תרבותית אמיתית, וכדי שבני יזכה לחוות את השנים הפורמטיביות שלו בסביבה כזו. 1 אין לי ספק שהעובדה שבחוג החברים, המכרים והשכנים שלי יש לבנונית, סודני, פיליפינית, כמה סינים, קוריאני, ניגרי, גרמניה, איראנים, שתי טורקיות, ארמנית, בוליבאי(?), ברזילאי, מקסיקנית, מספר צרפתים, ועוד אינספור אנשים שאף פעם לא טרחתי לשאול אותם מאיפה הם, היא משהו שמשנה את התפיסה שלי לגבי לאום בכלל והלאום שלי בפרט. וכך גם בגן של הילד, בנוסף לכמה “סתם” קנדים לבנים יש גם ילדה ממשפחה מוסלמית, ילדה רומניה, ילד שאמו סינית (ואביו יהודי – אבל בואו נגיד שאם תראו אותו, תתקשו להאמין שקוראים לו דניאל רוזן), שני ילדים שחורים, גננת אחת איטלקיה, אחת יווניה, אחת מהקריביים ועוד ועוד.

זה לא שהילד לא מבחין בהבדלים בין אנשים – יום אחד הוא דיווח לי שהגננת מייוויס חומה – אלא שהוא לא מייחס להבדלים הללו חשיבות כלשהי. אין לי ספק קל שבקלים שחוויות הילדות הללו יעזרו לו לגדול ולהיות אדם טוב יותר ממני.

בדיוק אתמול חשבתי לעצמי שמה שישראל צריכה זה בדיוק ההפך מתוכנית “תגלית” (או “בירת'רייט”, או איך שהם לא קוראים לתוכנית הזו שמביאה צעירים יהודים לביקור של כמה חודשים או שנה בארץ) – ישראל צריכה תוכנית שתשלח ישראלים לקנדה או אוסטרליה לשנה שנתיים, כדי שיזכו להבין מהי רב-תרבותיות ומה היא נותנת לאדם. 2

אולי ככה הם יבינו כמה מזל יש לילדים האלו שזכו ללמוד בבית הספר ביאליק בת”א.

#הגירה #חברה #חינוך #ילדים #ישראליאנה #לאומיות #סרטים #קנדה

הערות שוליים

  1. ויש מעט דברים שמדכאים אותי כמו לראות ישראלים שהיגרו לקנדה והביאו את כל השנאה שלהם איתם - הם דוחפים את הראש עמוק בתוך התחת של הקהילה הישראלית, ומסרבים לקיים כל מגע שאינו עסקי גרידא עם מהגרים אחרים - וכשיש מגע כזה, הוא בא רק בצורה של ויכוח אלים, הפגנות וכיו"ב. ↩
  2. לא, אני לא טוען שזה יפתור את כל בעיותינו בדיוק כמו שאני לא חושב שתוכניות למפגשי יהודים-ערבים יפתרו את הבעיות שלנו. אבל לפחות זה ישנה לנו קצת את הפרספקטיבה. ↩

תגובות

מרק ק. · 2009-10-16 06:19:01

אוקי, אני מקווה שאני טועה אבל כרגע אצלי הפוסט הזה זוכה בפרס הפוסט הצבוע של השנה. במקום לקשקש בכללי, אולי תספר את כל המקרים בהם חיפשת להיות בחברתם של אנשים השונים תרבותית ממך? למשל התערת בין מתנחלים בסדיר/מילואים, ישבת כל שבוע ללמוד פרשת השבוע אצל חרדים, שתיתת וודקה עם רוסים והתידדת עם ערבים? יש משהו מפוקפק בטענות לרב תרבותיות כאשר אתה מכריח את המיעוט קודם כל להשתלב במוסדות של התרבות שלך בשביל להיות מוכן לחוות את התרבות שלו.

זה מצחיק בכלל לדבר על רב תרבותיות בהקשר של קנדה, האם זו לא המדינה בה מליוני אנשים לא מוכנים לחיות ביחד עם יתר האוכלוסיה רק בגלל שאינם מדברים את אותה שפה למרבות שתרבותית ההבדלים ביניהם קטנים?

ומדיניות ההגירה של קנדה ואוסטרליה (שכחת ניו זילנד) לא שונה מזו של ישראל – כל המדינות האלו מוכנות לקבל מהגרים, כל אחת בתנאים שלה. למעשה תיאורטית הרבה יותר קל להגר לישראל כי אפילו אם אינך יהודי, גיור זה תהליך שפתוח לכל אדם בעוד שלמצוא עבודה מראש בקנדה זה טיפונת קשה ובטח שלא תלוי רק בך.

ויופי של דוגמאות – קנדה ואוסטרליה, שתי מדינות שנמצאות במרחק של אלפי קילוטרים מכל מדינה שממנה עשויים להגיע מחפשי עבודה. רגע, האם אוסטרליה זו לא המדינה שמגרשת ישראלים כאשר כאשר היא מגלה שהם עובדים בחקלאות ללא היתר? בטח יש לזה הסבר רב תרבותי הולם....

יובל · 2009-10-16 11:21:45

מרק, לקחת משפט אחד לקראת סוף הפוסט ובגלל זה הפכת את כל הפוסט לאחד הצבועים שקראת? אתה מתעלם מהנקודה העיקרית בפוסט והיא היתרון של הרב-תרבותיות וההתבגרות והלמידה בחברה כזאת. אם עכשיו תוכיח שקנדה באופן רשמי היא מדינה עם ממשלה קסנופובית שעושה הכל כדי לא לקבל זרים אליה ושבאוסטרליה בכלל יש ממשלה בראשות תואם יורג היידר – זה ישנה את העובדה שבחברה העירונית בה דובי חי בקנדה (ולא בסתם עיר שדה נידחת) ישנם חיים רב תרבותיים מגוונים, סובלניים ומפרים? את העובדה שלדעתו הבן שלו ירוויח הרבה מהשהות בגן כזה? את הטענה שלגדול בחברה רב תרבותית פתוחה ולא בקהילה מסתגרת תורם ליצירת אדם טוב יותר וחברה טובה יותר?

דובי · 2009-10-16 12:09:02

אני לא חושב שאנשים צריכים להיות אנתרופולוגים וללכת לחיות בתרבויות אחרות. להפך. למעשה, הפוסט הזה, אם שמת לב, בכלל לא דיבר על להבין את תרבותו של האחר, או אפילו על התועלת של הרב-תרבותיות ל”אחר”. אני דיברתי על התועלת של הרב-תרבותיות לתרבות הרוב. העובדה שיש הרבה מיעוטים והם משתלבים בתוך מוסדות החינוך של הרוב תורמת לתרבות של הרוב בכך שהיא מרחיבה אותה ומותחת אותה לכל הכיוונים. אם הרב-תרבותיות הייתה מסתכמת בכך שהייתי הולך לקהילות של “אחרים” אחת לשבוע ולומד להכיר את התרבות שלהם, זה לא היה משנה אותי בכלום. לעומת זאת, האינטגרציה בצורתה הרב-תרבותית מביאה לכך שאני נאלץ לשנות את התרבות של עצמי ולחשוב עליה מחדש כדי להתאימה להגדרה רחבה יותר.

וכן, יש לאומנים בקוויבק, אבל הם עדיין לא הרוב, וזה לא שהם “לא מוכנים לגור עם אחרים”, אלא שהם חוששים לגורל התרבות הלשונית שלהם, וחושבים (בטעות, לדעתי) שהדרך הטובה ביותר להגן עליה היא הפרדה מיתר המדינה. לגבי הריחוק של קנדה מכל מקור של הגירה, אתה שוכח שזו המדינה המערבית הכי נגישה עבור מזרח אסיה (הגירה בלתי חוקית של סינית הייתה בעיה עבור המשטר היורוצנטרי של קנדה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20), וכנ”ל אוסטרליה ודרום-אסיה (וגם אפריקה הדרומית די קרובה, יחסית). אתה לא צריך למצוא עבודה מראש כדי להגר לקנדה – נראה לי שאתה מדבר בעיקר מבורות. כנ”ל לגבי תהליך ההגירה ה”פשוט” לישראל. אם אתה חושב שלשנות את כל אורחות חייך כדי לעבור למדינה שלא רוצה אותך זה פשוט, שיהיה לך לבריאות.

ואגב, אשתי רוסיה, אז דווקא יצא לי לשתות די הרבה וודקה עם רוסים. והיו לי כמה מספר ידידים ערבים באוניברסיטה. ויש לנו זוג חברים דתיים מתנחלים.

ואני אפילו מכיר כמה מזרחיים.

מודי תולשששש · 2009-10-16 16:42:22

אני גר כבר שנתיים בחצי באוסטרליה, ועוד לא ממש ראיתי פה רב-תרבותיות, בטח לא יותר מאשר בישראל. כנראה שאנחנו לא משתמשים במילה באותה הצורה (וברור לי שאתה צודק, ובכל זאת תן לי להסביר)

אני חי באיזור שיש בו המון מהגרים: בערך שליש מתושבי האזור לא נולדו באוסטרליה, וכמובן שיש גם אבוריג'ינים. גם מקרב ילידי אוסטרליה יש הרבה ממוצא אחר, בעיקר מזרח אסיה. סינים והודים וישראלים ולבנונים ועוד. אבל אנגלית שולטת. אין כאן בית-ספר דובר שפה אחרת. אין תחנת רדיו בשפה אחרת. אין פה שום תרבות שלא באה מארץ דוברת אנגלית. אין בתי ספר, תחנות רדיו, טלוויזיה – הכל פונה לאוסטרלים. אשתי עברה את ילדותה בפרבר שיש בו המון מהגרים מיוון, היא למדה יוונית ביסודי ומלצרה במסעדה יוונית, אבל היא לא שמעה על תיאודורקיס.

ילדי המהגרים (שהם, כאמור, הרוב) לא יודעים לרוב את שפת הוריהם, ובוודאי שלא מביאים משהו כזה לבית הספר. אתה בעצם לא יכול להבחין מי בא מאיזו ארץ אלא על סמך המראה. היחידים שיוצרים איזו קהילה שונה הם הישראלים.

וזה האזור שלי, שמלא בהיפים בעלי אידיאולוגיה של שלום ושוויון. בסידני האוכלוסיה הרבה יותר הומוגנית.

אבנר לנגוט · 2009-10-18 22:35:13

בלי להיכנס לויכוח ארוך וכואב על מדיניות הגירה יש לי רק שאלת תם...

אני ביליתי את רוב חינוכי בכיתה באנשים מרקע תרבותי מערבי היו בגדול מיעוט, לא מיעוט קטן אבל מיעוט. הרוב היו עולים מברית המועצות, מזרח אירופה, אתיופיה, דור שני למהגרים מדינות מצפון אפריקה ומערב אסיה.

ולא, אף אחד מהם לא החשיב את התרבות שלו לנחותה לתרבות “האשכנתוזית”. (אולי חוץ מהאתיופית שבאמת לא היה לה הרבה כבוד לתרבות המקורית שלה).

איך זה בדיוק לא רב תרבותיות?

דרך ארץ Live » ארכיון » בכולם יש רוח אנושית (י”ב 18.10.2009) · 2009-10-19 21:51:30

[...] למי שמעוניין בכל זאת לקדם את השלום והאחווה העולמיים, דובי קננגיסר על חזון משלים לאספרנטי ועל האופן שבו ישראלים נרתעים [...]

תמר · 2009-10-20 08:45:41

והייתי מוסיפה: במקום לשלוח יהודים מחו”ל לישראל, לשלוח יהודים ישראלים לראות קהילות יהודיות בחו”ל, אולי יוריד קצת מחוסר הכבוד שיש לישראלים כלפי התרבות היהודית שאינה בגרסתה הישראלית-אורתודוקסית.

יהונתן · 2009-10-30 13:49:43

אם המדינה שלנו תהיה מלאה בסודנים, היא תשקף את התרבות המופלאה של סודן, כפי שמשתקפת בשיעור יודעי הקרוא והכתוב שם. אם היא תהיה מלאה בפיליפנים, היא תשקף את שכונות העוני של מאנילה. אם היא תהיה מלאה בניגרים, היא תשקף את דפוסי ההשכלה, החינוך והמלחמה בשחיתות שמאפיינים את לאגוס. הטרגאדיה היא שהמהגרים באים לפה, כי הם רוצים לחיות במדינה מערבית, אבל גם אנחנו רוצים לחיות במדינה מערבית.

לגבי הרב תרבותיות בקנדה – אכן, כאשר מפתים את האליטות של העולם השלישי להגר, אפשר לקבל רב תרבותיות נפלאה ולהתהדר בה, על חשבונו של אותו עולם שלישי שאיבד את טובי מוחותיו. האמת היא שלא הבנתי בדיוק כיצד, לאור הקשיים שהיא מערימה על ישראלים מהגרי עבודה, אבל ממה שקראתי נראה שבקנדה יש גם הסדרים שמאפשרים לאספסוף המוסלמי להציף אותה, והיא, כמו כל מדינות אירופה הנאורות, הולכת להתעשת או לשלם על כך במחיר יקר מאוד, כפי שאמר על מה שקורה באירופה מועמר קאדפי, עוד דמות רב תרבותית להפליא, “נראה שאללה הולך להביא למאמינים ניצחון באירופה ללא קרב”

דובי · 2009-10-30 13:57:06

יהונתן – עצוב לי שאתה חושב שהתרבות בישראל כה שברירית עד כי אינה יכולה לעמוד ב”זרם” של אלפי אנשים בשנה בלי שתאבד לגמרי. העובדות מוכיחות אחרת. ישראל לא הפכה לרוסיה חרף זרם של מיליון אנשים בשנים ספורות. לא ברור לי למה, לדידך, לא יכולים אותם אלו שמהגרים למערב לאמץ את התרבות המערבית (לפחות מבחינת ערכים דמוקרטיים וליברליים), אלא דווקא ההפך יקרה.

מכיוון שעושה רושם שאינך יודע דבר וחצי דבר לא על החברה הקנדית ולא על הליכי ההגירה אליה, ומכיוון שאין לי חשק להעביר לך שיעור בנושאים הללו, אני אסיים כאן.

הדס · 2009-11-08 13:38:14

רב תרבותיות? כולכם אולי בצבעים שונים, אבל התרבות שלכם היא אחת. איפה הרב-תרבותיות בדיוק?

בכולם יש רוח אנושית (י"ב 18.10.2009) « דרך ארץ Live · 2009-12-17 17:40:19

[...] למי שמעוניין בכל זאת לקדם את השלום והאחווה העולמיים, דובי קננגיסר על חזון משלים לאספרנטי ועל האופן שבו ישראלים נרתעים [...]

הפוסט הקודם: איסלאם על רחבת הריקודים

הפוסט הבא: אבק מדבר

היום ברדיו שמעתי שיחה עם אחד, ג'רמי אדם סמית', שספרו The Daddy Shift יצא לאחרונה. הספר עוסק בתופעה ההולכת ומתפשטת של אבות שנשארים בבית לעסוק בטיפול במשרה מלאה בילדיהם בעוד שהאם הופכת להיות המפרנסת היחידה. כפי שהעיד סמית' על הניסיון שלו כעקר בית שכזה, ההחלטה אינה מבוססת לרוב על אידאולוגיה או עקרונות, אלא על עובדות כלכליות פשוטות. כאשר פוטנציאל ההכנסה של האם גבוה יותר, אין שום סיבה להתעקש שדווקא האב יצא לעבוד.

‪ ‬

אפשר לראות כאן את אחת מתוצאות המשנה של הגל השני של הפמיניזם – העלייה בשכרן של נשים, גם ביחס לגברים שעוסקים באותו מקצוע וגם מבחינת עצם המקצועות שאשה יכולה לעסוק בהם מלכתחילה, היא שמאפשרת בד בבד גם את “שחרור הגבר” מאותם תפקידי מגדר שמחייבים אותו להיות מנותק מהמשפחה רוב שעות היום. אבל בו בזמן אפשר לראות כאן שהפמיניזם לא יכול להרשות לעצמו להמשיך לראות בעצמו משהו שעניינו הוא נשים. המערכת החברתית שלנו אינה באמת מופרדת לנשים וגברים כשתי ישויות עצמאיות. מה שגברים יכולים או לא יכולים לעשות משפיע באופן ישיר על מה שנשים יכולות או לא יכולות לעשות, ולהפך. לכן אותם מסלולים אקדמיים של “לימודי נשים” הם מופרכים בעליל. אי אפשר ללמוד נשים בלי ללמוד באותה מידה גברים, בדיוק כשם שאי אפשר ללמוד על מדינות אפריקה בלי ללמוד באותו הזמן על מדינות אירופה ששלטו בהן בזמן הקולוניאליזם. אין אני טוען שאין מקום להשמת דגש על ראיית המערכת החברתית דרך פריזמה מגדרית – “לימודי מגדר”, כפי שהם נקראים במקומות מסויימים – אלא רק שאותן זרמים בפמיניזם שמתעקשים לראות את הגברים רק כ”פטריארכיה”, או במילים אחרות “האויב”, פוגעות ביכולת שלהן עצמן להביא לשיפור המצב.

כדי להשיג את מטרות הפמיניזם חובה להדגיש את החשיבות של היעדים הפמיניסטיים לכולם, גם לגברים, ולשתף אותנו בפרוייקט הפמיניסטי במקום להדיר אותנו ממנו. פמיניסטיות ופמיניסטים רבים, כמו נדב, למשל, עושים בדיוק את זה. ככל שיגדל חלקם וקולם בשיח הפמיניסטי ובכלל, כן ייטב לנו.

—

כמובן, פערי שכר אינם הסיפור כולו. על גבי חלוקת התפקידים המגדרית הולבשה אידאולוגיה שהצדיקה אותה. אי שם בערפילי העבר החליט מישהו שגברים לא יודעים לטפל בילדים, שנשים הן יותר “אמהיות” (וש”אמהות” היא היא המילה לטיפול אוהב בילדים, בעוד שאבהות זה משהו הרבה פחות ברור 1). המפגש בין האידאולוגיה הזו לבין האידאולוגיה שמקדשת את עליונותה של הגבריות, ודורשת מהגבר להמנע מכל מה שהוא “נשי”, הוליד את האמונה שגבר אמיתי לא רוצה לטפל בילדים, כי זה תפקידה של האשה. גבר לא צריך ללטף ולאהוב, לשחק ולצחוק. גבר צריך לעבוד, לפרנס, ולהוות איום מרחף (“חכה שאבא יחזור!”) כשאמא לא מצליחה לגרום לילד להפסיק להשתולל בכוח סמכותה בלבד.

וכך נוצר המצב שגם כאשר האם מרוויחה יותר כסף, עדיין אבות מסרבים להיות האחראים העיקריים לטיפול בילד. שוב,  אין מדובר על החלטה אידאולוגית מודעת. אני חושב שמעטים הגברים שבמוצהר יגידו שהם לא מטפלים בילדים משום שזה לא גברי מספיק בעיניהם. הם חונכו להאמין שהם לא מסוגלים לטפל בילד, שחסר להם האיבר בגוף שמקנה את היכולת הזו. שילד צריך אמא.

והחברה מסביב לא תמיד תומכת באלו שכן מחליטים לעשות את ה-daddy shift. אמהות מסתכלות מוזר על אבות שמטפלים בילד. אולי הן חושבות שאלו אבות סוף-שבוע גרושים, או שמדובר באירוע חריג שאילץ את האב להשאר עם הילדים כשאם הייתה צריכה לעשות משהו אחר.

גם ספרי הילדים שאנחנו מקריאים לילדים לא משאירים הרבה מקום לאב. לספר “סיר הסירים” שעניינו גמילה מחיתולים, יש שתי גרסאות: גרסא שבה הילד הוא בן, וגרסא עם בת. בשתי הגרסאות, אין אבא. כשנפתלי היה קטן, הוא היה עושה קקי, ואמא שלו הייתה מחליפה לו. כשאני הקראתי את הסיפור לבני, תמיד הוספתי את המילה “ואבא”. ככה הילד שלי מכיר. כששכחתי להוסיף, הוא עצמו דאג לתקן – גם אבא מחליף קקי. צודק.

בבלוג של סמית' הוא הפנה לרשימת ספרי ילדים שכוללים דמויות אב, אותה פרסם לרגל יום האב. זו לא רשימה מלאה, מן הסתם, אבל היא קצרה עד כאב. ברוב ספרי הילדים אין כל כך מקום לאבא כשותף בטיפול בילד. אני תוהה אם המצב דומה בעברית. מצד אחד אני יכול לחשוב על כמה ספרים עם דמויות אב – מעשה בחמישה בלונים, למשל – אבל אני יכול הרבה יותר בקלות לחשוב על ספרים שמופיעות בהם רק אמהות: סיר הסירים, כאמור, וגם האריה שאהב תות (שהוא בכלל ספר מחורבן), איילת מטיילת, ועוד רבים אחרים. גם כאשר האב כבר מוצג, הרבה פעמים זה באור מגוחך משהו, וכמעט תמיד לא בתפקיד מטפל. “לאבא שלי יש סולם” הוא כנראה הדוגמא הטובה ביותר לכך.

אז למה כששרתי לו שיר שאהב

נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו?

כפי שטענתי מקודם, ההדרה הזו של גברים מעולם הילדים פוגעת גם בגברים וגם בנשים – שתי הקבוצות מוגבלות בדברים שהן יכולות או לא יכולות לעשות, בדברים שנדרשים מהן ובדברים שנאסרים עליהן.

שתי הצורות הקיצוניות, המשפחה ה”מסורתית” והמשפחה ה”מסורתית-הפוכה” אינן צריכות להוות אידיאל, אלא, לכל היותר, אפשרויות. מה שאנחנו צריכים לשאוף אליו הוא פיזור נורמלי יותר של האוכלוסיה על הציר שבין השניים, כאשר רוב המשפחות צריכות ליפול בערך באמצע – שותפות מלאה בטיפול בילדים, כמו גם במטלות הבית, בין שני בני הזוג. זה שהמשבר הכלכלי הנוכחי מגדיל את מספר המשפחות במודל ה”מסורתית-ההפוכה”, גם אם לא כל כך מרצונן, אומר שיש סיכוי שהלגיטימציה של גברים בתפקידי טיפול תגדל במהירות גבוהה יותר. אולי לפחות יצא לנו את זה מכל העסק.

—

אחד הדברים שלא יוצא לי להתמודד איתו, תודה לאל, זה אופנת ה”נסיכות”. באחד הטריקים השיווקיים המבריקים אי פעם, לקחה חברת דיסני כמה דמויות נשיות קלאסיות שלהן, ארזה אותן ביחד תחת מותג “הנסיכות”, והתחילה לשווק אותן באגרסיביות לילדות קטנות. ההיסטוריה כמו גם התוצרים של המהלך הזה מתוארים בכתבה מרתקת בניו יורק טיימס מאת פגי אונרסטיין. כאמור, כאב לבן אינני צריך להתמודד עם ההשלכות העיקריות של האופנה הזו, אבל אני כן סופג מקצת מהנזק הסביבתי שלה. למשל, שאי אפשר לקנות לילד שלי, מעריץ גדול של דורה, צעצועי דורה שרלוונטיים למה שהוא (והרבה מאוד ילדות) אוהב בה: ההרפתקאות שלה. במקום זה, מוצרי דורה משווקים בלעדית לילדות, צבועים תמיד בוורוד, ומכוונים לאותה פעילות נרקיסיסטית שמשום מה מזוהה עם ילדות, אבל אינה קשורה בשום צורה לדורה. מראות, סטים של איפור, מברשות שיער, מטבחים ושאר דברים שהמשווקים מזהים עם קהל היעד של ילדות. זאת, למרות שילדים בגיל הרלוונטי (2-4, בערך) אפילו לא יודעים להבדיל בהכרח בין בנים לבנות, ועל פי מחקרים הם גם לא מבינים שהמין שלהם הוא קבוע ובלתי ניתן לשינוי.

וזה לא שלבני אין עניין במטבחים. דווקא יש לו סט כלי מטבח ועד לא מזמן היה לו גם מטבח צעצוע גדול למדי (למעשה, כל כך גדול שהחלטנו להפטר ממנו כדי שיהיה מקום בסלון...), אבל איך לעזאזל זה קשור לדורה, הילדה שמטפסת על הרים וחוה נהרות?

העניין הוא שבעוד שלכולם זה נראה בסדר לגמרי לחזק את הסטריאוטיפים הנשיים אצל ילדות, אצל ילדים נעשה לא לגיטימי לעודד סטריאוטיפים גבריים. צעצועים אלימים הופכים להרבה פחות נפוצים, ויש הורים רבים שיסרבו לקנות לילדיהם הפעוטים אקדחי צעצוע, למשל. גם זה לא מפריע לי במיוחד, אבל לקראת האלווין האחרון רצינו לקנות לילד תחפושת, ובכל מקום שבדקנו היו אינספור תחפושות לבנות (נסיכות, פרפרים, פיות – לא משהו שחורג מהסטריאוטיפ), ואפס מאופס לילדים. מכיוון שתחפושות אלימות לזאטוטים הן אאוט, הדבר היחיד שנשאר, פחות או יותר, זה פיטר פן 2. בסוף הצלחנו לגרד איזו פיג'מת ספיידרמן מאיפשהו. לפחות זה.

—

כאב ששימש תקופה מסויימת כמטפל העיקרי בילד וכעת “סתם” שותף מלא, אני מוצא את עצמי מתעניין יותר ויותר בנושאים הללו. זה לא קשור בכלום לנושאי המחקר המוצהרים שלי, אבל יום אחד אני עוד אכנס לעובי הקורה. נדב, בא לך לעשות שיתוף פעולה מתישהו?

#אהבה #אקדמיה #חברה #ילדים #פמיניזם

הערות שוליים

  1. אצל ההורים של אשתי תלויים על הקיר באחד החדרים שני קלפים שהם קיבלו פעם מבנם, עם שניים מאותם שירים בנאליים שמיועדים לכרטיסי ברכה. השיר שמיועד ל"אמא" מדבר על אהבה ורוך ונתינה וחום, ואילו השיר על "אבא" מדבר על מי שמורה ומלמד וגוער. תודה באמת. ↩
  2. לצורך העניין, אני מניח, כולם מקבלים כמובן מאליו שאף אחד לא קרא את הספר ויודע שפיטר פן הוא דווקא דמות אלימה מאוד. ↩

תגובות

טל כהן · 2009-06-20 06:09:47

א. “האריה שאהב תות” הוא לא ספר מחורבן, הוא ספר אכילה נהדר. מה זה ספר אכילה? על משקל “ספר שתיה”; קוראים אותו עם הילד (שלא אוהב לאכול, ובגיל המתאים), וכל פעם שמופיעה המלה “תות”, הילד אוכל ביס. הספר מספיק לארוחה שלמה.

ב. ספר עברי עם דמות אבא נהדרת: “אבא עושה בושות” למאיר שלו. משפחה “הפוכה” (אבא עקר בית, אמא מפרנסת) – בספר משנות השמונים.

ג. ספר עברי ראוי אחר, בהקשר זה (לילדים קצת יותר גדולים): “אני ברק” לעוזי בן-כנען ז”ל. הספר ישן עוד יותר (משנות השבעים), ובו האם מהנדסת בנין, והאב צייר שעובד בבית וחלק הארי בגידול הילדים נופל עליו.

הפוסט האחרון בבלוג של טל כהן: The Trouble with Physics / Lee Smolin

מודי תולשששש · 2009-06-20 06:33:28

למרות שאני מסכים איתך, יש בעיה אחת שאני לא רואה איך לצאת ממנה: במשך שנה (סוף ההריון + הנקה) האשה חייבת לטפל בילד, אלא אם אתה מתפשר על הבריאות שלו. גם אם הגבר ייקח שלושה חודשי חופשת לידה, עדיין הילד צריך שד לידו כל כמה שעות, וזה פשוט לא מסתדר. חוץ מזה, התפקידים המסורתיים מגובים בביולוגיה: האשה מתחברת הורמונלית לתינוק בזמן ההריון וההנקה (המון אוקסיטוצין), והגבר – הרבה פחות.

אני מניח שזה לא ממש רלוונטי לגיל יותר מאוחר.

ב “האריה שאהב תות” יש שורה וחצי שהופכות אותו לספר מחורבן. “הוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש”.

הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: שאלה של נימוס

עדי סתיו · 2009-06-20 08:26:19

רגע, רגע, come again? אתה אומר שאי אפשר כמעט למצוא תחפושות לבנים בהאלווין? אז מה בנים בגיל הזה עושים, לא מתחפשים?

שחר · 2009-06-20 10:20:02

בהמשך לתגובה של טל – לא רק שב”אבא עושה בושות” יש דמות אב מרכזית, אלא שכבר מזמן רציתי לכתוב על האופן שבו האב בספר הזה ובסדרת איתמר של גרוסמן מצליחים ליצור עם הבן קשר ייחודי שהאם הפרקטית מודרת ממנו למעשה (ב”אבא עושה בושות” הקשר הזה מגיע רק בסוף, בסדרת איתמר הייתי טוען שהוא חלק מרכזי מרוח הסדרה).

הפוסט האחרון בבלוג של שחר: אחד מההם (ברוכים הבאים)

מרמיט · 2009-06-20 10:29:03

גם אני לא אוהב את האריה שאהב תות, וחוטף חררה מהשורה שמודי ציטט.

אפשר להוסיף גם את “הקוף שהלך לאיבוד”, שבו השמחה על מציאת אבא נובעת מכך שהוא מוביל את הקופיף האבוד לאמא.

לעוטמת זאת עוד ספר עם היפוך תפקידים: אבא בורח עם הקרקס. אבל זה בכלל ספר מטורלל, ואני מת עליו.

אפשר לציין גם את “החתול שרותי (?) רוצה” של אבירמה גולן – שם אמנם זה לא מוזכר במילה בטקסט, אבל בכל התמונות אבא מתואר עם סינור או במהלכן של עבודות בית “נשיות” (נדמה לי שזה ככה גם בספר על הילד שמתנהג כמו נמר, אבל הוא כבר לא ברשותי; שם האבא מחזיק את האח הקטן, אבל בסוף הוא מראה לנמר הקטן איך שואג נמר גדול).

הנסיכות של דיסני, גררר..... הנה עוד מאמר מצוין, שמתאר אותן כ”סם-אונס עם כמוסת השהיה” או משהו בסגנון: http://www.thenation.com/doc/20071224/ehrenreich

ובעניין תפקידים חברתיים של בנים ובנות: הבת שלי (בת 4) כבר הספיקה ללמוד השנה בגן שהבנים מרביצים לבנות, או משחקים כדורגל. האם זה הגיע מהגננת, מהאחים הגדולים, מהסביבה הכללית, מהילדים עצמם? הבה נבזבז שבת נעימה על עוד ויכוח חסר תוחלת בענייני תורשה VS סביבה...

הפוסט האחרון בבלוג של מרמיט: אבל, על חוף ירדן, כמו מאומה לא קרה

אליאונורה · 2009-06-20 12:12:34

פוסט מצויין.

בבר אילן, אגב, המחלקה למגדר פתחה מסלול ללימודי גבריות, שיחל את המחזור הראשון שלו בשנה”ל הקרובה. אני מסכימה לגמרי שהדרה של גברים מהתנועה הפמיניסטית היא טעות, והמסלול החדש יעזור ללמד א/נשים שבניגוד למה שנהוג לחשוב- גם לגברים יש מגדר וגם אותם הוא מדכא.

בכל מקרה, אם אתם עושים פרוייקט משותף בנושא- באמשכ'ם, אני רוצה גם.

מודי תולשששש · 2009-06-20 12:20:43

“גם לגברים יש מגדר וגם אותם הוא מדכא”

שווה ציטוט.

הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: שאלה של נימוס

העלמה עפרונית · 2009-06-20 13:17:01

אפשר להציע כאנטיתזה לאבא עם הסולם את “ילד, אתה שואל” של אושיק לוי?

פה (http://www.youtube.com/watch?v=VCSiSAXjolA) בגירסה קצת איומה, וכאן (http://www.youtube.com/watch?v=wnw6OYKVKvQ) בביצוע של הופה היי במדים (וואלה, אצלם אבא גם גוער).

הפוסט האחרון בבלוג של העלמה עפרונית: the white board

איילת · 2009-06-20 15:39:34

חוץ מזה שאני מסכימה וכיוצ”ב, ולמרות שזה גם לא קשור בכלום לנושא המחקר שלי (בין היתר, מתוך בחירה אידיאולוגית לא לעשות בנושאים מחקריים “נשיים”) - תשתפו אותי גם אם אתם עושים משהו!

הפוסט האחרון בבלוג של איילת: ככה היא באמצע

ענבר שני · 2009-06-20 16:23:37

פוסט נהדר, תודה.

איזי · 2009-06-20 19:19:37

בשבילך, שני ספרי ילדים עם דמות אבא: “הלו אבא”: אמנם אבא בעבודה ולא בבית, אבל הוא מוצא את הזמן לשיחה לא קצרה עם הילד. “כך ולא כך”: הלוואי שלי היתה הסבלנות (וכשרון הציור) לשחק כך עם הילדים שלי. בשני הסיפורים אין בכלל אמא.

יואב (לונדון) · 2009-06-20 19:40:59

נראה לי שזה עניין תרבותי, כי רוב הצעצועים של דורה שנמכרים כאן הם צעצעועים שאמורים לשמש בנים ובנות (בדרך כלל, אגב, הם נמכרים במקבלים עם ציורים של סקובי דו ותותית). להבדיל, למשל, מברבי והנסיכות של דיסני. בנוסף, יש הרבה מאד תחפושות לבנים.

רשקולניקוב · 2009-06-20 22:17:18

גם אני רציתי לציין את התוכנית ללימודי גבריות שנפתחת בבר אילן. באופן בלתי מפתיע, כל הקורסים מועברים על-ידי נשים, מלבד אלו של דני קפלן, ראש התכנית: http://www.barilan-migdar.com/masculinities

שני פוסטים נהדרים של מרית בן ישראל שמנתחים יחסים במשפחה בספרות ילדים: יחסי אם ובן בעץ הנדיב: http://www.notes.co.il/marit/49090.asp

יחסי אב ובת ב”גורילה”: http://www.notes.co.il/marit/56313.asp

אורן · 2009-06-21 06:49:51

יופי של פוסט. אני מזדהה גם כאב שעובד הרבה בבית (שילוב בין הדוקטורט הגמיש ובין יכולת השתכרות שהיה לי קשה להתחרות בה גם אם לא הייתי באקדמיה).

זה מעניין מה שאתה אומר על המרצ'נדייזים של דורה. עם הסדרה היא על דורה ההרפתקנית והמגלה – כלומר אנטי תזה לילדה שמשחקת עם בובות – איך יוצא שהמרצ'נדייזינג מיועד לבנות “בנות”? אגב, לגבי נעם, אני יכול לומר שאחד המשחקים החביבים עליו הם לטאטא. בהתחלה הייתי מעמיד פנים שזה הוקי ומתמסר איתו עם כדור. לפעמים הוא היה משתף פעולה אבל עכשיו נותרתי מובס וגם לי ברור שהמטרה העיקרית שלו זה המטאטא ולא הכדור.

הפוסט האחרון בבלוג של אורן: נפשנו (עוד לא) שחה – הערה לסדר יום

נעמה · 2009-06-21 11:07:19

פוסט מאד מעניין, תודה. למודי – נכון שאצל תינוקות יונקים האם מספקת באופן בלעדי משהו שהאב אינו יכול לספק וגם ההיקשרות ההורמונלית היא שונה (ואלי מתחילה כבר במהלך ההריון), אבל בה במידה יש פנים שקיימים בקשר עם האב ולא קיימים בקשר עם האם, וזה משהו שמתבטא בצורה שונה בכל זוגיות ובכל משפחה. לפעמים הקשר עם האב מתחיל קצת יותר מאוחר, או מתפתח בצורה שונה, אבל כשהאב מעורב במידה שווה (ולא “עוזר לגדל את הילד”) בסופו של דבר הקשר איתו לא פחות חזק ומשמעותי מאשר עם האם. הטיפול בילד דורש בכל זאת קצת יותר מזוג ציצים.

ואשר לספרים – אישית אני לא אוהבת לשנות את הכתוב, אז האריה אצלנו טיפש (מזל שגם הילדה לא מתה על הספר המעפן הזה), הילדה ב”ויהי ערב” היא ילדה לא טובה ואמא מחליפה חיתולים לנפתלי (גם לא הלכנו על הגרסה של ציונה), אבל יש גם לא מעט ספרים שדמות ההורה המרכזית בהם היא דווקא האב, וגם אותם אני מקריאה כלשונם ללא שינויים (בעיקר ספרים רבים של מאיר שלו ודוד גרוסמן, סדרת איתמר וסדרת רותי). אני מעדיפה להעביר לילדים שלי את המסר שהטקסט שאני מקריאה הוא לא קדוש, ככה הסופר כתב ואנחנו לא חייבים לקבל את זה, לא צריך לצנזר או לשנות ולהפוך את הכל לתואם מושלם של האג'נדה החינוכית שלנו.

מודי תולשששש · 2009-06-21 11:54:38

נעמה – מסכים לחלוטין. יש לי נטיה להדגיש את נקודות חוסר ההסכמה, אבל לזה בדיוק התכוונתי.

הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על אירן

איפי · 2009-06-21 12:30:12

העלמה – תודה על השיר המקסים הזה. עוד תזכרות דוקרת לכישרון הממיס של עוזי חיטמן לדבר עם ילדים. לטעמי כל עוד הילדים לא יודעים לקרוא בעצמם אין בעיה לשנות את הסיפור. גם ככה כשמקריאים לא תמיד עוברים על כ-ל המילים, לפעמים הילדים ממציאים סיפור חדש בעזרת התמונות וזה אפילו יותר כיף.

הפוסט האחרון בבלוג של איפי: שידורי קיץ

מודי תולשששש · 2009-06-21 12:43:26

בתי אוהבת שמספרים לה את הסיפור הפוך (פותחים את הספר משמאל, ומספרים מה שרוצים ע”ב הציורים). איילת מטיילת, למשל: איילת יושבת בבית עם כל החברים, ואז הם רוצים ללכת הביתה, אז היא לוקחת כל אחד הביתה, אומרת שלום וממשיכה לטייל לבד.

הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על אירן

יחזקאל · 2009-06-21 17:52:05

אכן, אני רואה שוב ושוב איך אנשים ממש מתפלאים איך זה שאני שומר על הקטנה בבקרים. מילא לקחת את הילדים ולהחזיר אותם, לתת להם ארוחת צהריים וכל זה, אבל לטפל בתינוקת בת חצי שנה? אותי זה משגע שזה כ”כ מפליא אותם.

יהודה · 2009-06-22 20:25:27

אולי יש משהו שפיספתי במאמר או בתגובות אבל מישהו שם לב שכמעט כל הספרים עם דמות אב נכתבו ע”י סופרים גברים (מאיר שלו, דוד גרוסמן), ואלו עם דמות אם ע”י סופרות (ג'וליה דונלדסון, תרצה אתר, רינת הופר)? אני מניח שהסיבה (אצל גרוסמן זה מודגש עוד יותר עם האב הג'ינג'י שמופיע בכל האיורים) היא שסופרים/סופרות בדרך כלל כותבים מהבית ולכן כותבים על עצמם כמטפל העיקרי.

לעניין ל”אבא שלי יש סולם” – אני ממש לא מסכים עם הניתוח שלך. אני חושב שילדה שלא רואה את אבא שלה לא תדע עליו כל-כך הרבה. בשורת הסיום הכותבת (תלמה אליגון) התכוונה — למיטב הבנתי מראיון שפורסם עם בערוץ 1 — לכך שהשיר נכתב לאחר שאביה נפטר.

ועוד בעניין אב מטפל, בלוג מאוד מושקע שעקבתי אחריו בזמנו של אב במשרה מלאה (היום קצת פחות – וגם הבלוג לא עודכן מזמן) http://www.trixieupdate.com/

הפוסט האחרון בבלוג של יהודה: שניים במחיר אחד: נענע 1.3 ומקו 0.6

יחזקאל · 2009-06-22 20:35:58

אגב, זה רק אצלי שאין כיתוב ליד תיבת הסימון של להציג או לא את הפוסט האחרון מהבלוג שלי? אחרי שהכנסתי את הכתובת הופיעה כותרת הפוסט, אבל עדיין זה לא ממש ברור למי שלא מכיר את התוסף מראש.

אני · 2009-06-30 08:20:06

לעניין ל”אבא שלי יש סולם” – השיר הוא למעשה שיר עצוב מכיוון שהוא נכתב על חוויה אישית שעברה תלמה אליגון שכנערה נפטר אביה בידיים שלה.

ליהי · 2009-07-10 21:22:04

נעמה, בעוד שאני מאוד אוהבת את סדרת איתמר, צרמה לי העובדה שהסיפורים שעוסקים בו הם סיפורים שעוסקים בילד אקטיבי, חוקר והרפתקן, בעוד שסיפורי רותי עוסקים בילדה שרוצה להשאר בבית, לישון, וכו', כלומר, פאסיבית, חלשה, ביתית. מצאתי את הסדרות מאוד ממוגדרות מהבחינה הזו.

ספר נהדר ולא מוכר הוא “אמא שלי דילת”, אחד מהספרים האהובים עלי בילדותי. האמא, כמשתמע היא דילת, והאב בבית. הספר נכתב בתקופה שבה זה היה מאוד לא פופלארי, וזה משתקף בספר.

ואני את “לאבא שלי יש סולם”, דווקא מאוד אוהבת, אבל בעיקר מטעמי נוסטלגיה.

עידית · 2009-07-16 04:59:41

אני חייבת להמליץ על עוד ספר ילדים עם דמות אבא מצויינת “מי שתה לי” של שהם סמיט ורותו מודן

הפוסט הקודם: שפל שלא היה כדוגמתו

הפוסט הבא: כמה זה יוצא בשקלים?

במהלך הדיון בנושא הקוד האתי לבלוגרים, נתקלתי בתגובה אחת לפוסט של רויטל סלומון בנושא. הפוסט של רויטל סבב סביב רעיון אחד פשוט: לרוב הקוראים לא אכפת. לא אכפת להם שהפוסט שהם קוראים הוא בתשלום, לא אכפת להם אם לכותב יש תקנון אתי או לא, לא אכפת להם אפילו אם הם קוראים בלוג או אתר של עיתון. הם צורכים את התוכן כפי שהוא, מסננים כפי שנראה להם, וממשיכים הלאה.

המגיבה, תחת הכינוי “האורגניזם”, יצאה בשצף כנגד רויטל:

מה שכתבת יכול להתמצות במילים: הציבור מטומטם, ולכן לא צריך להתייחס אליו.

הציבור לא מטומטם, וזה כולל גם את חלק הציבור שאינו משתייך לבראנז'ת התקשורת על סוגיה.

הציבור יודע כשמאכילים אותו בזבל, גם אם לעתים הוא בוחר לבלוע את הזבל הזה.

ויותר מהכל, הציבור מזהה כשמישהו מזלזל באינטליגנציה שלו.

רויטל השיבה לה במדויק:
לא כתבתי שהציבור מטומטם ואל תכניסו לי מילים לפה. כתבתי שלרוב הקוראים לא אכפת, ויש הבדל גדול. ואת יודעת מה, הציבור לא מטומטם, אבל לא תמיד הוא יודע להבחין מתי מאכילים אותו בזבל. הרייטינג של תוכניות הריאליטי זו רק הוכחה אחת.
שווה להתעכב על מה שרויטל כתבה פה, ולנסות להבין את מה שעומד מאחורי ההפרדה הזו, הפרדה שאנחנו נוטים לשכוח לעיתים קרובות.

—

אבל לפני זה, סיפור שקרה לי לא מזמן.

בקורס סקירה של תחום הפוליטיקה ההשוואתית של מדינות מתפתחות התנהל דיון סביב יכולתם של מומחים מהמערב לשפר את חייהם של אנשים במדינות מתפתחות. אחת הסטודנטיות סיפרה על משלחת של מהנדסים מערביים שהגיעו לאיזה כפר נידח באפריקה וניסו לחשוב איך אפשר לשפר את חייהם של התושבים. הם גילו שהתושבים נאלצים לצעוד שלוש שעות כדי להגיע לבאר הקרובה ביותר כל פעם שהיו זקוקים למים. אז המהנדסים בנו מערכת שהזרימה מים ישירות לכפר. כל הכפריים מאוד שמחו והמהנדסים חזרו הביתה מרוצים. כעבור מספר שנים, כשבאו לראות מה שלום המערכת, גילו שהכפר נעלם. על פי ההסבר שסיפקה אותה סטודנטית, המערכת החברתית של הכפר הייתה בנויה על ליבון נושאים במהלך אותן שלוש שעות צעידה לבאר. משנגוזו שעות הצעידה, לא הצליח הכפר להתמודד עם המתיחות הפנימית שלו, והקהילה התפרקה.

הייתי רוצה לראות תיעוד של המחקר הזה, כי זו נשמעת לי הקהילה הדפוקה ביותר בעולם, אבל ניחא. נקבל את הסיפור הזה כפי שהוא. אותה סטודנטית למדה מהסיפור על זה שמערביים לא צריכים להתערב, ושהקהילות יודעות יותר טוב מהם למה הן זקוקות.

מאוחר יותר בדיון, דיברתי אני. התחלתי מלספר על מאמרים שקראתי בנושא בניית ממשקי משתמש לתוכנות מחשב. (כן, גם הם חשבו שזה נורא מצחיק שאני מדבר על זה בקורס על מדינות מתפתחות, ומאז נהייתי “האיש שמבין במחשבים”, שזה יותר טוב מהתפיסה הקודמת שלי באותו הקורס, בתור “האיש שאוהב את האנטינגטון”, שזה בערך כמו להגיד עלי שאני מעריץ של השטן, מבחינתם). סיפרתי, בעיקר תוך התבססות על הבלוג של יואל ספולסקי, על כך שאין ממש טעם לשאול את המשתמשים הפוטנציאליים מה הם רוצים, כי הם לא יודעים, אלא לנסות ללמוד מה הם צריכים מתוך הבנת תהליך העבודה שלהם, וצפייה בשימוש שהם עושים בגרסאות מוקדמות יותר של התוכנה. מכאן השלכתי על אנשים בעולם השלישי: קשה להאמין שמישהו באותה קהילה שתוארה חשב שכל המערכת החברתית שלהם מבוססת על כך שהם צריכים ללכת שלוש שעות לבאר. אף אחד מהם, בכל מקרה, לא התלונן כשהביאו מים ישירות אל הכפר. לכן, בעצם, להשתתפות של המקומיים בניסוח הרצונות שלהם לא הייתה יכולה להיות השפעה על התוצאה – הם עצמם לא ידעו. אם אחד מבני הכפר היה יוצא ללמוד הנדסה אזרחית וחוזר לכפר, גם הוא היה בונה להם מערכת כזו.

דווקא בגלל זה, אנשים מבחוץ שחוקרים את החברה לעומק היו, אולי, יכולים לתת התראה על התפקוד של החברה, ואולי היו יכולים לנטרל את הסיכון הכרוך בבניית מערכת מים עבורם. כשאמרתי את זה, בכיתה מלאה באנשים שהג'וב העתידי שלהם הוא לחקור חברות מתוך שאיפה להסביר לאנשים שחיים בחברות הללו דברים שהם עצמם לא ידעו עליהן, לא חשבתי שאני אומר משהו מזעזע במיוחד. וכדי לנטרל איזושהי ביקורת אפשרית על גזענות, התחלתי את דברי דווקא לגבי אנשים בחברה המערבית, שגם הם לא יודעים מה הם צריכים.

אבל כשעשיתי את הקישור לכפר הקטן, אותה סטודנטית פערה את פיה בתדהמה. היא הייתה מזועזעת לגמרי מדברי ומיד צעקה – “אתה מתייחס אליהם כמו אל ילדים קטנים!” ניסיתי להתווכח איתה, להראות לה שזו לא התנהגות של ילדים קטנים אלא של אנשים נורמליים לגמרי. אבל היא לא יכלה להסכים עם טענה שהחברה הקהילתית בעולם השלישי היא פחות ממושלמת בצורתה הטהורה. מעין גרסא עילגת כזו של הפרא האציל של רוסו (למרות שהיא הייתה הורגת אותי על השימוש במלה “פרא”, כמובן).

—

יש סיבה שאנשים לא בהכרח מבינים את הצרכים של עצמם או של החברה בה הם חיים. רוב הזמן, אין שום תועלת להבנה כזו, והיא דורשת כמות בלתי סבירה של זמן ומחשבה. בז'רגון המקצועי קוראים לזה cognitive misers – קמצני מחשבה: אנשים שמשקיעים מינימום מאמץ כדי לגלות מידע ולחשוב על דברים שלא מספיק רלוונטיים אליהם. המקום הראשון שנתקלתי במושג היה בספרות על התנהגות בוחרים. באופן אידיאלי, מבחינה חברתית, כל בוחר צריך לדעת כל מה שאפשר לדעת על כל מועמד וכל מפלגה, לשקול את מכלול המידע הזה אל מול ההעדפות האישיות שלו, ולהכריע עבור מי להצביע. אבל המחקר בתחום העלה לא רק שכצפוי, אנשים לא משקיעים זמן בחיפוש מידע על המפלגות השונות ומסתפקים רק במה שהם יודעים במקרה מכלי התקשורת שהם צורכים, אלא אפילו את הזמן הדרוש כדי לנסח לעצמם את ההעדפות שלהם עצמם הם לא טורחים להשקיע. במקום זאת, אנשים מצביעים לפי הרגלים, לפי נושא בולט אחד (מדיניות כזו או אחרת שעומדת על הפרק, למשל), אבל ממש לא לפי משהו שאפשר לקרוא לו שיקול רציונלי של הבעד והנגד של כל מפלגה ומפלגה.

זה לא בגלל שהם מטומטמים. להפך, זה בגלל שהם עשו חישוב נכון והגיעו למסקנה שהעלות של מציאת מידע נוסף על המפלגות השונות או על ההעדפות הפוליטיות שלהם לא פרופורציונלית למידת ההשפעה שלהם על התוצר של המערכת הפוליטית. הם קמצני מחשבה, כי הם מעדיפים לבזבז את המשאבים המוגבלים שלהם על משהו שיניב תוצאות משמעותיות יותר.

—

בטורונטו מתפרסם מקומון בעברית. הוא מחולק חינם, והתוכן שלו בהתאם. כשאני מעיין בו, לפעמים, בהתקפים של מזוכיזם, אני לא יכול שלא להתעצבן על הסטנדרטים העיתונאיים הירודים, על ערכי ההפקה הנמוכים, וגם, לעיתים קרובות, על ההטייה הפוליטית הבוטה של התוכן בעיתון. אשתי לא מבינה על מה אני מתעצבן. היא קוראת את זה, רואה את מה שאני רואה, אבל פשוט לא אכפת לה. אין לזה שום השפעה על החיים שלה, אין לה שום דרך יעילה להשפיע על זה, אז פשוט לא אכפת לה. אותו הדבר נכון לגבי קוראי העיתונים, ואותו הדבר נכון לגבי קוראי הבלוגים.

רוב הקוראים לא יודעים להבחין בין פוסט למאמר, בין טור דעה לכתבה. רוב הקוראים לא יכולים להבדיל בין ראיון פיקטיבי עם דמות מתוכנית טלוויזיה, לבין ראיון עם מנהל השקעות אמיתי. רוב הקוראים לא יודעים לזהות שרוב הכתבות וה”ידיעות העיתונאיות” שהם קוראים הן קופי-פייסט של הודעות לעיתונות, קומוניקטים יחצ”ניים ומסרים שיווקיים. לרוב הקוראים לא אכפת.

(מתוך הפוסט המקורי של רויטל)

לקוראים לא אכפת, כי אין להם דרך יעילה וממשית להשפיע על זה, ואין לזה השפעה מהותית על החיים שלהם. בין כה וכה הם צורכים את העיתון ואת הבלוגים כסוג של בידור. קריאה ביקורתית של התקשורת דורשת משאבים קוגניטיביים שאפשר לנתב למשהו קצת יותר משמעותי בחיים. להגיב למה שנאמר בתקשורת כדי לתקן זה כבר בכלל להלחם בתחנות רוח.

כשהם קוראים פוסט בבלוג של מישהו שממליץ על משהו, על רובם זה לא ישפיע יותר מקמצוץ. בשורה התחתונה של הגוף המפרסם קמצוץ ההשפעה הזה יכול להביא לשינוי כלשהו בשורה התחתונה, אבל כאדם בודד, אי אפשר לכמת את ההשפעה הזו, ואם אי אפשר לכמת אותה, אין טעם להתרגש ממנה יותר מדי. נו, אז שמעתי פרסומת בתשלום שהוצגה כדעה כנה של מישהו. איך זה משנה את החיים שלי? נו, אז הבלוגר שאני קורא עכשיו מבטיח בהן צדק שלעולם לא לקבל כסף או מתנות תמורת ביקורת. יופי טופי. איך זה מעניין אותי? אני בוחר את הבלוגרים שאני קורא לפי מידת העניין שהם מעוררים בי, או לפי הערך הבידורי של הפוסטים שלהם, או לפי גודל הציצים שלהן. מה שלא רלוונטי לחווית הקריאה שלי, כמו הקוד האתי של הבלוגר, או אופי המקור של כותב מדור הרכילות החביב עלי, פשוט לא מעניין אותי – אני מעדיף להשקיע את הזמן והמשאבים הקוגנטיביים שלי במשהו יותר מספק.

ועוד אומרת וצודק רויטל, שהיחידים שאכפת להם הם אלו שהנושא בעוכריהם. כך גיקים לעד לא יבינו למה לעזאזל אנשים משתמשים בחלונות ולא בלינוקס (גם אם אובונטו באמת יותר פשוטה להפעלה מחלונות, זה עדיין דורש עקומת למידה והשקעה ראשונית כלשהי, שכבר השקעתי בללמוד את מערכת ההפעלה הנוכחית שלי – וזה פשוט לא שווה לי את זה) או אפילו לא משדרגים את האקספלורר 6 שלהם לפיירפוקס, או במינימום לאקספלורר 7/8 (אותה סיבה בדיוק). כך חולי פוליטיקה כמוני לעולם לא יבינו איך אנשים יכולים שלא לזכור למי הם הצביעו בבחירות האחרונות(!), שלא לדבר על לפני זה. זה לא משנה להם, אז לא אכפת להם. זה לא כי הם מטומטמים שלא מבינים עד כמה זה חשוב, הם מבינים טוב מאוד שזה לא ממש חשוב, ולכן הם לא טורחים.

אז הציבור לא מטומטם, הוא פשוט קמצן, כי הוא יודע שהוא ישלם בכל מקרה.

#אינטרנט #ארס בלוגאיקה #דמוקרטיה #חברה #טלוויזיה ועיתונות #מדע המדינה #מציאות #שכנים

תגובות

רויטל סלומון · 2009-06-05 07:46:02

רק רציתי להגיד שבחלק מסוים מהמקרים, התגובות העידו על כך שאנשים לא קוראים טקסטים. קראתי על זה פוסט באיזה מקום, אבל אני לא זוכרת איפה. אנשים מרפרפים. וככה מגיעים מ”לרוב הקוראים לא אכפת” ל”הציבור מטומטם”. כי “הציבור מטומטם” זה משהו יותר זכיר ופופוליסטי, ונוח להתלבש עליו.

למה להתייחס לדקויות – אנחנו הרי יודעים למה באמת התכוונת! :)

הפוסט האחרון בבלוג של רויטל סלומון: האן סולו, בלש פרטי

‪CrazyVet · 2009-06-05 08:00:19‬

אולי לא קשור כל כך לאתיקה של בלוגרים, אבל מתחבר לי מאוד להתנהגות בוחרים.

ביום ראשון יש פה בחירות. יש לי זכות הצבעה ואני חושבת שחשוב להצביע בבחירות לפרלמנט האירופאי, אחרי הכל, הוא קובע לא פחות מהפרלמנט המקומי. יומיים לפני, אני עדיין לא יודעת למי להצביע, ולמען האמת, אין לי כח לעשות את כל המחקר המעמיק הזה כדי לגלות מה באמת כל מפלגה שווה. אני לא יודעת אם זה הזלזול שאני חשה כלפי רבים מהפוליטיקאים הספרדים (הימין הוא ימין, השמאל אינו שמאל, הירוקים אפילו לא מדפיסים על נייר ממוחזר, המפלגה נגד מלחמות שוורים נלחמת בטחנות רוח...), העצלות שבלחפש מידע באמת רלוונטי ועוד בספרדית או שילוב של שניהם.

זהו, התוודתי. אני, שבתחומים אחרים יכולה לחקור עד רמה מיקרוסקופית, לא ממש מסוגלת (או רוצה, היינו הך במקרה דנן) לחקור את הנושא הזה לעומק (אבל אני זוכרת למי הצבעתי בכל אחת מהבחירות בהן השתתפתי. המסקנה שלי היא, שאם אני מתנהגגת כך לגבי תחום כל כך חשוב (ושאני מודעת לחשיבותו), פלא שאחרים כל כך אדישים לעניינים פעוטים בהרבה?

הפוסט האחרון בבלוג של CrazyVet: רק רציתי לחלוק אתכם…

מודי תולשששש · 2009-06-05 08:08:23

כשרויטל אומרת “רוב הקוראים לא יודעים לזהות שרוב הכתבות וה”ידיעות העיתונאיות” שהם קוראים הן קופי-פייסט של הודעות לעיתונות, קומוניקטים יחצ”ניים ומסרים שיווקיים” היא לא אומרת “רוב הקוראים נהנים מקריאת קומוניקט יחצני כמו מקריאת כתבה אמיתית”.

כלומר “הציבור בור. ולכן לא אכפת לו”. שזה מאוד קרוב ל “הציבור מטומטם”.

חוץ מזה – מסכים איתך מאה אחוז, בפרט לגבי הכפר באפריקה (הייתי באפריקה, ונורא קשה להתייחס אליהם שלא כמו לילדים קטנים.)

אחת הצרות היא ש”הציבור מטומטם” היא יותר תוצאה מאשר סיבה. יש היזון חוזר של מוצר גרוע אשר גורם לחוסר אכפתיות, ומכאן לשוק המיועד למי שלא אכפת להם.

הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על קונספירציות

רויטל סלומון · 2009-06-05 08:53:14

מודי, גם אתה מכניס לי מילים לפה ומפרש פרשנות שגויה. לא אמרתי שהציבור מטומטם או בור.

אם מישהו קורא ידיעה שמריחה לו כמו קומוניקט או משהו יחצ”ני, יש דרכים פשוטות לבדוק את זה. אפשר לבדוק אתרי תוכן נוספים, לראות אם יש ידיעות בניסוחים זהים; אפשר לבדוק בגוגל; אפשר לעקוב אחרי בלוגרים שעוקבים אחרי תופעות כאלה ועוד. אבל רוב האנשים לא יטרחו לעשות את זה. לא כי הם טיפשים – כי זה לא משנה להם.

אתה יודע כמה פעמים שמעתי את המשפט “אבל ככה אמרו בעיתון” בדיונים על נכונותן של עובדות? עדיין יש כמויות עצומות של אנשים שחושבים שאם זה בעיתון אז זה נכון, אמיתי ומדויק. וגם אם תגיד להם שזה לא ככה, לא יהיה להם מספיק אכפת כדי ללכת ולבדוק את זה בעצמם.

ולא רק אנשים מהשורה. גוגל מוציאה את הצייטגייסט שלה, וכל בלוגרי העולם נעמדים דום ומצטטים את השטויות של גוגל כמו תורה מסיני. גם אחרי שכמה בלוגרים מצביעים על כך שהרשימה למעשה מפוברקת ואין לה משמעות, ואחרי שגוגל מודה בזה בעצמה, אף אחד לא טרח לשנות את הפוסטים המתלהבים מ”מילות החיפוש הכי פופולריות”. ואלה עוד האנשים ש”אכפת להם”.

הפוסט האחרון בבלוג של רויטל סלומון: האן סולו, בלש פרטי

מודי תולשששש · 2009-06-05 09:57:56

מכניס לפה? ציטטתי אותך במדויק (בעצם את דובי מצטט אותך), ואמרתי מה אני מבין מזה. את במפורש אמרת “רוב הקוראים לא יודעים...” לא “רוב הקוראים לא טורחים...”

אז אמי לא מאשים אותך ששינית את דעתך, שאת מתכחשת לדברים שאמרת, או משהו כזה. אלא שאת לא יכולה להתעצבן על כך ש”אנשים לא קוראים טקסטים”.

הנה את כותבת “יש כמויות עצומות של אנשים שחושבים שאם זה בעיתון אז זה נכון, אמיתי ומדויק”. בעיני, אנשים כאלה הם אידיוטים. מה שיותר מדויק הוא “יש כמויות עצומות של אנשים שחושבים שאם זה בעיתון אז זה יכול להיות נכון, ואין להם צורך לבדוק יותר לעומק”. זה אולי הבדל דק ולא משמעותי בעיניך, אבל יכול להיות שבעיני חלק מקוראיך הוא כן משמעותי, ומכאן התגובות החריפות.

הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על קונספירציות

רויטל סלומון · 2009-06-05 15:11:56

מודי, ציטטת אותי במדויק ואחר כך נתת לזה פרשנות משלך: “כלומר “הציבור בור. ולכן לא אכפת לו”. שזה מאוד קרוב ל “הציבור מטומטם”.“. אתה החלטת מה אמרתי, אחרי הציטוט עצמו.

העובדה שאנשים לא יודעים לזהות הבדלים בין קומוניקט וידיעה עיתונאית אמיתית לא נובעת מבורות, אלא מחוסר רצון לחפור בזה. כי ממילא לא קריטי להם. לא כי הם טיפשים. זה שאתה חושב שהם אידיוטים זה בסדר גמור, אבל אל תכליל את המחשבות שלך עליי.

הפוסט האחרון בבלוג של רויטל סלומון: האן סולו, בלש פרטי

נמרוד אבישר · 2009-06-05 15:22:27

@רויטל סלומון: חבל לטרוח. זו אסטרטגיה אצלו. הוא שם ציטוט, מפרש אותו, וכשמעירים לו על זה הוא אומר “מה, ציטטתי”. הוא עשה את זה לישעיהו לייבוביץ'. אין סיבה שהוא לא יעשה את זה לך.

הפוסט האחרון בבלוג של נמרוד אבישר: 1.6

בלוגוני אכפת לי » כותבים · 2009-06-05 22:21:47

[...] קישור לפוסט: זה שאני קמצן לא אומר שאני מטומטם [...]

מודי תולשששש · 2009-06-06 01:30:53

נמרוד, כל כך התגעגעתי אליך.

רויטל, “העובדה שאנשים לא יודעים לזהות הבדלים בין קומוניקט וידיעה עיתונאית אמיתית לא נובעת מבורות, אלא מחוסר רצון לחפור בזה. כי ממילא לא קריטי להם. לא כי הם טיפשים.” זה גם מה שדובי אומר, ואני מסכים איתכם לחלוטין. אני לא חושב שהאנשים האלה אידיוטים, בפרט כי גם אני כזה.

“יש כמויות עצומות של אנשים שחושבים שאם זה בעיתון אז זה נכון, אמיתי ומדויק” זה כבר דבר אחר לגמרי, ולא קשור בהכרח להבדל בין פוסט ומאמר, בין ידיעה וקומוניקט, בין כתבה ודעה: כולם יכולים להיות נכונים או לא נכונים. להאמין ש “אם זה בעיתון אז זה נכון” זה אידיוטי.

את לא רואה את ההבדל?

אז את יכולה לומר שלא הבנתי אותך נכון (מה שאמרת כבר קודם ואין לי שום בעיה עם זה), אבל כשאת מתלוננת “אנשים לא קוראים טקסטים”, תביני שאולי הם דווקא כן קוראים.

זה הכל.

ודובי: סליחה. זה ממש לא המקום לנהל את הדיון הזה ואתה מוזמן לגרש אותנו.

הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על קונספירציות

קישור אחד ושלוש וחצי הערות שקשורות בעקיפין לפרסום סמוי וקוד אתי לבלוגרים / הבלוג של רן יניב הרטשטיין · 2009-06-07 00:05:11

[...] קננגיסר התייחס לעיקרון הזה בפוסט שגיבה את העמדה של רויטל סלומון – לפיה קוד אתי לא [...]

שיר-דמע · 2009-06-07 08:31:36

“קמצני מחשבה” זה נהדר. וקיבלתי תשובה מעולה לכל אלה ששואלים אותי איך זה שאני עדיין תקועה עם אקספלורר 6.

הפוסט האחרון בבלוג של שיר-דמע:

עברית של רגע / זונה או שרמוטה · 2009-06-07 10:58:23

[...] וגעשה הברנז'ה הבלוגוספרית. על כל גבעה גבוהה ותחת כל URL רענן נכתבו פוסטי תגובה לרשימה של עידו קינן (פורסמה בווינט [...]

דובי · 2009-06-07 12:14:45

@שיר-דמע: לא, זה לא באמת תירוץ טוב. תוכנה מזעזעת, ומאוד מאוד קל לעבור לתוכנות חלופיות. אין לך שום תירוץ!

דרקונית · 2009-06-08 21:20:16

אכן אכן. בגלל זה אני תמיד קונה רק נוקיה עם מערכת ההפעלה של נוקיה ולעולם לא שום טלפון אחר, אפילו לא סימביאן וזה על אף שדווקא מאוד אכפת לי איזה מן טלפון יש לי ומה בדיוק הוא יודע לעשות. עכשיו לראשונה בחיי טרחתי והשגתי סימביאן, ולא סתם סימביאן אלא סימביאן 5. אז הוא אמנם הרבה יותר משוכלל מכל מה שהיה לי עד עכשיו אבל יוצא לי כל המיץ והסבלנות מלחפש איפה תוכנות מתחבאות בו ואיך לעזאזעל מתפעלים אותן. האם זה היה שווה את זה? ימים יגידו.

נמרוד אבישר · 2009-06-11 04:09:21

@דרקונית: סימביאן זו מערכת ההפעלה של נוקיה. אף פעם לא היה סימביאן 5, גרסה 5 של התוכנה עוד הייתה תחת השם הישן, EPOC. זה היה ב-1999. סביר יותר שרכשת מכשיר עם סימביאן 9.5.

הפוסט האחרון בבלוג של נמרוד אבישר: גוף ונפש, חומרה ותוכנה – בדרך אל אלן טיורינג בחדר הסיני

דרקונית · 2009-06-11 04:57:34

מערכת ההפעלה של נוקיה נקראת nokia os וסימביאן זה משהו אחר. נוקיה רכשו את סימביאן מתישהו ולכן כיום סימביאן נחשבת שלהם. ב”סימביאן 5” הכוונה שלי היא לסדרה 60 גירסה 5- מערכת ההפעלה שיוצרה במיוחד לטלפונים בעלי מסך מגע- ה5800 והN97

יעל · 2009-06-13 15:26:52

ההשוואה לאפריקה אינה מתאימה לנושא. קודם כל, כי מבט אחד באפריקה מבהיר שהסיוע המערבי, שיוצא פעמים רבות מתוך פטרונות להבין את צרכי המקומיים יותר טוב מהם, לא מגיע לידיים הנכונות או נופל בין הכסאות – למשל כשיש יותר מדי ארגוני סיוע שונים שלכל אחד דרך פעילות שונה משלו מול השלטון או רצון להבליט את התורמים (בניית מפעל למשל היא ויזואלית יותר מהשתתפות במשלוח תרופות). מערכת הבריאות של טנזניה היא דוגמא מצוינת כיצד השיפור המשמעותי נגרם כאשר התורמים כן שואלים לדעתם של המקומיים מה נחוץ להם, ותומכים ביוזמות של הממשל ולא מכתיבים לו את צרכיו מלמעלה. בנוסף, מערכת היחסים של תורם-קהילה היא שונה מזו של מפרסם-צרכן. אני מסכימה עם רויטל שפעמים רבות קהל הגולשים אינו מעמיק בקריאתו. הוא מרפרף ולא תמיד נוטה להבחין בין תוכן שיווקי לתוכן של ממש, ולעתים גם אם כן, לא אכפת לו – ראו הורים הרוכשים לילדיהם הרכים קלטות ילדים עמוסות בפרסום סמוי. נדמה שכל כך הלעיטו אותנו בשנים האחרונות בעודף פרסום ותכנים שיווקים שהציבור נוטה לראות בהם עניין שבשגרה ולא גורם מפריע.

איתי · 2009-06-21 21:50:54

פוסט מעולה!, לא שאני הולך להשקיע בו מחשבה.. אבל אחלה פוסט!

דן · 2009-07-27 07:32:46

מהפוסטים המעניינים יותר שקראתי לאחרונה. אחד הדברים שמעציבים אותי הוא שקשה לאנשים להבחין בין ביקורת לבין אבחנה. יואל ספוסלקי הרי אינו טוען שאנשים הם מטומטמים, הוא פשוט מאבחן שבעית הגדרת הצרכים וניסוחם היא מאוד מאוד קשה. “קמצני מחשבה” זה מונח מבריק, לדעתי. כולנו קמצני-מחשבה, ולכן אנחנו עושים כל מיני קיצורי דרך קוגניטיביים כדי לחסוך לאיתנו את המאמץ האינטלקטואלי. הדוגמה הכי בולטת היא עניין ה-“עקביות” – אם קיבלתי החלטה מסוימת פעם, אז כשאהיה באותה סיטואציה אקבל את אותה ההחלטה בלי לחשוב שוב על כל הפרמטרים, סתם כי “אם בחרתי בזה פעם אז כנראה שהיתה לי סיבה”, גם אם לא היתה. זה נכון במיוחד לגבי הצבעה בבחירות (לפחות לגבי, אני מתבייש להודות).

רשימה מלאה של “קיצורי דרך” יש כאן: http://en.wikipedia.org/wiki/Persuasion#Methods והיא מבוססת על ספרו המצוין של צ'אלדיני, Influence: the psychology of persuasion. קריאה מומלצת לכל אחד.

הפוסט הקודם: משה"מ למתרגל

הפוסט הבא: מנפלאות וויקיפדיה

אנחנו, האנשים המתוחכמים שמבינים את הרשת ואת הקשר בינה ובין העולם החיצון, אוהבים לצחוק לפעמים על כלי התקשורת המסורתיים ועל הפאניקות התקופתיות שלהם כשהם מגלים שדברים רעים שקיימים בעולם מגיעים גם לאינטרנט – מפדופילים בחדרי הצ'אט ועד טרוריסטים בפייסבוק. אבל איכשהו, כשזה מתקרב אלינו הביתה, אנחנו מתחילים להלחץ בעצמנו. כשאחד מאיתנו, הבלוגרים, עושה משהו שלא מתאים לתפיסה שלנו את עצמנו כ”בלוגוספירה”, מיד אנחנו מרגישים מעין צורך פטריוטי להגן על שמו הטוב של הבלוג. מיד אנחנו שוכחים שאין שום הבדל בין “בלוגר” לבין אחד האדם, ושאין שום דבר שאפשר להגיד על “בלוגרים” באופן כללי שהוא יותר ספציפי ממה שאפשר להגיד על “בני אדם” באופן כללי, חוץ מזה שהם כותבים בלוג.

הארוע הנוכחי הוא הגילוי (המעניין לכשעצמו) של עידו קינן בעין השביעית, שחברת פרסום מסויימת משלמת לבלוגרים כדי שיכתבו פוסטים חיוביים על הדברים שהם מפרסמים. אביעד איבחן היטב את תגובת היתר של חלק מהבלוגוספירה, שעיקרה חזרה לאותו דיון על קוד אתי לבלוגרים. אבל אביעד לא הלך מספיק רחוק. זה לא עניין של צביעות של הבלוגוספירה. זה פשוט שאנחנו שוכחים שוב ושוב שאין באמת חיה כזו, “בלוגר”.

זה לא שה”קוד האתי” של יהונתן הוא לא טוב או משהו, אלא שהוא מיותר לגמרי. 1 מדובר, אחרי הכל, ב”קוד אתי” לבני אדם. מדובר בהתנהגות מתורבתת כלפי מכרינו. האם אדם הגון ילך לבקר חבר שלו כדי לספר לו על נפלאותיו של מוצר חדש, תוך שהוא מסתיר מאותו חבר את העובדה שמשלמים לו על כך? כמובן שלא. יש הרבה אנשים שיעשו, ועושים, את זה, אבל אנחנו לא חושבים שצריך להרכיב תקנון אתי להתנהלות בין בני אדם.

אנשים עושים בעולם האמיתי הרבה דברים די מחורבנים בשביל כסף, אפילו מעט כסף, 2 והם יעשו הרבה דברים די מחורבנים בשביל כסף גם באינטרנט, כולל בבלוגים. מה שצריך זה לא קוד אתי לבלוגרים, אלא להתייחס לבלוגרים שמרמים אותנו כמו שנתייחס לחבר שמרמה אותנו.

אני רואה בכל מי שקורא את הבלוג שלי חבר. יש רבים, אני מניח, שאני בכלל לא מכיר, אבל מי שמוכן להקשיב לשטויות שלי הוא חבר שלי עד שהוכח אחרת. כאדם הגון, אני עקרונית לא משקר לחברים שלי בדברים שעשויים להשפיע עליהם באופן כלשהו. אני מתייחס לאנשים בכבוד. אני משתדל לא לסתום פיות לאנשים, אלא אם ממש מגיע להם. אני משתדל לתת קישורים למקורות שלי מתוך כבוד לאותם מקורות וכדי לתת לקוראי הזדמנות להרחיב בנושאים שמעניינים אותם. בקיצור, אני נוהג בדיוק לפי הקוד האתי לבלוגרים של יהונתן – רק שאני עושה את זה לא רק בשבתי כבלוגר, אלא בכל התנהלות שלי מול בני אדם אחרים.

וזה בדיוק העניין, שקוד אתי לבני אדם כבר יש לנו. עכשיו רק צריך להשתדל קצת יותר שהאנשים שגדלים בקרבנו יהיו בני אדם, והכל יהיה בסדר.

#אינטרנט #ארס בלוגאיקה #חברה #ישראליאנה #כסף #פרסומות #צרכנות #שכנים

הערות שוליים

  1. למעשה, יש בו ליקויים מהותיים. מה זה אומר "חובתו של הבלוגר היא לאמת"? ואם אני כותב בלוג פיקטיבי? או שסתם אני אוהב להמציא סיפורים? הבלוגר לא מחוייב לשום דבר. זה כל הפואנטה של בלוגים. שאפשר לעשות מה שבא לנו. ↩
  2. למעשה, יש אנשים שמוכנים לשלם כדי לשאת על עצמם מודעת פרסום של חברת אופנה כזו או אחרת ↩

תגובות

גורו יאיא · 2009-06-03 18:34:39

ובכל זאת, אדם שכותב בבלוג, קשה להעריך את הכנות שלו. כשחבר משקר לך, אפשר להיעזר בשפת גוף, אפשר להיעזר בדפוס התנהגות, והכי חשוב, אפשר להפסיק להיות חבר שלו, ולשקר לו בחזרה. כל הדברים האלה, הם על תקן לא אפשריים ביחסים בין בלוגר לקורא. לכן הקוד האתי של בלוגר, שונה מזה של אדם סתם.

הפוסט האחרון בבלוג של גורו יאיא: Why So Why So Serious?

שלא לומר · 2009-06-03 18:35:37

אני שמח להיות חבר שלך.

דובי · 2009-06-03 18:38:27

@גורו יאיא: נראה לי הרבה יותר קל להפסיק לקרוא בלוג מאשר לנתק קשר עם חבר.

שי · 2009-06-03 20:07:36

זה פוסט נהדר.

וגם אני שמח להיות חבר שלך.

הפוסט האחרון בבלוג של שי: אל תקראי את הפוסט הזה

אור ברקת · 2009-06-03 20:19:24

hear hear

ניסחת טוב גם את דעתי.

הפוסט האחרון בבלוג של אור ברקת: עושים את העבודה בשבילכם

יהונתן · 2009-06-04 05:42:54

דובי, לך ולי ברור שחייבים להתייחס בצורה הזו לבני אדם. ברור לנו גם שאנשים הגונים לא צריכים מסמך כזה. מה שאני הצעתי הוא הסכמה וולונטרית להגדרה של קהילה וירטואלית. צריך דרך להבדיל בין בלוגר שמוכר את עצמו למי שלא. ‏ וכן, גם לי יש חברים שמחלת השיווק הרב שכבתי הרעילה אותם וניסו להסביר לי למה לקנות. יש לי גם חברים שמקבלים כסף עבור כתיבה מסחרית, אבל בשום מקרה הם לא מסתירים את זה.

מודי תולשששש · 2009-06-04 07:35:21

חוקים זה למי שלא הפנים.

הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על קונספירציות

אקלקטיקה אהובתי » תוכן גולשים, למען השם! · 2009-06-04 13:39:43

[...] על משקל הקוד האתי של עיתונאים. אני מסכים מאד עם דובי קננגיסר ועם נעמה כרמי על הסיבות למה קוד כזה הוא מיותר, אבל אני [...]

ניקי · 2009-06-04 17:17:57

תודה. מדוייק מאוד ונוגע במה שמטריד אותי מאז קראתי את התחקיר של עידוק.

ותודה על ההתייחסות החברית :)

יוסי קולסניקוב · 2009-06-04 22:46:05

היי דובי!

אני מסכים איתך שלא צריך קוד אתי לבלוגים, זה פשוט קצת יוציא את הכיף מכל העניין. “קוד אתי” עלול להגדיר כל מיני דברים שחלקנו לא ירצה שיוגדרו ולפני שאתה יודע, יש לך ועדת אתיקה שהתפקיד שלה הוא לצנזר בלוגים. זה דבר שלא ניתן לאכוף בבלוגים עצמאיים, אבל בבלוגים באתרים כמו ישראבלוג, בלוגר וכו' עלול להיות מטרד מאוד לא נעים עבור כותבים רבים.

דובי · 2009-06-04 22:51:24

יוסי, אף אחד לא מדבר על ליצור קוד מחייב, אלא משהו וולונטרי. אני לא חושב שקוד אתי וולונטרי הוא בהכרח דבר שלילי או חסר ערך, אבל במקרה של בלוגרים, כאמור, אני לא חושב שיש מקום לכך.

יוסי קולסניקוב · 2009-06-04 23:17:26

קוד התנדבותי זה נחמד, עד שמישהו מציע לך מספיק כסף כדי להתעלם ממנו. יש כאלה ש-150 ש”ח מספיק להם כנראה, יש כאלה ש-500 יעשו את זה בשבילם. אם ישלמו לי כמה אלפי שקלים בשביל פרסומת סמויה בבלוג שלי, סביר מאוד שאסכים, אם כי סביר להניח שאשבר מתישהו ואכתוב על זה. רוב הקוראים שלימכירים אותי מספיק טוב לדעת אם אני כותב משהו מטעם או לא (בינתיים לא).

מה עם YNET, למשל? חצי מהכתבות שלהם במדורים השונים הן כתבות-מטעם, פרסומות סמויות. למה לא להתרעם על זה?

הפוסט האחרון בבלוג של יוסי קולסניקוב: טלולה בת חמישה חודשים

לא שומעים! » זה שאני קמצן לא אומר שאני מטומטם · 2009-06-05 00:40:56

[...] הדיון בנושא הקוד האתי לבלוגרים, נתקלתי בתגובה אחת לפוסט של [...]

פרסומת סמויה למקאן אריקסון? | הצלחת המעופפת – לא מדע בדיוני · 2009-06-05 23:38:40

[...] איזו המולה והתרגשות! האינטרנט כמרקחה! [...]

עברית של רגע / זונה או שרמוטה · 2009-06-07 10:58:08

[...] האחרון רעשה וגעשה הברנז'ה הבלוגוספרית. על כל גבעה גבוהה ותחת כל URL רענן נכתבו פוסטי תגובה לרשימה של עידו קינן [...]

הפוסט הקודם: פדופילופוביה

הפוסט הבא: משה"מ למתרגל