ראש הממשלה: מה נשמע בעולמך, בעולם הערבים?

היועץ לענייני ערבים: נכנסתי לעבודה.

רה”מ: יש טענות למדינה?

יוע”ע: הכלכלה – טוב. אף פעם לא היה כל-כך טוב. הם טוענים שיש הפליה ציבורית של החברים וזה אמת. זו יותר בעיה סוציאלית מאשר לאומית. הציבור מפלה אותם וזו אמת. אלפים מחפשים חדר בחיפה ובתל-אביב...

יועץ כללי לרה”מ: במקום שיש בחורה בבית – לא רוצים שיפגש אתה.

יוע”ע: זאת שוב אותה הבעיה שחוזרת ונישנית.

רה”מ: אז מה טוען הממשל?

יוע”ע: הם טוענים שאחרי 17 שנה – הגיע הזמן שהאזרח הערבי לא יראה בוגד. אין שום הצדקה ואין שום סיבה שערבי בנצרת שרוצה לנסוע לבקר את אחיו בטבריה, או – כאשר נוסע הערבי לכל מקום הוא מורד והוא צריך לקבל רשיונות יציאה כשנוסעים לבקר מישהו.

י”כ: זה קורה.

יוע”ע: הם אומרים: אנו מבינים שמדינת ישראל נמצאת במצב רגיש. אנו לא מבינים מדוע צריכים יום-יום להזכיר לנו ולהרגיז אותנו – שאנו נחותי-דרגה. לזה מתווספת המציאות. ... זה מאד מרגיז את האינטליגנציה ודעתי – מבחינה בטחונית אין שום הגיון בדבר.

לאורך חצי דצמבר ישבתי בגנזך המדינה וחיפשתי חומרים עבור הדוקטורט שלי. עכשיו אני ממיין אותם ומעבד אותם. זו הסיבה שאין לי כל כך פנאי, לצערי, לעדכן את הבלוג – למרות שיש הרבה דברים להגיד. אבל מה שהכי עצוב לגלות זה כמה מעט השתנה, ועד כמה מה שהשתנה השתנה, במקרים רבים, לרעה.

#גזענות #זכויות #חברה #יאוש #ישראליאנה #מציאות #ערבים #פוליטיקה

הפוסט הקודם: כשנתניהו הוא עלה תאנה

הפוסט הבא: האם לשלול אזרחות מערבים שמשתפים פעולה עם ארגוני טרור?

קטסטרופות הן ארועים חריגים, כאלו המתרחשים אחד לפרק זמן ארוך, גובים מחיר גבוה ומושכים תשומת לב רבה. קטסטרופות הן בסיס גרוע להפליא למדיניות ציבורית.

בעקבות השריפה קוראים רבים להתפטרות האחראים למחדל. רבים מהמעורבים אכן ראויים לפיטורין, אך לא בגלל השריפה ותוצאותיה, אלא בגלל כל אותם מחדלים קטנים שעל קיומם ידענו עוד קודם לכן, וחוסר המזל שבעצם הקטסטרופה לא שינה דבר אודותיהם.

אין זה ראוי לפטר את האחראים בגלל הקטסטרופה, משום שהדבר יוביל לקטסטרופוקרטיה. אפשר לתאר שני זנים של קטסטרופוקרטיה – האקטיבית והפאסיבית. הקטסטרופוקרטיה האקטיבית, יותר אידאל מאשר משטר שאפשר לזהות אותו איפשהו, היא אותה מדינה שכל מעשיה מכוונים לתסריט הגרוע ביותר. כל תקציביה נשפכים על חיסונים מפני מגיפות פוטנציאליות, על סופר-טנקרים לכיבוי שריפות ענק, על בתי חולים ענקיים לטיפול בארועים רבי נפגעים ועל חיזוק בניינים שימנע נזק מרעידות אדמה בעוצמה 9 בסולם ריכטר. בקטסטרופוקרטיה האקטיבית אף אחד לא ימות אף פעם מקטסטרופה, אבל מדי יום אנשים מתים ממחלות רגילות שלא נשאר יותר כסף כדי לממן את התרופות להן, משריפות קטנות שאין כסף כדי לממן את הכבאיות הסטנדרטיות כדי לכבות אותן, מרציחות קטנות שאין די כוח שיטור רגיל כדי למנוע אותן, ומתאונות דרכים בנאליות שלא נשאר די תקציב תשתיות כדי לצמצם את נזקן.

הקטסטרופוקרטיה הפאסיבית היא זן נפוץ הרבה יותר – זו המדינה שתמיד נלחמת את המלחמה הקודמת. זו ארה”ב שבונה מערך עצום של בידוק בטחוני בנמלי תעופה כי פעם אחת קבוצה אחת ניצלה מטוסים כדי לעשות פיגוע; שמכריחה את כולם להוריד את הנעליים, כי פעם אחת מישהו ניסה להבריח חומרי נפץ בנעליים – עד שהם גילו שמישהו ניסה להבריח אותם בתחתונים, אז עכשיו בודקים גם אותם. זו מדינת ישראל שתמהר להשקיע עכשיו בצי של סופר-טנקרים כדי למנוע את הקטסטרופה הבאה, בתנאי שהיא תהיה אותה קטסטרופה בדיוק.

אלו שקוראים לפיטורי שרים וראשי ממשלה משום שלא מנעו את הקטסטרופה קוראים בעצם לקטסטרופוקרטיה. משום שקטסטרופות לא ניתן לחזות, הרי שמדובר בסוג של רולטה רוסית. ברולטה רוסית יש רק שתי אסטרטגיות שניתן לנצח איתן: להמר, או לא לשחק. להמר, משמעו לא להשקיע במניעת הקטסטרופות ולקוות שהן לא תתרחשנה בקדנציה שלך. לא לשחק משמעו להשקיע משאבים בלתי סבירים כדי למנוע קטסטרופה שהסבירות להתרחשותה נמוכה. אלו שתי האסטרטגיות היחידות שעומדות בפני שר שיודע שהעילה היחידה לפיטוריו היא קטסטרופה.

אין לי מושג מה הסטטיסטיקות לגבי נזק משריפות בישראל – לא הצלחתי למצוא נתונים על פני זמן בשום מקום – אבל לאור מצבם המדולדל של שירותי הכבאות, אפשר רק לשער שהדפוס אינו חיובי. אבל אין מי שיספר לנו על זה, כי אף אחד בכלי התקשורת לא חושב שזה מספיק חשוב. ואין מי שיפעל על בסיס המידע הזה, כי גם כשהכבאים שבתו, לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת, ובטח שאף אחד לא קרא להתפטרותו של אף אחד. אבל לכל אחד מאיתנו יש הרבה יותר סיכוי להפגע מסתם שריפה קטנה בתוך העיר מאשר מקטסטרופה בכרמל. גם בשריפה הזו, הרי, רובם המוחלט של ההרוגים הם תוצאה של מזל רע, ולא דבר מה שהיה מחוייב המציאות בשל השריפה. האם בלא ההרוגים באוטובוס עדיין היינו דורשים את ראשו של ישי על מגש? ואם לא – למה לא? שהרי מה שצריך להנחות אותנו הוא טיב המדיניות, ולא מזלו הטוב או הרע של השר האחראי.

יש הרבה סיבות לדרוש את התפטרותו של ישי, ויש הרבה סיבות טובות לרצות בנפילתה של הממשלה הנוכחית. אף אחת מהן אינה קשורה ישירות לקטסטרופה. אף אחת מהן לא השתנתה בעקבות הקטסטרופה. וחשוב מכך: אם העילה להתפטרות הממשלה תהיה הקטסטרופה, הרי שבסיבוב הבא נקבל את אותה הממשלה בדיוק, שהרי הבעיה לא הייתה במדיניות, אלא בחוסר המזל. אם המבקשים את ראשו של ישי לא יצליחו — ואיך יצליחו אם מעולם לא ניסו? — לשכנע את המצביע שהמדיניות עצמה היא בלתי ראויה, שהבעיה אינה בקטסטרופה אלא ביום-יום, הרי שכל שישיגו בהתפטרות הממשלה יהיה בזבוז כספי משלם המיסים על מערכת בחירות חדשה ומיותרת שלא תביא לכל שינוי.

#Uncategorized #אהוד ברק #בחירות #דמוקרטיה #יאוש #נתניהו #פוליטיקה #ש"ס

הפוסט הקודם: מי רוצה לגור ליד שמאלני?

הפוסט הבא: (עוד) רנדומליות יצירתית

ליאומה של מדינת ישראל

אבל זה רק חצי מהסיפור. מזה זמן מה, אך באופן בולט במיוחד בתקופה האחרונה, משנתו של מאיר כהנא עוברת רה-הביליטציה בציבוריות הישראלית. למעשה, החזרתו של כהנא לקהל ישראל היא סופו של תהליך (או, אם להיות יותר פסימי, חלק מתהליך) ארוך שישראל עוברת בעשרים-שלושים השנים האחרונות. המילה העברית המתבקשת לתיאור התהליך שאני רוצה לתאר תפוסה כבר – הלאמה. כדי לא ליצור בלבול, אני אקרא לתהליך הזה “ליאום”. ישראל במשך מחצית חייה הראשונה, עשתה מאמצים ניכרים להבדיל בין מנגנוני המדינה לבין המנגנונים הלאומיים שלה. כדי לשמור על לגיטימיות כדמוקרטיה מערבית, המנגנון הממשלתי של ישראל היה חייב להיות א-לאומי עד כמה שאפשר. לשם מטרה זו ישראל ניצלה שורה של ארגונים והסדרים שהיו קיימים עוד לפני הקמת המדינה, ובמקום להפוך את הפונקציות שלהם לחלק אינטגרלי מתפקוד המדינה כמו בכל מקום אחר, המדינה העבירה חוקים שנתנו לארגונים הללו סמכויות חריגות. כך, הסוכנות היהודית היא היחידה המורשה לסנן מהגרים לישראל (על בסיס חוק השבות – כאשר מבחינה פרקטית, אי אפשר להגר למדינה בכל דרך אחרת); קק”ל היא בעלת קול מכריע בטיפול באדמות המדינה; ומתן סמכויות מלאות בענייני אישות לבתי הדין הדתיים של כל קבוצה דתית, מה שמאפשר למדינה למנוע נישואי תערובת בלי צורך בחוק שיאסור על העניין. בכל המקרים מדובר היה בשימוש בתשתית קיימת ולא בהמצאה חדשה של המדינה, אבל לפעמים גם אי-שינוי המצב הקיים זו פעולה מכוונת. בעיקר כשמקימים מדינה.

ישראל של התקופה הראשונה הקפידה להבהיר שאין ליהדות כדת מקום מיוחד בה. המשרד הממשלתי הרלוונטי היה “משרד הדתות”. אולי אחד הסממנים הבוטים של שיאה של התקופה השניה, הנוכחית, הוא בשם שניתן למשרד זה כשהוקם מחדש לפני שנתיים לאחר פירוקו ב-2003: המשרד לשירותי דת.

ישראל, אם כן, ניסתה לקיים שני מסלולים נפרדים ונבדלים: בניית-עם יהודי, על בסיס הגדרה נטולת-טריטוריה; ובניית-מדינה ישראלית, על בסיס הגדרה נטולת-לאום. מובן כי היו, למרות הכל, נקודות מגע. חלק מבניית-העם הייתה חיזוק הקשר בין אותו עם לבין מולדתו ההיסטורית-מיתולוגית ¹, ומטרתה של בניית-המדינה הייתה יצירת מקום בטוח עבור אותו עם. אך בשם המטרה של שמירת הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, שימרה המדינה את ההפרדה בין שני המסלולים הללו עד כמה שניתן.

7א

כדאי להתעכב לדקה על משמעותו של סעיף 7א, מכיוון שהוא אנטי-דמוקרטי בשני אופנים, האחד ברור ופשוט, והשני אירוני. מדוע יש בעיה מבחינה דמוקרטית בדרישה להגדרת המדינה כ”יהודית” כתנאי להתמודדותה של רשימה בבחירות, אני מאמין, קל לכולם לראות. לאזרחי המדינה צריכה להיות הזכות להגדיר את המדינה בעצמם. אפשר להגדיר מדינה כמדינת לאום מסויים, אבל אי אפשר לשלול מהאוכלוסיה את הזכות לשנות את ההגדרה הזו אם יחפצו בכך.

אבל הדבר נכון לא פחות לגבי הדרישה להגדיר את המדינה כ”דמוקרטית”. המדינה היא דמוקרטית לא משום שדמוקרטיה היא ערך, אלא משום שמוסדות המדינה הם דמוקרטיים. אם שינוי מוסדות המדינה נמצא מחוץ למשחק הדמוקרטי, הרי שהמשחק הדמוקרטי פגום מהיסוד – כל מטרתה של הפוליטיקה היא שינוי מתמשך של מוסדות המדינה. בין כה וכה, דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים בכח. אם הציבור אינו תומך בדמוקרטיה, היא לא תוכל לשרוד. הרעיון הקלוקל של דמוקרטיה מתגוננת מפספס את הלקח האמיתי של רפובליקת ווימאר: אי אפשר לכפות דמוקרטיה. הסיבה שווימאר נכשלה, בניגוד למה שמלמדים אותנו בתיכון, אינה “יותר מדי דמוקרטיה”, אלא פחות מדי תמיכה ציבורית בדמוקרטיה. חוק שאוסר על התמודדות בבחירות מטעם מי שמתנגד לדמוקרטיה הוא, לפיכך, אנטי-דמוקרטי. מי שתמך בחוק הזה, על פי החוק עצמו, היה צריך להיות פסול מהתמודדות בבחירות.

ליאומה של מדינת ישראל על בסיס ההגדרה החדשה שסיפק סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת התבצע בשני שלבים. בשלב הראשון פורש החוק בציבוריות הישראלית כ”יהודית אך דמוקרטית”. כלומר, ממדינה שהיא סתם דמוקרטית, ישראל הפכה במוצהר למדינה בעלת זהות יהודית מובהקת, אך הזהות הזו הוגבלה על-ידי עקרונות דמוקרטיים (ומכאן שיש ניגוד בין, לכל הפחות, גרסאות מסוימות של היהדות, לבין הדמוקרטיה). בשלב השני, אחרי שה”יהודית” השתרשה מספיק בשיח הלגיטימי והתקבלה גם על הקהילה הבינלאומית, הפרשנות הפכה להיות “קודם יהודית, ואז דמוקרטית” – כלומר, הדמוקרטיות של המדינה מוגבלת על-ידי היותה מדינה יהודית. מאותו הרגע, המאבק נסוב סביב ההגדרה של “יהודית”. מכיוון שלא נותרה עוד המגבלה של “יהדות תואמת-דמוקרטיה”, אפשר היה להגדיר יהדות באיזה אופן שרוצים.

כהנא וערפאת

בשלב הזה אני מקווה שכבר ברור מדוע סעיף 7א הכניס את כהנא לחוקי המדינה – לא כהנא האמיתי, זה של מדינת ההלכה, אלא כהנא-זוטא, זה של “ערבים החוצה”. כהנא חזר פעמים רבות על הסיסמא “או כהנא, או ערפאת”. הפתרון של הציונות המיינסטרימית היה “כהנא וערפאת”: המדינה תוכל להיות מדינה יהודית בלי סכנה משמעותית לקיומו של הרוב היהודי בה (ובלי, מאידך, לאבד את הלגיטימציה הדמוקרטית, לה בז כהנא האמיתי), רק אם תוקם מדינה פלסטינית נפרדת.

כך אומץ הרעיון של “שתי מדינות לשני עמים” מהשמאל של חד”ש למיינסטרים הישראלי. לא משום שהציונות אימצה את ניתוח המציאות של השמאל הרדיקלי דאז, אלא משום שהיא חיפשה גורם מאזן לכניסתו של הכהניזם לתוך החשיבה הישראלית. החלק החד”שניקי של הפרדיגמה החדשה לא הצליח להתפתח יותר מדי: הדמוקרטיה עדיין נמצאת במקום שני אחרי היהודיות, ולכן בכל מאבק בין “כהנא” לבין “ערפאת”, כהנא מנצח. ³ אבל הכהניזם המשיך להתחפר בתוך התפיסה הישראלית

כהנא צדק

ניתוח המציאות של השמאל הרדיקלי בשנות ה-80 כפי שאומץ על-ידי המיינסטרים הישראלי בשנות ה-90, זה שקרא למדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל בשם “שתי מדינות לשני עמים” הוא ניתוח חסר, חלקי. לעומת הזאת, הניתוח של כהנא לפיו יהודית ודמוקרטית אינם יכולים לדור בכפיפה אחת בלי שאחת תוגבל על ידי האחרת, מתאר את המצב הישראלי בשלושים השנים האחרונות בצורה מדוייקת.

כהנא הציג שתי אלטרנטיבות בפני הציבור הישראלי, אלטרנטיבות שבאופן אירוני הן אלו ששימשו לשלילת זכותו להתמודד על מקום בכנסת, בטיעון כאילו ניתן לשלב ביניהן בלי כל סתירה. יהודית, או דמוקרטית; מדינה אתנית, או מדינה ליברלית. הניתוח של כהנא היה מדוייק, אך יש לזכור כי הבחירה בין שתי האלטרנטיבות, גם על פי כהנא עצמו, אינה נובעת מתוך הניתוח עצמו – הניתוח אדיש לשתי האפשרויות – אלא מתוך האידאולוגיה של הבוחר. זו הסיבה שכהנא ראה לנכון לפעול לחיזוק הזהות היהודית של אזרחי ישראל, משום שידע שאזרחים בעלי זהות יהודית ונטולי תפיסה ליברלית יהיה אזרחים שיבחרו באלטרנטיבה היהודית, בעוד שאזרחים רחוקים מהיהדות וקרובים למערב יבחרו באלטרנטיבה הדמוקרטית. אלו גם קווי המחנה המתקיימים כיום, וזוהי הסיבה שהמחנה הדמוקרטי כה קטן בישראל, וגם אז לוקה בסתירות פנימיות קשות.

האם ישראל עוד יכולה לשנות כיוון? לא ברור. בעיקר לא ברור אצל מי נותר הרצון לשנות כיוון. נדמה כאילו נכנסנו לסחרור, למערכת של היזון חוזר שמגבירה את עצמה עד לשיא הבלתי נמנע. הדרך היחידה שאולי אפשר לשמור עוד על תקווה היא להתלות באותם ניצוצות ליברליים שקיימים בקרב חלקים גדולים באוכלוסיה ולפעול להגדלתם לכדי אש בוערת. איך עושים את זה בלי שום כוח פוליטי? אין לי מושג.

#אלימות #דו-לאומיות #דמוקרטיה #דת #זכויות #חינוך #יאוש #ישראליאנה #לא פופולרי #לאומיות #לאומנות #ליברמן #מציאות #פוליטיקה #ציונות

הפוסט הקודם: נפקדים נוכחים: על הטיות בחירה בחשיבה רציונלית

הפוסט הבא: בפוסט זה: תמונה של מוחמד

הארץ: ארבעה נהרגו, בהם שלושה ילדים

טמקא: שלושה ילדים נהרגו

הכיצד? הרביעי הוא ערבי, אז (ממש מילולית) לא סופרים אותו.

#טלוויזיה ועיתונות #יאוש #ישראליאנה #מספרים #פלסטין #קצרצרים #תמונות

הפוסט הקודם: יהודי, אוהב דמוקרטיה?

הפוסט הבא: ספרי לימוד(?)

‫חזרתי מטיול עם המשפחה וההורים לחופיו הדרומיים של הג'ורג'יאן ביי (המפרץ הג'ורג'יאני?), חלק מאגם הורון. פרט מתמונה אחת מתוך אינספור תמונות מרהיבות שצולמו במהלך הטיול אפשר לראות עכשיו בראש הבלוג (כמו גם את השינוי הבלתי נמנע של הטאגליין של הבלוג). אם מישהו צריך המלצות על מסעדות מצויינות (ובית קפה זוועתי אחד) באזור אוון סאונד ו/או מיפורד, שיבקש.

בלי קשר, הנה קטע מתוך ספר שקראתי היום. הספר נקרא The Emergence of Binational Israel, בעריכת אילן פלג ואופירה סליקטר. הקטע הוא מתוך המאמר המסכם, מאת אילן פלג, Epilogue: The Future of Binational Israel – Beyond the Winter of Discontent. ‬

If Israel remains a binational society without becoming a binational polity its future could be put in jeopardy. Inevitably there will be growing tension between a fastly shrinking Jewish majority and an equally fastly growing Arab minority, tension accompanied by ocassional terrorist attacks, flare-ups along the borders, and severe criticism of Israel from the world public opinion. The binational reality would likely turn Israel into an increasingly conflict-ridden society, less liberal, tolerant and democratic.

Above all, binationalism could strengthen Israeli psychological complexes – along with Arab complexes – making a peaceful resolution of the conflict even less likely. Since continued Israeli control over the territories will necessarily result in harsh criticism from the rest of the world, it will reinforce the sense of many Israelis that Israel is once again alone in a hostile world... The particularist camp in Israel would be strengthened if the occupation continues. Coercive binationalism is a Gordian knot which ought to be cut in a painful operation; if the knot is not severed, it will become increasingly tight until it may choke everyone involved.

A future, Israeli binationalist state will probably be characterized by increasingly severe waves of internally generated violence, a protracted civil war of a sort with lows and ebbs ... a low-intensity conflict where the front is nowhere and everywhere... On the one side of the uncertain fence in this internal conflict will be a popular army, the IDF ... now with an increasingly controversial role. In a future, protracted conflict with the civilian population on the West Bank and Gaza Strip soldiers and officers of the IDF will have more intense moral doubts, feelings that must filter into the Israeli society as a whole...

If the Israeli political leadership will be determined to keep the control over the territories at any cost, it will have to adopt Draconian means. The [Shin Bet]... will have to intensify its actions... it may be decided to use heavily the Border Police... Yet, even [this] is unlikely, in the long run, to shield the Israeli population from the events in the territories.

...

Many Israelis and Israel's supporters will tend to deny the internal nature of the evolving conflict; as a psychological mechanism, the term “civil war” will remain unacceptable. In frustration, accusations will be aimed at the PLO, the internal and international media, and above all the “world” who refuses to understand the security imperatives imposed on Israel. These accusations would be accompanied by harsher measures, mostly measures designed to impose collective punishment on the restive Palestinian population.

...those in Israel determined to maintain control over the territories at any price are likely to find numerous explanations, excuses, and rationales in order to convince others that the conflict is easily treatable. The growing violence would be described as “passing wave” ... committed by masses who have been incited by religious preachers or outside manipulators ... assisted or even manufactured by internal traitors (the press, the “leftists”, PLOnicks or Ashafists), and made possible by the incompetence of the leadership...

הספר יצא לאור ב-1989.

‬

‫#דו-לאומיות #דמוקרטיה #חברה #יאוש #ישראליאנה #מציאות #פוליטיקה #צבא #קנדה #תמונות‬

הפוסט הקודם: מסע ההפחדה כנגד עינת וילף והמאבק לצמצום הריכוזיות במשק

הפוסט הבא: הידעת? התלמיד הוא אדם

חה”כ עינת וילף ביקשה להפיץ את המכתב שלהלן, ואני מסכים שחשוב. אז הנה.

שלום חברים,

בימים אלה הצוות ואני שוקדים על העדכון לשנה החדשה, אך התפתחויות מעניינות הביאו אותי לשלוח אליכם עדכון מיוחד זה. לאחרונה נעשה נסיון שקוף ועלוב להפחיד אותי ולגרום לי לסגת מהמאבק לצמצום הריכוזיות במשק. אין בכוונתי להיכנע לנסיונות אלה ואמשיך להלחם. כדי לשתף אתכם בכוחות הפועלים מאחורי הקלעים בתחום זה, אגולל בפניכם את סיפור המעשה:

מזה כמה חודשים אני עובדת בשיתוף פעולה עם עו”ד דרור שטרום, הממונה לשעבר על ההגבלים העסקיים ופרופסור אבי בן-בסט, לשעבר מנכ”ל משרד האוצר, על הצעת חוק להגברת התחרותיות במשק (לעיון בהצעת החוק). הפנייה אלי לניסוח וקידום החוק נעשתה על רקע הניסיון שלי בעולם העסקי והיכרותי עם תחום הפירמידות העסקיות. לאחר כמה חודשי עבודה התגבשה הצעת החוק. לשמחתי זכיתי לתמיכה רבה בהצעת החוק ויחד איתי הצטרפו כיוזמים וחותמים כמחצית מחברי הכנסת שאינם בממשלה.

בעקבות הצלחת ההחתמה, ביקש עיתון דה מרקר לערוך ראיון איתי בנושא זה. בעקבות הראיון שעסק כולו בהצעת החוק ובתפישת עולמי הכלכלית היתה פנייה לעשות ראיון נרחב יותר שישמש את “דה מרקר וויק”. הראיון הנרחב שהיה מקצועי מאוד (כל הציטוטים וכל העובדות במאמר מדוייקים) זכה לתגובות חמות.

אך כפי שהזהירו אותי רבים בעקבות הראיון, הנסיונות לקעקע אותי לא איחרו לבוא:

לפני כמה ימים התקבלה בקשה תמימה להתראיין לגל”צ בנושא הריכוזיות. הראיון התקיים עם דודי תדמור, שלמרות עברו המפואר כממונה על ההגבלים עסקיים, משרת היום את משפחת עופר, ששולטת על כמה ממשאבי הציבור החשובים ביותר באמצעות מבנה הפירמידה. אין ספק שהייתי צריכה להמנע מלהתראיין אצל מי שמפת האינטרסים שלו מנוגדת למאבק בריכוזיות. ואכן, הראיון היה מגמתי וניכר היה שלמראיין אין עניין לקיים דיון ענייני ואינטלגנטי בנושא הריכוזיות והצעת החוק. כל אמירה שלי נתקלה בהמהום ספקני וברור היה שהראיון נערך במטרה לגרום לי לחשוש לעסוק בנושא ולהתבטא לגביו.

אך בכך לא היה די. היום בצהריים קיבל הדובר שלי טלפון מכתבת בגלובס שפתחה את השיחה כך: “גילוי נאות: מאז שהתפרסמה הכתבה על עינת בדה מרקר העורך שלי מחפש אותה. בדקנו וניסינו למצוא כמה דברים. מצאנו שהיא לא היתה בכנסת בזמן ההצבעה על חוק שכר מינימום. ביררנו והסתבר שהיא היתה במשלחת רשמית מטעם הכנסת וגם בדקנו במזכירות הכנסת והיא היתה מקוזזת. ביררנו במשרד של עמיר פרץ (יוזם ההצעה) והם אמרו שהכל היה בסדר ומקוזז, אבל העורך שלי מתעקש לתאר אותה כמי שנמלטה מההצבעה. האם תוכלו למסור לי תגובה?”

לגלובס נמסרה התגובה הבאה: “ח”כ וילף נענתה לבקשתו של יו”ר הכנסת, ח”כ רובי ריבלין, להשתתף במשלחת אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-גרמניה לברלין, ולתרום למאמץ ההסברה הלאומי ולמלאכת ייצוג הכנסת בפני עמיתיה בגרמניה. ההשתתפות במשלחת נקבעה שבועות רבים מראש ותואמה על ידי מחלקת קשרי החוץ של הכנסת, עוד בטרם פורסם סדר היום של מליאת הכנסת לשבוע זה. בהתאם לנהוג, ח”כ וילף דאגה מראש לקיזוז עם אחד מחברי האופוזיציה בשעת ההצבעות על חקיקה פרטית”.

בנוסף גם נמסרה התגובה הבאה מטעם יו”ר הכנסת, שלא הוכנסה לכתבה: “ח”כ עינת וילף היא נכס יוצא מן הכלל לכנסת, היא הפכה לשליחה חשובה של הכנסת והיא עושה עבודה בלתי רגילה”.

אמרנו גם לכתבת שאיננו מבינים מדוע הם מתעקשים לעסוק במשהו שאין בו דבר, במיוחד לאור העובדה שידוע שמשלחות רשמיות מטעם הכנסת נקבעות חודשים ושבועות מראש, וסדר היום של החקיקה הפרטית נקבע רק באותו שבוע. הכתבת הסבירה שאין לה מרחב תמרון והעורך שלה מתעקש על כך שנמלטתי מההצבעה. קשה להגיד שהופתענו – גלובס הוא בבעלות 100 אחוזים של איש העסקים אליעזר פישמן, שיש לו נתח בידיעות אחרונות ומספר חברות נדל”ן (קישור לרשימת האחזקות). מזה זמן רב הוא משתמש בעיתון שלו כדי להיאבק את מאבקם של בעלי הפירמידות כנגד מה שהוא מכנה “פופוליזם הריכוזיות”.

היום בערב כשראיתי את העיתון הסתבר לי שגלובס החליטו לצאת מולי למסע הפחדה ולהבהיר לי שהם אינם חוסכים באמצעים לעשות זאת (קישור לכתבה). את העמוד הראשון (!) הם פתחו את הכתבה במלים הארסיות הבאות: “אחרי כהונה של בערך שתי דקות בכנסת, אחרי רקורד ציבורי שמסתכם, פחות או יותר, בכלום.” מכאן ואילך הם המשיכו בשטף מלים שכל מטרתן אחת – לגרום לי להיראות כאדם שאין מה להקשיב לדבריו או להתייחס אליהם ברצינות.

בעמודה כפולה בהמשך הם פרשו חלקים מהראיון המגמתי עם דודי תדמור. כדי לגרום לי להשמע לא קוהרנטית נמנעו מעריכת דברי, למרות שאין דין שיחה כדין כתבה. העורך והכתב לא הסתפקו בהערות המגמתיות של דודי תדמור מהראיון ושילבו הערות מזלזלות נוספות משלהם כגון “לא ממש הבנו”, “ראשנו סחרחר”, “וילף פשוט מדברת שטויות”, כדי להבטיח שחס וחלילה הקוראים לא יוכלו לחשוב בעצמם.

גרוע מכך, בכעסם על כך שלא נמצא דבר כנגדי, הם פשוט עשו שימוש בשלל שקרים 'קטנים'. במקום לציין שהנסיעה לגרמניה נעשתה מטעם הכנסת כנציגה של הפרלמנט הישראלי לפרלמנט הגרמני, נאמר שהיא הייתה של “אגודת ידידות ישראל-גרמניה” (משום מה המילה 'פרלמנטרית' הושמטה) ובסוגריים הוסיפו “במימון הכנסת כמובן, במימון העשוקים, כמובן”. הם התעקשו לייצר שלל ספקולציות ולדבר על “מנעמי השלטון”, מתוך ידיעה שאין קל מלזרוק אמירות כאלה כדי לגרום לציבור הבוחרים לפנות כנגד חברי הכנסת שלו.

הכתבה בדה מרקר הבהירה לכל החוששים מהמאבק כנגד הריכוזיות שלא ניתן ללחוץ עלי באמצעים המקובלים של הבטחת תפקידים לאחר החיים הפוליטים ותרומה לבחירות מקדימות. על כן לא נותרה להם ברירה אלא לנסות לגרום לאנשים לחשוב שלא כדאי להקשיב למה שאני אומרת. ברור לי שהעורך והעיתונאים נאלצו לשתף פעולה עם כתבה שכל מטרתה להפחיד אותי לידי שתיקה. אין לי אלא להצטער שעיתונאים בעלי יכולת נאלצים להתכופף בפני מתי מעט בעלי הון ולשרת את מטרותיהם, מתוך ידיעה שאין להם אפשרויות רבות לעבוד בעיתונות עצמאית ואמיצה. הדבר מצביע על סכנת הריכוזיות לשיח הציבורי ולמקצוע העיתונות.

בעיית הריכוזיות יותר משהיא בעיה כלכלית, היא בעיה לדמוקרטיה. הפעולה של עיתון גלובס היום מוכיחה בדיוק איזה סוג של נבחרי ציבור מבקשים בעלי ההון לראות לפניהם: מפוחדים, מבוהלים, שותקים ושאינם יכולים למלא את תפקידם למען הציבור בנאמנות. כחברה גאה במפלגת העבודה אין בכוונתי להיות אף אחד מאלה.

כדי שלא נאפשר למתי מעט אנשים לעוות את הדמוקרטיה ורצון הציבור אתם מוזמנים לנקוט את הפעולות הבאות: 1) כתבו לחברי הכנסת החתומים על החוק, ברכו אותם על תמיכתם בו, וחזקו אותם אל מול הלחצים המופעלים עליהם (קישור לחוק ולרשימת החותמים). 2) כתבו למשרד ראש הממשלה ולשר האוצר בדרישה לממש את הבטחתם להקים ועדה לבחינת נושא הריכוזיות (ראו את הכתבה על הנושא עם חיים אורון).

3) הפיצו מכתב זה למי שעשוי להיות מעוניין.

ובעיקר – בכל פעם שאתם קוראים עיתונים, שאלו את עצמכם – מה מבנה הבעלות שלהם, מי עומד מאחוריהם, ומה האינטרסים שלהם והאם הבעלים מבטיחים את עצמאות העורכים והעיתונאים לטובת הציבור כולו.

ועד לעדכון לשנה החדשה, אני מברכת את כולכם בברכת שנה טובה ואמיצה,

שלכם,

עינת.

#אופוזיציה #אלימות #דמוקרטיה #טלוויזיה ועיתונות #יאוש #ישראליאנה #כסף #מציאות #עינת וילף #פוליטיקה

הפוסט הקודם: איך לחיות טוב מהכנסה ממוצעת (אם אתם בעשירון העליון)

הפוסט הבא: כיצד הפיכתה של ישראל לחברה דו-לאומית דה פקטו אבל לא דה יורה תשפיע על עתידה (1989)

יוסי גורביץ ¹, ריצ'ארד סילברשטיין והבלוג “המדרון החלקלק” כולם סיפרו לנו ש”קפטן ג'ורג'”, שהואשם כי עינה ואיים באונס על מוסטאפה דיראני ועצירים אחרים, קיבל לאחרונה משרה כיועץ לענייני ערבים למשטרת ירושלים. שלושתם גם סיפרו לנו ששמו האמיתי של הקפטן הוא דורון זהבי.

עכשיו, שלושתם נפלו קורבן למתקפת DoS.

הפוסט הזה נכתב כדי ליידע אתכם על כך, אבל גם כסוג של ניסוי. אם הבלוג שלי מפסיק להגיב בקרוב, דעו לכם שמדינת ישראל התחלקה סופית על השכל.

עדכון: הבלוג של גורביץ והמדרון החלקלק חזרו לאוויר. אנחנו עוד פה. צפירת הרגעה? על פי יוסי, התוקף עדיין פעיל.

עדכון 2: על פי דרימהוסט, השירות המארח של קבוצת הבלוגים “ההם”, מקור המתקפה היה בכתובת שמשוייכת לנטוויז'ן. גורביץ מבטיח הליך משפטי. יאללה מכות!

#אינטרנט #אלימות #דמוקרטיה #חופש דיבור #יאוש #משטרה #קצרצרים #שכנים

הפוסט הקודם: אם אין לך מה להסתיר, אין לך מה לפחד, לא?

הפוסט הבא: הפואטיקה של הטוקבק

חבר'ה, בואו רגע. אני רוצה לדבר אתכם. שבו, שבו. זה נושא חשוב. אני רוצה לבקש ממכם משהו, ואני יודע שעבור חלקכם זה יהיה קשה, כמו לוותר על חבר טוב. כמו לוותר על הקפה של הבוקר. אבל זה למטרה טובה. זה לא סתם בגלל שאני נוירוטי, באמת.

אני מבקש ממכם, אנא, תפסיקו להשתמש במילה “הזוי”. באמת. זה לא שהמילה הזוי היא מקור כל הרע, זה לא שאם אנשים יפסיקו להשתמש בה השמש תזרח ותנשב בריזה נעימה והחמאס יחלק פרחים לעוברים ושבים בחוצות תל-אביב. לא, זה יהיה הזוי. אבל אם יש מילה אחת שנעשה בה שימוש עודף, נטול הקשר ומשמעות, וחסר כל תועלת, הרי שהמילה היא “הזוי”. אין לי מושג איך היא החדירה את עצמה לשיח שלנו בצורה כה משמעותית, אבל בעת האחרונה הכל הזוי – השמאל הזוי, הימין הזוי, השיחה הזויה, המסיבה הזויה, הקטע הזוי, התמונה הזויה. אפילו על חלום שמעתי מישהו אומר שהוא הזוי.

יש לי תאוריית מחמד, שהמילה הזוי, במיוחד בהקשר הפוליטי הנפוץ במיוחד שלה, נכנסה כקונטרה מתחרזת ל”שפוי”. יש את השמאל/ימין הקיצוני ההזוי, ויש את ה”רוב השפוי”. אני שפוי, אתה הזוי.

בכל מקרה, המילה הזו מקפיצה לי את הנרווים. עושה רושם שהיא משמשת כתחליף הרשמי של הקיץ לטיעונים כנגד עמדות שהדובר אינו אוהב, אבל אין לו כוח ממש לסתור אותן, או לפחות להמציא שם תואר מקורי עבורן. ברגע שאמרת על משהו שהוא הזוי, אין צורך, מסתבר, להראות מה לא בסדר בזה, או מדוע הדבר ההזוי-לכאורה אינו מסתדר עם המציאות. כמו מעין תאום רשע של ה”מהמם” הריקני-גם-הוא, ה”הזוי” מרוקן את התוכן מכל דיון.

אני אודה לכם את תמנעו משימוש במילה הזו בסביבתי המיידית.

#אני קרציה #יאוש #ישראליאנה #פוליטיקה #שפות

הפוסט הקודם: פיתוחים חדשים בטכנולוגיות ריגול

הפוסט הבא: על נשים וערבים

שימו לב: אמצעי הקלטה זה עשוי להיות לא חוקי בתנאים מסויימים. ראו הוזהרתם!

#אופוזיציה #אלימות #דמוקרטיה #יאוש #ישראליאנה #משטרה #קצרצרים #תמונות

הפוסט הקודם: כי אני לא מבזבז מספיק זמן באינטרנט

הפוסט הבא: Huzzah

קודם לדברים החשובים באמת: פתחתי בלוג חדש.

The pogg blog הוא בלוג באנגלית שיכיל תרגומים של פוסטים שלי מכאן שאני חושב שיכולים לעניין גם קוראים מחוץ לקבוצת קוראי העברית, ועם הזמן יכיל גם פוסטים מקוריים משלו בנושאי קנדה והדוקטורט שלי. חלק מהרציונל שלי לפתיחת בלוג באנגלית היא שבלוג כזה ייתן לי, בשאיפה, חשיפה רחבה יותר שעשויה לקדם אותי מבחינה מקצועית. כמה סיבות למה סטודנטים לתארים מתקדמים צריכים לפתוח בלוג נמצאות כאן. נראה לי שהן נכונות יותר לבלוגים באנגלית מאשר בלוגים כמו הבלוג בו אתם קוראים עכשיו.

אז אם במקרה אתם מכירים אנשים שאינם דוברי עברית ושתמיד רציתם לשלוח אותם לבלוג שלי ולא יכולתם (ואני בטוח שכולכם חיכיתם רק לרגע שבו תוכלו לשלוח את המוני מכריכם מחו”ל לבלוג שלי!), עכשיו אתם יכולים לעשות זאת.

—

כפי שסיפרתי בעבר, אני נהנה לפעמים לענות את עצמי באמצעות קריאה בעיתון הישראלי המקומי, שלום טורונטו. היום בעת שעיינתי בעיתון נתקלתי בכתבה על משלחת שנור שהגיעה לקנדה מטעם הארגון בעל השם האירוני “הקרן לעצמאות ישראל” (עצמאות כלכלית כנראה לא על סדר היום שלהם). הארגון, מעין “אם תרצו” עם פחות יחסי ציבור, דואג מאוד לעתיד הציונות ומבקש לקדם ולממן ארגונים ציוניים טובים. מי בין מקבלי התשורות של הארגון הציוני הנפלא? המכינה הקדם-צבאים ארזי הלבנון, שיושבת במעלה אפרים ובראשה עומד האיש הטוב הזה (תקציר מנהלים: “חייל שהורג אזרחים במלחמה לא צריך לעמוד לדין, אזרחי אויב הם אויב”; אגב, המכינה נמצאת גם בסכסוך משפטי בן מספר שנים עם החברה להגנת הטבע ועושה רושם שאין לה ממש את הרשיונות הדרושים כדי לפעול איפה שהיא פועלת כיום); “בית מבראשית”, בראשות הרב מרדכי אלון; כמו גם ארגונים שנראים קצת יותר שפירים, כמו עמותת מורשת הגליל העליון. וגם עוד שני ארגונים, שאחד מהם הוא מה שהקפיץ אותי, והשני, נו, אותו דבר.

הארגון שהקפיץ אותי, שנציגו התלווה לנציג הקרן בביקורו בקנדה, הוא “השומר החדש”. השני הוא “משמרת יש”ע” (באתר של הקרן כתוב “Yesh”, אבל הלוגו בפירוש כולל גם את ה-ע' של עזה). בשני המקרים, מדובר בארגוני וויג'ילנטים: אזרחים שמנדבים עצמם למשימות שמירה. בשני המקרים הארגונים גם מייחסים לעצמם סדר יום ערכי – השומר החדש מדבר על חיזוק ערכים ציוניים, בעוד משמרת יש”ע, מהקטע הקצר שמופיע עליה באתר הקרן, עוסקת גם בפעולות חינוכיות, ב”גאולת קרקעות”, ואף מתחזקת קרן לסיוע משפטי — מעניין בשביל מה. אני לא יודע מספיק על ה”משמרת”, אז בואו נדבר על השומר החדש במקום.

‪

‪Modern Zionism appeared on the world scene approximately 150 years ago in order to restore the Jewish people to their ancient homeland—Israel. Threatened with physical extinction whether through persecution, physical annihilation or cultural assimilation, the Zionist mission then and now continues to be the preservation of the Jewish people and the State of Israel.‬

‬

—

יש איזושהי תנועה בציבוריות הישראלית כיום לכיוון רומנטיציזם של התקופה החלוצית. ארגונים כמו הקרן לעצמאות ישראל והשומר החדש, כמו גם “אם תרצו”, מתאפיינים באיזו ערגה לחזרה לימים הפשוטים יותר של טרום קום המדינה, כשהיהודים היו מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים, טובים מול רעים. כמו כל רומנטיציזם, יש פה כמיהה לעבר שלא באמת התקיים, לטוהר שהוא מדומיין ומשווק יותר משהוא היסטורי ועובדתי. הייתי רוצה להגיד שמדובר בשירת הברבור של הלאומנות היהודית, שהפרץ הזה הוא ריאקציה לשינוי שמתרגש ובא, ושהניאו-ציונות הזו לא תוכל לגלי ההיסטוריה. אבל אני לא אדם מספיק אופטימי. כן, זו ריאקציה, אבל זו ריאקציה של תפיסה הגמונית כנגד אויב חלש, שולי, שהאיום שהוא מהווה על ההגמוניה הוא בעיקרו מדומה. גרוע מכך – זו ריאקציה שמנצלת את פחדיו וחולשתו של המיינסטרים כדי למשוך אותו חזק ימינה, וזו ריאקציה שמצליחה להשיג את מטרותיה.

הבלוג החדש שלי קרוי על שם ראשי התבות של הגדרת מטרת השלטון ע”פ החוקה הקנדית: שלום, סדר וממשל טוב. הניאו-ציונות, אף כי היא מגדירה את עצמה כתומכת במדינה, למעשה חותרת תחת השלטון בהגדרתו הזו. היא דורשת מהמדינה לוותר על כל שאיפה לשלום או לסדר או לממשל תקין, ולהתמסר כליל ללאום, אותו יציר אמוציות – היא דורשת לשחרר את גלעד שליט בכל מחיר, כולל שחרור מחבלים, ובד בבד קוראת לריסוק האוכלוסיה האזרחית בעזה; היא קוראת למתן יד חופשית לכוחות הבטחון מחד, ולשחרורן של מיליציות אזרחיות לשם “הגנה” על האזרחים (בני הלאום הנכון) מאידך; היא מתהדרת בנוצות הדמוקרטיה, אבל קוראת לסתום פיות, לפטר מרצים בעלי הדעות הלא נכונות ולשלול אזרחות ממי שאינו עומד בהגדרות שלה ל”נאמנות” מספקת למדינה.

אני רואה הרבה ביקורות שמדברות על התפוררותה של הדמוקרטיה הישראלית. אפשר להיות אופטימיים ולקוות לגאולה דרך הביבים, אבל כרגע נראה הרבה יותר סביר שהלאומנות היהודית החדשה פשוט הולכת להטביע את ישראל בחרא.

#אדמיניסטרציה #אלימות #חברה #יאוש #ישראליאנה #לאומנות #ציונות

הפוסט הקודם: פשעים וסטטיסטיקות קלות

הפוסט הבא: ולחדשות חוץ: בחו"ל יש קופים